שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קלח
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד ידידי הרב ר' יעקב נ"י חד מבני ישיבה בק"ק פוזנא.
מ"ש מעכ"ת נ"י ליישב קושייתי בתוס' ספ"ו דשבועות [שנדפס בשמי בשו"ת בגדי כהונה חלק חוה"מ סי' ח'] בהקדם דברי תוס' ר"ה (דף כ"ח) לחלק בין תקיעותיו עלי לישיבת סוכה עלי, דבסוכה בלא המצוה יש לו הנאה בישיבתו, ולכאורה תמוה, דא"כ איך פריך רבא על אביי בהנאת סוכה עלי מצות לאו להנות ניתנו הא יש לו הנאה מהישיבה, אע"כ דבסתם הנאת סוכה עלי אין כוונה רק על הנאה גמורה, משא"כ הנאת ישיבה דהוי מלתא זוטרתא, אבל בפירש קונם ישיבת סוכה עלי אסר על עצמו הנאת ישיבתה, וא"כ קושיית תוס' דבקונם תקיעותיו עלי כיון דאיכא הנאה מכח פרוטה דר"י לתסר כמו בישיבת סוכה עלי עכ"ד:
לענ"ד איך שייך דתוס' יעשו מזה קושיא בהקדמה דרבא מיירי באומר תקיעותיו עלי, דלמא באמות רבא מיירי באומר סתם הנאת שופר עלי, ול"ש בזה לומר דרבא סתמא קאמר, דהרי לשון המודר הנאה משופר משמע בפשוטו באוסר סתם הנאת שופר, וקונם תקיעותיו מאן דכר שמיה, ובפרט דתוס' בשבועות העמידו קושייתם על מימרא קמא דרבא, המודר הנאה מחבירו דמשמע ודאי כפשוטו דאוסר עליו סתם הנאתו, ותוס' בר"ה, באו רק לדון לדינא אם יש לדמות תקיעותיו עלי לישיבת סוכה עלי, או דיש לחלק אבל מה"ת לעשות קושיא מזה:
ובעיקר היסוד בכוונת תוס' דר"ה יהיה נראה לי בפשוטו דרבא הקשה לאביי, דבממנ"פ אם נאסר מכח הנאת ישיבה גם בשלא אהנה ליתסר, ואי משום הנאת מצוה גם בהנאת סוכה עלי הא מצוה לא להנות ניתנה, ולזה מוקי בשלא אשב ושפיר י"ל דאיכ' הנאה בישיבת' והא רבא דשלא אשב מותר, היינו דלא הזכיר כלל מהנאתו רק שלא אשב דבזה מושבע ועומד, אבל במקום ישיבתה דסתם קונם היינו מהנאתו והנאת ישיבה בכלל, ובאמר בפירוש שלא אהנה י"ל דאסור:
אמנם לענ"ד א"א לומר כן, דא"כ תקשה למה דמוקי רבא בישיבת סוכה עלי, למאי צריכים קרא דבנדר חל על דבר מצוה, הא בכה"ג בלא"ה אסור מכח הנאה דישיבתה, אע"כ דגם הנאת ישיבה בכלל המצוה דתשבו כעין תדורו כתיב היינו אכילה ושתיה וטיול, והכל בכלל המצוה, וא"כ עדיין קשה מאי פריך רבא לאביי דלמא בשלא אהנה מותר, דגם על הנאת הישיבה לא חייל דנשבע לבטל את המצוה, אבל בהנאת סוכה עלי אסור משום הנאת הישיבה:
ולזה נ"ל בדרך אחר, דלאביי דאמר שלא אהנה, ע"כ לא דאמר בסתם שלא אהנה, דא"כ משמע בכלל זה כל ההנאות אף שימוש בגג הסוכה וכדומה, וא"כ ליחול השבועה בכולל, דבנשבע לבטל המצוה חל בכולל כמו בקונם דלא אוכל מצה כמ"ש תוס' שבועות, אע"כ דמיירי בפירש שלא אהנה דהיינו הנאת המצוה, ולזה הקשה רבא דמצות לאו להנות, ומוקי רבא באמת דמיירי בפירש, אבל לא בפירש הנאת מצוה, אלא דאמר ישיבת סוכה עלי, דהיינו גם הנאת הישיבה ודו"ק:
ומה דהקשה בספר כפות תמרים על תוס' דמה בכך דאין הנאה בתקיעה, הא גם בקוכה לולב שאני נוטל אסור וכן בקונם זריקת צרור עלי לק"מ, דודאי ס"ל לתוס' ג"כ דיכול לאסור על עצמו כל מילי, אבל ס"ל דסתם קונם משמע הנאה ובקונם תקיעותיו עלי כיון דיש שייכות להנאת תקיעת דהיינו במכוון לשיר אמרינן דלא אסר רק ההנאה, אבל לא תקיעה בלא הנאה, וכן בישיבת סוכה עלי אסר רק ההנאה אלא דאסור לישב משום הנאת הישיבה, אבל בלולב דליכא כלל הנאה בנטילתו חזינן דאסר עליו הנטילה בלא הנאה:
תו כתב מעכ"ת נ"י ליישב קושייתי, דרבא דס"ל דאינו מזה על זה בימות החמה כיון דס"ל דגם הנאה מועטת אסור ליתסר משום פרדרי', אינו מספיק, דא"כ עדיין לא תירצו תוס' מידי דגבי מחזיר אבידתו ליתסר משום הנאה מועטת דפרוטה דר"י, ואי דס"ל דמחזיר אבידתו מיירי רק בנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דלא כהלכתא, נימא יותר דלא ס"ל כלל לפרוטה דר"י, וס"ל כרבה דההלכה כן:
מ"ש מעכ"ת נ"י להקשות במתני' דישבע המלוה כמה היה שוה דלהימן במגו דנאנסה דלא היה צריך לישבע לשיטת הרמב"ם דשבועת שומרים עיקר השבועה דאינו ברשותו והשאר גלגול, והכא דמיירי במאמינו על שאינה ברשותו א"צ לישבע, והוכיח מזה מעכ"ת דמגו לאפטורי משבועה ל"א, והרמב"ם אזיל בזה לשיטתיה, ולהרא"ש דס"ל דמגו לאפטורי משבועה אזיל לשיטתיה דנאנסה הוי עיקר השבועה:
אין זה מספיק להרא"ש, כיון דמאמינו על אינו ברשותו ממילא מאמינו על נאנסה כדפרכינן ולהימכיה ג"כ כמה הי' שוה ומשנינן לא קים לי' בגווי' וזה ל"ש לגבי נאנסה, אבל באמת מעקרא לק"מ, דמה דמוקי במאמינו לא שכבר האמינו מקודם, אלא דעתה אחרי טענותיהם מאמינו והכי מוכח ממ"ש תוס' דבמה דאמרינן מי נשבע תחילה לא מיירי במאמינו, דאינו רוצה להאמינו שיצטרך עי"ז לשלם לו, ולזה ל"ש בהימניה מעיקרא וכיון שכן ל"ש להימניה למלוה במגו דאולי לא ירצה הלוה להאמינו ויצטרך לישבע על נאנסה, ואף אם נימא דמ"מ כל כח שיש לו בנאנסה יש לו ג"כ בכמה הי' שוה דהרי אינו מעדף כחו בטענה דכך הי' שוה יותר מבטענת נאנסה, דאם מתיירא מן השבועה, הא גם על טענה זו דכמה הי' שוה יצטרך לישבע, וא"כ כל שמרויח בטענת נאנסה לענין אם יאמין לו הלוה אח"כ בטענתו דאינה ברשותו, דלא יצטרך לשבע נאנסה, ירוויח ג"כ בטענה דכך הי' שוה שלא יצטרך לישבע אם מאמין לו הלוה באינה ברשותו, מ"מ י"ל דלא קשה מידי, דהרי בלא"ה צריכים להבין מה דמשני במאמינו, הא מ"מ יהא ביד הלוה להשביעו כמה הי' שוה, במגו דלא הי' מאמינו והי' יכול להשביעו בגלגול, וצ"ל כמו דלא אמרינן מגו להוציא ממון, ה"נ לא אמרינן מגו להוציא שבועה, ומה דפליגי הפוסקים במגו לחייב שבועה, היינו רק בטוען נגד השטר פרעתיך תוך זמנו, אם יכול לומר אשתבע לי במגו דהי' טוען אשתבע לי דלא פרעתיך אחר זמנו, דבזה רוצה להחזיק בממונו מבלי לשלם עד שישבע לו ולא הוי להוציא, עי' ב"ש אה"ע סי' צ"ו, וכיון שכן י"ל דא"א להאמינו למלוה כמה היה שוה במגו דנאנסה, דנגד זה יש ג"כ ללוה מגו דלא הימניה ולא מקרי מגו להוציא דבא רק לסלק מגו דהמלוה שיהי' מגו נגד מגו, וממילא לא נתקיים חיוב השבועה על המלוה כדין כל מודה במקצת:
ובעיקר הדין דמגו לחייב שבועה נ"ל ראי' ברורה, מהא דפסק הרמ"א חוה"מ (סי' פ"ב סי"א) כדעת הרמב"ן דבשטר שיש בו נאמנות יכול לטעון אשתבע לי דלא מחלת לי, ולכאורה קשה, הא פסק הרמ"א סי' ע' ס"א, דמחילה טענה גרוע ולא מהימן רק במגו דפרוע, ומקורו מהמרדכי ריש ב"ב דהוכיח כן מדאינו נאמן לומר פרעתיך ת"ז במגו דמחלת, אע"כ דמחילה טענה גרוע וא"כ אלא במגו דפרוע וא"כ בשטר שיש בו נאמנות דא"נ לטעון פרעתיך למה נאמן לטעון מחלת, וצ"ל דוקא להאמינו לגמרי א"נ אלא במגו דפרוע, אבל מ"מ יכול להטיל עליו שבועה לומר אשתבע לי דלא מחלת, וכיון שכן קשה היאך פסקינן בפרעתיך תוך זמנו דגובה בלא שבועה להימן ללוה לומר פרעתיך ת"ז להטיל שבועה על המלוה במגו דמחלת, וכקושיית המרדכי הנ"ל, דהא לגבי שבועה מהימן מחלת בלא מגו, וכיון דיכול לטעון נגד שטר אשתבע לי דלא מחלת, מכ"ש דעל חוב בע"פ דיכול לטעון אשתבע לי דלא מחלת, אע"כ מוכח דמגו לחייבו שבועה לא אמרינן:
ועדיין קשה לי, להרמב"ן הנ"ל אמאי גובה מיתמי ת"ז בלא שבועה נטעון להם דאלו אבוהון קיים היה טוען אשתבע לי דלא מחלת להרמב"ן לשיטתי' דטענינן כל מילי ליתמי אך מלתא דלא שכיחא, ואולי י"ל למ"ש תו' כתובו' דתקנת חז"ל דהבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לא משום דמה דאיהו מצי למטען דאפילו בהימניה לגבי עצמו דל"ש כן צריך לישבע דכך תיקני לטובת יתמי צריך לישבע, א"כ י"ל דמה דאמרינן ואפילו מיתמי, ואע"ג דאמרו רבנן הבא לפרע, היינו היכי דל"ש לומר מה דאיהו מצי למטען כגון דהימניה על כל עניני שטר, דגם מחלת בכלל, ובאנו לדון רק מדין הבא לפרע, דבזה א"צ לשבע דלא מחל, דעל זה לא תקנו חז"ל, להשביע כיון דאינו עומד לכך, ודוחק דמנ"ל לחלק בין התקנות דתקנת הבא לפרע מנכסי יתומים לא הי' רק על הפרעון ולח על מחילה, ותקנת אשתבע לי דלא פרעתיך הי' גם על המחילה וצ"ע:
גם י"ל על קושיית רומפכ"ת, דאף דנאנסה אינו מכיר בשקרו מ"מ הוי העזה לכפור לו הכל, ומודה במקצת במגו דכופר הכל הוי בכל פעם העזה, וכמן דנראה דס"ל לר"ת הכי בכתובות (דף י"ח ע"ב) ד"ה חזקה אין אדם מעיז:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |