אמרי בינה/דיני הלוואה/כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה כח

סי' כח

בש"ע (סי' מ"ו ס"א) או אמנה הוא או כתבתי ללות ועדיין לא לויתי כו' ה"ז נאמן ופירש בב"י דטוען ממנו נפל ומצאו והקשו האחרונים מדברי רמב"ם (פי"ב) מגירושין וש"ע אה"ע (סי' קנ"ב) בא הבעל וערער אם אמר ממני נפל ומצאה אינו נאמן שהרי הודה לה והרי הוא יוצא מת"י הרי דלא חיישינן לנפילה אף שיש לו מגו דמזויף ובנתיבות תירץ דבגט שייך חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו מה שאין כן בשטר דשל לוה הוא רק טענותיהם הוא על השעבוד לא שייך חזקה זו וכמו שכתב הש"ך (סי' מ"ז) ויש לגמגם בזה דאם כן כשאומר על תנאי נתתי ועדיין לא נתקיים התנאי או פקדון היה דמבואר שם דיתקיים בחותמיו ואמאי נאמן לומר פקדון נימא גם כן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. ובלח"מ שם ביאר דברי הרמב"ם דאיירי דאשה אינה יכולה להכחיש כגון שאומר על תנאי כתבתי או פקדון היינו שאחר כתב והפקידו. אולם ממה דסיים שם הרמב"ם ואם לא נתקיים אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים אבל פסלה עצמה מכהונה שהרי פסלה עצמה בהודאת פיה ועשתה עצמה כחתיכה של איסור משמע דאיירי דהאשה מכחישו בבירור ויקשה נימא חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ולא יהיה נאמן לומר פקדון או תנאי אף במגו אלא ודאי כיון דמסייע חזקת אשת איש וכל זמן שלא נתקיים השטר הוי כחרס נאמן במגו ואם כן בטענת נפילה יהי' גם כן נאמן. ולכאורה יש לומר דהא הרמב"ם וש"ע כתבו ואם לא נתקיים אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים ולמה לא כתבו תצא והולד ממזר כמו שכתב הרמב"ם (פ"ז) וש"ע (סי' קמ"א סנ"ג) בשליח שהביא גט במקום שצריך לומר בפני נכתב אלא ודאי דיש לומר דשם בשליח הטעם דהוי הולד ממזר כיון דהבעל צווח מזוייף והאשה א"י וכמו שכתב המ"מ מובא שם בב"ש (ס"ק ס"ט) ובזה סובר הרמב"ם דמדאורייתא בעינן קיום דל"ש לא חציף לזייף והיינו בכל שטר יש לומר חזקה דלא חציף להעיז ולזייף אבל כשהשליח מביא והבעל מכחיש חיישינן אבל היכא דהאשה מכחשת בברי ובזה מדאורייתא לא בעי קיום דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד לכך ל"ה הולד ממזר רק כשטוען נאמן במגו דמזויף ובעינן קיום מדרבנן:

ולפי"ז יש לומר דלכך אינו נאמן כיון דעד עתה כל זמן שלא ערער הבעל היינו מחזיקינן לה למגורשת דלא בעי קיום כשהיא עצמה מראה גיטה דלא תקלקלה עצמה וגם מתוך חומר שהחמרת ומשום תקנת עגונות וכמו שכתב הב"ש שם ואם כן הוי מוחזקת למגורשת לכך דוקא אם טוען הבעל טענה דשכיח נאמן במגו אבל נפילה דיחיד דלא שכיח אינו נאמן הואיל דכבר הוחזקה למגורשת ואינו נאמן להוציאה מחזקתה מה שאין כן כאן כל זמן שלא נתקיים השטר הוי כחספא בעלמא לא מחזיקינן להשטר כל זמן שלא נתקיים כיון דהצריכוהו חכמים קיום לכך נאמן במגו כיון דרק על ידי דבריו נתקיים השטר והוי הפה שאסר דעדיף מכל מגו דנאמן אף במקום חזקה וכמו שכתב הפנ"י כתובות (דף ח"י) מה שאין כן בגט בלעדי ערעורו לא הוי צריך כלל קיום ויהיה עתה נאמן במגו לא אמרינן כשטוען נפילה דיחיד. ואף אם נאמר דגם בגט כל זמן שלא נתקיים הוי הולד ממזר וצריך קיום מדאוריית' וכמו שכ' הב"ש שם (ס"ק ס"ט) דאין חילוק בין טענת ברי לשמא ומה שכ' שם להוכיח מרמב"ם וש"ע (סי' קנ"ב) הנ"ל דאינה מגורשת משמע מדאורייתא יש להתבונן הא מדכתב הרמב"ם שהרי פסלה עצמה בהודאת פיה ועשתה עצמה חתיכה דאיסורא משמע דבלעדי דבריה ומטעם שוי' נפשה חתיכא דאיסורא אף מדאורייתא לא היתה מגורשת. ובש"ע השמיט סוף דברי רמב"ם וצריך לתת טעם בדבר עכ"פ יש לומר דמדאורייתא מגורשת על ידי ברי שלה וחזקה מ"מ יהיה איך שיהיה יש מקום לחלק כמו שכתבתי דעכ"פ עד עתה היינו מחזיקינן אותה למגורשת ועתה בא לבטל חזקתה אינו נאמן במגו דנפל מה שאין כן כאן. ועוד יש לומר דבאמת לנפילה דיחיד לא חיישינן רק בממון חיישינן לקנוניא דאחר מצא ונתן למלוה שיתבע ויתחלקו ביניהם מה שאין כן בגט לענין איסור לא חיישינן דאחר שמצא נתן לה לקלקלה ולהתיר אשת איש לעלמא דליתא בחזרה. ויש לומר דזה כוונת המ"מ דכתב דיש חילוק בין ממון לאיסור וכמובן:

ועיין ב"ש (סי' קמ"ב ס"ק ב') שכתב להסוברים כשטוען מזויף צריך קיום מדאורייתא אם כן אם בא הבעל ומערער שהגט מזויף מה מהני קיום של עד א' האומר בפ"נ ומחלק אם אתא הבעל מיד ומערער לא מהני אבל כשאינו מערער מיד בעת שאומר בפני נכתב אז הוי כאלו נתקיים על פי ב' עדים וכיון דכבר נתקיים לא משגיחינן ביה ובנתיבות כתב ליישב על פי זה דעת רבינו אביגדור שהביא הש"ך דסובר דוקא אם הוחזק השטר בב"ד ונעשה השטר בחזקת כשר מדאורייתא שוב אינו יכול להוציאו מחזקתו אבל כשטוען מזוייף מיד כשבא השטר לב"ד אז דעתו דבעינן הקיום מדין תורה. אולם המעיין בדברי אור זרוע אשר זכינו לאורו בדפוס ושם מבואר באורך תשובת רבינו בעל א"ז לר' אביגדור והוא תשובת אותו גדול שהביא במהרי"ק וכמו שכתב הש"ך שאותו תשוב' חיבר איזה גדול והשיב לר' אביגדור כהן בעצמו וחכם עדיף מנביא שכן הוא לפנינו בא"ז שהוא רבו של מהר"מ ר"ב שהשיב ככל החזיון הזה לר"א בעצמו. ומשם מבואר דהנידון היה שבא השטר בפני ב"ד ולא ידעו אם זה כתב ידם והמתקדשת לא הכחישם מיד ואחר כך חזרו העדים ואמרו שהשטר הוא פלסתר גמור עיין שם ועל זה דן ר"א דבטוען מזויף צריך קיום מדין תורה הרי אף דהוחזק מקודם השטר בב"ד גם כן כשיש הכחשה וטענת מזוייף אחר כך צריך קיום מדין תורה ובעל הא"ז האריך שם הרבה דכשבא השט' לפני ב"ד אז אף אם באו אחר כך העדים ואמרו לא חתמנו א"נ מדאורייתא דהוי ככבר נחקרה עדותן בב"ד והוכיח מהך דגיטין דמשום עיגונא אקילו דסגי בחד אף אם אתא הבעל אחר כך ומערער וחזינן לדעתו דרבינו אביגדור דאף דבא השטר לפני ב"ד מקודם שהיה מערער בדבר ואם כן החזקנו השטר מדין תורה דנעשה בהכשר ובכל זה אם יש מערער אחר כך צריך קיום מה"ת. ומה שכ' ר"א בהגהות מרדכי דהשתא מיהא לא אתי וליכא הכחש' קמן אבל היכא דאיכא הכחשה קמן אפילו מדאורייתא בעי קיום גמור ואי לא מקיימי' חספא בעלמא הוא כוונתו הוא דהא כל זמן דליכא מערער לא בעי מדאורייתא שום קיום וסמכינן על חזקה דלא חציף לזייף ומדרבנן בעינן קיום ומשום עיגונא אקילו דסגי בחד וכיון דהחזקנוה למגורשת שוב אף כי מערער הבעל אח"כ א"נ מה שאין כן בשטר קידושין דלא אקילו לקיים אף על ידי עד א' אם כן אף מדין תורה כשבא השטר בפני ב"ד וליכא מערער לא בעי קיום מ"מ עכשיו דבעינן קיום לא החזקנו אותה לא"א בבירור וגם כיון שהאשה לא היתה בפני ב"ד ואולי תכחיש ותערער לכן עכ"פ לא קבלנו עדותן בבירור גמור לכך כשמכחישה ואומרת שמזויף הוא השטר בעי קיום אף מה"ת:

ודעת הא"ז שם דאף אם העדים בעצמם אומרים לא חתמנו מ"מ אם בא השטר לפני ב"ד ואחר כך באו העדי' ואמרו לא חתמנו אפילו אין כתב ידם יוצא ממ"א א"נ מן התורה כיון שבא השטר לב"ד קודם והש"ך הניח דין זה בצ"ע ובתומים תמה על זה וכי גרע משני עדים שאמרו על אחד שעשה עבירה דנתנה התורה נאמנות להם ובזה נמי כשהעידו שאין זה חתימתם והמלוה זייף למה לא יהיו נאמנים. ויש לומר בטעמו דכיון דכשנראה השטר בב"ד ודנו הב"ד לשטר מעליא מטעם דלא חציף לזייף הוי כאנן סהדי דשטרא מעליא הוא והרי בשנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים אחרים ואמרו דאנוסים היו אם כ"י יוצא ממ"א הו' תרי נגד תרי והטעם כיון דעד שלא באו העדים הללו היינו מחזיקין לשטר מעליא דמסתמא לא היו אנוסים והוי כאלו העידו בפירוש דלא היו אנוסים והוי תו"ת כן נמי מן התורה כיון דנראה השטר בב"ד והיינו דנין לשטר מעליא מטעם דאנן סהדי דלא זייף הוי כחוזרין ומגידין ואף דלדבריהם לא הגידו כלל מ"מ א"ד למעידין על חבירו שעבר עבירה דאין מעידין על עצמן שום דבר רק על חבירו מה שאין כן בזה דעיקר עדותן על עצמן שזה אינו חתימתן רק ממילא נשמע מדבריהם שהוא זייף אבל עיקר עדותן על עצמן וכיון דבלא דבריהם מחזיקינן לשטר מעליא לכך מה"ת א"נ:

ברם יש להבין דבריו כיון דמודה דאם באו העדים והעידו קודם שבא השטר לב"ד שאין זה כתב ידם דנאמנים ולא חיישינן לשטר כלל רק כיון שבא השטר מקודם לכן לב"ד והחזקנו לשטר מעליא וכמו שכ' שם וז"ל הלכך אתברר לן דכל תרי דחתימ' אגיטא או אשטרא דממונא או דקדושין והובא השטר לב"ד אפילו האי מערער צווח ואמר להד"מ לא משגיחינן ביה מדין תורה ואפי' אמרי סהדי לא חתמנו לא מהימני הלכך הא דאתינן עלה הואיל והובא שטר קידושין לפניכם וחתימו תרי וקראתם אותם הרי הוחזק שטר קידושין לפניכם שאתם ב"ד והאי דקאמרו שאין זה חתימתם לא משגיחינן בהו ובעי גיטא דאורייתא עכ"ל ואמאי הא אף שהוחזק השטר קידושין מ"מ לא החזקנו אותו לשטר ברור בלא קיום דמדרבנן בעינן עכ"פ קיום ובודאי אם קדשה אחר חיישינן לקידושין של השני אם כן כיון דלא אתחזק לדבר ברור למה לא יהיו נאמנים לומר לא חתמנו וגם הא מבואר מדבריו דכל זמן שלא בא לפני הב"ד אף שראו אחרים תחת ידו השטר מ"מ כ"ז שלא הוחזק בפני ב"ד נאמנים לומר לא חתמנו אם כן כיון דכ"ז שלא הגיע השטר לפני ב"ד ע"כ דלא נגמר ההגדה ואף מה"ת נאמנים לומר לא חתמנו וכיון דצריך שיבא לפני ב"ד הא אנן לאו ב"ד אנן רק הדיוטות רק מטעם שליחותייהו דקמאי עבדינן ולרוב הראשונים לא הוי רק מדרבנן וכיון דמדרבנן בעי קיום למה לא יהיו נאמנים לומר לא חתמנו כיון דהוי מן התורה כאלו היה חוץ לב"ד ולא הוחזק השטר עדיין וגם כשבא לפני ב"ד מדרבנן בעינן עכ"פ קיום אם כן למה לא יהיו נאמנים לומר לא חתמנו. וכנראה מדברי הא"ז הא דאמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקר' עדותן בב"ד מדאורייתא זאת החזקה תלויה בקריאת השטר בב"ד וכן מבואר במהרשד"ם אה"ע (סי' א') בתשובת רבו הגאון מוהר"י טאיטצק ז"ל שכן דעת הא"ז. ואם כן כיון דמן התורה לא הוי כנחקרה עד שבא לב"ד ואנן לאו ב"ד אנן רק שליחותייהו דקמאי ומן התורה הוי כלא בא לפני ב"ד ומדרבנן צריך קיום למה לא יהיו נאמנים לומר לא חתמנו אף דכל סברתו שם דאם אמרו לא חתמנו טרם שבא לב"ד הוי ההגדה בכתב אחר כך כחוזר ומגיד דכל זמן שלא בא לפני הב"ד לא הוי הגדה ואם כן כיון דעכ"פ מדרבנן שליחותייהו יהו דקמאי עבדינן והוי כאלו נחקרה עדותן בב"ד כשבא השטר לפני ב"ד שוב באמרם לא חתמנו אחר כך הוי כחוזר ומגיד מ"מ צריך להבין כיון דהם אמרו דצריך קיום למה יחשב הגדה בטרם שיתקיים השטר שיהיו כחוזרין ומגידין כשאומרים לא חתמנו. ויש לומר למה שכ' לעיל דיני דייני' כמה פעמים להוכיח דמה דאנן עבדינן שליחותייהו דקמאי מהני לכל ענינים כמו אם היו בפני סמוכין והכא נמי לענין זה:

והגאון מהר"י טאיטצק ז"ל שם וכן מובא בדברי ריבות (סי' קפ"ו) האריך להשיג על זה מטעמים אחרים והביא ראיה מירושלמי (פ"ב דכתובות) שם מובא תוספתא עדים שהעידו בין לטמא בין לטהר כו' משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אינם נאמנים רשב"ל אמר עשו העדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד הן אומרים אינו כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידינו הוא זה תני ר"ח לא מעלין ולא מורידין וזה קאי שם על כל הדינים בתוספתא וקאי נמי על טומאה וטהרה איסור והיתר ואעפי"כ דוקא אם יש אחרים שאומרים כתב ידינו אבל בלעדי עדותן של אחרים היו נאמנים ואמאי הא לענין איסור נוקמי על דין תורה וכיון שיצא השטר בפני ב"ד לא יהיו נאמנים לומר אחר כך אין זה כתב ידינו אלא ודאי אף מדין תורה נאמנים לומר לא חתמנו וזה לא קשה כל כך דיש לומר דהירושלמי איירי בדיני ממונות דוקא בזה וכיון דצריך לקיים עכ"פ מדרבנן ודאי נאמנים לומר לא חתמנו:

ויש להבין בדברי הש"ך (דבס"ק ט') הניח דין זה בצ"ע אם נאמנים לומר לא חתמנו ובדין דירושלמי הנ"ל הביא (ס"ק י"ב) וכתב דדוקא כשאין אחד מעיד על חבירו שאין זה כתב ידינו אבל אם עדי השטר כל א' מעיד על חבירו שאינו כתב ידו הוי לי' תרי ותרי וקשה דלהך צד דמדין תורה אינן נאמנין לומר לא חתמנו אם כן אף דחכמים הצריכו קיום מ"מ כשנתקיים בדין ע"י עדים אחרי' בזה יש לדון כמו מן התורה דאינו נאמן. ויש לומר למה שכתב הש"ך (ס"ק ל"ב) בטעמא דרמב"ם דצריך שיזכרו העדים גוף הענין דלא להוי מפי כתבם וכתב דאף להסוברים דעדות בשטר מהני מדין תורה מ"מ בעינן שיזכרו ממה שכ' בשטר ופי' בנתיבות דאף דיקשה מדין תורה מה חילוק בין אם מתו העדים או אם הם לפנינו ואינם זוכרין וכתב דכמו לר"ת דמתיר בראוי להגיד בפיו דיכול לשלוח עדותו בכתב לב"ד דמ"מ בעינן שיבא הכתב לפני ב"ד וקודם שבא לפני ב"ד יכולין לחזור ולהגיד וכמו שכתב הרמ"א בתשוב' אם כן בשטר מניין לנו דהוי כהגדה בב"ד וכנחקרה עדותן בשעת חתימה דלמא בעינן דוקא שיבא השטר ואז יהיה הגדה בפני ב"ד וקרא דלמען יעמדו ימים רבים דמוכח דאף במתו העדים גם כן מהני יש לומר דאיירי בנתקיים באמת [ובאמת כך פירש"י בירמיה ואת הגלוי דהוא הקיום וכמו כן בתרגום] ולזה סובר הש"ך דבאמת מדין תורה כך הוא דצריך שיבוא השטר לפני ב"ד והא דכל שטר הוי כנחקרה מעת חתימה הוא רק תקנות חכמים שמא ימותו עדי' קודם שיבוא השטר לפני ב"ד לכן לא מכשירין רק במתו אבל באם הם לפנינו בעינן שיוכלו להגיד ושיזכרו. ולפי"ז יש לומר דעתה שצריך קיום ב"ד לא הוי הגדה כל זמן שלא נדע אם הוא כתב ידם דקודם קיום לא ידענו כלל אם יש כאן הגדה אם כן היכא שבא השטר לפני ב"ד ואמרו אין זה כתב ידינו נאמנים אף דמכחישין אחר כך תרי ואמרו כתב ידם הוא זה מ"מ הוי תרי נגד תרי אם היה הגדה כיון דלא הכירו ולא ידעו הב"ד כשבא השטר לפניהם אז לא חשיב כהגדה לכך הוי תרי נגד תרי. והא בשורף שטרו או מי שנמחק שטרו כותבין לו אחר אף דעדיין לא הוי הגדה בפני ב"ד דלא נראה השטר בפני ב"ד ועיין רשב"א ב"ק דיש סוברים דבאמת בעינן שהשטר כבר נתקיים בפני ב"ד אבל דעת כל הפוסקים אינו כן הרי דלא בעינן הגדה בפני ב"ד ויש לומר דזה הוא גם כן מתקנת חכמים כמו במתו העדים דחשבינן כאלו הגידו כבר בב"ד בשעת חתימה כן נמי בזה אבל מדין תורה כל זמן שלא בא השטר בפני ב"ד לא הוי כנחקרה וכן נראה דעת הא"ז וכיון דבעינן הגדה בפני ב"ד ומה שבא השטר לפני ב"ד חשיב כהגדה שפיר ל"ה הגדה כל זמן שלא נתקיים ויכולין לחזור ובאמת היה נראה דקודם שבא השטר לפני ב"ד היו יכולין העדים לחזור קודם שנראה השטר לפני ב"ד כמו לדעת ר"ת בשולחין כתבם לב"ד דנגמר ההגדה רק כשבא הכתב לפני ב"ד ויכולין לחזור קודם לכן ויש לומר אף בכתב ידם יוצא ממ"א מ"מ קודם שבא השטר לפני ב"ד יהיו נאמנים לבטל השטר ואולי זה נמי הוי תקנת חכמים שנגמר ההגדה כיון דמהני אם מתו אבל לומר אין זה כתב ידינו נאמנים שפיר כל זמן דלא נתקיים ואתי שפיר דברי הש"ך דהוי תרי ותרי כיון דקודם שנתקיים אמרו אין זה כ"י והוי תו"ת:

ובזה מיושב הא דקשה למה שכ' הר"ן כתובות להוכיח הא דקתני בברייתא דב' חתומים על השטר ומתו וכו' מדקתני הרי אלו נאמנים באין כ"י יוצא ממ"א הוא אף לקרוע השטר ועיין (סעיף ל"ז) וסמ"ע שם (ס"ק צ') אם כן במתניתין נמי דקתני הרי אלו נאמנים ומשמע דקרעינן להשטר ואמאי הא אלו יקיימנו שוב לא יהיו נאמנים דיהיו חוזרין ומגידין מה שאין כן בברייתא דאף אם יקיימנו גם כן לא יגבה דלא הוי רק כתרי ותרי הואיל דשנים אחרים אומרים קטנים היו ובמתניתין לא נקרע דאם יתקיים השטר יגבה בו ולמה שכ' אתי שפיר כיון דכל זמן שלא נתקיים השטר לא חשיב עדיין הגדה אם כן נאמנים אז לומר אנוסים לפסול השטר דכל זמן שלא נתקיים לא הוי הגדה בב"ד אף שנראה השטר בב"ד ויכולין לחזור ולהגיד ושוב כשנתקיים הוי כחוזרין ומגידין להיפך שהשטר יהיה כשר ועיין בש"מ כתובות במתניתין (דף ח"י) שכתב כשבאו לקיים השטר נפל זה ההפרש ואמרו כתב ידינו כו' כיון שכבר נפסל השטר ואיתרעאי לפני ב"ד שוב אין לו תקנה אף על גב דשוב נמצא כתב ידם יוצא ממ"א ובנתיבות (ס"ק כ"א) כ' משם הש"מ דכתב בברייתא הטעם דלא קרעינן משום דכיון דלא נחקר' עדותן נאמנין מטעם עדות ואם כן אפשר בעדים עצמן קרעינן ליה ולא אדע כוונתו מה שכ' בלשון אפשר הא מבואר כן לדינא בש"מ במתניתין כיון דנפסל השטר לפני ב"ד שוב אין לו תקנה ואולי ט"ס הוא בדבריו דבש"מ בברייתא דמתו העדים החתומין ובאו ב' מהשוק דקתני הרי אלו נאמנין כ' בפירוש וקרעינן ליה וכ' הטעם דאף דאינן נאמנין רק משום מגו דאי בעו לא מקיימו מ"מ כל שני עדים נאמנים הם לכל עדות אלא היכא דכ"י יממ"א אינן נאמנין ומגבי ביה היכא דתפס משום דהוי ליה תרי ותרי אבל כל שעה דלא נתקיימו עדים שבשטר ולא נגמרה עדותן נאמנים ב' עדים להכחישן עיין שם ומזה דן בעדים עצמן קרעינן ליה. וקצת משמע דיש נ"מ בין הטעם דש"מ לטעם הרשב"א המובא שם ובר"ן ובש"ך (ס"ק צ"ט) דלכך קרעינן ולא חיישינן דלמא משכח אחר כך עדים ומקיים ליה כיון דאף אם מקיים ליה לא נפק' מידי ספק דאכתי הוי ליה תרי ותרי לרבויי בספיקי לא מוקמינן ליה לשטרא אם כן במתניתן לא קרעינן כיון דאם משכח אחר כך עדים ומקיים ליה יהיו החתומים כחוזרין ומגידין ויגבה בשטרו אך מ"מ יש לומר כיון דכל זמן שלא נתקיים נתקבל עדותן אז אף אם יתקיים יהיו רק כתרי ותרי לכך קתני אינן נאמנין אבל לעולם יש לומר כל זמן דלא נקרע השטר אם תפס ונתקיים אחר כך מהני תפיסה. גם יש להסתפק לדברי הרשב"א לרבויי בספיקי לא מוקמינן ליה לשטר אפשר דזה דוקא אם עדיין לא תפס ועומד רק שבא לגבות בהשטר ובאו שנים מן השוק ואמרו כתב ידם אבל כו' בזה נאמנין לגמרי אף לקרוע השטר כיון דאף אם יקיים השטר אחר כך לא יגבה בו ורק לענין לרבות בספיקי שיועיל תפיס' לא מוקמינן לשטרא אבל אם המלוה כבר תפס ועומד אפשר דאין מוציאין מידו דדלמא יקיימנו ולדברי הש"מ דנאמנים לגמרי אלו השנים משום דלא נגמרה עדותן כשלא נתקיים יש לומר דמוציאין ולמה שכ' דאח' שנראה השטר בב"ד לא הוי הגדה כלל אתי שפיר בעדים עצמן שאמרו כתב ידינו ואנוסים היינו דאינן נאמנין לגמרי ואף אם תפס ועומד מ"מ אף אם יתקיים אחר כך הוי כחוזרין ומגידין להיפך אך יש להתבונן למה שכ' דכל זמן דלא בא לפני הב"ד ל"ה כנחקרה עדותן אם כן אם שלא בשעת הקיום רק אינהו מנפשייהו באו לב"ד למימר עלה דהא שטרא כתב ידינו אבל אנוסין היינו באו להחזיקו בפסול נאמר דשוב לא יועיל בו קיום כלל כיון דהעידו קודם שבא השטר לב"ד ולא כן מבואר שם בש"מ רק אם שוב נכיר אנו מעצמנו החתימות לא יועילו דבריהם כלל ומקיימין השטר. ברם יש לומר דזה הוא מתקנת חכמים כמו שכתבתי לעיל:

ולפי"ז יש ליישב קצת הא דהקשה הקצוה"ח ע"ד הרמב"ם דסובר דבעינן שיזכרו העדים מדברי תוספתא מס' גיטין העדי' שאמרו כתב ידינו הוא אבל אין אנחנו מכירין לא את האיש ולא את האשה הוי קיום ואמאי הא אין זוכרין הענין ולמה שכ' דכל טעמו של הרמב"ם הוא משום דכל זמן שלא בא השטר לפני ב"ד לא הוי כהגדה בפני ב"ד רק כשבא לב"ד אז נגמרה ההגדה לכך בעינן שיזכרו ורק אם מתו העדים מהני מתקנות חכמים אם כן יש לומר דזה דוקא היכא דבעינן הגדה בפני ב"ד אבל במה דלא בעינן הגדה כלל בפני ב"ד כגון באיסור הוי הנדה בשעת חתימה כיון דמהני הגדה גם חוץ לב"ד לא בעינן שיזכרו עוד בשעת הבאת שטר לפני ב"ד כיון דכבר הגידו. וכבר האריך בנתיבות (סי' כ"ח) להוכיח דעדי חתימה גבי גט מעידין רק שנכתב בצווי הבעל וזה לא הוי על גמר הדבר ולא בעי הגדה בפני ב"ד ועד מפי עד מהני אם כן בזה הוי גמר הגדה בשעת חתימה לכך אף באינם זוכרים אחר כך מהני גם כן דהגדה כבר היה ונגמרה בשעת חתימה שנכתב על ידי צווי הבעל ולא בעינן בזה ב"ד. אך יש להתעורר אם כן בשטר קנין נאמר דלא בעינן שיזכרו הענין בשעת ביאת השטר לב"ד כיון דכבר הגידו בשעת חתימתן שנכתב בצווי הבעל דין וזה היה מהני אף חוץ לב"ד וכמו שכתב שם (סי' כ"ח) בנתיבות ומדברי רמב"ם משמע דקאי אף על שטר קנין. ובאמת מלשון הרמב"ם שכ' ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה מעולם וכן ואין אנו זוכרין שזה לוה מזה או מכר לו משמע דקאי על שטר ראיה דאי בשטר קנין למה צריך שיזכרו מהלואה או מכירה הא סגי שיזכרו בצווי המתחייב דהמה רק ע"ז עדים ועל המכירה אנן סהדי ועיין קצוה"ח ונתיבות (ס"ק יוד) אלא ודאי דאיירי בשט' ראיה ובזה בעינן הגדתם על עיקר הענין ולכך הוי מפי כתבם ולא הוי הגדה עד שיבא לב"ד אבל בשטר קנין הואיל דלא הוי עדים רק על מה שנכתב בצווי המתחייב וזה מהני גם כן מפי כתבם ולא בעי נמי הגדה בפני ב"ד וכמו שכ' הנתיבות (סי' כ"ח) אם כן לא בעינן שיזכרו בשעה שבא השטר לפני ב"ד [ומדברי הנתיבות (ס"ק י') כאן לא משמע כן ודבריו סותרים קצת לדבריו (שבסי' כ"ח)]:

ובזה נמי מיושב מה שהוכיח בקצוה"ח מתוספת' גיטין הנז' מדין תורה אינן נאמנין לומר אין זה כ"י מדקתני באמרו אין זה כתב ידינו ואחרים אמרו כתב ידם הוא דמשמע אף שהראשונים מעידין כל א' על חבירו ולמה שכ' אתי שפיר דדוקא בגט הואיל דעיקר הגדה לא הוי רק שנכתב בצווי הבעל ובזה מהני מפי כתבם והגדה חוץ לב"ד אם כן הוי הגדה מכבר והוי חוזרין ומגידין אבל בשטר ראיה דבעינן הגדה על גוף הענין ובזה לא מהני הגדה חוץ לב"ד וגם מפי כתבם לא מהני ובעינן לגמור ההגדה שיבא השטר לב"ד לכך כל זמן שלא נתקיים לא הוי הגדה בהבאת השטר לפני ב"ד ויכולין לומר אין זה כתב ידינו ואף שבאו אחר כך עדים ואמרו כתב ידם הוא הוי תרי ותרי הואיל דקודם הגמר הגדה אומרים אין זה כתב ידינו ובעת שהאחרים מעידין שזה כתב ידם אם נאמר דיהיו נאמנים היינו שמעידין דאז שבא השטר לפני ב"ד העידו החתומים על השטר במה שהב"ד ראו השטר דזה נחשב הגדה והמה אמרו קודם לכן דאין זה כתב ידם ואין לומר אם כן נאמר דאף תרי ותרי לא הוי רק הראשונים יהיו נאמנים כיון שקודם שנגמר ההגד' בפני ב"ד העידו שאין זה כתב ידם ואחר כך במה שנחזיק להגדה על ידי השטר על ידי האחרונים שאמרו כתב ידם הוא שוב יהיה כחוזר ומגיד הראשונים זה אינו כיון שהאחרים אמרו שכבר נגמר ההגדה בב"ד על ידי הבאת השטר לפני ב"ד רק שהב"ד לא ידעו מזה בשביל שלא הוי קיום על חתימתם אבל עכשיו שבאו אחרים והעידו שכתב ידם הוא נחשב ההגדה למפרע לכך הוי תרי ותרי דהוי כמו אלו באו שני עדים להעיד על שני עדים שהעידו בפני ב"ד והמה מכחישין דהוי כתרי ותרי. אבל מ"מ גם הראשוני' יכלו לומר אין זה כתב ידינו הואיל דלפי דבריהם לא הוי הגדה כלל כיון דעכ"פ בלעדי האחרונים לא הוי ידענו מההגדה מה שאין כן מן התורה נגמר ההגדה בהבאת השטר שפיר שוב א"י לומר א"ז כתב ידינו כדמשמע נמי מתוספתא וכמו שכ' הקצוה"ח:

אך באמת יש לומר מתוספתא אינו ראיה דז"ל התוספתא כיצד אמרו יתקיים בחותמיו עדים שאמרו כתב ידינו זה כשר אבל אין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה כשר אין כתב ידינו זה אבל אחרים מעידין בהן שהוא כ"י או שהי' יממ"א כשר ומפרש הקצוה"ח כיון שאמרו אין אנו מכירין ואין זוכרין כלל מה שיש בגט אפ"ה כשר. ויש לומר כיון דאין כותבין אלא אם כן מכירין אינם נאמנים לשוי' נפשייהו לרשעים ושעשו שלא כהוגן או יש לומר כיון דבשעת הסכנה כותבין אף עפ"י שאין מכירין וכשר בדיעבד אם חתמו בלא הכרה כמבואר בח"מ אה"ע (סי' ק"כ) אם כן יש לומר דאין מעידין כ"א ע"ח כ"י הוא זה דלעולם מעידין על גוף הדבר כמו על מנה שבשטר כן נמי בגט כשאמרו כתב ידינו הוא זה מעידין שכתבו בצווי הבעל וכשר בדיעבד. וממילא יש לומר דגם בסיפא אין כתב ידינו זה איירי כשאין אחד מעיד על חבירו כמו שמפרש הריטב"א דברי ירושלמי ולכך מהני אם אחרים מעידין על כתב ידם ולא הוי תרי נגד תרי רק תרי לגבי חד. ובלא"ה יש לומר מדלא קתני בתוספתא אין זה כתב ידינו כמו שהוא בירושלמי כתובות הנ"ל רק קתני אין כתב ידינו זה הפירוש הוא שאין העדי' לפנינו לשאול אותם והיינו דקתני אין כתב ידינו זה שאין כאן העדי' שיאמרו כתב ידינו הוא אבל אחרים מעידין על כתב ידם או שהי' כתב ידם יוצא ממ"א מקרי נתקיים בחותמיו שוב ראיתי בס' חסדי דוד שמפרש כן דברי התוספתא אולם לא הרגיש כלל דיש לומר אף אם באמת מעידין דאין זה כתב ידם רק שכל אחד אינו מעיד על חבירו הוי כתרי נגד חד. [ולדעת ר' אביגדור דכשטוען מזויף בעינן קיום מן התורה ושם קאי על המתניתין אם יש עוררין יתקיי' בחותמיו הא דמהני קיום כשכתב ידם יוצא ממ"א שהוא קיום גרוע על ידי דימוי סובר דמהני קיום על ידי דימוי אף אם צריך קיום מן התורה]. עכ"פ מדברי תוספתא אינו ראיה לדברי הרמב"ם דבעינן שיזכרו עדותן. ומלבד זה כבר כתב הא"ז בתשובה הנז' דלא אשכחן דאית להו לבה"ג ולרמב"ם האי סברא אלא בממונא אבל באיסורא לא ואף דלא אתברר טעם הדבר וכן בתשובת מהר"ם אלשיך (סי' מ') תמה על זה וכתב דאיפכא מסתברא דבממונא לכ"ע לא בעינן דרישה וחקירה ובעדי קידושין דצריך חקירה להוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד והאריך בזה עיי"ש וכן בים של שלמה מס' כתובות (פ"ב סי' כ"ד) כ' דלא נראה לחלק שהרי הרמב"ם כתב קל הוא שהקילו בדיני ממונות ואפי"ה כתב שאם אין זוכרין כלל שאסור להעיד כ"ש באיסורין מ"מ בגט שכבר נישאת ונעשה מעשה ולא חיישינן לזיוף ודאי יש לומר כיון דאתחזק למגורשת לא מהני אחר כך מה שאינם זוכרין ואינו ראיה מתוספתא. אולם דעת הא"ז שם בנידון הנשאל דהוציא השטר בפני ב"ד ולא נעשה מעשה עדיין ואעפ"כ כתב הא"ז כיון דבא לפני ב"ד והמערער צווח דדעתו באיסור' לא בעינן שיזכרו אינו מובן הטעם ואולי דרק להוציא ממון נאמני' שאינם זוכרין ולא לענין איסור. ובלא"ה לשון הא"ז שם קשים שכ' וז"ל אם כן הא דאתינן עלה אפילו היו אומרים חתמנו אבל לא ראינו שקידשה היו נאמנים לומר שלא ראו הקידושין כ"ש השתא דאמרו שאין זה חתימתן דמהימני אם לא נאמר דהוא גרע טפי דהא חזינן להו דחתומי ואמרו לא חתמנו אבל התם לא ידעינן אם ראו המלוה או המכר עכ"ל ואינו מובן הא אם אמרו חתמנו אבל לא ראינו שקדשה ודאי דלא הוי נאמנים דהא משווי' נפשייהו לרשעים והוי כמו אנוסים מחמת ממון דאינם נאמנים אף באין כתב ידם יוצא ממ"א וצ"ע.

עכ"פ אף דאינו ראיה מדברי תוספתא מ"מ מבואר דדעת הא"ז דמן התורה לא הוי עדותן שבשטר עד שיבא השטר לפני ב"ד. אך מה שכ' הנתיבות בכוונת הש"ך דלכל הפוסקים לא הוי שטר מדין תורה עד שיבא לפני ב"ד אם כי גם מדברי הא"ז מבוא' כן וכמו שכתבתי מ"מ מדברי תוס' ורא"ש יבמות (דף ל"א) מבואר להיפך דלדבריהם צריך שיזכרו אז בשעה שבא השטר לפני ב"ד מן התורה ותוס' שם ד"ה דחזו הקשה הר"י ז"ל מב"ק גבי טורף שטרותיו ואי דאיכא סהדי דידעין לכתבו שטרא אחרינא ואמאי הא הוי מפ"כ ותירץ הר"י דגם שם ביבמות בשטר קידושין אם היו מעידים שכך ראו בשטר עבדי שפיר דהוי כאלו מעידים ראינו עדות שנתקבל בב"ד דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה אבל חיישינן שמא לא יעידו שכך ראו בהשטר אלא שמא יעידו על המעשה עצמו כאלו הם זוכרים והם אין זוכרין אלא ע"פ הכתב ואם נאמר דמן התורה לא הוי כנחקרה עד שיבא השטר לפני ב"ד ושיהיו זוכרין אז גוף העדות אם כן אף דבדיני ממונות מתקנת חכמים מהני מ"מ לענין דיני נפשות לדונה על ידי השטר לאשת איש ולהרוג אותה כשזינתה הוי מפי כתבם ולא נגמר ההגדה עד שיבא השטר לפני ב"ד. ואף לדעת ר"ת דיכול לשלוח כתב לב"ד מ"מ בדיני נפשות דעת רמ"א בתשובה דלא מהני כמו שהבאתי לעיל דיני עדות (סי' ט') וכמו כן שטר לא יהיה מועיל עד שיבא לב"ד וגם שיזכרו אז עדותן ולמה כתב הר"י דאם מעידין שכך ראו בשטר דמהני. אלא ודאי דשטר ענין אחר ואף שלא בא לב"ד הוי הגדה ואין צריך שיזכרו אחר כך אף מן התורה ודנין על פיו דיני נפשות ועיין שם ברא"ש שכתב דדברי ר"י בתוס' נראה עיקר ומבואר דלא כמו שכ' בנתיבות אולם למה שכ' דהיכא דכבר נעשה מעשה על פי עדותן ואתחזק הדבר נתקיים הדבר אף שלא בא השטר לב"ד אינו ראיה כ"כ מדברי תוס' ורא"ש:

והרמ"א כתב באה"ע (סי' מ"ב) מצאו כתב בשטר פלוני קידש פלונית ועדים חתומים בו כל זמן שאין השטר מקוים אין לחוש לקידושין ותמה הש"ך הא עדים החתומים על השטר מדאורייתא לא צריך קיום ויש לומר דהרמ"א איירי דלא בא עדיין לב"ד וסבירא ליה דכל זמן שלא בא לפני ב"ד לא מהני אף מדאוריית' ובקצוה"ח כתב דכוונת הרמ"א במצאו בשוק והאשה צוחת מזויף וכיון דלא ידענו מי כתב ל"ש לא חציף לזייף וכמו שכ' הש"ך בכיונ' הירושלמי במצאו כתב בשטר פלוני מת דרק משום עיגונא מתירין להנשא. אולם באמת הפוסקים כתבו גם בהך דירושלמי דהוא משום דמן התורה לא בעינן קיום ועיין רמב"ן סוף יבמות וב"ש (סי' י"ז ס"ק כ"ח) הרי אף דלא ידענו מי כתב וחתם לא בעינן מן התורה קיום ויש לומר הטעם דלא חציף אינש לזייף ומירתת דיתברר הזיוף ולא יתקיים דבריו וכבר כתבו יש ממחברים בהא דעבידא לגלויי דלא משקרי אינשי הוא אף דלא יתיירא שלא יתפוס לשקרן רק הטעם דדבריו לא יועיל ואינו עושה דברים בטילין ויש לומר דהכא נמי לא חציף לזייף דבר שלא יתקיים [ובמ"א הבאתי ראיה להיפך דבמלתא דעבידא לאיגלויי הטעם הוא שלא יתפוס לשקרן מדברי רמב"ן ב"ב (דף קל"ד) דכת' אבל בעל מחיים לא איכפת ליה לאחר מיתה דידיה מאי תימא לי' זו הוא שאומרין יכול החי להכחיש את החי ואין מכחיש את המת הרי דרק מטעם שלא יתפוס לשקרן הוא דמהימן ואכ"מ בזה] ועוד לדבריו דכוונת הרמ"א בכה"ג דצריך קיום מדאורייתא יש אופנים דלא מהני אף הקיום כמו על ידי דימוי ולמה סתם כל זמן שלא נתקיים משמע דמהני כל גווני דקיום. ובב"ש שם כתב דבודאי אם הם מודים דנתקדשה הוי קידושין אלא איירי דאחד מהם אמר מזויף ולכאורה יש לומר למה שכ' הטעם דמן התורה לא חציף לזייף היינו דלא יעיז לתבוע בשקר אם כן בתרוייהו מודים אדרבה גרע אך מדברי הראשונים דכתבו דלא טענינן עבור לקוחות מזויף דל"ש מבואר דגם אף במודה לא חציף לזייף וכן מהא דמצאו כתב מת פלוני דלא שייך הסברא הנ"ל דלא יעיז לתבוע בשקר ואעפי"כ ל"ח מדאוריית' לזייף וכתב על כרחך מטעם דמן התורה לא חשדינן לשום אדם דיזייף אם כן ודאי קשה על הרמ"א הנ"ל. ויש לומר דטעמו דסובר אף במקוים הואיל דלא נעשה מדעת המתחייב לא הוי רק חשש קידושין מדרבנן דמפיהם ולא מפי כתבם כתיב רק מדרבנן חשש הרמ"א בנתקיים לדעת הרשב"א בתשובה אבל בלא נתקיים הם אמרו והם אמרו דלא יועיל כלל בלא קיום:

והיכא דהוציאה שטר חתום בעדים שנתקדשה לפלוני והבעל מכחיש היה נראה לכאורה כיון דמן התורה אין צריך קיום א"כ אף דאינן נאמנין מדרבנן כל זמן שלא נתקיים השטר מ"מ כופין את הבעל לגרשה בגט כיון דמן התודה הוי בירור דכן הוא שנתקדשה לי רק מדרבנן צריך קיום ומ"מ אסורה לעלמא אף בלא טעם דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא אולם מדברי רשב"א מס' קידושין (דף ס"ה ע"א) מבואר דאעפ"כ אין כופין רק מבקשין דהא כתב שם בהא דאמר רב ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה דאיירי בדכתב לה כתובה ואף באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה אלא שלא מצאה לקיימו וכיון שנתן גט מעצמו הוחזק כפרן על הכתוב' וכמו שנתקיימה הוא דהא מדינא קיום לא ליבעי. ויקשה כיון דמדינ' לא ליבעי קיום אף בצווח מזויף אמאי קתני מבקשין מהראוי לכוף אותו ליתן גט כיון דמדין תורה הוי שטר מעליא ועל כרחך נתקדשה מדיש תחת ידה כתובה אלא ודאי כיון דעכ"פ מדרבנן השטר חספא בעלמא הוא כל זמן שלא נתקיים אין כופין אותו ליתן גט ואף דמ"מ נראה דאסור בקרובותיה כיון דמדין תורה שטר כתובה שתח' ידה אין צריך קיום הרי מוכח דנתקדשה מ"מ אין כופין כיון דהוא מכחישה ואומר לא היה דברים מעולם והשטר מזויף ואת גרמת לעצמך וצ"ע בזה:

והנה הש"ך העלה להלכה דאף בצווח שהוא מזויף לא בעי קיום מן התורה דדעת ר' אביגדור ז"ל הוא דעת יחיד אולם מצאתי חבר לדעתו בתשובת רמ"ה (סי' רצ"ג) דכתב דכשבא להוציא מלקוחות ויתומים או שלא בפניו דלא קרא עליו ערער צריך אף מה"ת קיום וכן המבי"ט (ח"ג סי' ק"ל) האריך לבאר דאם טוען שהוא מזויף הוי כחרס מה"ת כל זמן שלא נתקיים. והב"ש אה"ע (סי' קמ"א) הביא ראי' מגט דכתב הרמב"ם וטור וש"ע במביא גט בא"י במקום דאין צריך לומר בפני נכתב אם בא הבעל וערער וטוען שהוא מזוייף אם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר ובנתיבות כ' דאם לא נודעו העדים כלל ניכר זיופו לב"ד כיון דעיק' הטעם דאין צריך קיום מן התורה הוא משום דהוי מילתא דעביד' לגלויי ומירתת לזייף ובכה"ג לא מירתת כיון שאינו ידוע מקומן של עדים ומן הסתם לא חיישינן לזיוף כה"ג דירא פן ישאלו על מקומן של עדים ואם יאמר שאינו יודע ניכר זיופו לב"ד דהרוצה לשקר ירחיק עדותו לכך שכשמערער ולא נודעו העדים כלל היינו מקומם בזה צריך קיום מה"ת. ולא משמע כן מן הפוסקים וגם אף במצאו כתוב כ' הראשונים דמה"ת אין צריך קיום. וגם א"כ לא מירתת לזייף חתימת ידי עדים שכבר מתו אף אם נודעים בשמותם ובמקומ' מ"מ כיון שיודע שכבר מתו לא מירתת הכי נימא דגם בזה בעי קיום מן התורה. גם הא בדברי הרמב"ם (פ"ז ה"ז) מגירושין כ' ואם אין השליח עומד בשעת כתיב' לא ינתן לה אא"כ נתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים ונתן לה ה"ז פסול עד שיתקיים ואם בא הבעל וערע' ולא נתקיים אינה מגורשת מבואר דצריך קיום מן התורה ושם לא כתב ולא נודעו עדיו כלל מבואר אף אם ניכרים מי המה עדיו במקומם ובשמותיהם רק חתימתם לא נתקיים גם כן אינו גט מן התורה. וכן (פ"ו ה"ז) כתב דאם הביא הפסול מן התורה אם לא נתקיים אינו גט משמע אף דלא חסר רק הקיום בלבד גם כן אינו גט מן התורה הרי דצריך קיום מה"ת כשיש ערעור אף אם ידענו מן העדים החתומים רק שלא נתקיים כתב ידם. וביותר יקשה על בעל האור זרוע שהוא בעל התשובה שבמהרי"ק הנ"ל שהאריך דמד"ת אף בצווח ומערער א"צ קיום ובריש גיטין העתיק דברי הרמב"ם הנ"ל דאם בא וערער ולא נתקיים אינה מגורשת:

ולכאורה אפשר לומר למה שכ' המ"מ דכיון דהוא טוען ברי והיא שמא מוקמינן על חזקת אשת איש ויש לומר כוונתו דאף בדיני ממונות דאף בטוען מזויף לא משגחינן בי' מה"ת כיון דהוא נגד חזקה דלא חציף לזייף והבע"ד אינו בגדר עד ובגט כיון שהוא איסורין ע"א נאמן כל שאינו מעיד נגד החזקה ואם כן אם עד א' אומר שהוא מזויף יש לומר דנאמן מן התורה ואף דאתחזק להתירא על ידי הגט מ"מ כבר כ' הגהות מרדכי קידושין היכא דלדברי העד ל"ה החזקה מעולם ובטעות היה נאמן אם כן אם מערער הבעל חוששין לערעורו מטעם עדות רק אם היא מכחישתו עד א' בהכחשה לאו כלום הוא אבל כשהיא אינה מכחישתו נאמן מטעם ע"א בצירוף חזקת אשת איש. אולם ממה דכתב הרמב"ם (פי"ב) דאף באשה עצמה המביאה גטה ולא נתקיים דאם בא הבעל וטוען מזויף תצא אע"ג דהיא מכחישתו הרי דלאו בתורת עד אתינן על ערעורו וגם הא מבואר בש"ס גיטין (דף ט') בערער חד דאינו חייב מטעם דאין ערעור פחות מב' רק בערעור דבעל הרי דערער של עד א' לא מהני לעולם ועל כרחך מטעם דמעיד נגד החזקה דמדין תורה לא חציף לזייף ואינו נאמן בתורת עדות וחכמים לא חששו על קיום דמשום עיגונא הניחו על דין תורה אם כן למה בערער הבעל הוי פסול דאורייתא כנ"ל:

וי"ל דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים ועדים הצריכים לזה בקדושין אף בשניהם מודים כבר כ' הפנ"י קידושין דעיקר הטעם הוא משום דאין קדושין לחצאין וכיון שהית' מוחזקת לפנוי' ועכשיו תתחזק לא"א אין בכח לאסרה אכ"ע רק אם ידענו בבירור שהיא א"א והבא עליה חייב מיתה וכתבתי די"ל דכן הוא גם כן הטעם בגט דצריך ב' עדים שיצאה מחזקת אשת איש ואם נשאת לכהן אחר מיתת בעל' דחייב מלקות וכן אף בחיי בעלה המגרש אם נשאת לכהן חייב מלקו' ולא מיתה וצריך שתתחזק למגורשת לכל דבר וכמו דאין קידושין לחצאין כן נמי אין גירושין לחצאין ולא הוי מגורשת רק אם הוא נודע לכל ולכל דבר שהיא בחזקת מגורשת ועיין נתיבות המשפט (סי' ל"ו) דלא נחית לזה הטעם רק לגבי קידושין ולא לגבי גירושין ולא ידעתי למה וכבר כתבתי לעיל דיני עדות (סי' ל') דזה כוונת הרמב"ם (פ"א הי"ג) מגירושין שכתב ומניין שיתננה לה בפני עדים הרי אומר על פי שנים כו' ואי אפשר שתהיה זו ערוה היום והבא עליה במיתת ב"ד ולמחר תהיה מותרת בלא עדים ועיין שם בלח"מ והכוונה כנ"ל אף דשניהם מודים בדבר מ"מ דבר החב לאחרים ונ"מ לכל העולם אינו מתקיים בשעתא אם לא הוי בפני עדים ועיין חידושי רמב"ן קידושין (דף ס"ה) דמבואר גם כן כסברת הפנ"י והארכתי שם בזה והא דמהני עדים החתומים על השטר ועל הגט הוא משום דאנן סהדי דנכתב בצווי הבעל ובא לידה מיד הבעל ואנן עדי מסירה אנן. ולפי"ד זה אתי שפיר מד"ת דאלם החזקה דלא חציף לזייף ואין צריך שום קיום שפיר הוי כמתגרשת בפני עדים כיון דהגט יוצא מתחת ידה חתום בשני עדים אבל השתא אחרי דנתקלקלו הדורות וחשו חז"ל על זיוף וכל זמן שאינו מתקיים אין השטר מועיל כלום שפיר אף בגט אם לא נתקיים כיון דהוי לנו ספק אם יתברר חתימת העדים לקיימם הוי ספק מגורש' אף מן התורה כיון דאינו ראיה ברורה ממה שיוצא הגט מת"י דעדיין לא ידענו אם בא לידה מיד בעלה ואם נתקדשה לאחר ואחר כך מת בעלה הראשון אין ממיתין הבא עליה דלא ידענו אם אין הגט מזויף וכן אם נשאת לכהן אינה לוקה וכיון דלא הוי בירור הדבר לכל העולם שפיר לא הוי אף מן התורה מגורשת. ויש לומר שזה טעמא דתשובת רבינו חננאל ז"ל המובא בתשובת רשב"א (סי' אלף קס"ו) דהמגרש בפני פסולי עדות מדרבנן לאחר הכרזה שאין חוששין לעדות פסולי דרבנן בגירושין כלל היינו כיון דעכ"פ אינה גרושה לכל דבר ואין גירושין לחצאין ואף דדעת הרשב"א שם לא כן הוא רק חוששין לגירושין כמו במקדש בפני פסולי עדות דרבנן היינו משום כיון דמן התורה הם כשרין לכל עדות והי' נגמר הגירושין לכל דבר אף ללקות על ידו לא מתנין רבנן לעקור דבר מן התורה ואף דהשתא דחשו חז"ל דמשקרי מ"מ הניחו על דין תורה וכיון דמן התורה מחזקינן ללא משקרי אזלינן לחומרא בתר דאורייתא דהי' מהני הקידושין והגירושין לכל ענינים ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל (סי' ק"ג) במה שנו"נ בזה עם הגאון בעל בית מאיר אם מה"ת מטעם חזקת כשרות מוקמינן אותם על החזקה עיי"ש עכ"פ כיון דמן התורה יש להם חזקת כשרות אזלינן בתר דאורייתא לחומרא ומן התורה נתברר עדותן מה שהעידו בפנינו. משא"כ בהוציאה גט ולא נתקיים חתימת ידי עדים והבעל טוען מזויף אף דמן התורה לא היה לנו שום ספק ולא הוי צריך קיום מטעם חזקה דלא חציף אינש לזייף ובגט אף מדרבנן משום עגונא הניחו על דין תורה ואף אם בא עד א' ומערער ואומר שהוא מזויף לא משגיחינן ביה דאין ערעור פחות משנים ומשיאין אותה לכתחיל' מטעם דאשה דייקא ומינסבא כמבואר ברשב"א גיטין (דף ט') לכן החמירו עליה בסופה דאם בא הבעל ומערער תצא והולד ספק ממזר כל זמן שלא נתקיים דיש לבעל גם חזקה דלא חשיד לקלקלה ויש ספק בגוף הגט אם מוחזקת לגרושה לכל ענינים וכיון דחזו חז"ל דיש מיעוט דחשידי לזייף החמירו לחוש אף מן התורה כשיש ערעו' דבעל לכן אף הסוברים דלגבי ממון אף אם צווח מזויף לא בעי קיום מה"ת מ"מ לגבי גט השתא הוי ס' מה"ת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף