שו"ת רדב"ז/תתקמא
|
< הקודם · הבא > |
[חלק ג סימן תקו]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ראובן חלה ונתרפא והשיא את בנו ומתוך שמחתו צוה שיתנו מממונו כך לשמעון וליהודה להשיא בנותיהן וללוי צוה שיתנו לו כך לישא אשה והממונה שלו היה במקום אחר ולא נתן להם דבר לאיזו סבה ובין כך ובין כך מת ראובן ולא הזכירוהו המתנה שנתן וצוה לביתו והלך לבית עולמו והניח יתומים קטנים אם זכו שמעון ולוי ויהודה במתנתם או לא:
תשובה אם מקבלי המתנה הם עשירים ודאי לא תיבעי לך שהרי לא זכו באחד מדרכי הקנין וראובן בעצמו היה יכול לחזור בו ואפילו מקטני אמנה אינו שהרי היא מתנה מרובה כפי מה ששמעתי וכ"ש דלא מפקינן מיתמי כי האי מתנה. אלא ודאי עיקר שאלתך היא שמקבלי מתנה עניים ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כאלו הגיע המתנה לידם ואינו יכול לחזור בו. עיקר דבר זה מחלוקת כי סברת הרשב"א ז"ל בכמה מקומות בחדושיו ובתשובותיו דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא בקדשי מזבח או בקדשי בדק הבית אבל שאר הקדשות כגון המתנדב מעות לצדקה לא אמרינן בה אמירה לגבוה אלא הרי הם כשאר כל אדם אם קנו באחת מדרכי הקנין במשיכה או בקנין או בשטר או בחזקה כל חד וחד בדיניה קנו ואם לא היתה שם אחת מדרכי הקנין יכול לחזור בו. ורוב הפוסקים אשר אנו נוהגים בהם הריא"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל והנמשכים אחריהם כולם הסכימו דאמירה לעניים הוי כאמירה להקדש ואינו יכול לחזור בו. ויש מי שכתב דבמחשבה לבד מתחייב ומנקטא מילתא מציעתא עדיף דהיינו באמירה כפשטא דמילתא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ואני דקדקתי מלשון הרשב"א ז"ל שמודה הוא בדבר שגופו קדוש כגון המתנדב לת"ת ספר תורה לצבור או בית זה לב"ה וכיוצא בזה שאמירתו לגבוה כמסירה להקדש. הילכך בנ"ד לדעת רוב הפוסקים לא היה ראובן יכול לחזור בו ממתנתו הילכך מוציאין מבניו. עוד אני אומר כי אפילו הרשב"א ז"ל מודה דבשלמא אם היה חוזר ראובן בעצמו נהי שהיה יכול לחזור מ"מ אנן לא טענינן ליתמי במאי דהוה מצי אבוהון למיטען אלא במלתא דשכיחא אבל במלתא דל"ש לא טענינן להו וראובן זה עשיר גדול היה והשיא כמה יתומים והחזיק כמה ישיבות ונתן מתנות לעניים אין חקר ואפי' בשעת מיתה צוה שיתנו עישור נכסיו לת"ת ואלו היה יודע שעדיין לא נתנה מתנה זו היה מצוה משעת מיתה שיתנוה וכ"ש במה שצוה שיתנו מחמת רפואתו ושמחת בנו כי ודאי לא היה חוזר הילכך לגבי דידיה מלתא דלא שכיחא הוא ולא טענינן להו ליתמי וזכו בעלי מתנה ויבאו עדים ויעידו בפני האפטרופוס שצוה לממונה אשר על אוצרותיו לתת כך וכך למקבלי מתנה ויתנו להם. וא"ת ולא יהיה אלא שטר חוב ממש וקיימא לן דאין נפרעין מנכסי יתומים עד שיגדלו. הא לא קשיא דכיון שצוה לממונה שלו שיתן זהו תנו מנה לפלוני ונזקקין אחר שמעמידין אפטרופוס וכ"כ בעל מגיד משנה ויש שהקשו ואמרו היאך נזקקים בשום צד והא קיי"ל אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין ודחקו עצמן בזה והעיקר דבכה"ג או שצוה המוריש או שאינה בחזקתו אלא בגזל מקבלין ולא אמרו אין מקבלין אלא במה שהוא בחזקת אביהם ולא צוה בו והלה בא להוציא מידם כמו שיתבאר ע"כ. ותו דכיון שאמר לממונה שלו שיתן נסתלק הוא ושוב אין מוטל עליו ליתן והוי בתוך זמן דקיי"ל דמת בתוך זמנו נפרעין מן היורשים בין קטנים בין גדולים דחזקה לא עביד איניש דפרע גו זמניה או. ה"נ לא עביד דפרע כיון שצוה לממונה ליתן והממונה מודה שלא נתן. הילכך מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקין להם. וכל זה לדעת הרשב"א ז"ל אבל לדעת הפוסקים כל אמירה לעניים כמסירה לאיניש בעלמא וקנו כיון שהם עניים לאותו דבר להשיא את בנותיהם או לישא אשה אע"פ שיש להם מאתים זוז. וזה ברור מאוד בעיני:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |