שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/לט
|
< הקודם · הבא > |
לידידי הרב רבי הירש קרא נ"י בק"ק לעסלא.
על שאלתו באלמנה שראו בידה תכשיטים עולים אלף ר"ט, והיא ואביה אומרים שניתנו לה מאביה להביאם עמה לבית בעלה להתקשט בהם, ואביה אומר ג"כ שהוא חייב להעזבון חתנו סך אלף ר"ט, אם האב יכול להחזיק בתכשיטים ע"י כח והרשאה מבתו, והוא נאמן שהתכשיטין הם של בתו במגו דהי' אומר שפרע חובו של אלף ר"ט הנ"ל עכ"ד:
בענין המגו שיש לאביה, וע"י הרשאה לאביה תליא במחלוקות הפוסקים הש"ך והתומים סי' ע"ה, ואך יש תקנה שתמכור או תתן החפצים לאביה וכמ"ש התומים דיכול למכור השט"ח והלוקח ישבע עיי"ש. ואף דיפה כתב בקצות החושן דהיכי דמסופק כמה הלוה על המשכון אינו יכול למכור המשכון למי שיודע כמה הלוה ויהי' נאמן במגו דהוי פשיעה במה דנתן החפץ לאחר, כדאיתא בסי' נ"ח, וא"כ לכאורה ה"נ במוסרת החפצים לאביה. נראה דאינו דומה להתם דהמגו דהלוקח יהי' רק נגד הלוה, אבל לא לגבי המלוה, דהא אלו טען באמת להד"ם או לקוח הי' צריך המלוה לשלם להלוה הפסד החפץ שהפסידו, מש"ה בטוען על דמיו צריך המלוה לשלם ללוה הפסידו. אבל הכא דהמגו דהאב דהחפצים שלו במגו דהי' טוען פרוע הוי מגו מעליא גם לגבי דידה לפטרה, דכיון דאלו הי' טוען פרוע היו היתומים נפסדים והיא לא היתה חייבת לשלם להיתומים. ה"נ בטענתו שהחפצים שלו והיא לא הפסידתה להיתומים, דאלו מסרתם לאביה ג"כ יכול לטעון חובו פרוע. גם התם דהמשכון ודאי חפץ דהלוה, אלא דטוען דמים עליו וגם בעל המשכון אינו טוען ברי שאחר נוטל דמיו כדינו, אבל הכא דהיא טוענת מסרתי לאבי חפצים שלו, ואני יודע האמת שאבי מחזיק בהחפצים כדין, ואנחנו הב"ד מאמינים לו במגו לא הוי כמזיק. ואף אם משכבר הודה בב"ד בסך האלף ר"ט לא הוי מגו למפרע, כיון דבשעת מעשה כשהודה בחוב אמר החפצים אלו נתתי לבתי ואני חייב להעזבון אלף ר"ט דאז הי' לו מגו ומוכח דאמר אמת, אלא דהמגו לא הי' מהני לה דהיא אינה יכולה להחזיק בחפצים ע"י מגו שלו. ואחר שהיא מקנה החפצים לו והוא הבע"ד מאמינים לו החפצים האלו נתונים ממנו כאשר טען אז כשהי' לו מגו, עכ"פ בצירוף דאף אם בעלה נתנם לה יש לה זכות בהם מכח שטר כתובתה שנכתב חוץ וכו' השייכים לגופה. אף דפקפקנו על זה במכתבי הראשון מ"מ פשטא דדברי הב"ש מורים דגם לענין זה אמרינן דדנין כפי מנהג העיר, וא"כ בצירוף זה יש לסמוך בהקנאתה לאביה ומדין מגו:
וע"ד השבועה שכתב ומעכ"ת נ"י לדמותו לדברי הב"ש (ססי' צ"ז) דאם צוה בעלה שיתנו לה הכתובה ל"ח לתפסה, כיון דהוא לא חש לזה, אין זה דמיון, דבמצוה שיתנו חזינן שרוצה שיפרעו לה כתובתה בלי טענה עליה, אבל בנ"ד דהעיקר המכוון שהאפעטיקע ינתן לה בדוקא על כתובה ולא לאחר. י"ל דהיינו הכל אם יגיע לה הכתובה ע"י השבועה ישולם לה ע"י האפעטעקע. אך זה אמת דהוי כהודאה שלא התפיסה צררי, דאלו התפיסה הי' הוא יודע שאין מגיע לה כתובה, ונשאר לנו החשש שמא תפסה בעצמה דעל זה ליכא הודאה. והכרעת הנ"ל סי' צ"ז, דבחנוונית אין היורשים משביעין אותה בלי גלגול בצירוף שיטת הרי"ף דאין היורשים משביעין על האפטרופסת של אביהם, לענ"ד תמוה, דהא סברת הרי"ף מדלא השביעה אביהם והיינו לשיטת הרי"ף דפוסק כת"ק דיכול להשביעה אף באינה תובעת, א"כ לדידן דקיי"ל עכ"פ מספיקא דרבוואתא דבאינה תובעת אינו יכול להשביעה ממילא אזדא סברת הרי"ף, דהרי"ף כ"כ לדינא דהגמרא וכפי דעתו שהב"ד מורים כך, אבל אחרי שעפ"י פסק הש"ע שלפנינו בתי דינא דידן פוסקים דבאינה תובעת א"י להשביעה, לו יהא דהדין באמת להשביעה, דההלכה כת"ק והב"ד מורים בזה שלא כהלכה, מ"מ סוף סוף כיון דאנן פסקינן בכל בתי דינים דאין משביעין אותה ממילא היורשים יכולים להשביע אותה בתובעת, כסגנון הזה אמרתי בחדושי לגיטין (דף י"ט ע"א) כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. הנה בפשוטו במוקדם גמור, היינו שבכתיבה הקדימו הזמן דאפילו לר"ש פסול, אין שום סמיכה להכשיר בשעת הדחק, ואמרתי אולי יש לדון דהא טעמא דמוקדם ממש פסול לת"ק הוא רק משום שמא יחפה, דאלו משום טריפות פירות שלא כדין, דכיון דעדי מסירה שהזמן מוקדם מפקי קול דלא נמסר ביום שנכתב יאמרו אייתי ראי' ופסול רק משום חיפוי דשמא ימסור בצנעא, ולר"ש דלא חייש לחיפוי פסול משום פירות דתטרוף שלא כדין, דכיון דאין לבעל פירות משעה שנתן עיניו לגרשה לא יוכלו הלקוחות לומר אייתי ראי' דהא אף דנמסר אח"כ הפירות שלה משעת הכתיבה ותטרוף מזמן כתיבה זהו תמצית היסוד בסוגי' שם כמבואר להמעיין, וכיון דאנן סמכינן בשעת הדחק על ר"ש דלא חיישינן לחיפוי, א"כ יש לומר דאף במוקדם גמור נהי דלר"ש פסול משום טריפת פירות שלא כדין היינו דלר"ש פוסקים הבתי דינים משעה שנתן עיניו לגרשה ותטרוף משעת הכתיבה, אבל אחר. שאנן תופסים דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, נהי דלר"ש פוסקים הב"ד בזה שלא כדין, מ"מ אחרי שהב"ד פוסקים כן לא תוכל לטרוף פירות דיאמרו אייתי ראי' אימת מטא גיטך לידך, ממילא ליכא חשש פירות, ואם הי' גוונא לר"ש דנדע בבירור שלא תטרוף הפירות היה כשר, ולדידן דידוע לנו דלא תטרוף הפירות, ממילא הגט כשר, דלפי פסקא דבתי דינים שלנו בדין פירות יהיה הדין לר"ש דמוקדם כשר, דהא לא חייש לחיפוי, אלא דלכאורה נסתר זה ממ"ש הרשב"א לפרש בהא דאמרינן לא אכשיר אלא לאלתר, אבל מכאן ועד יו"ד ימים לא, דחיישינן שמא פייס, היינו אף דמשעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות מ"מ חיישינן שמא פייס ובטלו בין כתיבה לחתימה, וכיון שכן אף שחזר והחתימו לו, מ"מ הפירות אינו מפסיד, כיון דביטל הנתינת עין לגרשה ותטרוף פירות שלא כדין עיי"ש, ולפי הסברא הנ"ל יקשה דא"כ מאי פרכינן אהא דכדאי ר"ש לסמוך בשעת הדחק, והא ר"ל לא הכשיר אלא לאלתר וכו', הא מ"מ כיון דהחשש רק שמא פייס ותטרוף פירות שלא כדין, והא לדידן לא יגבו לה הב"ד הפירות, דהא קיי"ל עד שעת נתינה ויאמרו אייתי ראיה, ובחידושי הארכתי:]
וראיתי אח"כ בתשובת בעי חיי להכנה"ג חחה"מ סי' פ"ד באחד שאמר נכסיי אין מספיקין לחצי כתובתה, הוי כמודה ותלי' בפלוגתת הפוסקים אם שבועה דשמא תפסה מעצמה הוי עיקר שבועה או רק גלגול שבועה, ואם היא מוחזקת יכולה לומר קים לי כהנך פוסקים דהוי רק גלגול שבועה ולא צריכה לישבע עיי"ש, אלא דהוא לא מיירי בחנוונית, אך באמת גם בחנוונית הוי ספיקא דרבוואתא אם הוא רק דרך גלגול, [ואף דהוי ס"ס, ספק דהלכה כת"ק דחנוונית לחודא צריכה שבועה, ספק דלר"ש משביעין עלה בתובעת בלא גלגול, מ"מ רובא דרבוואתא ס"ל דמהני תפיסה אפילו נגד ס"ס.] וגם י"ל דבמוחזקת יכולה לומר קיי"ל כהפוסקים דבכל אפטרופסת בעי' הודאה במקצת וכמ"ש הכנה"ג חוה"מ סי' צ"ג בהגהותיו להב"י עיי"ש. ועיין בתומים שם דדעת הרמ"ה דבעינן דוקא שיודה בפרוטה שכדין חשדו, א"כ יכולה לומר ק"ל כהרמ"ה וכהפוסקים דחנוונית בלא גלגול ליכא שבועה, ובנ"ד ליכא גלגול כיון דהוי כהודה שלא התפיסה:
אולם כ"ז אם היה הצוואה בתוקפו, אבל כיון דנמצא על יריכו אף אם נימא כהסופרים דבקנין לא חיישינן דכתב על דעת אם ירצה למסור לו השטר, וה"נ בפטורים והודאה דלא בעי' מטא לידי', מ"מ י"ל דשמא אח"כ התפיס לה צררי, דהא מזמן הצוואה ע"ד מיתתו הי' זמן מה ונמלך באמת שלא למסור הצוואה, ולזה קשה עלי לפטור אותה משבועה, ולדעתי טוב מצוא פשר דבר שהיא תתחייב עצמה לזון בנותיה זמן ידוע בעד הרווחים של מעותיהם ולעשות בזה מעב"ד שראו שזהו לטובת היתומים שלא יכלו קרנם ופטרו אותה בכך מהשבועה, כן נראה לענ"ד:
מה שביקש ממני ידידי ני' לכתוב לו אשר שמע בסוגיא דשמא יחפה בישוב קושיית בסוגיא ההיא דמנ"ל לר"י דת"ק ור"ש פליגי בתרתי בחיפוי ובזמן פירות דר"ש סבר משנתן עיניו, ות"ק סבר משעת נתינה, דלמא פליגי רק בחיפוי. אבל לענין פירות מודה ת"ק דמשעת כתיבה, ונהי דבבהיפוך לא קשה דלמא פליגי רק בפירות, די"ל דר"י ס"ל דפירות תליא רק אי בנתינת עין לגרשה, או בנתינת הגט לידה, אבל לתלות בשעת חתימה אין סברא, ולזה כיון דת"ק פוסל בנכתב ביום, אם איתא דלא ס"ל לחיפוי ופסול משום פירות מוכח דלא ס"ל משעה שנתן עיניו לגרשה, וממילא יהי' הדין עד שעת נתינה ושוב ליכא חשש טריפה, דהא עידי מסירה מפקי לקלא דלא נמסר בזמנו, וגם כיון דס"ל עד שעת נתינה למה תקנו זמן בגיטין, אע"כ דס"ל לת"ק חיפוי, אבל בהיפוך תמוה, דדלמא פליגי רק בחיפוי אבל בפירות ס"ל לת"ק ג"כ כר"ש דמשנתן עיניו לגרשה וכו', זכורני שעלתה בידינו ישוב הגון, בהקדם מה דהקשו תוס' שם אמאי כותבין גט לאיש בלא אשתו דלמא לא ימסור לה עד תשרי, ותטרוף פירות שלא כדין, ותירצו דבודאי ימסור לה בעדים ויהי' קלא דלא נמסר בזמנו, ורק בחיפוי חיישינן שמא ימסור בצנעא, ותו הקשו דמ"מ אמאי כותבים גט לאיש דלמא ימסור בתשרי ויחפה על זנות, ותירצו דלא יקדים פורענות לנפשי'. ביאור הדברים הא דלא תירצו מיד דלא מקדים, היינו דנימא דגמר דעתו לגרשה בתשרי ויקדים וכותב הגט בניסן לגרשה בו בתשרי כדי שתטרוף הפירות מניסן, ובזה לא שייך טענה דאין אדם מקדים פורענות דעושה כן בשביל קנוניא על הפירות, ולזה תירצו דהא ימסור לה בעדים ולא תטרוף הפירות ולחוש לחיפוי הא לא יקדים לכתוב לחוש שמא תזנה ויחפה, ומצד עצמו בלי טעם בודאי לא מקדים לכתוב דאין אדם מקדים פורענות, כך הוא ביאור תוס'. ולפ"ז ניחא דכיון דסבר ת"ק חיפוי, ממילא מוכח דס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, דאל"כ יקשה איך כותבים גט לאיש בלא אשתו דלמא גמר בלבו לגרשה בתשרי וכותב הגט בניסן, בכדי שתטרוף הפירות מניסן, דאף אם ימסור לה בעדים הא לא יאמרו אייתי ראי' כיון דמשעה שנתן עיניו לגרשה הפירות שלה, ונהי דאם יעשה כן תטרוף כדין, מ"מ אולי במשך העיכוב שבין כתיבה לנתינה תזנה ויחפה עליה, אע"כ דס"ל לת"ק דיש לבעל פירות עד שעת נתינה. וכיון דבדעתו למסור לה בעדים ויודע שלא יועיל ערמתו בפירות דהא יאמרו אייתי ראי', ממילא לא יקדים פורענות לנפשי', דהא בודאי אינו חושש עתה לשמא תזנה, וא"כ הא בהא תליא, דלר"ש כותבים גט לאיש אף אם מקדים משום הפירות, הא תטרוף כדין, ולחיפוי הא לא חייש, ולת"ק דחייש לחיפוי, ס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולא יועיל בהקדמתו כלום לענין פירות וממילא לא מקדים, ודוק היטב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |