אבני נזר/יורה דעה/שעו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה שעו

סימן שעו

ב"ה ר"ח ניסן תרח"ם.

בדבר הספרים הנדפסים שנהגו המוכרי ספרים היתר לחבוש ספרים לקונה בתוך דפין נדפסים. היינו או בדפין שנתקלקלו בדפוס שלא יצליחו בשום אופן לחברם שיהי' ספר שלם. או עם דפין שהמה קונטרסים מיותרים. שפיר דמי למיעבד הכי או לא:

א

א) תשובה. ריש פ' כל כתבי איתמר היו כתובים תרגום בכל לשון כו' ר' הונא אמר אין מצילין אותם מפני הדליקה ר' חסדא אמר מצילין אותם אליבא דמ"ד ניתנו לקרות בהם דכ"ע לא פליגי דמצילין. כי פליגי אליבא דמ"ד לא ניתנו לקרות בהם. רה"א אין מצילין דהא לא ניתנו לקרות בהם. רח"א מצילין משום בזיון כתבי הקודש. וכתב הרא"ש ז"ל האידנא שרי בין לקרות בין להציל. דכיון דלא אפשר עת לעשות לד' הפרו תורתך. וכדאמרי' בגיטין (כ"ו:) הלכך האידנא שאין כותבין תורה שבע"פ משום עת לעשות. כולם הם פרושי המצוה ועיקר תורה ומצילין אותם מפני הדליקה עכ"ד:

ב

ב) והנה בקדושת ס"ת שבע"פ. יש להם בהם מצד שני בחינות. הא' משום דהאידנא ניתן לכתוב ולקרות. והרי הוא כספרי תנ"ך. והב' דהא אפי' היו כתובים תרגום ובכל לשון דקי"ל כר"ה דאין מצילין אותם מפני הדליקה. מ"מ הא תנן במתני' ואעפ"י שכתובין בכל לשון טעונין גניזה. ומפרש ר"ה בכל לשון אין מצילין. ואפ"ה בעי גניזה. הנה שיש בהם קדושה אף שלא ניתנו לכתוב. וה"ה תורה שבע"פ:

ג

ג) ובמה דסיימנא אפתח. דמשום הא אין חשש כלל שהרי הרמב"ם פסק פכ"ג מה' שבת הכ"ג דמניחין במקום התורפה והם מתרקבין מאליהם. וכרבי דאית לי' הכי בגמ'. והטור או"ח סימן של"ד אפי' כתובין בכל לשון מצילין מפני הדליקה וטעונין גניזה וכתב הב"י בריש כל כתבי אמרי' אם היו כתובין בכל לשון מניחין במקום התורפה והם מתקרעין מאליהם. ובודאי דהיינו לדידהו שלא ניתנו ליכתב. אבל לדידן הא אמרי' שמצילין אותם מפני הדליקה. וכ"ש שאין מניחין במקום התורפה עכ"ל. הרי דמתחילה קודם התקנה משום עת לעשות וגו' לא הי' טעונין גניזה (ובתשו' שבו"י חאו"ח סימן ט"ו כתב שבחנם כ"כ הב"י. אלא דפסק כר"ה דמפרש כן המשנה דאין מצילין. ומ"מ טעונין גניזה. ודברי הב"י נכונים. דלמה נעשה מחלוקת בין הטור להרמב"ם בחנם. ומ"ש השבו"י שכ"כ הרא"ש עיינתי ברא"ש ולא מצאתי בו דבר מזה]:

ד

ד) וא"כ סת[ם] שבע"פ קודם התקנה לא הי' טעון גניזה ואפי' למשנה דמפרש ר"ה אין מצילין וטעון גניזה. י"ל דהיינו משום האזכרות שבתוכן. וכמפורש בעמוד ב' החילוק שבין ספרים למגילה. דספרים שכתובין בכל לשון ס"ל לברייתא שמצילין אותם. ומגילה לא משום דספרים יש בהם אזכרות משא"כ במגילה. וא"כ ה"ה דנוכל לומר כן לר"ה בפי' המשנה דטעון גניזה משום האזכרות. משא"כ בתורה שבע"פ שאין בה אזכרות. מעתה אין לנו לדון בקדושת ס"ת שבע"פ רק משום שהאידנא ניתן לכתוב משום עת לעשות. ויש להסתפק בזה אם לאחר שהתירו חכמים לכתוב תורה שבע"פ. שוב יש בו קדושה גמורה כמו ספרי תנ"ך. או לא:

ה

ה) והנה ראיתי לתשובת משאת בנימין סימן ק' וז"ל דבשאר ספרים [כוונתו על ספרים הנדפסים עיי"ש] חוץ מתפילין ומזוזות וס"ת אף הכתב אינו קדוש. והביא ראי' מתוספתא דברכות אעפ"י שיש בהן מאותיות השם ומענינות הרבה של תורה אינן מטמאין את הידים. ומדלא מטמא את הידים ש"מ דלית בהם קדושה. דהא בהא תלי'. כמ"ש הר"ש שם. מ"מ חלילה לנו לנהוג קלות ובזיון בכתב עצמו. דסוף סוף כתבי קודש הם ולא גרע מתשמישי קדושה דנגנזין. ושוב כתב עוד. ועוד נראה שאף את"ל מדאין מטמא את הידים אין בהם קדושה כלל מ"מ בזה"ז יש בהם קדושה גמורה. והביא ראי' מדמצילין אותם בזה"ז מפני הדליקה. וכתב עוד שם דבזה"ז יש בהם קדושה חמורה. ולכאורה נראה ממרוצת דבריו. דבזה"ז מטמאין את הידים כיון דיש בהם קדושה חמורה וכמ"ש לעיל מינה דהא בהא תליא:

ו

ו) אך א"א לומר כן שהרי בפ"ק דמגילה (ח':) מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא אינו מטמא את הידים. ומוקמי לה במגילה. ובתוס' שם וקשיא דהא אמרי' בפ"ב גיפטית לגיפטים עילמית לעילמים יצא ומיירי שכתובה באותו לשון שקורא. דאל"כ הוי קורא על פה. ולא יצא. וא"כ קשה אמאי לא מטמא את הידים. כיון שניתנה לקרות ולכתוב באותו לשון שמכירין בה. וי"ל דכיון שאינה כשירה לקרות אלא למכירין בה. דין הוא שלא תטמא את הידים. וא"כ בתורה שבע"פ שאם אינו מבין אינו לומד כלל כמבואר במג"א סימן נ'. וא"כ אין הכתיבת תורה שבע"פ אלא למי שמכיר הלשון ע"כ אינו מטמא את הידים. ודוקא תורה שבכתב שאפי' עם הארץ שאינו מבין מקיים בה מצות ולמדתם. מטמא את הידים. ועי' בהרב מלאדי ה' ת"ת סוף פ"ב וזה ברור:

ז

ז) ועוד ראי' ברורה דס"ת שבע"פ אינם מטמאים את הידים מהא דאיתא במגילה (ז'.) אמר ר"י אמר שמואל אסתר אינה מטמא את הידים. למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוה"ק נאמרה והאמר שמואל אסתר ברוה"ק נאמרה. נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב. ופרש"י והתוס' שם דודאי ניתנה לכתוב ולקרות מדרבנן דהא תנן קראה ע"פ לא יצא אלא דלא נאמרה ברוה"ק לכתוב. הרי דאף דמדרבנן ניתנה לכתוב כיון שלא נאמרה ברוה"ק לכתוב אינה מטמא את הידים. וא"כ ה"ה תורה שבע"פ שמעיקר הדין אין רשאי לכתוב רק מדרבנן משום עת לעשות התירו. שאינה מטמא את הידים. ועוד יתבאר לקמן טעם שלישי במה שאינה מטמא את הידים. שו"ר בתשו' מהר"י נ' מיגאש סימן צ"ב שכתב בפשיטות שאינו מטמא את הידים:

ח

ח) ואחר שבררנו שאינו מטמא את הידים. נלע"ד שאין בה קדושה גמורה וחמורה ודלא כמ"ב. ומה שהוכיח מדמצילין אותם מפני הדליקה. לפענ"ד אינה אלא דמצילין אותם מפני צורך המצוה לקרות בהם וכמו שמצילין בשבת מזון שלש סעודות. ואינה דומה לתורה שבכתב שמצילין אותה מפני קדושתה ג"כ וכמבואר בשבת (קט"ו) ס"ת שנמחק ואין בו כדי ללקט פ"ה אותיות מדמטמא את הידים מצילין אותה מפני הדליקה ואף שא"א ללמוד מתוכה שלא נשאר ענין שלם במקום אחד אלא תיבה כאן תיבה כאן כמו שפרש"י שם. מ"מ מצילין אותה מפני קדושתה. אבל ס"ת שבע"פ אינו כן ואין מצילין אותה אלא לצורך הלימוד:

ט

ט) וכן משמע בסוגיא שהעתקנו בתחילת התשובה דמשום צורך הלימוד לבד מצילין. דקאמר כי פליגי אליבא דמ"ד לא ניתנו לקרות בהן ר"ה אמר אין מצילין דהא לא ניתנו לקרות בהם רח"א מצילין משום בזיון כתבי קודש. וצריכין להבין מה הוסיף ר"ת בדבריו משום בזיון כתבי קודש. הא לכאורה כל הצלת כתבי קודש משום זה. א"ו אותם שניתנו לקרות הצלתם משום צורך הלימוד וקאמר ר"ח דאף אותם שלא ניתנו לקרות בהן מצילין אותם משום בזיון כתבי קודש. ור"ה סובר כיון דלא ניתנה לקרות בו משום שלא ניתנו לכתוב בלשון אחר ואינו מטמא את הידים. אלמא שאין בהם קדושה. שוב אין בהם משום בזיון כתבי קודש כל כך. ומ"מ למדנו מלשונו של ר"ח דבאותם שניתנו לקרות א"צ לטעם בזיון כתבי קודש. אלא משום צורך הלימוד לבד מצילין. וא"כ אין ראי' לס"ת שבע"פ שיהי' בהם קדושה גמורה:

י

י) ומ"מ קדושה זוטא מיהא אית בהו אף שאינה מטמא את הידים וכמ"ש המ"ב לעיל מינה ומדמי אותה לתשמישי קדושה כנ"ל ועיי"ש. וביאור הדברים כיון שעומד ללמוד מתוכם והלימוד הוא קדושה א"כ הוא משמש קדושה. ודומה לזה כתב הר"ן בפ' בני העיר דבהכ"נ חשיב קדושה משום שעשוי לומר בה דברים שבקדושה. ובהכ"נ משמע שם דלא חשיב קדושה עצמה אלא משמשי קדושה. שהרי במשנה בני העיר שמכרו בהכ"נ יקחו בדמיו תיבה. תיבה לוקחין בדמיו מטפחות. מטפחות לוקחין בדמיו ספרים. ואמרי' בירושלמי מטפחות תורה לוקחין בדמיו נביאים והיינו משום דנביאים גוף קדושה עדיפא ממטפחות משמשי קדושה. אף שמשמשים לתורה דעדיפי מנביאים. וא"כ אי אמרת דבהכ"נ חשיב גוף קדושה איך לוקחין בדמיו תיבה:

יא

יא) עוד ראי' מהא דאיתא שם בגמ' גבי לבנים שהוכנו לבהכ"נ מותר להלוותם. ואפי' למ"ד הזמנה מילתא. ה"מ האורג בגד למת אבל הכא כטווי לארוג דמי. והרי פשטא דשמעתא דסנהדרין (מ"ז) דלא פליגי אלא במשמשי קדושה דאביי סבר הזמנה מילתא דגמרי מעגלה ערופה ורבא סבר הזמנה לאו מילתא משמשין ממשמשי ע"ז ילפי' לאפוקי עגלה ערופה דהוא גופה קדושה. וא"כ בגוף קדושה לכ"ע הזמנה מילתא דילפי' מעגלה ערופה. וכן ס"ל לקצת פוסקים בגוף קדושה הזמנה מילתא וא"כ ביהכ"נ שהוא גוף קדושה לא תלי בפלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מילתא. ומאי הוא דקאמר הש"ס אפי' למ"ד כו'. א"ו בהכ"נ משמשין נקרא שהוא משמש לדבר שבקדושה הנאמר בתוכה. וה"נ ס"ת שבע"פ משמשין אל הלימוד שלומדין בתוכה. ולאו משום כתיבתן מתקדשת כמו תנ"ך דהויין גוף קדושה משום כתיבתן. אלא משום קריאתה מתקדשת דמשמש אל הקריאה כנ"ל:

יב

יב) ועוד נוסיף טעם במה שאין הכתיבה מקדשת ס"ת שבע"פ דדומה למה שאמרו בפסחים (פ"ד:) גבי לאו דשבירת עצם דכתיב "בו" בכשר ולא בפסול. וא"ר ירמי' דאפי' פסח הבא בטומאה נמי פסול מקרי. פרש"י שנעשה בפסול דטומאה דחוי' בציבור אלא שגזה"כ לפוטרן בו. וה"נ דמדינא לא ניתן לכתוב אלא משום עת לעשות לד' התירו. מ"מ חשיב הכתיבה כאילו לא ניתן לכתוב. כמו גבי טומאה דחשיב נעשה בפסול. דמה שבא בטומאה הוא רק משום דחוי' ומ"מ עדיין חשוב פסול טומאה. ה"נ עדיין חשיב לא ניתן לכתוב דמה שכותבין הוא רק משום עת לעשות לד'. ומ"מ לא חשיב ניתן לכתוב ודו"ק היטב:

יג

יג) ועוד נוסיף בזה ביאור וטעם דהנה בגיטין (ס') דרש ר"י בר נחמני מתורגמני' דר"ל כתיב כתוב לך את הדברים האלה. וכתיב כי עפ"י הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ. דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. דבי ר' ישמעאל תנא אלה. אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות. ולעיל מיני' בעמוד א' בהא דר"י ור"ל מעייני בספרי דאגדתא בשבתא והא לא ניתן לכתוב [פרש"י דכתיב אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות] כיון דלא אפשר עת לעשות לד' הפרו תורתך:

יד

יד) והנה הוכרחו חז"ל להתיר איסור כתיבת הלכות דנפיק מקרא דאלה. אבל להתיר ללמוד מתוך הכתב דנפיק מקרא דכי עפ"י הדברים האלה. נראה שלא הוצרכו חכמים להתיר כלל. ומה שקוראין מתוך הכתב תורה שבע"פ הוא משום דלא ניתן לכתוב לא חשיב מתוך הכתב כלל וכמ"ש תוס' שבת (קט"ו.) בשם הרב פורת. בהא דתרגום לא ניתנה לקרות בהן פרש"י דהיינו רשב"ג דפליג במתני' בפ"ק דמגילה דאף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית ופי' הרב פורת דהיינו טעמא כיון דלא ניתן לכתוב אסור לקרות בהן משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ עכ"ל וא"כ כשקורא תורה שבע"פ מתוך הכתב כיון שלא ניתן לכתוב דאפי' אחר שהתירו חשיב לא ניתן לכתוב [כנ"ל מהא דפסחים] חשיב קורא בע"פ. ושפיר דמי:

טו

טו) והא דדרש ר"י ב"נ מתורגמני' דר"ל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. היינו דממילא אינו רשאי לכתוב כדי ללמוד בהם שאם יהי' רשאי לכתוב יחשב מתוך הכתב. והיינו דמקשה שם בעמוד א' על ר"י ור"ל דמעיינו בספרא דאגדתא. "והא לא ניתן לכתוב" ולא מקשה והא דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. אלא משום דלפי האמת דלא ניתן לכתוב אין איסור משום שאומרם מתוך הכתב. ומקשה רק והא לא ניתן לכתוב. (ואפשר דהקושיא על הקריאה ג"כ. דכיון שלא ניתן לכתוב. הקורא הוא כמו מצוה הבאה בעבירה] אבל לא משום שאינו רשאי לאומרם בכתב. אבל אם הי' חכמים מתקנים שיחשב ניתן לכתוב. ע"כ הי' צריכין להפר כתוב השני דעפ"י הדברים האלה. דכיון שיחשב ניתן לכתוב הרי קורא תושבע"פ מתוך הכתב. ולמה יתקנו חכמים כן לעבור על ד"ת בלא צורך. אלא ודאי שכך היתה תק"ח שעדיין יחשב לא ניתן לכתוב ואין הכתיבה מקדשתו כלל ולולא שמשמש קריאתו לא הי' בהם שום קדושה כלל כמו תרגום בכל לשון קודם התקנה או לאחר התקנה לאין מכירין. שאין בהם קדושה שאין מצילין אותם. אדרבא מניחין במקום התורפה והן מתרקבים מאליהם כנ"ל מהרמב"ם וב"י. גם לדעת הטור כל קדושת תושבע"פ הוא רק משום שמשמש קריאתו:

טז

טז) ולכאורה יש לשדות נרגא בהא א' מהא דאיתא באו"ח סימן ר"מ בענין שאסרו לשמש בבית שיש בו ספרים אא"כ נותנים כלי בתוך כלי. ואיתא שם דה"ה גמרות צריך ליתן כלי בתוך כלי. ואם אין קדושתם רק כמו תשמישי קדושה. הא לא מצינו שאסור לשמש בבית שיש בו תשמישי קדושה. ואדרבא יש ראי' דמשמשים א"צ ליתנם כלי בתוך כלי. שהרי מבואר שם שאם התפילין מונחים בתוך כיס. אותו הכיס עולה בשביל כלי אחד. ומניחם בתוך כלי אחר. והוי כלי בתוך כלי. והרי הכיס הוא משמשי תפילין ומונח רק בכלי אחד. ש"מ תשמישי קדושה א"צ ליתנם כלי בתוך כלי. ומדצריכין ליתן הגמרות כלי בתוך כלי. ש"מ דחשובים קדושה עצמה:

יז

יז) הב' מהא דעירובין (צ"ח.) אין מזרקין כתבי קודש. וביו"ד סימן רפ"ב דאפי' כתבי הלכות ואגדות אין מזרקין. ובגמ' לא מצינו רק בכתבי הקודש שהם קדושה עצמה. ויש להביא ראי' ג"כ דמזרקין תשמישי קדושה מהא דר"פ לולב וערבה. שהחזנים זורקים לפניהם לולביהם. והא כתב במלחמות ד' פרק במה מדליקין דתשמישי מצוה בשעת מצותם נוהגים בהם קדושה. וא"כ הו"ל כמו תשמישי קדושה. וש"מ דמזרקין תשמישי קדושה. וא"ל משום שעדיין לא לקחו אותם. וקי"ל הזמנה לאו מילתא הוא. אכתי קשה לאביי דאית לי' הזמנה מילתא. ועוד דרבא דאמר לאו מילתא ומשום דמשמשים ממשמשים גמרי'. ולולב גוף מצוה הוא. ואף דיש פוסקים גם לגוף קדושה לאו מילתא היינו משום דס"ל להלכה כר' יוחנן עגלה ערופה עריפתה אוסרתה. וכן הפוסקים בגוף קדושה הזמנה מילתא ומודים בלולב בגוף מצוה הזמנה לאו מילתא. היינו משום דקי"ל בצפורי מצורע שחיטתה אוסרתה ולא לקיחתה. ומשום דצפורי מצורע לא הוי קדושה רק מצוה כדתנן הואיל והוקצה למצותה. הרי דבגוף מצוה הזמנה לאו מילתא וא"כ אכתי קשה לר"ל דסובר צפורי מצורע לקיחתן אוסרתן. ומדאביי. ור"ל נשמע לדידן מדמזרקין הלולבין. דנזרקין תשמישי קדושה וא"כ מדאין מזרקין ספרי כתבי הלכות ואגדות. ש"מ דחשיבי גוף קדושה:

יח

יח) אך גם בלא"ה קשה מנ"ל ללמוד ספרי גמרות מכתבי קודש. והא כתבי קודש מטמאין את הידים. וגמרות ביארנו לעיל בראיות ברורות שאינם מטמאים הידים ואין למדין קל מחמור להחמיר. ומנ"ל להחמיר בספרי הגמרא להצריכן כלי בתוך כלי ושיהי' אסור לזורקן. אשר ע"כ נראה דעיקר הדין שאסור לשמש בבית שיש בו ס"ת. שרשו מהא דאסור לקרות בתורה כנגד הערוה מדכתיב והי' מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו' ויען ס"ת עשוין לתלמוד אסור להיות במקום ערוה. וע"כ כיון שעיקר האיסור מחמת שעומד לת"ת גם ספרי הגמרות בכלל האיסור. והא דאסור לשמש בבית שיש בו תפילין היא מדתניא במכילתא המניח תפילין כעוסק בתורה. והתפילין העומדין להניח. כס"ת העומד לקרות בו. וא"כ כיס של תפילין הוי לגבי הנחתן תשמיש דתשמיש וא"צ כלי בתוך כלי:

יט

יט) וכן הא דאין מזרקין כתבי הקודש איתא ג"כ במס' סופרים פ"ג הי"ב והלכה י"ד אין מזרקין אוכלין ממקום למקום. והיינו פת. וכמבואר פ' כיצד מברכין. והיינו משום דעל הלחם יחי' האדם, וע"כ ה"ה וכ"ש כתבי הקודש שעל ידי הקריאה בהם יחי' האדם חיי העולם. וכשם שהלחם חיי הגוף כך התוה"ק מזון הנשמה. ותורתך בתוך מעי כתיב. וכמבואר בסה"ק וביחוד בס' התניא. וע"כ סמכו ענין לו במסכת סופרים דין הלחם ודין כתבי הקודש ששניהם אין מזרקין. וע"כ ה"ה גמרות בכלל האיסור כיון שעומדין ללמוד בהם. ומצינו ג"כ שהתורה והלחם שניהם טעונים ברכה מה"ת. התורה ברכת התורה לפניו. והלחם ברהמ"ז לאחרי'. וע"כ אין ללמוד כלל מדאין נזרקין על קדושתן. כיון שאף הלחם שאין בו קדושה של כלום וקי"ל עושה אדם כל צורכו בפת ואעפי"כ אסור לזורקו. והשתא לא קשה מלולב שמזרקין אותו אף שנוהגין בו קדושה. דהא דאין מזרקין לאו משום קדושה. רק משום דלימוד תורה כמו מזון ושניהם טעונים ברכה. משא"כ מצות הם בחינות לבושים ואין טעונין ברכה מה"ת:

כ

כ) הן אמת במ"ש דתפילין דצריך להניחם כלי בתוך כלי הוא משום דהמניח תפילין כעוסק בתורה לפי"ז מזוזה א"צ להניחה כלי בתוך כלי. ולא כן דעת המג"א סימן ר"מ וסימן מ' והט"ז בה' מזוזה. ולפי שיטתם מהא דכיס של תפילין א"צ להניח כלי בתוך כלי וגמרות צריך להניחם כלי בתוך כלי מוכח דגמרות חשובים גוף קדושה. ומ"מ נ"ל אף לדידהו דקדושתן משום שעשוין ללמוד בהם. כמו בהכ"נ משום שעשוי להתפלל בה לדעת הטורי אבן פ' בני העיר חשיב גוף קדושה והוכיח שם מזה דהזמנה גם לגוף הקדושה לאו מילתא:

כא

כא) נשוב לנ"ד. הנה המג"א סימן קנ"ד סוף ס"ק י"ד כתב דאיסור גמור עושין הקושרין ספרים בדפי הספרים ומורידין אותם מקדושתן. והאלי' רבה יישב זה עפ"י דברי הט"ז דכשאין ראוי עוד לקדושה חמורה יכול לעשות בו קדושה קלה והפרמ"ג דוחה דהט"ז לא אמר רק בתשמישי קדושה לא בקדושה עצמה. ובאמת הראי' שהביא הט"ז ממטפחות ס"ת שבלו ושם הוא תשמיש קדושה והנה לפי"מ שביארנו דספרי הגמ' דין תשמיש קדושה יש להם שמשמשים אל הלימוד א"כ כשאינם עוד ראוי ללמוד בהם יכול לעשות בהם קדושה קלה:

כב

כב) אך ז"א דאדרבא כיון שהגמרות הם רק תשמיש קדושה כשקושר בהם גמרות הרי הם תשמיש דתשמיש דאפי' קדושה קלה לא הוי מיהו לדעת הט"ז והמג"א דהגמ' משום שעשוין ללמוד בהם חשובין גוף קדושה. י"ל שדומה לדין הט"ז דהחילוק שחילק הפרמ"ג בין תשמישי קדושה לגוף קדושה היינו דבשלמא משמשים כשאינו ראוי לשמש חשוב שאינו ראוי לקדושה חמורה. אבל גוף הקדושה אף שאינו ראוי לקרות בה הרי קדושתה בעצמותה ולעולם חשובה ראוי לקדושה חמורה. וכ"ז בספרי תנ"ך. אבל גמ' שקדושתם רק משום שראוים ללמוד בהם וכשאינו ראוי עוד ללמוד חשיב שאינו ראוי לקדושה חמורה. שוב מותר לכרוך בהם ספרים שעומדים ללמוד בהם ויהי' תשמיש קדושה חמורה. כיון שהגמ' שעומדים לקרות בהם חשובים גוף קדושה להט"ז והמג"א:

כג

כג) אך הא דהט"ז תמוה מסוגיא דיומא (י"ב:) ורמב"ם סוף פי"ז מה' סנהדרין וכבר ציינתי על הגליון ט"ז שלי מכמה שנים. ושוב מצאתי בבכור שור שחולק על הט"ז מחמת ראיות הנ"ל. וראיתי בספר אחד יישב דברי הט"ז ואין הספר כעת לפני לראות אם יתכנו דבריו:

כד

כד) וי"ל עוד עפ"י דברי המלחמות פ"ק דסוכה דקלף של ס"ת לא חשיב עיקר קדושה דגוילין אגב כתב הוא דקדוש. ונראה מדבריו שם דדומה למשמשים. וא"כ גמרות דלפימ"ש [דלא כט"ז ומג"א] האותיות הויין משמי. אל הלימוד. ממילא הנייר הוי תשמיש דתשמיש דלאו כלום. וכשכורך ספרים אין האותיות משמשים אל הכריכה רק הנייר שאיננו קדוש כלל דתשמיש דתשמיש הוא. מיהו אינו מבואר כ"כ ברמב"ן דחשיב רק משמשים:

כה

כה) אך בנידון שאלה הלזה בדפין שלא ילמדו בהם לעולם. לפימ"ש שקדושת הגמרות רק משום שעומדים ללמוד בהם. ודמי לבהכ"נ שקדושתה משום שאומרים בה דבר שבקדושה. ומבואר בש"ס דבהזמנה בלבד אינו מתקדשת למ"ד הזמנה לאו מילתא. ה"נ אין הגמרות מתקדשים כ"ז שלא ילמדו בהם בין לפימ"ש שגמרות דין תשמיש קדושה. בין לפמ"ש הט"ז ומג"א דדין גוף קדושה יש להם דמ"מ דומה לבהכ"נ דהזמנה לאו מילתא הוא:

כו

כו) אך בספרי תנ"ך אף שאין כתובים על קלף רק על נייר ואין היתר כתיבתן רק משום עת לעשות לד'. מ"מ בזה ודאי תק"ח שתהי' כתיבתם מקדשתם כדי שיהי' דין הקורא אותם כקורא מתוך הכתב. שהרי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ. ואם דינם כאילו לא ניתנו לכתוב הי' נחשב כקורא על פה. כדברי הר' פורת שהביאו התוס' ר"פ כל כתבי. ועוד שיש בהם אזכרות. ולהמשנה דפרק כל כתבי טעון גניזה והש"ג בשם הר"י פוסק כהמשנה ועוד דעכ"פ מקום השמות מתקדשים ואסור לכרוך בהם נוסף על איסור מחיקת השמות:

הק' אברהם

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף