ביאורי מהר"י קורקוס והרדב"ז/כלי המקדש/ז

ביאורי מהר"י קורקוס והרדב"ז כלי המקדש ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ט"ו ממונים היו במקדש כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל אחד על הזמנים, היינו גביני כרוז, שני על נעילת שערים, היינו בן גבר, שלישי על השומרים. זה לא נזכר במשנה רביעי על השיר, היינו הגרום בן לוי, חמישי על הצלצל היינו בן ארזא, ששי על הפייסות היינו מתיא בן שמואל, שביעי על הקנים היינו פתחיה והוא היה מרדכי בלשן שהיה פותח ודורש בשבעים לשון, שמיני על החותמות היינו יוחנן בן פנחס, תשיעי על הנסכים היינו אחיה ואע"ג דתנן במתני' על הסלתות איכא למימר שהיה ממונה על שתיהם כיון שלא מצינו שהיה לסלתות ממונה בפני עצמו, עשירי על החולים היינו בן אחייה על חולי מעיים, אחד עשר על המים היינו נחוניא חופר שיחין, י"ב על מעשה לחם הפנים היינו בית גרמו, י"ג על מעשה הקטורת היינו בית אבטינס, י"ד על מעשה הפרוכת היינו אליעזר על הפרוכת, ט"ו על בגדי כהונה היינו פנחס המלביש, וקשיא לי על רבינו למה השמיט בן בבי על הפקיע בין שיהיה פירושו עושה פתילות בין שהיה פירושו הלקאה ברצועה. וי"ל שאין זה מינוי במקדש אלא על כל העיר ואפילו תימא שהיה ממונה במקדש דוקא לא נקרא זה מינוי של שררה אלא שליח בעלמא. ובפ"ב דיומא אמרינן בהדיא דפקיע היינו רצועת מלקות, ותנא במתני' תני ליה אגב הנך ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל והכניס הרב ז"ל במקומו זה שעל השומרים והוא הנקרא איש הר הבית ותנא דבמתני' לא הוצרך להזכירו לפי שהוא מפורסם בתמיד ובמדות ובכמה מקומות:

ד

זה שעל השומרים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זהו בן בבי על הפקיע, וכאשר נתבאר ונקרא פקיע הרצועה שמלקים בה על שם שהיא קרועה לרצועות דקות מלשון מפקעים לפתילות כ"כ רש"י ז"ל ביומא:

ה

זה שעל המשוררים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זה בן הגרום על השיר שאמרו במשנה ובמס' סוכה פ' החליל נתבארו כל התקיעות ושם נתבאר שכשיש שנים או שלשה מוספין אין תוקעים לכלם אלא תקיעה אחת ויליף לה מדכתיב ובראשי חדשיכם ותקעתם איזהו חדש שיש לו שני ראשים, זה ראש השנה שיש בו מוסף ר"ח ומוסף ר"ה ואמר רחמנא חדשכם חסר שהכתוב עשאן כאחד לענין תקיעות, ואביי אמר שהוקשו כל החדשים זה לזה, פי' דכתיב ובראשי חדשיכם. וטעם מנין התקיעות נתבאר שם שא"א לתרועה מבלתי תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה דכתיב ותקעתם תרועה הרי תקיעה לפניה, תרועה יתקעו הרי תקיעה לאחריה. ונקראים שלשה לפי שיכול להפסיק ביניהם, ובקרבן תשע כי שלשה פרקים היו בשיר שהיו מפסיקים בו ובכל פרק היו תוקעים כדאיתא בתמיד, ובערב שבת היו תוקעים שלש תקיעות לבטל העם כדאיתא בשבת. ומ"מ עדיין לא קדש היום ואין עדיין חיוב סקילה לכך תוקעים עוד שלש להודיע שכבר קדש היום ויש חיוב סקילה וזהו להבדיל בין קדש לחול וכאשר נתבאר בה' שבת בפירוש. וברגל היו מוסיפין לכבוד הרגל והכל בפ' החליל:

אין פוחתים במקדש מכ"א תקיעות כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בפ' אין בערכין תנן אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואין מוסיפין על מ"ח. וכולהו מפרש להו בסוכה פ' החליל כלומר אין פוחתין מכ"א תקיעות בכל יום. ויש שם יום שמוסיפים עד מ"ח כדמפרש ואזיל. ופסק כרבנן דסתם מתניתין דסברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד ותקיעה לחוד. וילפי' לה דכתיב ובהקהל את הקהל תתקעו ולא תריעו. ואי ס"ד תקיעה ותרועה ותקיעה חדא היא אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה. ומהאי טעמא מותר להפסיק בין תקיעה לתרועה. והיינו דאמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא. דאילו לרב יהודה היה צריך לעשות תקיעה ותרועה ותקיעה בבת אחת. והא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום אזלא כר"י ולא קי"ל כוותיה:

ז

זה שעל הצלצל כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זהו בן ארזא שעל הצלצל שהוזכר שם והוא כלי שמנגנים בו על הקרבן וכאשר נתבאר פ"ג מהלכות אלו ובמשנה פי' רבינו שהיה ממונה על זה הכלי ומכה בו הוא וכן אמרו שם בירושלמי. ובתמיד פ' אחרון הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל. וכאן נראה שסובר רבינו שהוא היה ממונה על כל כלי השיר שמנגנים בהם. והיה מסדר כל אחד בשלו. ובודאי שגם היה הוא התוקע בצלצל כאשר נזכר כי כיון שלא היה אלא צלצל אחד היה הממונה מכה בו לבדו לכבודו כיון שהוא היה ממונה על הכל:

שסועדים עם הלוים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל תפס הרב עיקר גרסת תנא ברא דגריס וסועדי הלוים היו נקראים, דאי לפי גרסת תנא דידן דגרס צוערי הלוים יש קצת דוחק לפי פירושו דפי' דמיירי בלוים המשוררים. וכבר הארכתי בזה הרבה למעלה ע"ש:

ח

זה שעל הפייסות כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זה מתתיה בן שמואל על הפייסות ובתמיד וביומא נתבארו פרטי הפייסות ויתבארו במקומם ופירש פייס גורל:

ט

וממונה שעל הקינים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זהו פתחיה על הקינים, וסובר רבינו שהממונה הזה הוא שהיה מתחייב לתת הקינים לקרבנות ונוטל הדמים מן הגזברים, כי החייבים הקינים היו נותנים דמיהם לגזברים והרי זה דומה להממונה על הנסכים ויתבאר בסמוך. וסופ"ד דשקלים אמרו משלשים לשלשים יום משערים את הלשכה וביאורו שכל צרכי הלשכה פוסקים הערך עם המוכרים משלשים לשלשים יום. ואם יתיקר באותם השלשים יום אין הגזבר מוסיף על הערך שפסק עם המוכר, ואם יוזיל לוקח ממנו כשער הזול שיד הקדש על העליונה. כן נתבאר שם גם במציעא פ' הזהב:

וכל קן שנמצא כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גם בשקלים פ"ז ר' יוסי אומר המספק את הקנים מספק את הפסולות, וכתב שם רבינו ואמר ר"י כי מוכר הקינים כיון שפסק דמים עם הגזברים חייב להמיר כל שנמצא בו פסול כמו שאמרנו פ"ד במוכרי נסכים שאינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה ואפילו נפסל היין או הסולת ברשות הגזבר אחר שלקחו ממנו שהמוכר חייב לקבלו ולהמירו כמו כן כאן כו', ומאמר ר"י אמת אמרו תנאי ב"ד הוא המספק את הקנים מספק את הפסולות:

י

זה שעל החותמות כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זהו יוחנן בן פנחס על החותמות שאמרו במשנה פ"ה, ושם נתבאר שהיו שם ד' חותמות וכתוב עליהם עג"ל גד"י זכ"ר חוט"א. וביאר רבינו שם כי הנסכים כלם הם שלשה מינים והוא כי הקרבנות הצאן שהם כוללים שני מינים הכבשים והעזים יתחייב כל אחד עשרון ויין לנסך רביעית ההין וזהו כשהוא כבש בן שנתו, אבל אם הוא איל והוא בן שנתים נסכו שלישית ההין, אבל בעזים אין חילוק בין גדול לקטן, והמין הג' הוא הבקר כי נסכו חצי ההין, וגם בבקר אין חילוק בין גדול לקטן, והחטאת והאשם אין טעונים נסכים אלא חטאת מצורע ואשמו בלבד, ואם הוא עשיר יביא שלשה בהמות ונסכיהם שלשה עשרונים בלולה בשמן ולוג שמן. ולכך הוא הד' חותמות עג"ל כולל גדולים וקטנים והוא חצי ההין כי אין בהם חילוק כאשר נתבאר, זכר הוא איל והוא שלישית ההין, גד"י הוא רביעית ההין והוא כולל הקטנים והגדולים שבעזים וכבשים קטנים, חוט"א הוא מצורע עשיר ונקרא חוטא כי בחטאו נצטרע ומצורע עני מביא כבש לבד ודי לו בחותם שכתוב בו גדי. וזה ברור:

יב

כל מי שיביא כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש מי שהוא מבקש נסכים הולך אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים נותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים לערב באים זה אצל זה אחייה מוציא את החותמות ומקבל כנגדם מעות אם הותירו הותירו להקדש, ואם פחתו היה משלם יוחנן מביתו שיד הקדש על העליונה, והם דברי רבינו ז"ל ובהשגות א"א לא כי הממונה על הקנים ועל הנסכים כו'. כוונת דבריו ז"ל שהוא סובר שאין הממונה מתחייב לתת הקנים או הנסכים אלא משתדל לקנותם עד שיקריבם. אבל דעת רבינו כי הממונה הוא המתחייב לספק קנים יינות שמנים וסלתות, ועמו פוסק הגזבר הערך כל שלשים יום, ועל הממונה אמרו מי שקבל לספק כו' ופשט המשנה שהזכרתי כן נראה. שאמר בא לו אצל אחייה שהוא ממונה וכו' ולערב וכו' ואם הותירו וכו', והדבר ברור כי אין שם לא בעל הבית מוכר ולא זולתו וממונה שעל הקנים למד רבינו מהממונה שעל הנסכים כי ודאי שוים הם ודרך אחד להם. ומאמר מותר נסכים לקיץ המזבח יתבאר בסמוך:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בהשגות א"א כו'. ורבינו ז"ל סובר דגזבר לחוד וממונה לחוד, דשלשה גזברים היו שם, והם היו גובים כל ההקדשות והממונה על הקנים הנזכר במתני' לאו היינו גזבר דלא הוי קרי לי' תנא ממונה, ותו דשלשה גזברים תנן ולא ארבעה או חמשה, ולא היו ממנים גזברים במקדש לדברים פרטיים אלא לכל ענין המקדש, ותו ק"ל דקרא כתיב וביום השמיני יקח לו שתי תורים וגו' ונתנם אל הכהן, וכתיב ביום השמיני תקח לה שתי תורים וגו' והביאה אותם אל הכהן, משמע דבעל הקרבן היה מביא קרבנו בידו אל הכהן, ועל מה יביא קרבנו על ידי שליש דהכהנים זריזים ואין [נצרכים] לגזבר, וא"כ גזברות זה ללא צורך היה, אלא ממונה זה היה על הקנים ועמו היו פוסקים ואחד מג' גזברים של המקדש הוא שלוקח המעות והממונה נותן הקנים לבעלים ואח"כ עושה חשבון עם הגזבר. וכן מ"ש הר"א ז"ל וכן על הנסכים היה איש ממונה ולוקח במעות של תרומת הלשכה יינות שמנים וסלתות כו'. הוא ז"ל הרגיש קושיא וכתב ואעפ"י שאמרו אין משתכרים בשל הקדש ודחק לתרץ. ורבינו אתיא לי' כפשטא שלא היו חולקים במעות של הקדש כלום, ותו ק"ל שכתב ז"ל וכל מחוייב נסכים מביא מעות ולוקח מזה הממונה, משמע מדבריו שבעל הקרבן נותן המעות לממונה ובמתני' לא משמע הכי, דתנן התם מי שהוא מבקש נסכים הולך אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות נותן לו מעות ומקבל ממנו חותם בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים ונותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים. וצ"ל דלאו דוקא אלא מביא מעות ונותן לממונה על החותמות, אבל הנכון מ"ש רבינו שזה הממונה לוקח במעותיו שאם היה לוקח במעות של תרומת הלשכה לא היה קורא אותו ממונה אלא גזבר:

מי שאבד חותמו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש פ"ה דשקלים. וכתב שם רבינו אם מצא כדי חותמו פי' שימצא במעות שביד יוחנן יותר כמו החותם שהוא אומר בלי תוספת וגרעון, וזהו שכתב כאן כדי החותם שטוען משמע שכוונתו שאם מצא יותר או פחות אין נותנים לו כלום כיון שאין היתרון מכוון למה שטוען:

ושם כל היום כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש וכתב עלה רבינו בפי' המשנה ואמר מפני הרמאים כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לאחייה או ליוחנן ויגבה או יקח חותם אחד ויניח אותו אצלו עד שיוקר השער ויגבה בו, ורבינו כאן חדא מתרי חששי נקט. ובהשגות א"א לא כי אלא כו'. וכבר כתבתי שרבינו חדא מנייהו נקט:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב שני הטעמים בפי' המשנה. והכא השמיט האחד, ויפה עשה, חדא דלנפילה לא חיישינן כולי האי, ותו דאי משום האי טעמא יכתבו שם האיש, אלא עיקר טעמא הוא שמא ישהה החותם עד שיוקירו הנסכים:

יג

והשכר שמשתכר כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש מותר הנסכים לקיץ המזבח. ובמנחות פ' שתי מדות, המקבל לספק סלתות מד' ועמדו מג' זהו ששנינו מותר נסכים לקיץ המזבח. ופי' לקיץ המזבח כשהמזבח בטל קונים באלו עולות ומקריבין אותם כדי שלא יהיה המזבח בטל, והוא במקום פירות שאוכל אדם תוספת על סעודתו כמו תאנים וענבים שסוחטים אותם ומיבשים אותם ונקראים קיץ וכן ימות החמה נקרא קיץ, וכן קרבנות אלו תוספת על החיוב כדי שלא יהיה בטל כאשר נתבאר ולכך נקרא קיץ המזבח:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב והשכר כו', כלומר בנסכים ובקנים אשר היה מרדכי ממונה עליהם ומכאן אתה למד גדולת בית אלקינו, וכמה היו חפצים גדולי ישראל שיהיה להם שום מינוי או שררה במקדש שהרי מרדכי היהודי שהיה משנה למלך אחשורוש היה ממונה על הקנים:

ולוקחים בו עולות כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל פ"ק דשבועות תניא מה הם מביאים מן המותרות קיץ כבנות שוח למזבח, כלומר כבנות שוח לאדם שמביאים מיני מתיקה בקנוח סעודה, דרש ר"נ בר ר"ח אין מקייצין בעולת העוף וטעמא אמרו התם המותרות לנדבת צבור אזלי ואין עולת עוף בציבור. ופ"ד דשקלים תנן ר' חנניא סגן הכהנים אומר מותר נסכים לקיץ המזבח ולאו דוקא מותר נסכים אלא ה"ה מותר קנים כדתניא מה הם מביאים מן המותרות כו' וז"ל בפי' המשנה ופסק ההלכה בכ"ז אומרם תנאי ב"ד על המותרות שיקריבו עולות:

יד

הכהנים מפני שהם עומדים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היו יחפים כדי שלא יהא דבר חוצץ בין רגליו לרצפה, ותנן בפ"ה דשקלים אחייה על חולי מעיים מפני שחולי זה היה מצוי בהם ביותר מפני הצנה ואכילת הבשר. נקט חולי מעיים וה"ה לכל תחלואיהם כאשר כתב ז"ל, ירושלמי דשקלים בן אחייה על חולי מעיים ע"י שהכהנים היו מהלכים על הרצפה יחפים והיו אוכלים בשר ושותים מים היו באים לידי חולי מעיים, והוה ידע האי חמר טב למעייא והאי דין חמר סמם למעייא. ושני דברים היו מגינים עליהם ההרגל, ועל הכל ההשגחה פרטיות אשר היתה עליהם דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע:

טו

וכן ממנים אחד חופר כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו נחוניא חופר שיחין שנפלה בתו לבור ועלתה ואמרו בירושלמי דהאי ממנא הוא ידע הי' דין כוף מקורר מייא והי דין כוף אית ביה שרבובי וכו' וזהו עיקר מינויו, אבל לא היה הוא לבדו חופר אלא אנשים אחרים היו עמו כאשר כתב גבי בן אחיה הרופא:

ואחד ממונה על כל אומני לחה"פ כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זהו בית גרמו על מעשה לחם הפנים. וביארו שם בירושלמי שלא היתה הפת שלהם מתעפשת שהיו בקיאים באפייתו ורדייתו. וכן נתבאר שם בית אבטינס על מעשה הקטורת שהיו מכירים מעלה עשן ובקיאים בו ובפטומו:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב אע"ג דתנן בית גרמו על לחם הפנים, מ"מ אחד מהם היה ממונה עליהם והיו בקיאים ברדייתו ולא רצו ללמדה ולא היו חכמים מזכירים אותם לשבח כדמפרש התם:

ואחד ממונה על מעשה הקטורת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו בית אבטינס והם היו בקיאים במעלה עשן והקטורת שלהם היה מתמר ועולה כמקל ופוסה ויורדת, ושל אומני אלכסנדריא היה פוסה מיד, ולא רצו ללמדה לפי שהיה מסורת בידם שהבית עתיד ליחרב שלא ילמדו אחרים ויהיה עושין כן לפני ע"ז שלהם והיו מזכירים אותם לשבח. והכי איתא בירושלמי. ואפשר כי בתחילה לא היו מזכירים אותם לשבח, ואחר שידעו הטעם למה לא רצו ללמד הזכירו אותם לשבח:

טז

זה שעל הפרוכת כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש אלעזר על הפרוכת ופי' בירושלמי שהיה ממונה על אורגי הפרוכת. ובשקלים פ' כל הרוקין אמרו במשנה רשב"ג אומר פרוכת עביה טפח וכו' והובאה בתמיד פ"ב ובחולין פרק ז':

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב משמע מהכא שהקרימה לא היתה מעשה אורג אלא אחר האריגה היו רוקמים אותה כמעשהו בזמן הזה. ובפרקים דלקמן כתב כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם הוא שתהיה הצורה הנעשית באריגה נראית מצד אחד בפני האריג בלבד, ומעשה חשב הוא שתהיה נראית משני צדדין פנים ואחור, ומשמע שרקימה היא באריגה עצמה. וי"ל דדוקא בגדי כהונה לא היה בהם מעשה מחט אלא מעשה אורג ומשמע דוקא בגדי כהונה אבל פרוכת אפשר שהיה מעשה מחט על הארוגה, אלא דקשה ע"ז דהא באפוד כתיב מעשה חושב ובפרוכת כתיב נמי מעשה חושב, ומשמע דשניהם שוים, וכי היכא דאפוד לא הוי מעשה מחט אף פרוכת לא הוי מעשה מחט. ויש לפרש שמקצת היו בקיאים באריגה וקצת בקיאים ברקימה, ולעולם אפשר לומר שהכל היה באריגה ולא מעשה מחט, וזהו שכתב אורגי הפרוכת והרוקמים בהם. ולקמן אכתוב שיטה אחרת יותר נכונה בע"ה, והא דנקיט בגדי כהונה לאו דוקא תדע דגרסינן בירושלמי על מעשה הפרוכת כתוב אחד אומר מעשה רוקם וכתוב אחד אומר מעשה חושב. מעשה רוקם פרצוף אחד מעשה חושב שני פרצופות ר' יהודה ור' נחמיה ח"א מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן, מעשה חשב ארי מכאן וחלק מכאן. וחרנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חשב ארי מכאן ונשר מכאן, ותפס הרב כמ"ד מעשה רוקם פרצוף אחד מכאן, מעשה חשב שני פרצופות מכאן ומכאן:

ושתי פרוכת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כבר כתבתי למעלה כי בבית שני עשו שתי פרוכת במקום אמה טרקסין מפני הספק:

וחוטי הפרוכת כפולין ששה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל תניא פ' בא לו כ"ג, דברים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה, מושזר שמונה, מעיל י"ב, פרוכת כ"ד, חושן ואפוד כ"ח. ואמרינן עלה פרוכת כ"ד ד' דשיתא שיתא לית דינא ולית דיינא כלומר אין ערער בדבר, וכ"מ שנאמר שש היינו פשתן דכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם ומכניסי פשתים יהיו על מתניהם וגמרא גמירה לה ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא. ומלת שש כולל שני דברים שהוא פשתן וחוטן כפול שש ותכלת וארגמן ותולעת שני ילפינן מינה שיהא כל אחד כפול שש הרי כ"ד:

וטפח היה עוביה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל הכי איתא במשנה ובכמה דוכתי לפי שהיתה נארגת על ע"ב נימין הי' עוביה טפח שעל כל נימא ונימא כ"ד חוטין, והכי תנן בפ' בתרא דשקלים רשב"ג אומר משום ר"ש בן הסגן פרוכת עוביה טפח ועל ע"ב נימין נארגת ועל כל נימא ונימא כ"ד חוטין. ארכה מ' אמה ורחבה כ' אמה ומשמונים ושתים רבוא היתה נעשית ושתים נעשים בכל שנה ושנה ושלש מאות כהנים מטבילים אותה:

יז

וי"ג פרוכות היו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל יומא פ' הוציאו לו מימרא דרבי זירא והשתים אשר לדביר הי' במקום אמה טרקסין ומיירי במקדש שני וכבר נתבאר בהלכות בהב"ח:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ומדקאמר ושתים כנגדן בעלייה יש לדקדק דבבית ראשון שלא היה שם בדביר אלא פרוכת אחת גם למעלה בעלייה לא היה אלא פרוכת אחת להבדיל בין העלייה שעל הקדש ובין העלייה שעל קדש הקדשים:

יח

פרוכת שנטמאת כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל שקלים פ' כל הרוקים, וביאר שם רבינו כי להיות הפרוכת כלי אינה מקבלת טומאה מולד אלא משקה וכלי אשר נטמא במשקה אינו צריך הערב שמש אלא א"כ נטמא באב הטומאה, ולכך פרוכת זו מכניסים אותה מיד, וכשנטמאת באב הטומאה כתוב במשנה בספרים שלנו שוטחים אותה בחול הגס ובספרי רבינו כתוב כאן שוטחין אותה בחיל. וכבר נתבאר שהחיל הוא חומה סביב כל העזרה לפנים מחומת הר הבית:

יט

וכל הכלים שהיו במקדש כו'. תנן סוף חומר בקודש כיצד מעבירין על טהרת העזרה מטבילים את הכלים שהיו במקדש שהיו להם שניים ושלישים שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהם. כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהם כקרקע דברי ר"א וחכ"א מפני שהם מצופין. ק"ל בשלמא לטעמיה דר"א מזבח הנחושת קרא אותו הכתוב מזבח אדמה ומזבח הזהב הוקש לו, אלא לטעמייהו דחכמים הא איכא שלחן הזהב שהיה מצופה זהב, וי"ל שהיו אומרים להם הזהרו שלא תגעו בשלחן לפי שאי אפשר להסירו משם ולהטביל דכתיב לפני תמיד והכי איתא במקצת נוסחאות במשנה ואומרים להם הזהרו שלא תגעו בשלחן, והוי יודע דלא היו אומרים להם הזהרו במנורה לפי שלא נאמר בה לפני ה' תמיד אלא להעלות נר תמיד, והיה אפשר לסלקה ולהביא אחרת ואע"ג דיש במקצת נוסחאות הזהרו שלא תגעו בשלחן ובמנורה, סמי מכאן מנורה הא למדת שכל הכלים היו מטבילין חוץ מהמזבחות והשלחן, והטעם שבכל הרגלים היו עולים כהנים עמי הארץ ועובדים ונוגעים בכלים, ולפיכך היו מעבירים עליהם כלומר מעבירים אותם ממקומם להטבילן, וא"ת מאי טעמא דרבנן דאמרי מפני שהם מצופין זהב ונחושת וצפויין בטל לגביהם והוי ככלי עץ העשוים לנחת שאין מטמאין. ולפי פי' זה לא פליגי אלא בטעמא. וא"כ הא דתנן ואומרים להם הוזהרו שלא תגעו בשלחן לר"א היא, דאי לחכמים אפילו שיגעו בו לא היה טמא, דהא כלי עץ העשוי לנחת דצפויי בטל לגביה. עוד י"ל דשלחן שעשו בני הגולה כלו של זהב היה. וי"מ דחכמים פליגי עלי' דר"א בעיקר דינא וה"ק וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין שאם לא היו מצופין יש לטהרם משום פשוטי כלי עץ העשוים לנחת. והראשון עיקר:

כ

זה הממונה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש בשקלים, ט"ו ממונים, והוא פנחס המלביש כדברי הר"א ז"ל וכן הוא פ"ק דמדות מבואר שאצל שער ניקנור היו שתי לשכות אחת מימין ואחת משמאל, אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין. וכבר כתבו רבינו פ"ה מה' בית הבחירה:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בהשגות א"א אומר אני שהוא פנחס המלביש. כוונתו לפרש שלא היו שנים אחד ממונה על מעשה הבגדים ואחד המלביש את הכהנים, כי פנחס לא היה מלביש את הכהנים אלא החזנים היו מלבישים אותם, אלא היה ממונה על המלבושים. וראיתי מי שכתב שפנחס בעצמו היה מלביש אותם ומתקן הבגדים. - וצריך לתת טעם לסדרו של רבינו שלא סידר אלו הממונים כפי סדר השנויים במשנה, התחיל בממונה על הזמנים שהוא קודם לכל העבודות והיינו גביני כרוז ואמרו נעילת שערים דהיינו פתיחת שערים ונקיט לישנא דמתני' כי הנועלים הם היו הפותחים ואחר פתיחת השערים היו השומרים הולכים לבתיהם, ואחריו המשוררים בפה והם עיקר השירה כי אין שירה אלא בפה ואחריו על הצלצל וכלי השיר שהיו סועדים הלוים ואחריו הפייס הקודם לכל העבודות אבל לא היתה עבודה, ואחריו על הקנים שהוא תדיר והוא מינוי על ענין הקרבן, ואחריו על החותמות והוא קודם לנסכים שהוא היה נותן החותם לקחת הנסכים, אבל לא הי' כ"כ תדיר כמו הקנים אעפ"י שהכל ענין קרבן, ואחריו על החולים לפי שהוא תקנת הכהנים העובדים, ואחריו על המים שהוא צורך חיי נפש ודומה לאותו שעל החולים, ואחריו לחם הפנים, אחר שסידר הממונים על העבודה והעובדים סידר מעשה לחם הפנים שאעפ"י שהוא קדש לא היה קרב אלא מתחלק לכהנים, ואחריו על מעשה הקטורת. וכן סידר אותם התנא דמתני' וכן על מעשה הפרוכת ועל מעשה בגדי הכהנים בסדרא דתנא דתנן ואלעזר הכהן ופנחס המלביש ואפשר דתנא דמתני' סדר אותם כפי חשיבותם אבל הסדר שתפס רבינו הוא נכון:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

הערות

---