אמרי שפר/דרוש שני לבר מצוה
|
< הקודם · הבא > |
דרוש ב' לבר מצוה:[עריכה]
משום דדרשינן סמוכים, ראיתי לסמוך ביאור מאמר זה לדרוש זה מפני שהוא סמוך אל מאמר שהתחלנו בו בויקרא רבה פרשה כ"ה. ויחדו יהיו תמים לדרוש פסוק ונטעתם כל עץ וגו':
במדרש: דרש ר' יהודה בן פזי מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד על ציוויך שעה א', והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים. אמר רב הונא כד שמע בר קפרא כן אמר יפה דרש רבי יודא בן אחותי, הה"ד וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל עכ"ל המאמר:
צריך ליתן לב מה בא להשמיענו ר' יודא, ומה פשט חידש בכתוב בדרש שלו, ולא עוד אלא שבר קפרא משבח את הדרש, ולפי הנראה אדרבא היה להוכיחו שלא דבר בדרש זה כי אם דברי קנטורין על יציר כפיו של הש"י ואמר שיפה כח הבנים מכח האב. ועוד יש לדקדק בלשון הדרש שאמר מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שנראה בזה שלא היה מספיק שספר אחר מטתו של אדם הראשון, ולא נתקררה דעתו בזה אלא שהיה חפץ לגלות עפר מעיניו להוכיחו אל נגד פניו ועיניו, ואלו דברי תימה גדולה הם:
על כן אומר אני כי ר' יודא בן פזי גלה לנו רזות בטעם הערלה, ולכך שיבח אותו דודו בר קפרא, והענין מסכים לדברי רז"ל בבראשית רבה, שהסתת הנחש היתה שהתחיל מדבר דלטוריא על בוראו, אמר מאילן הזה אכל וברא העולם והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו שלא תבראו עולמות אחרים וכו'. ועוד אמרו רז"ל שם: ותרא האשה כי טוב וגומר. ראתה דבריו של נחש. ר"ל שישרו טענות הנחש בעיניה, נמצינו למדי' מזה שנכנסה באדם וחוה מינות בקבלת הדילטוריא, כי בודאי הכל ספרה חוה לאדם כאשר מוכיחים הפסוקים, ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו'. א"כ חשבו שסממני' היו לבורא ית' כשברא העולם ושיש אכילה לפניו ח"ו, ולא האמינו שברא יש מאין המוחלט, והם חשבו שהסממנין היה האילן כדברי הנחש המסית, א"כ לפי דברי הנחש המסית ומדיח היה קדמות לגן ח"ו, על כן כדי להעביר זאת הדלטוריא הכוזבת שלא יטעו גם הדורות הבאים, לזה בא הציווי בתורה על הערלה, להודיע ולהוודע כי הבורא יתברך הוא אשר ברא האילן ואשר צוה עליו לאדה"ר לא תאכלו ממנו, ואל יאמר האדם בכחי ובעוצם ידי נטעתי את האילן, שהרי גם אחר הנטיעה צריך השגחתו יתברך שיתן פריו ושיתן בשפע, ומשם יבין כל חכם לב ונבון, אם האילן צריך אל השגחת הבורא ית' איך יעלה על הדעת דברי המסית והמדיח שהבורא יתברך הוצרך אל האילן חלילה וחס, ולכך דקדק הכתוב במלת כל, שהיה מספיק שיאמר הכתוב כי תבאו אל הארץ ונטעתם עץ מאכל, מאי כל לרמוז את עץ הדעת טוב ורע, כי בהכרח כשתטעו כל האילנות אחד מהם הוא עץ הדעת כאשר רבו הדעות איזה פרי היה, ולסבה שלא רצה הכתוב לגלות בפרשת בראשית, גם לזאת הסבה לא נתגלה בזה הצווי איזה אילן היה, ומגלה רזין ב"ה יראנו מתורתו נפלאות להבין סודותיה, ולכן ייעדה התורה בזאת המצוה הברכה וההשגחה, שנאמר להוסיף לכם תבואתה כמו שפרש"י ז"ל המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתה, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה, היה ר' עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתה, ונלע"ד שלכך כתיב תבואתה בה"א לרמוז שיטעון האילן בשנה החמישית פרי של חמשה שנים שעברו, ויהיה איך שיהיה או תהיה ההוספה בשנה אחת או בשתים ושלש שנים, הרי נראית ההשגחה עין בעין, גם בא הצווי שלש שנים כנגד ג' עוונות שנעשו בעץ הדעת, בדבור שדברה חוה והסיתה אדם. במחשבה כמו שזכרנו מדברי רז"ל: ותרא כי טוב, שראתה במחשבתה דברי הנחש וישרו בעיניה, גם במעשה ותתן גגם לאישה ויאכל, התקון לזה שילכו ג' פירות של שלש שנים לאיבוד כאילו לא נטעו ולא יגע בו ויבטח בשם אלהיו בורא עולם ב"ה שיתן לו כל פירותיו שאבד, וזה התוספת מורה על הבריאה מתחלה שהיתה יש מאין, שגם זה התוספת היא יש מאין מאחר שהאילן טען כל פירותיו בכל כחו הראוי לו ליתן בכל שנה ושנה, הוה ליה התוספת כאלו נבראו אותם הפירות הנוספים מהאפס המוחלט, כלומר בלי סיוע העץ ובלי סיוע כח האדמה כי כבר נתנה האדמה והעץ כל כחם הראוי לאותה שנה, בפרט אם ההוספה משל חמש שנים תבא בפעם אחת כאשר רמזתי במלת בה"א תבואתה, אזי אפילו יונקי שדים ועתיקי מחלב יבינו רמז ציווי שלש שנים יהיו לכם ערלים וגו', ולפי דברינו זה יבא על נכון הפסוק השני ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה', ופירוש קדש ר"ל קדושת מעשר שני, כמעשר שני שכתוב בו וכל מעשר הארץ קדש לה'. מה מעשר וכו'. ויש לדקדק מאחר שלא בא הכתוב ללמדנו כי אם שיהיה לשנה הרביעית דין מעשר שני, למה שנה בזה הכתוב ממה שכתב במעשר, היל"ל ובשנה הרביעית יהיה פריו קדש לה' והוה גמרינן ממעשר מאי כל ומאי הלולים, ולפי מה שזכרנו יבא על נכון, כלומר לא מבעיא שהפרי הנוסף שהוראתו הוא גורם שיתנו הלולים לה' ויודו לו שברא יש מהאפס המוחלט כמו שזכרנו, אלא אפילו כל פריו שהוא הפרי הנהוג שהוא יש מיש בכל שנה כסדרן יהללו ויודו לה' עליו שהוא הממציאן והמשגיח עליו ואינו במקרה, והוא יתברך קדמון לכל דבר אשר נברא, ולא הוצרך לסממנין כדברי המסית, כי כמו שהוא מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ברבוי בתוספת הפרי נגד טבע האילן, כן חדש וברא גוף האילן עץ הדעת וכל העולם ומלואו מאין ומאפס מוחלט בראו, ומאחר שאנו בני אדם הראשון מתקנים מה שעיות, וברא ירכא דאבוה הוא ומזכים אותו, ראוי היה שלא היה מת, וזה אומרו מי יגלה עפר מעיניך, כלומר הלואי שלא מת מאחר שבניו מתקנים עונו, ולפי זה אמר ר' יודא בן פזי לשבח של אדם הראשון מי יגלה וכו', ולא ח"ו לקנטרו, שיבא לראות שיפה כח בניו ממנו, וכראות בר קפרא את עומק סוד ושבח הדרש אמר יפה דרש בן אחותי, נשתבח בו שהיה בן אחותו שרוב בנים דומים לאחי האם, והביא ראיה לדבריו שיפה דרש, הה"ד וכי תבאו וגו' ונטעתם כל, ודקדק בר קפרא ממלת כל שהוא מיותר להורות כמו שזכרנו כיון שנוטעי' כל האילנות לא יבצר בתוכם שיהיה עץ הדעת בתוכם, וכאשר תראו שהוא צריך להשגחתי ולברכתי להוסיף לו תבואתה, משם תראו בחוש שלא הוצרכתי לסממניו, ולזה רמזו רז"ל שם בויקרא רבה על פסוק אחרי ה' תלכו ובו תדבקון, אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד ויטע ה' אלקים גן בעדן, אף אתם כשנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד וכי תבאו אל הארץ, המדקדק בדבריהם ז"ל ימצא כי צדקו כל דברינו, שלכך כתוב שנתעסק במטע להודיע שלא היה שום מטע כי מאפס נבראו, ולרמז זה אנו חייבי' להתעסק במטע תחלה יותר משאר תקון העולם. עוד נוכל לומר רבוי כל פריו קדש הלולים בזה האופן, לא מבעיא שיהללו את שם הש"י על שאר האילנות אשר לא דבר בהם הנחש המסית אלא אפילו באילן עץ הדעת שהסית הנחש יהיה קדש הלולים לה', לומר שהוא ית' ברא אותו בהוראת רבוי ותוספת כמו שזכרנו, וזהו רבוי כל פריו, כלומר אפילו אותו הפרי שאכלו אדם וחוה, והעד על פירושינו זה בקפידת הכתוב להזכיר בשלשה פסוקים זה אחר זה העץ והפרי והתבואה בלשון יחיד, היל"ל וכי תבאו אל הארץ ונטעתם עצי מאכל וערלתם ערלתם וגו', והזכירו תמיד בלשון יחיד רומז אל פרי העץ ותבואתו הידוע דהיינו עץ הדעת שיהיה קדש הלול ושבח לה', והוא דקדוק אמיתי בילא"ו: