שו"ת רדב"ז/תתקסח
|
< הקודם · הבא > |
[חלק ג סימן תקלג]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה יורה נא מורה צדק לעניינא דדינא ראובן היה לו רשות בחנות בהלואת הרבית בעיר אחרת אשר תחת ממשלת מלך אחד ולימים עונות גרמו וגרשו היהודים מהעיר ההיא וגרשו המלוים בתוך ההפכה ויהי היום ננערו רשעים מן הארץ ההיא וכבשה האפיפיור ואחר זה כבשה דוכס אשר היום מושל על העיר ההיא והרשה היהודים לדור במלכותו ובאו ודרו זה כמה שנים והנה היום הרשה הדוכס הנ"ל לשמעון להלוות בחנות שנים ושלשה שנים אחר שהלוה שמעון הנ"ל בא ראובן ואומר לי משפט הבכורה וטוען שהחזיק מקודם. ועתה תאיר נר התורה להודות הדין עם מי:
תשובה הדין עם שמעון דקייל"ן דינא דמלכותא דינא ואפי' ביתו ממש שירש מאביו שמכרה המלך לשמעון קנה שמעון דחוק המלכים הוא כשלוכדים המדינה בכח המלחמה כל הבתים והשדות והכרמים הם שלו וגם העם הם לו למס עובד הילכך אע"פ שלא גרשו משם היהודים ורצה המלך הראשון אשר לכד את העיר לקחת ממנו ביתו של ראובן ולמוכרה לשמעון זכה שמעון ואין ראובן יכול להוציאה מידו משום דינא דמלכותא. וז"ל הרמב"ם ז"ל וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ומשמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינה גזל ומותרת להנות בה והלוקח מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין מידן שזהו דין המלכים כולם לוקח ממון שמשיהם כשכועסים עליהם והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשית שדה זו או חצר זה כהפקר וכל הקונה אותם מן המלך זכה בה וכ"ש בנ"ד שלקח המדינה בכח המלחמה שהרי הבעלים בעצמן חייבים לו מיתה וקייל"ן כל הרוגי מלכות נכסיהם למלך כדאיתא בפרק נגמר הדין:
ותו גרסינן בפ' חזקת הבתים הני זהרורי דזבני ארעא לטסקא זבינייהו זביני אבל לכרגא לא מ"ט כרגא אקרקפתא דגברי מנח ואע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל מלך שהיו דיניו שכל שלא יתן המס וכו' ובא זה ונתן המס וכו' עד שיחזרו הבעלים וכו' ומשמע שאם חזרו הבעלים חוזרת להם הנ"מ כשלא מכרו גזבר המלך ממכר עולם אלא שזה החזיק מעצמו ופרע מנת המלך אבל אם מכרו גזבר המלך ממכר עולם אינה חוזרת לבעלים וכן כתבו המפרשים. ואע"ג דקייל"ן דלא שייך טעמא דיאוש בקרקע משום דקרקע אינה נגזלת אנן לאו מדין גזלן אתינן עלה דפשיטא דגזלן אין לו חזקה אלא מטעם דינא דמלכותא אתינן עלה כי כן דרך המלכים לכבוש מדינות זה מזה וקונין אותם קנין גמור דאלת"ה לא תמצא שום מלך שיש לו חזקה במלכותו שהרי כל מלכותם לוקחים מאחרים וכובשים אותם ע"י מלחמות וזו היא חזקתם. וכ"כ הר"ר אליעזר ממיץ פ"ד דנדרים דשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא אתא לאשמועינן דכל הארץ למלך היא והיינו דאמרינן בהגוזל בתרא דקטילי דיקלי וגשרי גשרי והקרקעות והדקלים שלו הם ע"כ. ואפי' שלא היה דין המלכים כשכובשין המדינה לקחת הבתים והשדות וזה המלך רצה לחדש דין זה הוי שפיר דינא דמלכותא ולא גזלנותא כיון שהוא דין שוה לכל בני המדינה וכן היא דעת רוב הפוסקים ומעתה אתה דן ק"ו אם היה קרקע החנות בעצמה שלו ולקחה המלך ומכרה הויא מכירה כ"ש חזקת החנות. ותו דחזקת הלואת החנות אינו אלא מכח הרמנותא דמלכא וא"כ הוי ממנת המלך כשאר המכסים של העיר שהם שלו ויכול למכרם למי שירצה. ותו כיון דהוי משום הרמנותא דמלכא כיון שנסתלק המלך הראשון ולקחו ממנו המלכות נסתלקת גם כח ראובן דלא עדיף מגברא דאתא מחמתיה דישראל הבא מכח העכו"ם הרי הוא כעכו"ם וכן העלו המפרשים ז"ל ותו דאין חזקת החנות חזקת קרקע אלא חזקת מטלטלין וקנה שמעון מטעם יאוש דכיון דגרשו מן הארץ נתיאש ראובן מחזקת הקוטימו דבשלמא החזקת שלנו שאנו מוחזקים לדור בבתי העכו"ם אפשר שחזקה זו תקרא חזקת הקרקע כיון שהיא חזקת דירה אבל חזקת החנות לא הויא חזקת דירה אלא שלא יוכל אחר להלוות ברבית אלא הוא ואין זו אלא חזקת מטלטלין ושייך בה יאוש וגרועה מחזקת מטלטלין דהתם הוי מיהא מוחזק מהמטלטלין שבידו אבל בהלואת החנות אין בידו דבר שיהיה מוחזק בו ומדינא אין בידו כלום אלא מפני התקנה. ואפילו בחזקת אכילת פירות חשיבא חזקת קרקע מ"מ התם הפירות באים מכח הקרקע והוי שפיר חזקת קרקע אבל חזקת החנות אין הריוח נמשך מצד הקרקע של החנות אלא מצד הלואת המעות וזו חזקת מטלטלין היא הילכך הדבר ברור דבשעה שגורשו משם נתיאש ראובן מן הקוטימו וזכה שמעון:
שוב ראיתי שכתב מהרר"י קולון ז"ל שורש כ' דחזקת חנות הקוטימו הוי מטלטלין ולא קרקע וז"ל ועל טענת המצרנות אקצר מאחר שבלאו זה נראה לע"ד שר' קלמן מסולק מכח התנאים שביניהם כדפרישית לעיל מ"מ אומר אני לפי הנראה לע"ד דמכח מצרנות אין יכול לסלקו שהרי דבר פשוט הוא שאין זה חשוב קרקע אלא מטלטלין בעלמא מאחר שאין המקום גורם זכות הלואת החנות ואינו אלא הרמנותא דמלכא דאדון נותן רשות להלוות וא"כ לא שייך ביה דין מצרנות כמ"ש בטור ח"מ בשם הר"ר יהודה אלברצלוני ז"ל ע"כ. הילכך לענין יאוש נמי חשיבי מטלטלין בעלמא ונתיאש. ותו כיון שנתרשל ראובן כשחזרו היהודים מלחדש חזקתו מאת מלך החדש פשיטא דיכול שמעין להשתדל לקחת הקוטימו ואפי' רשע לא נקרא וכ"ש להוציא מידו ועיין בשורש הנזכר. ותו דמקרא מלא דבר הכתוב כי לא אתן לכם מארצם ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה ואחר שכבשן סיחון הותרו לישראל וחזרו לישראל לירושה והיינו דאמרינן בכל דוכתא עמון ומואב טהרו בסיחון. אף בנ"ד נמי אע"ג דבזמן המלך הראשון היה אסור לכל ישראל לקחת החנות מפני חזקתו של ראובן כיון שיצא המלכות מרשותו ונכנס ברשות אחר הותר לכל ישראל לקחת החנות דמלכות חדשה היא זו:
והוי יודע דאפי' אם חזר המלך הראשון ולקח מלכותו כאשר היה בתחלה לא חזר ראובן לחזקתו לפי הדין חדא דהא אפסקא מלכות אחרת. ותו דכיון דגורשו היהודים נתייאש ממנה. ותו דאפי' זה המלך שחזר ונתחזק במלכות אם ירצה לקחת החנות מיד ראובן דינא דמלכותא הוא ולא גזלנות כיון דקנין חדש הוא. ואפילו לגבי הדיוט אמרינן כה"ג דתניא האומר לבן לוי שדה זו כשאקחנה יהי' המעשר שלך המעשר שלו. מכרה לאחר וחזר וקנאה אין המעשר שלו. ולמד ממנה הרשב"א ז"ל המקבל עליו לזון את בת אשתו כל זמן שהיא נשואה עמו גרשה והחזירה פטור מלזונה דכל זמן שהיא עמו מנשואין הראשונים משמע. וכ"ש בנ"ד שמכר לו המלך החזקה סתם דמקנין הראשון משמע ולא מקנין השני החדש הילכך מכל הני טעמי הדין עם שמעון ואין מוציאין אותו מחזקתו. והנראה לע"ד כתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |