אבני נזר (וינר)/קטן אוכל נבלות
|
< הקודם · הבא > |
אבני נזר (וינר)
קטן אוכל נבלות
הנה זה יצא ראשונה דעת הרמב"ם בסוף ה' מ"א דקטן אוכל נבלות או שעשה בשבת מלאכה דאו' אין ב"ד מצווין להפרישו. ובפכ"ד מהלכות שבת הי"א כתב דקטן שעשה בשבת דבר משום שבות וכו' אין ב"ד מצווין להפרישו ע"ש ומשמע דבמלאכה דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו ע"ש, ודבריו סותרין זא"ז ועיין בהה"מ ובכ"מ, ואחרי שמששתי את כלי המה הספרי קודש הנמצאות בצל קורתי ולא ראיתי לאחד שיעמוד לימין הרמב"ם בזה, אמרתי אולי יחונן ה' אותי לקיים את דבריו, ובעזר החונן דעת מצאתי לקיים פסקי הרמב"ם.
בהלכות מאכלות אסורות נתן הרמב"ם טעם דאין ב"ד מצווין להפרישו לפי שאינו בן דעת ובה' שבת שביק טעם זה הלא דבר הוא! ונ"ל דבמסכת נדה מ"ו ע"א אמר רבא טעם זה הלא דבר הוא! ונ"ל דבמסכת נדה מ"ו ע"א אמר רבא קטנה וכו' מכאן ואילך אינה ממאנת וכו' ומסקנת הגמרא אלא לעולם דלא בדקה ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבה חזקה למיאון וכו' אכ"ד הילכתא חוששין שמא נשרו וה"מ היכא דקדש בתוך זמן ובעל לאח"ז דאיכא ספק דאורייתא ע"ש. הנה מבואר בהסוגי' דהיכא דאיכא ס' דאורייתא אם הגיע לכלל שנים אף אם בדקוה ולא מצאנו סימנים חוששין שמא נשרו דהיינו בבעל והיכא די"ל שנים ולא בדקו אותה אינה ממאנת אף בלא בעל דחזקה דהביאה סימנים.
אמנם דעת הרמב"ם בפי"א מה' גירושין ה"ד דדוקא בבעל אמרינן חזקה דהביאה סימנים דהוי ס"ד, אבל בלא בעל כל היכא דלא נבדקה ממאנת ע"ש בהה"מ בד"ה בד"א וכו' ע"ש.
ולפ"ז הדבר ברור דהא דקיימא לן דאם קטן עבר איסור דאורייתא אין בית דין מצווין להפרישו היינו דוקא דידענו דלא הגיע לכלל שנים אבל אם הגיע לכלל שנים בוודאי מצווין להפרישו דאמרינן חזקה דרבה ואף אם בדקנו ולא י"ל סימנים חיישינן שמא נשרו כמו בבעל לענין מיאון אבל אם הקטן עובר על איסור דרבנן אף שהגיע לכלל שנים כ"ז שלא ידענו בבירור שי"ל סימנים ל"א חזקה די"ל סימנים לשי' הרמב"ם בה"ג הנ"ל ואין ב"ד מצווין להפרישו, ולפי"ז י"ל דמשו"ה כתב הרמב"ם בהלכות שבת הנ"ל דבשבות אין בית דין מצווין אף דגם באסור דאורייתא אין בית דין מצלה"פ משום דיש נ"מ לדינא דבדאורייתא צריכין לידע בברור שהוא קטן ואין לו שנים, ובשבות הוא להיפוך דכ"ז שלא ידענו בבירור שהוא גדול אין מצווין להפרישו וסמך את עצמו על מש"כ בה"ג לחלק בענין חזקה דרבה בין דאורייתא לדרבנן, לכן באיסור דאורייתא כתב הרמב"ם טעם דאין בית דין מצווין להפרישו לפי שאינו בן דעת כוונתו דידענו בבירור שלא הגיע לכלל שנים כ"ז שלא ידענו בבירור שי"ל סימנים אב"ד מצלה"פ, והרמב"ם לשיטתו כתב שפיר דבשבות אין ב"ד מצלה"פ משום דיש נפקא מינה לדינא בין דאורייתא לדרבנן, כן נ"ל ברור בכוונת הרמב"ם וקרוב למרכז האמת בס"ד ודו"ק.