שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/לא
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה ל"א
ראובן תושב ק"ק דרעזניץ קנה מן שמעון תושב ק"ק גידונג עורות ופרע כל דמיהן וקנה אותן כדין בהגבהה, והתנה בשעת המקח ששמעון המוכר מחויב להעמיד העורות על הוצאתו ועל אחריותו לק"ק דרעזניץ ובא היהודי המחזיק את המכס בק"ק גידינג ותובע מכס מהעורות ושמעון המוכר אומר כיון שהוא חייב להעמידן על הוצאתו ועל אחריותו עד ק"ק דרעזניץ לא יצאו עדיין מרשותו והרי הם כשלו ופטור מליתן מכס מדינא דמלכותא כיון שהוא תושב העיר:
תשובה דבר זה לא מצינו אבל כיוצא בזה מצינו בתשובה דברי ריבות סימן ת"א בראובן תושב קוסטנטינא ושמעון תושב סאלוניקי עשו שותפות יחד בכל הסחורות רווחים והפסדות לחצאין, ובא המוכס סאלוניקי ותבע מכס מן חלק ראובן תושב קוסטנטינא והשיב זה אני קבלתי אחריות הסחורה משעת לקיחה עד שיצאו חוץ למדינה הרי הסחורות כשלי ואין אני חייב ליתן כלום משלי כיון שאני תושב סאלוניקי ופסק כיון שהסחורה היא של תושב קוסטנטינא, אף על גב דתושב סאלוניקי קבל אחריות עליו לא הוי כשלו ומייתי ראיה מהרמב"ם פרק ז' מהלכות מכירה שכתב אחד שקנה לעצמו במעו' חבירו אחר שזקפן עליו במלוה המקח של המשלח, ועוד כתב שם שלשה שנתנו מעות לאחד לקנות להם מקח אם היה המעות מעורבת וקנה במקצת הדמים אעפ"י שכוונת השליח היה לקנות לאחד מהן הרי המקח של כולם וכו', הרי מבואר שלעולם המקח בכל מקום שהוא הוא של בעל המעות ולא מהני כוונת השליח, ומה גם עתה בנדון דידן שראובן ושמעון שותפים וקיימא לן דדבר הידוע לשני שותפין אף על פי שהוא ברשות אחד מהם אינו יוצא מחזקתו של שני על ימי השותפים וכו', וכיון שכן נמצא בנדון דידן שלעולם חלק המקח מדמי ראובן לעולם הוא בחזקת ראובן אף על פי שקבל עליו שמעון אחריות וכו' מכל מקום הסחורה בחזקת ראובן היא עומדת ומעולם לא יצא מרשותו וחייב מדינא דמלכותא לשלם המכס מחלקו, עד כאן דברי הרב בתשו' הנ"ל:
והנה הגם כי ראייתו של הרב דמייתי מהרמב"ם שקנה אחד לעצמו במעות חבירו, וכן ראיה דמייתי משליח שהיה בידו מעות משלשה בני אדם וקנה במקצת, מעות על שם אחד אינן מוכרחין כל כך דאפשר לחלק דשאני התם דהוי שלא מדעת בעל המעות ולכך אף על גב דזה מקבל אחריות עליו לא יצא מרשות בעל המעות כיון שזה עושה שלא מדעתו אבל בנדון דידיה שקבל זה אחריות מדעת בעל המעות שמתחלה אדעתא דהכי נשתתפו שהאחריו' יהא על תושב סאלוניקי אפשר דמהני, ואם כן אין ראיתו ראיה, מכל מקום הדין הוא דין אמת כיון שהעיקר המעות הוא של תושב קוסטנטינא לא יצא מרשותו אף על פי שתושב סאלוניקי קבל אחריות עליו, ולא מיבעיא למאן דאמר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פשיטא דבשביל אחריות שקבל תושב סאלוניקי לא יצא מרשות תושב קוסטנטינא, אלא אפילו למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי אפילו הכי לא מיקרי שלו על ידי קבלת אחריות:
וכן כתב הרא"ש בהדיא פרק קמא דפסחים בדין ישראל שהפקיד חמצו לגוי או לישראל חבירו וקבל הנפקד אחריות עליו וכו' וז"ל הרא"ש, ונראה לי דדבר פשוט אף על פי שהנפקד קבל אחריות עליו מכל מקום עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו מיקרי ביה ביתו, עכ"ל הרי מבואר בהדיא דלא תלי מידי בקבלת אחריות דאם עיקר הממון הוא של לוקח מיקרי של לוקח אף על פי שהמוכר קבל עליו אחריות: וכי תימא הא איכא למידק מפרק הזהב דף מ"ז דאם אחריות נשאר על המוכר מיקרי שלו דאיתא התם אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה ואיכא למידק למה הפקיעו חכמים קנין מעות שמדאורייתא הוא שלא היה להם לתקן אלא כל זמן שלא משך הלוקח יהא באחריות המוכר שלא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה, ולעולם מעות קונות:
וכי תימא מאי נפקא מיני' הא השתא נמי הכי הוא שהוא באחריות המוכר נפקא מיניה דאינו יכול לחזור אף על פי שלא משך כיון דמעו' קונות אבל לפי מה שתקנו דאין המעות קונות יכול לחזור, אלא על כרחך צריכיןאנו לומר דאם נשאר באחריות המוכר לא קנה הלוקח אף על פי שמשך משום דכל זמן שהוא באחריות המוכר לא יצא מרשותו ויכול לחזור ואם כן לא היו מועילים בתקנה לענין חזרה דעדיין יכול לחזור כיון שנשאר באחריות, וליכא נפקא מיניה לכך תקנו דאין המעות קונות, אם כן מוכח מזה דכל זמן שהוא באחריות המוכר לא יצא מרשותו ומיקרי שלו, הא ודאי ליתא דלא תלי מידי בקבלת אחריות דאי כבר משך הלוקח נקנה לו המקח ואינו יכול לחזור המוכר ולא הלוקח אעפ"י שהמוכר קבל אחריות עליו דכיון דכבר משך הלוקח הרי עיקר הממון הוא שלו רק שהמוכר קבל אחריות עליו בשביל זה לא הוה כשלו:
והא דהפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא ולא תקנו רק שהאחריות ישאר על המוכר ולעולם מעות קונות, הא לא קשיא כלל דלא רצו חכמים לתקן כך כדי שלא יערים הלוקח שבכוונה לא ירצה לעשות משיכה כדי שישאר באחריות המוכר דמימר אמר כבר נקנה לי המקח מדין תורה דמעות קונו' ותו אין המוכר יכול לחזור ולמה לי לעשות משיכה ולמשוך אחריות עלי לכך תקנו ואמרו שלא יהיו מעות קונות אלא משיכה ויהיה הלוקח חושש שמא יחזור בו המוכר וימהר לעשות משיכה דבתקנ' זו שתקנו לטובת הלוקח שלא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעלייה חששו נמי לטובת המוכר שימהר הלוקח לעשות משיכה:
וא"כ שפיר אמרינן דלא תלי מידי בקבלת אחריות דאם העיקר ממון של זה הוא וחבירו אינו אלא נפקד עליו רק שקבל עליו אחריות בשביל כן לא מיקרי שלו כמו שכתב הרא"ש בהדיא פרק קמא דפסחים והבאתיו לעיל בסמוך:
וכן מוכח בגמרא גופא דמסיק התם פרק קמא דפסחים ריש דף ו' באיכא דאמרי דלמאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא למה לי איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכי איתא הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמשמע לן, הרי מבואר אפילו למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי אינו אלא היכא שאינו בעין אבל היכא דאיתא והדר בעיניה לאו ברשותיה דנפקד קאי אלא דוקא בחמץ הוא דפירש לנו הכתוב לא ימצא דאפילו כי איתא והדר בעיניה אי קבל אחריות עליו הוי ברשותיה אבל בעלמא לא תלי בקבלת אחריות:
מבואר מכל זה היכא שגוף המעות הוא של זה אלא שחבירו קבל אחריות עליו ודאי דלא יצא מרשותו של בעל המעות, ולכך לא מיבעיא אם הוא כמו בנדון דמיירי ביה דברי ריבו' שהיו שותפים תושב סאלוניקי, ותושב קוסטאנטינא פשיטא דבשביל אחריות שקבל תושב סאלוניקי על חלקו של תושב קוסטאנטינא לא מיקרי שלו להפטר מן המכס, כיון דגוף הממון הוא של תושב קוסטאנטינא מעולם ואין זה עליו אלא נפקד רק שקבל אחריות עליו ודאי דלא מיקרי שלו:
אלא אפילו אם הוא כמו בנדון דידן שהעורות היו מעולם של שמעון תושב ק"ק גידינג אלא שעכשיו קנה ממנו ראובן תושב ק"ק דרעזניץ וקנה אותם כדין בהגבהה רק שהאחריות נשאר על המוכר נמי לא מיקרי של המוכר כדי להפטר מן המכס אפי' היכא שעדיין לא קבל מוכר המעות מן הלוקח מכל מקום כיון שכבר קנאם הלוקח כדין בהגבהה תו לא מיקרי של המוכר כיון שגוף הממון הוא של הלוקח אחר קנייתו כדין בהגבהה וחייב ליתן המכס:
ואי תימא בנדון דידן כיון שהמוכר נתחייב להעמיד העורות על הוצאתו לדרעזניץ אם כן אם יתן מכס לא יצטרך הלוקח להחזיר לו מעותיו ותהיה הוצאות מכס משל המוכר שהוא תושב ק"ק גידינג ובדינא דמלכותא הוא פטור מן המכס, הא לאו כלום הוא דממה נפשך צריך ליתן מכס דאם הוא בענין שהלוקח לא היה מתרצה ליקח העורות בדמים שקצבו אלא שהמוכר יפטרנו מן המכס אם כן הרי הוא כאלו היה מוסיף לו על המקח בשביל נתינת המכס והוה כאלו קבל המוכר הדמים מן הלוקח ואינו נותן כלום מכיסו ואם הוא בענין שהלוקח היה מתרצה ליקח העורות בדמים שקצבו אף שיצטרך הוא ליתן המכס אלא שהמוכר עביד ליה ניחא נפשיה לקבל אחריות והוצאות עליו כדי לפטרו מן המכס, אם כן הרי הוא מוותר ממון של אחרים ולא נכון הוא אם רוצה הוא לוותר יוותר בשלו ולא בשל אחרים וחייב ליתן מכס:
וכל זה הוא דוקא בשכבר קנה הלוקח העורות כדין בהגבהה או במשיכה הכל לפי מה שהוא אז ליכא נפקותא במה שאחריות עדיין הוא על המוכר בין שכבר קבל הדמים בין לא קיבל מיקרי ממון של לוקח וחייב ליתן מכס:
אבל אם הוא בענין שהלוקח לא עשה לא משיכה ולא הגבהה אלא שעשה מקח עם המוכר על העורות ונתחייבו זה כנגד זה בקנס ועשו בטחונות המועלים על פי הדין כדי לקיים המקח והאחריות נשאר על המוכר לא מיקרי של הלוקח אלא של המוכר, אף על פי שהוא בענין שבודאי יקיימו המוכר והלוקח המקח מכל מקום כיון שלא נקנה המקח ללוקח מן הדין שהרי לא משך ולא הגביה ומה שצריכים לקיים המקח אינו אלא מצד הקנס והבטחון לא יצאו העורות מרשות המוכר ומיקרי שלו ופטור מליתן מכס כיון שהוא תושב העיר, אלא בנדון דידן ששאלת שהלוקח קנה העורות כדין בהגבהה רק שהאחריות והוצאה נשאר על המוכ' בהא לא תלי מידי וחייב המוכר ליתן מכס אף על פי שהוא תושב העיר כיון שגוף הממון הוא של הלוקח שאינו תושב העיר:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |