שו"ת מהרי"ק/קסט

שו"ת מהרי"ק ‏ קסט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שר גדול בישראל. מופת הדור ר"ג מהר"ר ישראל גבורותיו מי ימלל. ואין גומרין בו את ההלל. לכן אבחר בדרך קצרה בלשון רחב ושפה ברורה כתב מר קבלתי עם הכנסת יום טוב של סוכות ושמחתי בו וקבלתיו באהבה אמנם בפתחי עמדתי מרעיד כאשר כתבת כי אתה קל בעיני כאלו היית קטיל קני באגמי וחס ליה לזרעיה דאבא להקל ולזלזל גבר' רבא דכוותך אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי לא תשא פני גדול ואמו רבותינו ז"ל כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב וידוע תדע כי בעיני הוא חילול השם תמחול לי כי כשהיה זלמוני צווח כי כרוכיי' להיותו מוכן לעשות כאשר יגזרו עליו דייני ישראל בכל מקום אשר תבחר בכל ארץ אשכנז או צרפת כאשר כתב לי גבר' רבא בר סמכא כשכתבתי וגם נכתב לי אז מגבר' רבא בר סמכא שנתרצה להטיל הדבר על בנך האלוף מהר"ר מנשה יצ"ו וכן אמר אליך מהר"ר יצחק שטיי"ן יצ"ו מצידם ולא אבית שמוע ועל זה נפלאתי מאד כי אין לך הכנעה גדולה מזו שהיה מתרצה להטיל הדבר על בנך יצ"ו ומי יחוש לכבודך יותר ממנו וידיע להוי למר כי היה נראה בעיני ההמון שחס ושלום היית מתכוין להפיל ממונו באשר הדבר ידוע ומפורסם שכל מי שהיה בנדוי שלשים יום שממונו מוכתב או שהיה צריך לפייסך ברצי כסף או זהב למען התיר לו מוטות החרם וגם יודע כ"ת כי הם רבים עם הארץ מלעיבים במלאכי אלהים ואומרים אוי לו למי שלמד תורה דכולהו תנויי בנזיקין הוו וראוי ומחויב לכל מי שנגע יראת ה' בלבבו שלא לרדות את המינים ולא ליתן להם פתחון פה לחלוק ועל כן היה רע בעיני המעשה וכתבתי מה שכתבתי לא חס ושלום כדי להקל בכבודך אפי' כמלא נימ' ולפי מה שנכתב אלי גם בעיני בנך האלוף מהר"ר מנשה יצ"ו הוקשה הדבר הזה בעיניו מאד ולא היה רוצה לכתוב שום דבר חרם עליו כי איש ישר וירא אלהים הוא אלא שכבודך כפה אותו על כך ואם כן אין לתמוה אם היה הדבר קשה בעיני ובעיני אחרים ואשר כתבת שלא חשתי לכבוד התורה ולומדיה ח"מ אדרבה חשתי לכבוד התורה ולומדיה אני ורבותיי המסכימים עמי כי עתה יאמרו שיש אלהים שופטי צדק בישראל ולא יאמרו קטיר קא חזינן וכולהו רבנן קא מיחנפי אהדדי וכי אזלינן מהאי עלמ' אמינ' תיתי לי דאפילו גברא דכוותך לא חנפית.

ודכתב מר שיש לך ראיות מאשרי וממיימוני דציית דינא לא מוטיל באפקרות' והבאת ראיה ממה שכתב האשרי בשם רש"י גבי ההוא דצורבא מדרבנן עביד דינא לנפשיה כו'. דיכול להוצי' ממון מב"ח לנדותו על דינו והקש' דאף אם ברור לו אין ברור לאחרים כו'. ועל זאת אתה מקשה מה דעתו של רש"י כו' ותירץ מהרר"י וויי"ל ז"ל דמיירי כגון שהדין נוטה לשני צדדין ודוחהו ואומר צייתנ' דינא לכן היה יכול לנדותו מיד ולהוציא ממונו כו'. ועל זה כתב וז"ל אלמ' צ"ד לא מהני אפי' לממונ' כל שכן לאיסור' עכ"ל. ופליאה גדולה בעיני מה ראיה היא זו הלא אם הדין כן הוא דהיכ' שהדין נוטה לשני הצדדין שהתובע שהוא צורב' מדרבנן יכול לעשות כפי דעתו מה יועיל מה שכנגדו אומר צייתי דינ' והוא אינו רוצה לקיים את הדין דהיינו לפרוע הצורב' מדרבנן שכבר דן שהוא חייב לו ודינו היה דין בכי האי גוונ' לפי דעת רש"י לשיטה זו שכתבת בשם מהר"י וויי"ל ז"ל למה הדבר דומה למי שחרף או זלזל רבו וקדמו בית דין וגזרו עליו שיתן לו כך וכך לבושתו או שיתעל' או שילקה כך וכך וזה אינו רוצה לקיים אלא אומר ציית דינא דודאי אין זה נקר' ציית דינא כלל אלא סרבן ולא ציית ופשיטא שיגזרו עליו נדוי אם ירצו או לכל הפחות יגזרו עליו בכח נדוי לקיים מה שכבר גזרו עליו אבל בנדון הזה שקדם הזלמוני בטרם יפסקו נגדו שום רבנים ואומר שהוא מוכן לעשות כל דת ודין אם חטא למה ינדוהו יפסיקו עליו את דינו כפי חטאתו אשר חטא ולא יגמרו אבוד ממונם של ישראל ושלום שחלול השם הוא זה ועוד בר מן דין ובר מן דין מה עניין ההיא דצורב' מדרבנן עביד דינא לנפשיה לכאן דאפי' לפי התירוץ ממהר"י ז"ל אשר עליו עשית יסוד בניינך לא עלה על דעתי חלילה שיוכל לנדותו אלא היכ' שהצורב' יודע שבעל חובו משקר ומעכב ממונו במזיד כגון שהצורב' מדרבנן הוציא עליו שטר שאינו מקויים זה טוען פרוע ומספקים ליה לדיינים במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כדברי רב אלפס ושאר הפוסקים או אם אינו צריך לקיימו כדברי רבינו שמואל או שהוצי' עליו כתב ידו שהוא חייב לו וזה טוען פרוע ומספק' לן אי מהימן כרב אלפס או לא מהימן כרבינו יצחק והצורבא מדרבנן יודע האמת שזה לא פרעו וכופר בו ומשום כך מצי למיעבד דינא לנפשיה ולנדותו עד שיפרע לו אבל היכ' שהדין מסופק גם לבעלי הטענות כגון ההיא דשור שנגח את הפרה ונמצ' עוברה בצידה או כגון המחליף פרה בחמור וילדה שהמעשה מסופק או כגון הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה והדיינים מסופקים אם קנה הבעל כדברי רבי אלעזר וכמו שפסקו רבינו תם ורבינו משה או אם לא קנה הבעל כדברי רבינו יצחק שפוסק כרב ששת פשיטא דבכי האי גוונ' אין היו יכולין לנדותו לפי שיטת מהר"י וויי"ל ז"ל אמנם נראה לע"ד שרבינו שלמה לא כיון לזה שאומר מהר"י וויי"ל מדכתב התם שהוא דן את הדין ומוצי' מבעל חובו בעל כרחו ולא פיר' דדוק' בכי האי גוונ' שהדין נוטה לשני צדדין ומה שמקש' מה דעתו של רבינו שלמה נראה לע"ד דבר פשוט מתוך לשונו שרוצה לומר דוק' כשידוע לנו שזה היה חייב לו אלא שטוען פרעתי בהא הוא דמצי למיעבד דינ' לנפשיה כיון שהיה כבר בחזקת חייב ואע"ג דבמי שאין צורבא מדרבנן קיימ' לן דהמלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים גבי' צורב' מדרבנן יפוי כחו בזה דהא אפילו באיניש דעלמ' סבר רב אשי ושמואל דצריך לפורעו בעדים וכן רב פפי משמיה דרבא ובכי האי גוונ' לא שייך למימר לא שבקתה חיי שהרי יכול הלוה לפרוע הצורב' מדרבנן בעדים אבל היכ' דטוען להד"ם ואין עדות לצורב' מדרבנן שהיה זה חייב לו מעולם ודאי אין כח ביד הצורב' מדרבנן להוצי' ממנו ממון בלא עדים דאטו צורבא מדרבנן משלח גלימא דאינשי הוא ובכי האי גוונא מחלוקת התוס' בענין כופין אותו לילך לבית הוועד דווק' היכ' שמודה שהוא לוה כגון שמודה מקצת או טוען פרעתי וכן האשרי עצמו חלק בכי האי גוונא בפר' קמא דבבא קמא גבי אחוי טרפך ואשלם לך. וכן משמע מלשון רש"י כדפי' דאי לא תימא הכי לא הוה למימר ומוציא מבעל חוב בעל כרחו אלא מוציא מחבירו בעל כרחו וכדאומר בכול' תלמודא המוציא מחבירו עליו הראיה ולא קאמר המוציא מבעל חוב עליו הראיה דמי יימר שהוא בעל חוב אלא ודאי דמשום כך נקט רבינו שלמה ומוציא מבעל חובו משום דקשיא ליה קושיא דאטו משום דצורבא מדרבנן הוא משלח גלימא דאינשי ועוד קשה לו שתי הקושייו' שהקשה עליו ראב"ד והביאם האשרי ומשום כך משני דידוע לנו שהוא בעל חוב וליכא משום משלח גלימא כו'. וגם אין להקשות אין ברור לאחרים דאין תלוי בשקול הדעת אלא בטענה וכפירה שזה טוען פרעתי והצורבא מדרבנן טוען ברי לי שלא פרעני. וגם אין להקשות דאין אדם דן דין קרובו כו'. דהתם משום דלא חזי ליה חובה ודוקא היכא דאיכא למטעי בשקול הדעת וכדפירש' והיינו דקאמר במילתא דפסיקא ליה כלומר שידע שלא פרעו ושכנגדו טוען שקר.

ואשר רצית להוכיח מדהקשה האשרי אמאי דבר גדול כו' ולא משני דבדבר גדול לא מצי למימר צ"ד ובדבר קטן מצי למימר ש"מ דלא שנא אלא בכל אפקרותא לא מצי למימר ציית דינא וכו'. נראה לע"ד דע"כ לא לכן ירד להשמיענו דלא מהני ציית דינא דאם כן לא הוה למימר עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה כיון דאפילו במילתא דלא פסיקא ליה מצי למיעבד דינא לנפשיה דהיינו לנדותו דהא פשיטא דאפילו מצי למימר ציית דינא מ"מ כיון דכל זמן שלא אומר הוי נדויו נדוי עביד דינא לנפשי' קרינא ביה והכי הוה ליה למימר צורבא מדרבנן דעביד דינא לנפשיה במלתא דפסיקא ליה לא מצי אידך למימר ציית דינא וגם מה שרצית להוכיח מתוך דברי המיימוני שכתב שמנדין המבזה את תלמיד חכם אפילו לאחר מיתה ורצית לדקדק דאף באומר צ"ד מיירי דהא אח"כ מונה מי שאין ציית דינא מכלל דעד השתא מיירי אע"ג דאומר ציית דינא לא ראיתי בזה אפילו צד קטן של ראייה חדא דרישא מיירי בסתם דהא פשיטא דאם לא אמר ציית דינא דמשמתינן ליה עד שיקדום ויאמר צ"ד כמו שעשה זלמוני וכמו שכתב תלמידו של ר"י מקורביי"ל משמו דאם עד שלא אומר התלמיד צ"ד דאם נדוהו הרב דנדויו נדוי ואם קדם התלמיד לומר צ"ד דאין נדויו נדוי אבל סופו מיירי במי שאינו מקבל עליו את הדין ולא ציית לדברי חכמים לעשות מה שכבר גזרו עליו ועוד לכשתמצא לומר ההיא דכתב רבי' משה דמנדי' מי שאין מקבל' עליו את הדין מיירי בדיני ממונו' ואף על גב דאינו מורד ופוקר לא בחכמים ולא בדבריהם אלא שאינו רוצה לחסר ממונו ובהכי לא איירי לעיל מינה כלל וקל להבין.

וומה שכתבת דהיכא דמצי למיעבד דינא לנפשיה לא מצי למימר צ"ד כו'. מאן לימא לן דאפילו יהא הוא הדיין שיהא מותר לנדו' על חנם הלא דבר פשוט הוא שלא אומ' שיעשה שלא כדין דדינ' לנפשיה הוא שאמרו ולא לנדות מי שאין חייב נדוי דהא לאו דינא הוא אלא איסורא ואשר אמרת דאי כבר פסקו הגדולים וכו' דלא שייך לומר צ"ד כגון בעובדא דידך לא הבנתי זה כלל שהרי קדמו דברי דזלמוני בעובדא דידך לפסק הרבנים ואשר כתבת דיש להאריך בראיות מופתיות בכולה תלמוד' וסתמת ולא בארת הראיות וכתבת ופירשת דההיא איתת' דאומ' שמואל רברבן שיניה וכו' עד מ"מ נדה אותה כי הנדוי שורש הדין כו' למדתי סתום מן המפרש כו מ"מ אין שום ראייה ולא דומה לראיי' מהא דהא ודאי דמנדין לכבוד הרב ומי לא ידע אפי' תינוקות של בית רבן יודעים ומ"מ דוק' היכ' שהמבזה עדיין בחזקת רשעו שלא לשמוע לדברי חכמים אלא אדרב' מבזה אותם אבל מאחר שיצא מחזקת רשעו ורוצה להיות ציית לדברי חכמים כאשר חכמים יגידו ודאי אין לנדותו כמ"ש תלמיד ר"י מקורביי"ל. ועוד מה שכתבת שסתרתי דבריכם בהבל פי אומר אני שלא בהבל פי סתרתי אלא הם סתרו את דברי בדבר שאין בו ממש כאשר בארתי ועוד אבאר בעה"י אמנם עליך נפלאתי פליאה גדולה נשגבה לא אוכל לה כאשר הפלגת' בדברים כל כך לומר שיש ראיות גדולות מפוסקים אשר"י ומיימוני ותלמוד בבלי וירושלמי דלא מהני ציית דינא ואמרת תנאי שקילנ' מעלמא וסמיכנ' על קובץ אחד דאקרי עוד משמו ואתה פסקת' כן בלא ראיה ובלא מנין לא משום קובץ שיהיה אפילו דף אחד בענין הריב שנפל בין מהר"ר טעבי"ל יצ"ו וביו מהר"ר דוד וורנק"א וחמיו ר' יוקליין שהיה מהרר"ט יצ"ו מבקש לנדות על ידו או ע"י אחרים ועל זה כתבת וז"ל זאת לדעת לכל רואי כתבי זה על דבר הריב אשר בין מהר"ר דוד וורנק"א וחמיו הנק' יוקליין יצ"ו ובין מהר"ר דוד שפרי"ש בא אלינו הנה ק"ק רעגנשפור"ק עד אם יש למהרר"ט בלבו עלינו הרי אנו מזומנים לבא עמו לפני קהל ופרנסים וכו' עד ואם לא נבא עמו לפני ב"ד השוה ועתה נודע לנו איך מהרר"ט מכוון לקפח שוקי ושוקי חמי מאחורינו ושולח וכותב ממרחקים להביא עלינו עונשים ממרחקים מרבני ריינו"ס כו'. ח"ו הרי אני מקבל עלי לפני כל הכנפייא יצ"ו רברבי' עם זעירי' במקומי ובמקום חמי להיות ציית דין למהרר"ט בכל ב"ד השוה לשנינו כאחת או קהילות חשובות כו' ואומרים כל השומעים יצאת ידי חובה ומה יש לעשות יותר ולכך אומר אני ישראל ברונ"א החתום מעה שמהרר"ד וחמיו יצאו ידי חובתם לגמרי ולא חל ולא יחול עליהם שום עונש כלל וכל מי שיכתוב או כותב עליהם שום עונש יהיו דבריו בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין כו'. עד נאם משרתכם ישראל ברונ"א ברעגנשפור"ק עכ"ל וגם הסכימו עמך מהר"ר זלמן קוציג"ן יצ"ו ומהר"ר אליה פרג"א יצ"ו אשר עתה בהפך גם הוא וגם מהר"ר מיישערלי"ן ז"ל כאשר יש בידי ההעתק מכל דבריהם ומסתמא היו תופסי' הר' יוקליין משום אפקרותא דאי משום ממונא לחודיה למה היו יראים מחרמות ועונשים אם ממון נתחייבו נדוי מי נתחייבו וכן כתב מהר"ר אליה מפרג"א יצ"ו בהדיא וז"ל ובכן גם אומר אני ששום עונש לא חל עליהם כלל וגדולה מזו אף חס ושלום הנעשה סרבן מכי אומר צ"ד קרעינן פתקא כו' משמע אפילו בסרבן ר"ל ואפילו אם תאמר שלא היה שם זלזולים וביושים מה שאינו נראה כן כלל כדכתבתי ואפילו לא היה שם אלא דררא דממונ' מכל מקום מה תעשה לראייתך אשר היא טובה בעיניך ממה שמקשה מה דעת רש"י כו'. ותירץ מהרר"י וויי"ל ז"ל כו' ולמדת דאפילו בממונ' לא מהני ציית דינא וכ"ש באיסור' האמת כי הרבה נפלאתי עליך בזה תמחול לי ונחזור למה שכתבת שאולי טועה התלמוד והבאת ראייה ממה שכתב האשרי על תלמידי ה"ר יונה מטולילט"א שבאולי טועה התלמיד מה ענין לזה בשלמא רבינו אשר שהיה בידו לחלוק על מה שכתבו תלמידי ה"ר יונה מטולילט"א היה יכול לסמוך על סברתו ולתלות הטעות בתלמיד יותר מברב אבל אנו יתמי דיתמי מה כחינו ומה גבורותינו שנחלוק לא על דברי ר"י מקורביי"ל ז"ל ולא על דברי שום אחד מקטני תלמידיו והלא היו הם כמלאכים ואין לנו אפילו כבני אדם. ואשר כתבת דאין מורין מספר הצור"ך שקבץ וכתב כל הדעות ולא לפסק הלכה דבר תימא בעיני ובעיני כל שומע היאך פה קדוש יאמר דבר זה דלמה טורח וחיבר כל ההגהות הגדולות ההנה אם לא לפסק הלכה ולמה יבא דבר שאין כהלכה ויניח ההלכה דרחמנ' ליצלן מהאי דעת'.

ואשר דחו הדוחים שדברי רבינו יצחק מקורבייי"ל דוקא כשהתלמיד מבקש מחילה ומודה ועוזב אומר אני דדחו בגילא דחיטתא דאם כן פשיט' שלא ינדו הרב דמודה ועוזב ירוחם. ועוד דאין הלשון משמע כן דאם כן היה לו לפרש בהדי' דדוק' במודה ועוזב שהרי לא באו הפוסקים לסתום אלא לפרש ועוד דאם כן מאי האי דקאומר דאין נדוי למפרע הוה ליה למימר דאין כאן נדוי כלל כמו שהקשה מהר"ר אליה מפרג"א יצ"ו על דברי ואדרב' הויא סייעת' לדברי דבשלמ' אי אמרת דמיירי במבטיח סתם לתקן המעוות כדמשמע הלשון היינו דקאומר דאין הנדוי חל למפרע כלומר ואף על גב שלא בקש מחילה מתחילה והיה ראוי לומר שלא נתכווין להשמע מן הנדוי אפילו הכי כיון שתקן המעוות כאשר גזרו עליו אגלי מילת' למפרע שהיה שב מלב שלם ואין הנדוי חל כלל אלא אי אמרת דמיירי שמתחילה נכנע ואומר חטאתי הרשעתי ומרדתי מה שייך למימר למפרע גם מעיקר' ראוי לומר ששב תשובה גמורה כיון שנכנע וגם הבטיח לתקן המעוות. ומה יש לו לעשות יותר ודכתב מר וזה לשונו ראה והבט למי קללת לא עלי קללתך כי לא נדיתי אותו כו'. עד על כן לא קללת רק חס ושלום מהר"ר אליה מפרג"א יצ"ו ושאר מסכימים חסידי עולם כו'. לא ידענא מאי קאומר מר דח"ו לא קללת שום אדם ולא הוזכר בכתבי לא ארור ולא קללה חלילה רק שכתבתי שיש איסור ועונש על המחרימים אותו ולא שהייתי אני לא מעניש ולא מקלל חס ושלום אי משום שהסכמתי עם הרבנים בענין הבית דין מאולמ"א ושאר המקומות שיוכל הנתבע לומר אדרבה אם ירצה שום אדם להכריחו לצאת חוץ מהבית דין שלו כמבואר שם וגם אמרינן שתהא פיו כפינו הלא באותה שעה עדיין לא כתב שום רב נגד שום אחד מהם לפי שהוגד אלי וחלילה שהיית מחשבתי אלא על הכותבי' אחר גזירותינו לא על אשר כתבו כבר. ואם הם לא חששו לגזירותינו וכתבו מה שכתבו הלא אם יש ממש בגזירותינו אינהו דאפסידו אנפשייהו ולא עלינו תלונתם. ואשר הארכת לכתוב שבית דין אולמ"א או גניגא"ן וכן בית דין נורבער"ק אין שוה בכמה טעמים שכתבת אמת הוא כי לא ידעתי אפילו אחד מן הטעמים ההם ואמנם ראוי לחשוב כי גם לו טענות מוכיחות שאין יכול לצאת חוץ ממקומו וללכת לדון במקומות הרחוקים והנה יפה כח הנתבע מכח התובע ואפילו במידי דאית ביה חסרון כיס כל שכן במידי דלית ביה חסרון כיס ומה שכתבת וז"ל אם אתה מתיר אותנו גופינו וממונינו מה יעשה בנינו כו'. פליאה היא בעיני מאד כי מה התרתי רק כוונתי להציל עושק מיד עושקו כאשר הבאתי הראייה במכתבי אשר לא ראיתי עליה תשובה מספקת כלל כמבואר במכתבי זה ואל תחשוב שהתרתי לו דברים אחרים מצד אחר בהסתר פנים כי חי נפשי אין בו כלל ועיקר ואשר כתבת וז"ל ומה שכתבת שלא נחרים כלל מחמת הקיסר תימא גדולה והלא מהר"ד איסרליין ז"ל באושטריי"ך ומהר"י וויי"ל ז"ל וכל גדולי אשכנז החרימו ונדו הרבה והרבה כו'. לא ידעתי מה רצית לומר כי לא אמרתי שלא לנדות ולהחרים מאן דלא ציית דינא או מאן דעביד טצדקא למיפטר נפשייה מדינא אבל בכי האי גוונא שהיה זלמוני צווח כי כרוכיא לעשות בכל אשר יגזרו עליו בכל בית דין שתרצה ודאי בהא קאימנא שלא היה ראוי כלל להחרימו כדי להפיל ממונו כאשר לבסוף נפל לפי מה שכתבת אלי אתה בעצמך וכאשר שמעתי מכמה בני אדם הבאים משם לכאן ואשר כתבת דההיא דהגוזל בתרא שהבאתי ממנו ראייה לא דמי אלא כי אוכלא לדנא אם הייתה מפרש למה לא דמי החרשתי אבל לכתוב דלא דמי בלי טעם וראיה מזה לא חשתי כי כל אדם יכול לכתוב כן ופשיטא דודאי לא דמי לההיא דהגוזל בתרא אלא אדרבה עדיפ' מינה דקל וחומר בן קל וחומר הוא בנדון הזה לפי מה שהוכחתי דלאו בר נדוי הוה מאחר דהוה ציית דינא וכמו שבארתי במכתבי כבר.

ואשר בקשת ממני לבטל כל מכתבי בעסק זה וכל גזירותי ועונשים כבר כתבתי לעיל שלא גזרתי ולא הענשתי נגד שום אדם שקדם מכתבו למכתבי וכן אני מפרש ומבאר שמעולם לא היה דעתי לזה. ועוד אני מוסיף לאהבתך לבטל שלא יחול שום עונש מכח מכתבי על שום אדם עד היום הזה רק שלא יוסיפו מכאן ואילך לעבור על גזרתינו כי אין בדעתי לבטלה כלל מכאן ואילך אם לא ברשות חבריי אשר נמנו עמי.

ודכתב מר דכ"ע מתמיהים על שעשיתי באולמ"א שהנתבע יביא שלשה בעלי בתים וכו' ומסתמא הנתבע יברור מי הם הנשמעים לו כו'. לפי הנראה לא סיימוה קמך שהרי פירשנו בהדיא שצריך שיהיו שוים לתובע ולנתבע אותם השלשה שיביא הנתבע או שהיו שם כבר ומסתמא שהאב בית דין הסמוך לא יעוות שורת הדין ובפרט כאשר שמעתי שבבית דין הסמוך יש אנשי אמת וירא אלקים. ודקא אמרת היכן משנותינו דזה בורר לו אחד ושניהם השלישי אומר אני שהתמהים הללו אינם אלא מן המתמיהים דלמה לא יוכלו כל אחד מהם לברור אחד מהשלשה הללו בעבורו ואם מפני השלישי שהוא מבורר מעצמו הלא כתב האשרי בריש פרק זה בורר וז"ל וחכמי' אומרים ששני הדיינים בוררין להם עוד אחד אומר רב יודא אמר רב כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו חותמין כו'. ולא היו יושבין אלא אם כן יודעים מי ישב עמהם כו' עד הילכך בעינן דעת הדיינים שלא יבררו הבעלי דינים מי שאין הגון בעיניהם לישב עמו עכ"ל והרי לך שאינו אלא מפני שלא יבררו מי שאין הגון בעיניהם וא"כ כשהסכימו כל הקהל להיות שלשה מהם דיינים כאשר יתבררו מצד הנתבע ואב בית דין הקרוב כמבואר בהסכמותינו שוב אין לחוש שלא יהא השלישי הגון בעיניהם לישב שהרי כבר הסכימו עליו ועוד שהרי שם כתב עוד האשרי וז"ל ואם הדיינים אינם יכולין להשות דעתם לברור שלישי זקני העיר ומנהיגיה יתנו להם שלישי ואם אין זקני מנהיגים בעיר ילך התובע בפני שלשה ויכופו הנתבע לבא לדון בפניהם עכ"ל והרי לך בהדיא שהזקני' המנהיגי' יכולי' לברור בע"כ של הדייני' וגם משמע כשה' שלשה מתחילת הדין דאין צריך דבר אחר וכל שכן הכא שנתבררו שלשה מנד כל הקהל מנהיגין וזקנים וגם מצד האב בית דין הסמוך ואשר כתבת וז"ל והיכן משנת הלך אחר בית דין יפה או בית הוועד הנה כתוב בהגה"ה סביב המרדכי בפרק זה בורר וז"ל אמנם התובע את חבירו ומזמינו לקהילות אם הוא מתביעות ממון יכול לומר לו אדון חוץ מעירי כיון שיש שם בית דין כשר או לקרוב מקום אם אין שם בית דין כשר עכ"ל והנה כתבו שיש באולמ"א בית דין מקויים מימי קדם על פי גדולי הדור ואם כן הוו בית דין כשר ואף כי נראה מתוך מה שכתב כ"ת שאין באולמ"א יודעי דת ודין אמת הוא שזה לא ידעתי כשכתבתי אלא חשבתי דמאחר שיש שם בית דין מקויים מקדם על פי גדולי הדור כאשר כתבו הם וחתמו תחתיו הרבנים יצ"ו דמסתמא גמירי בקצת לכל הפחות ואף על גב שכתבנו דאם יזדמן איזה מקום שלא יהיו שם שלשה שיביא שם הנתבע שלשה בני ברית הלא תלינו באב בית דין הסמוך ומסתמא לא יסכים על ידם אם לא ידעו קצת לכל הפחות ומסתמא ישלחו הספיקות לאב בית דין הסמוך ואם לא יעשו כן הלא יוכל התובע להזמינו לדין לפני האב בית דין הסמוך.

ואשר כתבת בענין האדרבה שאין התלמוד יכול לומר כנגד הרב ודאי אמת הוא שכן כתבו רבינו מאיר בתשובה כאשר הביאה כ"ת וגם ישנה בידו וכן כתב גם בספר המרדכי בתשובות השייכות לסדר נשים וכן בהלכות נדוי וז"ל לא שייך למימר אדרבה אלא לחכם שכנגדו אם המנודה צורבא מדרבנן אבל עם הארץ לית ליה למימר אדרבה כו'. ומההיא עובדא דר"ל בחזקת צורבא מדרבנן הוו מחזקינן ליה ומכל מקום אם כבר קדמו בית דין בטרם ינדה הרב את התלמיד ונתנו כח ורשות לתלמיד לומר אדרבה וכן עשה בזה יש לומר דלא דמי לכל הני דלעיל וגם יש להביא ראיה מדברי רבינו מאיר בההיא תשובה שהבאת דאם פשע הרב ונדה בענין שהיה לו לחוש שמא אין חייב נדוי שאם אומר התלמיד אדרבה דנדויו נדוי שהרי כתב שם דז"ל ומיהו אחר שנידת על תנאי אין לומר אדרבה שאם כדבריך שקראוך חציף נדויך נדוי בדיעבד אחרי שאתה רבו נהי דלכתחלה לא הייתי מייעצך לנדותו בדפירשת' מכל מקום בדיעבד נדוייך נדוי אם כדבריך. ואם לא חרפך בדבריו אז אינו נידוי ואם כן איך יאמר אדרבה ואף על גב דאמרינן בפרק הגולין (מכות דף יא) דאפילו נדוי על תנאי כו'. עד ואם כן נימא דיש לו כח לומר אדרבה זה אינו חדא דתלמיד (א) לרב לא יתכן שיאמר לו אדרבה כמו בן שראה אביו עובר על דברי תורה כו' ע"כ. ויש לתמוה על דבריו דמעיקרא קאומר דמאחר שנדה הרב על תנאי דאין לומר אדרבה וכדמפרש טעמא ממה נפשך כו'. דמשמע הא אם נדהו בלא תנאי שהיה יכול לומר אדרבה והדר מסיק דתלמיד לרב לא יתכן שיאמר לו אדרבה אלא ודאי צריך לומר דמאי דמסיק דתלמיד לרב אין יכול לומר אדרבה היינו היכא שהרב לא פשע שהרי נדהו על תנאי אם חרפו אבל אי לא חרפו לא ואף על גב דקללת חכם אפי' על תנאי חלה מכל מקום לא פשע הרב אבל אם היה מנדהו בלא תנאי אז נראה שהיה הנדוי חל על הרב בהקפיד התלמיד על הרב ואומר אדרבה ולא מפני קללת התלמיד דודאי אין כח בתלמיד לקלל את רבו ולא לנדותו מקל וחומר דאביו כדמסיק אלא סבירא ליה למהר"ם דהמנדה מי שאינו חייב נדוי דבית דין חייבים לנדותו גם אם לא נדהו השני רק שיגלה המנודה את דעתו שהוא מקפיד על קללת המנדהו. וכן כתב בהלכות נדוי וז"ל ואומר אני שאם כדברי הרא"ם אף לההוא גברא לא היה צריך לנדותו אלא להודיעו דשלא כדין עשה כו' דהא ממילא כיון שלא מחל לו מנודה הוא מקרא דאורריך ארור אלא ודאי חייבים בית דין לנדותו ואף על גב דמשמע בירושלמי שצריך שיחזור הוא וינדהו וכו'. עד יכלני לומר ה"מ כשאין מקפיד דנראה כמוחל לו אבל אם מראה פנים שאין מוחל לו חייבין בית דין לנדותו עכ"ל ואף אנו נוכל לישב דעת רבינו מאיר כן וכדפירש'.

ועוד נראה לע"ד דבר פשוט דכל הני דאמרי תלמיד לרב אין יכול לומר אדרבה דהיינו משום דסבירא להו כהראב"ד שהשיג על רבינו משה וכתב בההיא דר"ל שלא היו בית דין נזקקין לנדותו אבל אותו שנדה מקפיד על כבודו נדויו נידוי כיון דהכל תלוי בקפידת המתנדה ובנדויו דין הוא שלא יוכל לומר אדרבה נגד רבו אבל לדברי רבינו משה דסבירא להו דהמנדה מי שאין חייב נדוי שבית דין חייבין לנדותו אפילו לא השיב לו כלום אם כן פשיטא דאין לחלק בין רב לתלמיד ובין שאר כל אדם שהרי אין תלוי בקללת התלמיד כלל אלא בית דין חייבין לנדותו וזה פשוט ודכתב מר ההיא דכתב הראב"ד גבי תלתא דשמתו אתו תלתא אחריני כו'. דדוקא חשיבי כוותייהו וכו'. לא ידענא מה ענין לנדון דידך דהא אפילו חשיבי כוותייהו לא מצו למשרי היכא שהנדוי היא משום כבוד תלמיד חכם אלא אם כן ירצה התלמיד חכם שבזהו זה המנודה וזה פשוט ודכתב מר שמצא תשובת רבינו מאיר כו'. עד וכל שכן שאין לקלל את רבו או אחד מהגדולים ע"כ הנה התשובה ההיא בידי ואין כתוב בה האי סיומא דאו אחד מן הגדולים לא ידעתי אם כתב כן לפניך אם מסברא דנפשך כתבת כן ואשר הבאת ראיה דאפילו אינו תלמידו אלא הוא גדול ממנו מכל מקום לא יאמר אדרבה נגד מי שגדול ממנו מההיא דפרק מציאות האשה (דף סט) דאמר ליה רב הונא לרב ששת בשמתא ליהוי מאן דלא אמר ליה ענן ענן כו'. עד ואמאי לא אומר ליה רב ענן אדרבה בשמתא תהוי אם אתה אומר לי כו'. לא הבנתי משם ראיה כלל חדא דיודע היה רב ענן דרב הונא לא בעי לשמותיה דהא לא עביד מידי שיתחייב עליו שמתא כלל וגם רב הונא לא נתכוין אלא לגנותו כדפירש שם רש"י ששולח לו בלשון גנאי ולמה יגזור עליו שלא יאמר ויעבור על גזירות וכו'. ועוד דלא דמי כלל דהתם לא פשע רב הונא ששלח לו בלשון גנאי שהרי הדין היה עמו שהקפיד כדמוכח התם בהדיא דאומר ליה מר עוקבא לרב ענן גברא דלא ידע מאי מרזחא היכי קרי להונא חברין ומשום כך לא היה רב ענן יכול לבטל גזירתו של רב הונא שגזר על רב ששת בכח שמתא דלימא ליה הכי לרב ענן אבל המנדה מי שאין חייב נדוי שעושה שלא כדין ומוקי נפשיה בארור כדכתיב ואורריך ארור כדאיתא בירושלמי גבי הא מילתא דמנדה מי שאין חייב נדוי לעולם אימא לך שם שאינו תלמיד גמור דמצי למימר לי' אדרבה ועוד דנראה לע"ד דעל כרחך צריך לומר דרב לא היה תלמידו של רב ענן דאם היה תלמידו יקשה היאך גזר עליו רב הונא לזלזלו וגם רב ששת לפי הנראה גדול מרב נחמן שהרי פסקו הגאונים דרב נחמן ורב ששת דהלכתא כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי ובכולה תלמודא מצינו דרב הוה קרי ליה לרב הונא הונא הונא חברין ולא מצינו שהקפיד על רב נחמן ועל רב ענן הקפיד ואין סברא לומר דמשום יקרא דבי נשיאה לא הקפיד ואמר נמי בפרק קמא דיבמות (דף יא) בעי מניה רב יהודה מרב ששת גבי המחזיר גרושתו משנשאת וכו'. אלא ודאי נראה שלא היה תלמידו והאי דקאומר ליה מר רבא וכו' כדי לפייסו אומר לו כן וכן משמע מלשון רבינו שלמה שהרי פירוש שם וז"ל מר רבא את רבי ורב הונא רבך ולהפיסו בדברים אומר לו כן שלא יכעוס עליו על שנעשה שליח לדבר ומראה לו פנים שעל כרחו נעשה שליח על כן עכ"ל. ומה קשה לו לרש"י לפרש כל האריכות הזה וגם מה חדש לנו הלא פשט הגמרא הוא בהדיא שלהפיסו אומר לו כן ועוד דלישנא דמראה לו פנים משמע שהיה מראה פנים לדבר שאינו כן ומנא ליה לרש"י לומר כן למה לא נאמר שאמת היה שהיה קשה בעיני רב ששת להעשות שליח בכך אלא נראה דהאי מראה לו פנים דקאמר דהיינו מאי דקאומר ליה מר רבא שהרי לפי האמת לא היה רבו דאם היה רבו לא היה רב הונא גוזר עליו לזלזל ברבו כדפי' לעיל אלא שהיה מכניע עצמו לפניו ואומר לו שהוא תלמידו כדי להוציא מלבו של רב ענן שברצונו היה נעשה שליח בכך דמסתמא כיון שהיה מחשב רב ענן לרבו לא היה מזלזלו מרצונו כי אם בעל כרחו ואם כן הוא שלא היו רבו לא היה ביד רב ענן לגזור על רב ששת לעבור על גזירת רב הונא רבו.

וגם מה שהבאת ראיה מפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עג) משמתיה רב יודא לההוא דנהרדעא ולא אמר ליה אדרבה גם זה נפלא בעיני דהיאך יוכל לומר אדרבה והרי בדין שמתיה כדפירש שם רש"י דמנדין לכבוד הרב ואפי' קטן שבישראל היה יכול לנדותו ולא היה יכול לומר אדרבה ואם נפשך לומר הא דלא הוה ידע ההוא נהרדעי שבדין שמתיה מדאזמניה לדין לקמיה דרב נחמן ואם כן הוה ליה למימר אדרבה שתי תשובות בדבר חדא דמי יימר דהוה גמיר האי דינא דהמנדה מי שאינו חייב נדוי דהוא עצמו בנדוי כמו שלא היה ידע שבדין שמתיה ואף על גב שהלכה רווחות הוא שמנדין לכבוד הרב כך נוכל לומר דלא היה יודע שיוכל לומר אדרבה כנגד רב ועוד דמשמע התם שעיקר הזמנתו דאזמניה לקמיה דרב נחמן לא היתה בעבור השמתא אלא משום דאכריז עליה דעבדא הוא שהרי קאמר התם אפיק שפורא ושמתיה הדר אמרו ליה דהוה רגיל דקרי לאינשי עבדי אכריז עליה דעבדא הוא אזל איהו אייתי דיסקא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן משמע שהיה הפסק בין השמתי' וההכרזה שהיה עבד מדקאומר הדר אמר ליה כו' ואפ"ה לא אזמניה לקמיה דרב נחמן עד שהכריז עליו עבדות ואם כן נוכל לומר שלא ר"ל אדרבה מפני שהיה יודע שבדין נדהו אמנם לא גלה לרב נחמן ומשום כך שאל רב נחמן לרב יודא מאי טעמא שמתיה וכו' ואשר כתבת וז"ל וכן רבי יוחנן כתב לרב לקדם רבינו שבבבל אף על גב דרב לא היה רבו של רבי יוחנן קרי רבי לפי שהיה גדול ממנו כו' יראה מתוך דבריך שאם יש שני חכמים ואחד גדול מחבירו שצריך לנהוג בו כבוד כדין תלמיד לרב וא"כ הוא לא ידענא מאי קאמר מר שהרי כל התלמוד מלא שרב היה גדול משמואל הרבה דאפי' רב הונא תלמידו של רב היה גדול ממנו כמו שכתבו התוספות בפ"ק דחולין ובהרבה מקומות היה שמואל שואל מרב ולמד ממנו כי ההיא דכתובות פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כב) דבעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו בו' עד תנא מיניה ודמיא ליה כי מנחא בכסתיה ואפילו הכי לא היה שמואל נהוג כבוד ברב כתלמיד לרבו ואשכחן בשבת בכמה דוכתא דאומר שמואל אי הכי אומר אבא לא ידע במילי דשבתא ולא כלום הרי שהקשה לדבר נגדו וגם קראו בשמו דהיינו אבא לפי הערוך והתוספות ואמרינן בפ' חלק (סנהדרין דף ק) מפני מה נענש גחזי מפני שקראו לרבו בשמו וכן רב כהנא ורב אסי שלא היו גדולים כרב ואפילו תלמידי חברים לא היו לו ומצינו בהרבה מקומות בתלמוד שהיו קוראין לרב אבא בשמו אלא ודאי פשיטא ופשיטא דאע"ג שאדם גדול מחבירו אין הקטן חייב לנהוג בגדול כל דין תלמיד לרב ואפי' למאן דאמר דתלמיד לרב אין יכול לומר אדרבה נגד רבו אין ראיה שלא יוכל הקטן לומר לגדול ממנו אדרבה אם מנדהו שלא כדין. ותדע שכן הוא דמהיכא קא מייתי לה שאין התלמיד יכול לומר אדרבה נגד רבו היינו מקל וחומר מבן לאב כמו שכתב רבינו מאיר בתשובה שכתב וז"ל דתלמיד לרב לא יתכן שיאמר לו אדרבה כמו בן שראה אביו שעובר על דברי תורה וכו' וכל שכן רבו שמביאו לחיי עולם הבא ע"כ ואי אמרת דכיון דקרי ליה ר' יוחנן לרב רבו שלא היה יכול לומר כנגדו אדרבה אם בן יקשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דהא פשיטא דרוב חכמות רבי יוחנן לא היתה מרב ואדרבה נראה מההיא דפרק אלו טרפות ודפרק ראשית הגז (חולין דף קלז) שלא למד ממנו דבר ובסוף פרק שני דבבא מציעא (דף לג) פסיק רבי יוחנן כרבי יודא דבעי רוב חכמתו ממנו גבי משנתינו דאבדתו ואבדת רבו משם למד רבינו מאיר הקל וחומר שלו כדתנן התם אבדת רבו קודמת כו'. שרבו מביאו לחיי העולם הבא אלמא דלרבי יוחנן אין כבוד הרב גדול מכבוד התלמוד אלא דוקא ברבו מובהק שרוב חכמתו ממנו אלא ודאי פשיטא שאף ע"ג שהיה רבי יוחנן קורא לרב רבו לאו משום שהיה מחשיבו כרבו ממש והוא בתלמודו אלא יקרא הוה פליג משום שהיה גדול ממנו ומ"מ נראה לע"ד דאפילו נאמר שהקטן יכול לומר אדרבה נגד הגדול ממנו דהיינו דוקא שגם הוא צורבא מדרבנן ואע"פ שאין גדול כמותי מ"מ כיון שאין תלמידו ממש מצי למימר אדרבה אבל אם הוא ע"ה אפילו לא למד כלל לפני הצורבא מדרבנן המנדהו אפ"ה אין יכול לומר אדרבה לדברי בעל הלכות שהרי כתב וז"ל לא שייך למימר אדרבה אלא לחכם שכנגדו אם המנודה צורבא מדרבנן אבל ע"ה לית ליה למימר אדרבה כו'. וההיא עובדא דר"ל בחזקת צורבא מדרבנן דלאותו דעת אין לע"ה לומר אדרבה נגד צורבא מרבנן המנדהו ואפי' שאין רבו ולא למד בפניו דאי אמרת דאפילו ע"ה יכול לומר בשלא למד בפניו א"כ למה הוצרך לדחוק ולומר דבחזקת צ"מ הוא מוקמי ליה נימא דמש"ה חל האדרבה ואע"ג דפשיטא דר"ל הוה גברא רבה מפני שהאחר לא למד לפני ר"ל אלא ודאי דלדעת בעל ההלכות נדוי הדין כן. אמנם כבר פירשתי לעול דהיינו דוקא למ"ד דצריך שהמתנדה ינדהו אבל לדברי האומר דב"ד נזקקין לוו וחייבים לנדותו אפילו לא נדהו האחר נראה לע"ד דל"ש ת"ח ול"ש עם הארץ כיון שאין זה חייב נדוי ב"ד חייבין לנדות המנדה וכן נראה מתוך דברי רבינו משה מיימון מדקא פסיק ותני סתמא המנדה מי שאין חייב נדוי מכ"ד דברים שמנדין עליהם ולא חלק בין אם המנדה ת"ח או עם הארץ והיינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל דב"ד חייבים לנדותו גם נדוי המתנדה וכדפי' לעיל.

ואשר הבאת ראיה מההיא דפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ) דקאמר על המברך אני כועס דקאמר אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן וקאמר מר דלא היה רבם אנא לא ידענא מאי דאמר מר דמאין לך שלא היה רבם שתביא ראיה ממנו אדרבה מוכיח שהיה רבם מדקאומר הנהו תרי תלמידי דהוה יתבי קמיה דבר קפרא דמשמע שהיו יושבין ולומדין לפניו דאל"כ ה"ל למימר בר קפרא ותרי מרבנן הוו כו' אבל מדקאמר קמיה דבר קפרא משמע שהיו תלמידיו כי ההיא דפ"ק דפסחים (דף ג) הנהו תרי תלמידי דהוה יתבי קמיה דרב חד אומר שויתן האי שמעתתא כגדי מסנקו וחד אומר שויתן האי שמעתת' כו' ולא אשתעי רב בהדיה תלתין יומין משמע שהיו תלמידים יושבים לפני רב לומדים לפניו שמעתתא וכן בתר ה"ק הנהו תרי תלמידי דהוה יתבי קמיה דהלל וחד מינייהו רבי יוחנן בן זכאי ואמרי לה קמיה דרב וחד מינייהו ר' יוחנן והנה דבר פשוט הוא דרבן יוחנן בן זכאי היה תלמוד גמור דהלל כדאמר בבבא בתרא ובסוכה שמנים תלמידים היו לו להלל הזקן גדול שבכולם יונתן בן עוזיאל קטן שבכולם ר' יוחנן בן זכאי ורבי יוחנן שמש נמי לפני ר' כדאמר בחולין פרק אלו טריפות (חולין דף נד) נהירנא כד הוה משמש קמיה דרבי וכו' וכל אותם הימים היה משמש בישיבה ואני בעמידה וכן פרק ראשית הגז (חולין דף קלז}} נהירנא כד הוה יתיבנא שבע עשרה שוראן אחוריה דרב קמיה דרבי והוו נפקי זיקוקים דנור מפומיה דרב לפומיה דרבי כו' והרי לך דלישנא דיתבו' קמיה דפלוני משמע שהיו יושבים ולומדים לפניו כתלמידים גמורים לא ידעתי מה ראית להביא ראיה מזה.

ואשר הבאת ראיה מעלי שבקש להעניש שמואל הלא כתבו שם התוס' וז"ל בפני רבו ואע"ג דלא למד בפניו גדול הדור היה ובא ללמוד בפניו עכ"ל משמע דבעינן תרתי שיהיה גדול הדור מפורסם בדורו כעלי בדורו וגם שיבא ללמוד בפניו וחשוב' רבני מיזבור"ק ז"ל לא ידעתי מה עניינם לכאן גם לא ידעתי מאי דכתב מר דמעשה דר"ל צריך ישוב אם לשון התשובה עצמה או אם הוא לשונך ולענ"ד נראה שאין התשובות חולקות והאי טעות דתשובה אחרת שהבאת דהיינו טעות מעשה ולא קשה כלל מההיא דר"ל אמנם לא יכולתי לעמוד על ברור הדבר כאשר לא ראיתי גוף התשובות רק מה שרשמת בכתבך.

ואשר (ב) הוקשה לך בתוס' בפ"ק דסנהדרין דמקשה גבי ההוא דתלמיד אל יורה אלא א"כ רחוק ג' פרסאות וכו'. מההיא דרב חסדא דאפילו ביעותא בכותחא לא אורי כו' אמאי לא תרצו דהתם בלא נטל רשות והא דאורי בכפרי בשנטל רשות כו'. מן התימא הוא בעיני שהרי לשון התוספות כך הוא אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות והא דאמרינן בפרק הדר דאפי' ביעותא בכותחא בעי מיניה מרב חסדא בכולי שני דרב חסדא ולא אורי התם בפניו כו' עכ"ל. והרי הזכירו בקושייתן דלא אורי בכולהו שני דר"ה וא"כ היאך תתרץ משום דלא נטל רשות א"כ לא נטל רשות בכולהי שני דרב חסדא והיאך תאמר הא דאורי בכפרי כשנטל רשות אם לא נטל רשות מעולם. ואין להקשות מנא ליה לתו' דלא אורי בכולהו שני דרב חסדא נימא דבמקצת שניו לא אורי ובמקצת אורי שהרי הגרסא שם בעי מיניה בשני דרב דפשיעא דסבירא להו לתוס' דהא דקאמר בשני דרב הונא ר"ל כולהו שני דאלת"ה למה לו להזכיר בשני דרב הונא כיון דלאו בכל ימיו היה ה"ל למימר בעא מיניה באתריה דרב הונא או תוך ג' פרסאות לרב הונא ולא אורי וממילא משמע שבימי רב הונא היה אלא ע"כ מש"ה קאמר בשני דרב הונא דאומר בסוף פ"ב דב"מ (דף לג) דבעי מיניה רב חסדא מרב הונא תלמיד ורבו צריך לו מהו והקפיד רב הונא ואומר ליה חסדא חסדא צריכא לי עד ארבעים שנין ופירשו שם התו' משום דלא קמי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין כדאמר בע"ז והיינו דקאמר בשני דרב הונא כלומר בכולהו שנין אפי' בסוף ימיו של רב הונא שכבר הגיע רב חסדא לארבעין שנין ולא היה צריך לו לרב הונא ועוד דאפילו לא יהיה כתוב כך בתוס' שלך ולא יהיה שם אלא בשני דרב הונא כאשר הוא שם בריש פרק הדר (עירובין דף סב) מ"מ נראה לע"ד דלא קשה כלל דע"כ צ"ל דאין הטעם משום שלא נטל רשות דא"כ מאי האי דקאמר אפילו ביעותא בכותחא כו' דמשמע אפילו דבר פשוט וברור דליכא למיחש שמא יטעה אפ"ה לא אורי כ"ש דבר שאינו פשוט דאיכא למיחש שמא יטעה ואי משום שלא נטל רשות מה לי פשוט מה לי שאינו פשוט והלא מה שאמרו תלמיד אל יורה אלא א"כ נוטל רשות מרבו היינו כדי שלא יטעו בדבריו כדאיתא התם תלמיד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין ואיהי מי בצים דרש להו ואינהו סבור מי בצעים דרש וטעו כהא דתני כו' אבל כשנטל רשות מרבו איך לחוש לכך כדפי' שם רש"י וז"ל וכי יהיב ליה רשותו רבו מידק דייק בזה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעים עכ"ל וכיון שהדבר תלוי בשלא יטעו השומעי' בדבריו כדקאמר התם שטעו בין בצים לבצעים כמו כן יכולין לטעות בדבר פשוט כמו בדבר שאינו פשוט אין לך דבר פשוט יותר ממי בצים דאין מכשירין ואפ"ה טעו וא"כ דמיירי בלא נטל רשות לא ה"ל למימר אפילו בועיתא בכותחא וכו' ומ"מ נראה לע"ד דע"כ אנו צריכין לתירוץ הראשון שהתוספות מבינות שבשני דרב הונא דקאמר התם דהיינו כולהו שני מדקא מסיימי ואומר דהא רב חסדא אורי בכפרי ומה צריך ראיה אחרת אלא הקשיא שהקשה הם דמדקאמר אלא א"כ רחוק ג' פרסאות משמע דברחוק מותר ולמה לא הורה אלא ודאי שהייתי יכול לתרץ משום שלא נטל רשות כמו שהקשית ומש"ה קאמר התוס' דע"כ בפניו הוה דאין לומר דאפילו שלא בפניו ומשום שלא נטל רשות דהא ע"כ נטל מדאורי בכפרי.

אבל על מה שתרצת דסבירא להו לתוס' דתלמיד חבר אפילו נטילת רשות לא בעי חוץ לג' פרסאות קשיא לי חדא דמי הגיד להם להתוס' זה הדין ואם יש להם כח ממקום אחר היה להם להביאו שאין דרך התוס' להקשות מכח מה שנמצא במקום אחר אם לא יביאו הראיה בביאור ועוד שהרי לא דברו כלל שרב חסדא היה תלמיד חבר לרב הונא אלא הקשה סתם ודכתב מר דלרש"י צריך לומר דתוך ג' פרסאות מהני רשות דאל"כ יקשה לו מההיא דאפי' ביעותא בכותחא כולי דהא אין לחלק בין ממונא לאיסורא מדהוקשו התוספות כו' ורצית להוכיח דע"כ תו' סבירא להן דלא מהני רשות תוך שלשה מדלא תרצו כן דהתם בשלא נטל רשות והכא בשנטל לא ירדתי לסוף דעתך כלל דסוף דבר צריך אתה לומר דפליגי רבינו שלמה והתוס' בהאי דינא אי מהני רשות תוך ג' או לא וכל זה משום דהשוו התוס' איסורא וממונא לענין זה ומאי חזית לאפלגינהו בהאי דינא אדרבה נימא דבהאי דינא הם שווים ולא פליגי אלא בהך סברא דרבי שלמה סבר דכי אמרינן דמורה הוראה בפני רבו חייב מיתה דהיינו דוקא לענין איסורא דומיא דנדב ואביהוא לענין קטרת ואלעזר לענין גיעולי כותים וכן כולהו לענין איסור ביעותא בכותחא דריש פרק הדר (עירובין דף סב) ומותר ללתות דריש פ"ק דסנהדרין (דף ה) וכן בפרק אף על פי (כתובות דף ס) גבי מהו לארס בט"ו חדש אבל לענין ממון הקל דאפשר בחזרה וגם שהוא מסור ביד ב"ד להפקירו לעולם אימא לך דלא החמירו בו כל כך אלא די בנטילת רשות מריש גלותא דהפקרו הפקר כמו שפרש"י בעצמו בריש פ"ק דסנהדרין ומש"ה ל"ק לו מהא דאפילו ביעתא בכותחא לא אורי שהקשה עליו התוס' והוא הנכון לפי הנראה לע"ד לדעת רש"י אבל התוס' סבירא להו דכיון דאפילו ביעותא בכותחא לא אורי ואע"ג דליכא למיחש להוראה בטעות דנימא אי אפשר בחזרה כ"ש לענין דינא דאיכא למיטעי טובא אבל לא ס"ל הכי ולפי שיטתך יצטרך לומר דהא דהוה בעי ר' חייא מר' רשות לדון לרב ורבה בר בר חנה דלא הוה בעי אלא כי היכי דאי טעי ליפטרי והא דפריך וכיון דגמיר רשותא ל"ל דלאו אדין קאי אלא איורה קאי.

וגם מה שרצית להוכיח דע"כ התוספות ס"ל דרשותא לא מהני בתוך ג' פרסאות מדלא משני כאן כשנטל רשות כאן בשלא נטל רשות פשיטא שאינו ראיה שהרי התוס' ס"ל דכולהו שני דרב הונא לא אורי רב חסדא בפני רב הונא כדכתבתי לעיל דעת התוס' וכן כתבו בהדיא כמו שכתוב לפני בשתי תוספות וא"כ ליכא למימר עד שנטל מעולם רשות לדון בפניו אלא דוקא שלא בפניו ובעיר אחת חשיב בפניו ממש לכל הפחות בדבר שהוא קבוע כגון ב"ד. ומה שהקשה מאי מייתי רבינא ראיה כולי דנאמר דשאני רב המנונ' דאורי שני דרב חסדא משום דנטל רשות מרב חסדא אבל מרב הונא לא נטל ורצית שתנתן לך במתנה דלא נימא דרבינא הוה ידע שפיר דרב המנונ' לא נטל רשות מרב חסדא ותנתן לך אפ"ה ל"ק דממה נפשך אם פירשו בני הישיבה הטעם משום דתלמיד חבר הוה אם רבי אומר משמיה דגמרא ואם לא פירשו אלא סתמא ואמרו הא בשני דרב הונא הא בשני דרב חסדא כו'. ותו לא משום כך תרץ רב הונא משום דתלמיד חבר הוה דאי אמרת בשלמא שהטעם תלוי בזה משום כך לא הוצרכו בני הישיבה לפרשן הטעם שהיה הדבר מפורש מאליו שהכל יודעים שרב המנונא היה תלמיד גמור דרב הונא ותלמיד חבר לרב חסדא אלא אי אמרת דאין לחלק בכך והטעם משום דממר הוה נקיט רשות' וממר לא הוה נקט א"כ מאי הוה דעת בני הישיבה שתרצו ולא פירשו הלא אין התירוץ שלהם אלא כחלום בלא פתרון.

ודכתב מר להודיעך דעתי הקצרה בענין התלמידים שעושין שררה ומורים הוראה אצל הרבנים הישישים הלא ידעתי כי לא לגמרי ולא לסברי צריך מר ומ"מ כאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה דאין מסרבין לגדול. אגלה דעתי הקצרה והיא דודאי פשיטא אם הם התלמידים מובהקים דלאו שפיר עבדי ואפילו לקבוע מדרש אסור כדכתב רבינו משה בהלכות תלמוד תורה וכ"ש להורות הלכה למעשה דאפילו חיוב מיתה איכא. ואע"ג דכתב מר שכתב בסמ"ק צור"ך בשם מהר"מ דדוקא בימי התנאים והאמוראים וכו' ואפי' היה כן דלענין הוראה במקום רבו איתמר מ"מ נראה דאין שאר הפוסקים הראשונים כמו רבינו משה מיימון והאחרונים כגון בעל הטורים סוברים כן מדכתבו סתם שהמורה הוראה בפני רבו חייב מיתה ולא אמרו שאין דין זה נוהג עכשיו ש"מ דס"ל דגם עכשיו הוא נוהג שהרי לא באו להגיד לנו הדינים אשר אינם נוהגין בזמן הזה ולהסתיר ממנו את הנוהגים וחלילה לומר כן ואפילו לדברי אותו הג"הה לבי אומר לי שרוצה לומר דאע"ג דבימי התלמוד היה אסור להורות בכל ענין. עכשיו אין אסור להורות בכל ענין. כלומר היכא שההוראה מבוארת בפוסקים אבל היכא שאינה מבוארת היאך נוכל לומר שכל הדברים כתובים. והרי אנו רואים כל הימים שהרבה והרבה ספקות נופלות בין הלמדנים ואין איש יכול לעמוד על בירור הדבר אפילו עם כל הפוסקים וגם ברוב הדברים נחלקי גאוני עולם וצריך חכמה יתירה להכריע במי ראוי לנהוג והנה אמת כי הייתי סבור דלעניין מה שאמרו שתוי אל יורה הוא שחלק הסמ"ק מצור"ך אבל לא לעניין הוראה במקום רבו דבהא אין נראה לחלק בין דורות הראשונות לדורות הללו כדמוכח בריש הדר (עירובין דף סב) גבי ההיא דמגילת תענית כדכתב מר אמנם אין עתה סמ"ק מצור"ך בידי ואי תניא תני'.

ונחזור לדברינו דודאי נראה לע"ד דאין להקל להורות תלמידים במקום רבה אפילו בזמן הזה אמנם דוקא בתלמיד מובהק לדברי רב אחאי גאון ור"י ורבינו משה מיימון ורבי' ישעיה מטראני ורבי' אשר ובנו בעל הטורים שפסקו כול' כרבי יודא דסוף אלו מציאות (בבא מציעא דף לג) דבעי שיהא רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו אבל אין רוב חכמתו ממנו אין צריך לנהוג בו שום כבוד רק לעניין קריעה שקורע עליו כעל מי שמתאבל עליו. ועומד מפניו כמו שכתב רבי' משה וכן בטור יורה דיעה אבל להורות לפניו או לקבוע לו מדרש לעצמו וכן הני שכתב משה כגון המתרעם על רבו המהרהר אחר רבו וכו' כל הדברים האלה אין נוהגין כיון שאין רוב חכמתו ממנו כדמשמע בהדיא מתוך דברי רבינו משה שהרי בפרק חמישי דהלכות תלמוד תורה כתב אמרו חכמים מורא רבך וכו'. לפיכך אמרו חכמים כל החולק על רבו כו' כל המתרעם על רבו כו' כל העושה מריבה עם רבו כל המהרהר אחר רבו כו' אסור להורות בפני רבו וכן הולך ומונה באותו פ' כל דין תלמיד לרבו ומסיים בסוף וז"ל ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו אבל לא למד ממנו רוב חכמתו הרי הוא כתלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל הדברים הללו אבל עומד מלפניו וקורע עליו וכו' ע"כ והרי לך בהדי' שלא נאמרו הדברים דאין לקבוע מדרש במקום ר' וכן להורות לפניו אלא דוקא ברבו מובהק וכן נראה דהיכא ילפינן להו לכולהו ממשה רבי' כדכתיב והיה כל מבקשים יבא אל אוהל מועד וכן מדמתו נדב ואביהו וכתיב בהצותם על ה' אשר רבו בני ישראל וידבר העם באלקים ובמשה כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין דף קי) וכולהו גבי משה כתיב ואית לן למימר דומיא דמשה דהיינו רבו מובהק דאין לך רב מובהק גדול ממנו וכיוצא בזה כתבו התוספות בפרק קמא דסנהדרין בדבור דאלא אם כן רחוק ממנו שלשה פרסאות ואפילו לדברי רבי' חננאל וראבי"ה שפסקו כרבי יוסי דאומר התם דאפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו. אפילו הכי נראה לע"ד לכאורה דלא אמר רבי יוסי שיתחייב בכל הדברים שכתב רבינו משה וכדאיתא פרק חלק מדמייתי להו לכולם ממשה רבינו וכדפי' אלא דוקא לענין קריעה דלרבי יהוד' אין צריך לקרוע עליו אלא כעל כל אדם כשר אבל לרבי יוסי צריך לקרוע עליו קרע שאין מתאחה. וכן צריך שיעמוד מפניו אפי' נעשה התלמיד אדם גדול ומופלג מ"מ צריך לעמוד מפניו לרבי יוסי משא"כ לרבי יודא כדמשמע מתוך דברי רבי' משה אבל לא לשאר מילי ותדע דכן הוא שהרי כתב המרדכי בפרק אלו מגלחין וז"ל וגרסינן פרק אלו מציאות רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו ואומר עולא תלמיד חכם שבבבל כו'. ואע"ג דרבי יוחנן כרבי יודא כיון דרב ששת פסק כרבי יוסי ורבא עבד עובד' כר' יוסי ודעול' נמי שייכא כר' יוסי וקי"ל כבתראי סמכינן עלייהו עבדינן כר' יוסי עכ"ל והרי לך שכתב דעול' שייכא כרבי יוסי ויש לתמוה על זה דהיאך נוכל לומר דעול' שייכא כרבי יוסי והא עולא מסיק בהדיא דלענין אבדה במקום אביו עד שהיה רבו מובהק אלא ודאי דאפילו רבי יוסי מודה דרבו שאין מובהק לא חשיב כמו אביו ומשום הכי נראה דמודה לעניין החזרת אבדה במקום אביו וכיון דעל כרחך יש לחלק בין רבו מובהק לרבי שאין מובהק אפילו לרבי יוסי אם כן פשיטא דכל הני מילי דאמרן החולק על רבו העושה מריבה עם רבו כו' וכן כולהו דפרק חלק (סנהדרין דף קי) דתי להו ממשה ודאי דוקא רבו מובהק דומיא דמשה דמהיכא תיתי בשאין מובהק וכי תימא אם כן לענין קריעה נמי מהיכא תיתי ברבו שאין מובהק נראה לעניות דעתי דמוכח לה מקרא דאבי אבי רכב ישראל ופרשיו דמינה ילפינן התם בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כו) דחייב לקרוע על רבו שלמדו חכמה קרע שאינו מתאחה לעולם כדמסיק התם מסיפא דקרא דכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים כו' כדדרשינן התם אבי זה אביו ואמו רכב ישראל ופרשיו זה רבו שלמדו חכמה ומדנקט אבי אבי והדר רכב ישראל ופרשיו דהיינו רבו שלמדו חכמה כדמפרש התם דדרך המקרא להזכיר מה שהוא חידוש יותר באחרונה היכא שהלשון מוכיח במה הוא מדבר ואי אמרת דרבו מובהק דוקא מיירי אם כן היה לו להקדים לאבי אבי ולומר ברישא רכב ישראל ופרשיו אבי דהיינו רבו מובהק דעדיף ליה מאביו כיון שמביאו לחיי עולם הבא וכדתנן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לג) גבי אבידה אלא ודאי משום הכי נקט אבי אבי ברישא והדר רכב ישראל ופרשיו דלא מבעיא אביו ואמו אלא אפילו רבו שאינו מובהק ואף על גב דאינו חייב בכבודו כמו בכבוד אביו ואמו כן נראה לעניות דעתי ליישב דעת רבי אבי"ה וגם רבינו אשר דסבירא להו דגם ברבו שאינו מובהק אין הקרע מתאחה וכן נלע"ד לדקדק מסוגיא דהתם דודאי תלמודא דייק הכי למה הקדים אבי אבי לרכב ישראל דמייתי התם אההיא ברייתא דמסכת שמחות שהבאתי לעיל דקתני בה ואלו קרעין שאינו מתאחים על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו חכמה וכו' וקאומר התם על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו חכמה מנלן דכתיב ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו אבי אבי זה אביו ואמו רכב ישראל ופרשיו זה רבו שלמדו ממנו חכמה מאי משמע כדמתרגם רב יוסף וכו' והדר קאמר ולא מתאחים מנלן דכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים וכו'. ומדקאומר על אביו ואמו מנלן ומייתי קרא דאבי אבי והדר קאומר דלא מתאחים מנלן משמע דעד השתא דהוה בעי מנלן לאו אאין מתאחין קאי האי דבעי מעיקרא אביו ואמו ורבו כו'. מנלן דאי אאין מתאחין קאי מאי פשיט ליה מקרא דאבי אבי רכב ישראל וגו' ה"ל מעיקרא לאתויי קרא דויחזק בבגדיו ויקרע' לשנים קרעים והכי ה"ל למימר אבי אבי זה אביו ואמו רכב ישראל ופרשיו זה רבו כו'. דכתיב ויחזק בבגדיו וגו' ולא ה"ל למהדר ולמבעי ולא מתאחין מנלן כיון דהבעי' ראשונה דבעי אביו ואמו כו' מנלן לא היתה כי אם זאת מנלן דאין מתאחין אלא ודאי ברור הוא לכל מבין דבעי' קמיית' דבעי מנלן אעיקר קריעה קאי כלומר מנלן דקורעין כו'. ומייתי קרא דאבי אבי וגו' דכתיב ביה שקרע אלישע את בגדיו דאלמא דחייב לקרוע והדר בעי מנלן דאין מתאחין ועל זה יש לתמוה דעל מה שואל דחייב לקרוע על אביו ועל אמו למה המתין ע"כ לשאול מנלן דחייב לקרוע על אביו ועל אמו והלא כל הפרק מלא מדיני קריעה למעלה מזה על המשנה דלעיל מינה דקתני הקובר את מתו. שלשה ימים קודם הרגל וכו'. שם מפרש כל דיני קריעה באורך וגם קתני על כל המתים כולם קורע טפח על אביו ועמו עד שמגלה את לבו כו'. על כל המתים אפילו לבוש עשרה חלוקים כו' על אביו ועל אמו קורע את כולן וכן טוב' דאייתי התם כמו שהיא שנוייה בברייתא במסכת שמחות ואמאי לא בעי שם מנלן דחייב לקרוע אפילו על אביו ואמו וכ"ש אשאר מתים ועוד דהיאך נוכל לומר דבעי מנלן דחייב לקרוע על אביו ועל אמו והלא בתחילת הפרק קאומר בהדיא דחייב קריעה דקאומר להו לבני אהרן בגדיכם לא תפרומו מכלל דאחרים חייבים ואמרינן נמי בההוא פרק גבי מתניתין דהקובר מתו כולי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה שנאמר על תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה הרי לך דמוכיח מקרא דאורייתא חיוב קריעה אפי' בסתם אבל כ"ש אביו ואמו דחמירי מכולהו וא"כ אמאי לא מייתי ראייה מהאי קרא דחייב נקרוע על אביו ועל אמו מהאי קרא דבגדיהם לא תפרומו דמשמע בן בהדיא מדברי תור' ולא מייתור' דאבי אבי ודברי קבלה ועוד דפשיטא דקרא לאו בהם מיירי דהא לא היה אליהו אביו של אלישע אלא רבו ומינה מוכח בסנהדרין בפרק חלק שהרב נקרא אב אלא ודאי צריך לומר דכל מאי דבעי מנלן לא בעי אלא משום דקתני בברייתא על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו חכמה דמשמע רבו שאינו מובהק דאי מובהק היה לו לומר להפך על רבו שלמדו חכמה ועל אביו ואמו דהשתא על אביו ואמו קורע על רבו מובהק לא כ"ש אלא בודאי ברבו שאינו מובהק מיירי והיינו דבעי מנלן כלומר מנלן דאפי' על רבו שאינו מובהק חייב לקרוע אבל על אביו ואמו וכל שכן רבו מובהק לא בעי דהא פשיטא לו מקרא דבגדיכם לא תפרומו כדפי' לעיל ומש"ה לא בעי לעיל מינה מנלן דחייב לקרוע על אביו ועל אמו גבי הא דקאמר לעיל על אביו ועל אמו קורע עד שמגלה לבו אפי' י' בגדים זה על גב זה וכל הני דקאמר לעיל אבל על רבו שאינו מובהק הוא דבעי כדפירש' ומייתי קרא דאבי אבי רכב ישראל ופרשיו אבי אבי וכדפירש' לעיל והדר בעי מנלן דאינם מתאחים ואתי' שפיר כולי' סוגים כדפיר' וכ"ת א"כ קשה לדברי רב האי ור"ח דס"ל דדוקא ברבו מובהק קורע ואינו מתאחה מסוגי' דהתם וכדפיר' י"ל דסבירא להו דהך ברייתא דמסכת שמחות אתי' כרבי יוסי ומש"ה קתני על אביו ועל אמו ברישא ומ"מ אין הלכה כמותו אלא כרבי יודא וכדפסיק רבי יוחנן והא דמייתי להו סתמא דתלמוד' לאו משום חייב קריעה כרבו שאינו מובהק אלא כדי להוכיח מנלן דאינו מתאחה קרע דאביו ואמו ורבו מובהק וכרבי יודא וקסבר ר"י דאבי אבי לא אתי' אלא לאשמועינן דתלמידים קרויים בנים ומ"מ סיפא דקרא ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים אתא לאשמועינן יותר שאינו מתאחה ולעולם ברבו מובהק דקסבר רבי יהוד' דאליהו היה רבו מובהק של אלישע וכן סברא לומר אמנם רבי יוסי סבר דלאו רבו מובהק היה וכדפירש' לעיל. ואשר כתבת וז"ל ונפי שכתבתי לעיל דתלמיד חבר חוץ לג' פרסאות צריך רשות קשיא לי הג"הה מיימוני' וכו'. וז"ל רב המנונא אורי בחרת דארגים משום דתלמיד חבר הוה ובלבד שנטל רשות כו'. עד והאומר רב המנונא ע"כ לא נטל רשות דא"כ מאי מייתי רבינא כו'. נבהלתי למה תלית זו במה שכתבת לעיל ובלא מה שכתבת לעיל תוכל להקשות כיון דמוקי לה דוקא בנטל רשות ועוד דאי לא הוה קשי' אלא מכח מה שכתבת לעיל לדברי התוס' הוא דכתבת וא"כ לא היה כאן קושיא כלל דגברא אגברא קא רמית מי יימר דמהר"ם סבר כדעת התוס'.

ונניח זה ונחזור על עיקר הקושיא שהקשת א"כ כשנטל רשות מאי מייתי רבינא ראיה והלא רבינא לא נטל רשות מרב אשי וכו'. נראה לע"ד דבר פשוט דמה שאמרנו בריש פ"ק דסנהדרין (דף ה) תלמיד אל יורה אלא א"כ נוטל רשות מרבו דאינו רוצה לומר שיצטרך ליטול רשות מכל רבותיו וגם לא בכל פעם ופעם שיורה אלא דווקא מרבו המובהק ובפעם ראשונה נטל רשות להורות תמיד כי ההיא דרב ורבה בר בר חנה שנטלו רשות מרבי שהיה רבם מובהק להורות בבבל אשר שם היו הולכים ופשיטא שאין הטעם משום כבוד רבו אלא משום שמא לא ידקדק בדבריו ויבואו לטעות בלשונו השומעים את דבריו כדאיתא התם שהורה להם מי בצים והם טעו וסוברים שאומר מי בצעים ומשום כך צריך שיטול רשות מרבו כדפיר' שם רש"י וז"ל נטל רשות מרבו וכי יהיב ליה רשות' רביה מידק דייק ביה שיהיה לשונו פתוח ולא יטעו השומעים עכ"ל הרי לך בהדיא הטעם משום שלא יטעו השומעים בלשונו שלא יהא פתוח ופשיטא שמכיון שנתן לו רבו האחד רשות שוב חין לחוש לשמא לא יהא לשונו פתוח והיינו דקא' מהר"ם בהג"הה דאע"ג שהוא תלמוד חבר מ"מ צריך רשות פעם אחת להורות וגם רבינ' היה לו רשות להורות מרבו אבל לא מרב אשי והיה סבור רב אשי דלא היה מועיל לו הרשות אלא דוקא לענין דבר שאין נראה חדוש לשואל דהא מותר אפילו בתלמוד מובהק כדפירש רבינו יצחק ומ"מ צריך רשות כדפירשתי לעיל דלא שייך לחלק בין דבר פשוט לדבר שאינו פשוט לענין זה כיון שהטעם הוא פן יטעו שומעים דבריו כלשונו כך לי פשוט כמו אינו פשוט וזה ישר לכל מבין על דרך האמת או כגון במקום שאין רבו רגיל ללכת שם כלל כמו שחלק שם ריצב"א ומביאו המרדכי בפ' הדר דלא היה רב מחלק בין תלמוד מובהק לתלמוד חבר אבל לדבר שיש בו חדוש לדברי רבינו יצחק או במקום שרבו רגיל לבא לפרקים לדברי ריצב"א היה סובר דלא מהני רשות אפילו בתלמיד חבר אפילו נוטל רשות גם מרבו השני דכיון שהדבר תלוי בכבוד כיון שהוא דבר של חדוש או כגון בדיקת הסכין שהוא שררה גדולה כדפירשו התוספות או שרבו השני הולך שם לפרקים לשיטת ריצב"א ודאי דין הוא שלא יזלזל בכבוד רבו השני משום נטילת רשות מרבו הראשון וע"ז השיב לו רבינא דדוקא בתלמיד גמור הוא שלא תועיל נטילת רשות אם לא יטול רשות גם מרבו השני וכדפי' אבל בתלמיד חבר מותר מאחר שכבר נטל רשות להורות מרבו אחד ואין לחוש לשמא יטעו בדבריו כי ההוא דמי בצעים וכדפי' ואין לתמוה אם רבינא כבר נטל רשות להורות מרב אחר ואע"ג שרב אשי היה ראש ישיבה בבבל שהרי רבינ' היה מארץ ישראל ושם נוכל לומר שנטל רשות כדמוכח בפרק התכלת (מנחות דף מג) גבי רב אשי ורבינא ורב סמא הוה יתבי תזייה רב סמא לקרניה דגלימיה דרבינ' דסתר ובצר וכו' עד א"ל לא תתקף לך דחד מינייהו כתרי מינן ופי' שם רש"י וז"ל חד מינייהו מבני ארץ ישראל ורבינ' היה מארץ ישראל עכ"ל ואפשר שגם מרב אשי עצמו נטל רשות סתם ורב אשי היה סבור שלא היה מועיל לענין זה וכדפירשתי עד שהביאו לו רבינא ראיי' דבתלמיד חבר אין צריך רשות רק לעניין שלא יטעו אחרים בלשונו ובדבריו כפירש רש"י בפרק קמא דסנהדרין (דף ה) וכדמוכח התם בהדיא שמשום כך אמרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות מרבו אבל בתלמיד גמור ודאי דצריך רשות אע"ג שכבר נטל רשות מרב אחר ודוקא חוץ לשלשה פרסאות מועיל רשות אבל לא תוך שלשה פרסאות ואשר כתבת בשם מהר"ר איסרליין ז"ל שתרץ לך דההיא הגה"ה לא איירי ברבו שלמדו אלא ברבו שסמכו שאפילו חוץ לשלשה פרסאות צריך ליטול רשות כי היכי דתהוי ליה מורא טפי כדפי' רש"י מההיא דרבי אמי באותה שעה גזרו וכו' שהיה לו מורא ולא אתי למטעי עכ"ל שכתבת בשמו ז"ל לא ידענא איזה היא מורא שהרי לא פי' רש"י כלל שיהא משום מורא אלא פי' בהדיא שהוא משום שהרב מידק דייק שיהא לשונו פתוח וגא יטעו השומעים בדבריו וכן מוכיח שם בהדיא בגמרא גם בלא פי' רש"י דלאו משום מורא הוא אלא משום פן יטעו האחרונים כי ההיא דמי בצים שטעו בלשונו וחשבו שאומר מי בצעים ולמה זה תכתוב דבר אשר הוא סתור ומוכרע במקומו בהדיא יעוד בר מן דין ובר מן דין מה תירוץ הוא זה לומר שהפוסק יסתום את דבריו ויכתוב ובלבד שנטל רשות מרבו כמו שכתב בעל ההגהת מיימונית וכל המיימוני לא הוזכר רבו בענין הסמיכה אלא דוקא בענין הלמוד כדאיתא בכל דוכתא וגם בעל ההגהת עצמו התחיל לדבר בעני' תלמיד שלמדו ולא שסמכו מדפתח ואמר וז"ל הרי זה תלמיד חבר כו'. כתב מהר"ם ויכול להורות בימיו חוץ לשלשה פרסאות כדאומר בפרק הדר (עירובין דף סב) רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא כו' עד משום דהוה תלמיד חבר לרב הונא ובלבד שיטול רשות מרבו משמע בהדיא דהאי רבו דומיא דלעיל קאי דמדבר בתלמיד חבר דפשיטא דמיירי בתלמיד ממש ולא בתלמיד דסמכא ועוד שהרי נלאינו למצא הפתח מניין לנו שיהיה הנסמך כפוף לסומך והיכא רמיז' ואף כי זה ימים רבים הבאתי ראי' לזה למהר"ר יצחק אליבורג"א מההיא דפרק קמא דסנהדרין (דף ה) דכי הוה מנצי רבה בר רב הונא כו' כאשר כתבתי וגם אשתקד ברעגשבור"ק בכל מקום אין אלו דברים פשוטים שיסמוך הפוסק עליהם שלא יצטרך לפרש דבריו וגם כי קצת יש לדחות ולומר דאינו אלא לענין דין היא שכפוף כיון דמכחו הוא פטור אם טעה כדאמר התם אבל לענין איסור שאין דרך להורות בענין שיתחייב כדפירשו התוספות אפשר לומר דאין כפוף ולכל הפחות אין ראיה זו ברורה כל כך ועוד דאפילו תהא ראיה טובה מכל מקום פשיטא ופשיטא דאינו אלא כפיפות בעלמא אבל לא שיתחייב בכבודו כרב לתלמיד ואתם רוצים לעשותו יותר מהרב לתלמיד שמביאו לחיי העולם הבא וזה לא יתכן כלל אלא גרע טובא מתלמיד לרב ולא עוד אלא אפילו למדו וגם סמכו אם לבסוף נתחכם הנסמך יכול לחלק עליו ולהורות בפניו אפילו בהלכה למעשה וכל שכן היכא דליכא אלא סמיכה בלבד שהרי דבר פשוט הוא שריש לקיש היה תלמיד גמור דרבי יוחנן לדברי רש"י דהא אומר בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פד) דרבי אקרייה ומתנייה ושווייה גברא רבא וזה היה תחילת לימודו לפי מה שפירש רש"י בתר הכי גבי הא דאמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן מאי אהנית ליה התם רבי קרו ליה וכו' ופירש רש"י רבי קרו ליה רבו של לסטים דלית ליה להא דרבינו תם דפי' שהיה גדול מקודם לכן ואם כן רבי יוחנן היה רבו מובה"ק וכל חכמתו ממנו היה כדקאמר אקרייה ואתנייה ואשוייה גברא רבא וגם סמכו מדקאמר ליה לרבי יוחנן מאי אהנית ליה התם רבי קרו ליה והשתא רבי קרו ליה דאי אמרת בשלמא שרבי יוחנן סמכו היינו דקאמר ליה ריש לקיש מאי אהנית ליה כלומר לסמוך אותי ונקרא ליה רב דהא מעיקרא נמי הוו קרי ליה דהיינו רבו של לסטין לפיר' רש"י אלא אי אמרת שלא סמכו אם כן יצטרך לומר לפי' רש"י דהא דקאמר מאי אהנית ליה דהיינו במה שלמדתני תורה וזה לא יתכן כלל דחליל' לו לריש לקיש שיאמר כן ותדע שאין לומר כן שהרי התוספות מדקדקים שם מדקאמר מאי מהנית ליה דודאי מקודם שלמד לפני רבי יוחנן שכבר למד הרבה כדפי' רבינו תם ולרש"י דלא סבירא ליה פירש רבינו תם כדפירשתי וכדמשמע בהדיא מתוך התוספות יצטרך לישב היכא קאמר ליה מאי מהני ליה וכו'. אלא ודאי כדפירשתי ומכל מקום התוספות לא סבירא להו האי פירוש שפירשתי דאמאי שסמכו קאי. ונחזור לדברינו דמאחר שהוכחנו דר' יוחנן היה רבו גמור של ריש לקיש וכל חכמתו ממנו היה לפי דברי רש"י וגם לכאורה סמכו כדפי' הרי זכינו לדין דודאי צריך לומר דאפילו הכי מצי פליג עליה אפילו בהלכה למעשה כדאשכחן בכתובות סוף פר' נער' (דף נד) גבי קריבי דרבי יוחנן הוה ליה אחות אבא וכו' עד דאתי' לקמיה דרבי יוחנן וכו' עד אתי לקמיה דריש לקיש וכו' עד והא רבי יוחנן לא אמר הכי א"ל זיל הב לי מזוני' ואי לא מפקינ' דרבי יוחנן מאוניך אוקימיה בידיה וכו' עד אתא לקמיה דריש לקיש א"ל זיל אהדר וכו' והרי לך שריש לקיש היה חולק על רבי יוחנן רבו וגם סמכו בהלכה למעשה ואע"ג דהתם בקריביה הוה בהנהו תרי עובדי מכל מקום פשיטא שאם לא היה יכול לחלק עליו שלא היה סותר את דבריו וכן משמע התם בהדיא שהרי בשני המעשים ההם מסיים אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר מה אעשה ושכנגדי חולק עלי ופי' שם רש"י בפרק נערה שכנגדי אנוש כערכי וראוי לחלוק עלי וכן בפרק הכותב פירש שכנגדי שקול כמותי משמע בהדיא שאם לא היה ריש לקיש ראוי לחלוק עליו לא היה סותר דברי רבי יוחנן ואף על גב דקריביה הוה.

ואשר כתבת דז"ל דאי מיירי ההג"ה ברבו שלמדו היאך מייתי ראיה מרבי תנחו' דילמא ההיא מיירי בתלמיד גמור עכ"ל אדרבה משם ראיה להפך לפי הנראה לע"ד דאי מיירי ברבו שסמכו ולכך צריך רשות אפי' חוץ לשלשה פרסאות משום דחמיר מרבו שלמדו תורה אם כן מאי מייתי ראיה דצריך רשות אפילו חוץ לשלשה מההיא דרבי תנחום והא הוה בתוך שלשה פרסאות ונימא דדווקא תוך שלשה פרסאות אבל חוץ לשלשה פרסאות לעולם אימא לך דאין צריך. וכי תימא דברבו שסמכו אין לחלק בין תוך שלשה פרסאות לחוץ משלשה פרסאות אם כן אמאי שבקיה לפרק הדר דמיירי ביה מעיקרא בהא דרב חסדא ורב הממונא והביא מפרק קמא דסנהדרין. הוה ליה לאתויי ההיא דפרק הדר דאיירי ביה דקתני התם בהדיא בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה ועוד קתני התם בברייתא תלמיד אחד היה לרבי אלעזר ורחוק ממנו שלשה פרסאות עד כל המורה הוראות בפני רבו חייב מיתה ועוד דאמאי לא מייתי ראייה מההיא דלעיל דאומר רבי אמי באותה שעה אמרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות מרבו דאיירי בהדיא בנטילת רשות וגם משמע דאיירי אפילו חוץ לשלשה פרסאות מדמייתי לה מההיא דבן אחי יורד לבבל אלמא דהוצרך רשות אע"ג דרבי היה בארץ ישראל והוא היה הולך לבבל שהוא רחוק כמה וכמה פרסאות מארץ ישראל אלא נראה לע"ד דודאי קשה ליה למהר"ם קושיא גדולה גבי ההוא דרבי תנחום דפרק קמא דסנהדרין ומינה מוכח כל ראייתו והיינו דמסיים בסוף ההג"הה שצריך עיון לשם דודאי כן הוא שהרי קשה שם מאי שייכא ההיא דרבי תנחום להביאה לשם היה לו לבעל התלמוד להביאה בפרק הדר דהא פשיטא דשם לא דבר מענין הוראה בפני רבו דאסור משום כבוד רבו או משום דלא אסתייעא מילתא אלא דבר בענין הרשות פן יטעו השומעים בדבריו כמו שאירע בההיא דדרש מי בצים אין מכשירין וכדפי' שם רש"י אבל הכא דרבי תנחום דמייתי עלה תלמיד אל יורה אלא אם כן רחוק וכו'. אין זה משום שמא יטעו וכו' אלא משום כבוד רבו ומשום דלא אסתייע' מלתא ופשיטא דבריש פרק הדר היה ראוי שיביאוהו בעל התלמוד ששם מדבר מענין זה ממש דתלמיד אל יורה במקום רבו ומתוך כך סבירא ליה למהר"ם שהובא שם בפרק קמא דסנהדרין להשמיענו דאף על גב שהתלמיד נטל רשות מרבו להורות מכל מקום אינו רשאי להורות במקום רבו תוך שלשה פרסאות אפילו בתלמיד חבר והיינו דקאמר התם אומר רבי אמי באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה כו'. רבי תנחום בריה דרבי אמי איקלעי להתם דמשמע דמסתמא רבי תנחום בריה דרבי אמי לא פליג ארבי אמי אבוה דאומר באותה שעה גזרו כו'. דמשמע שגזרה גמורה היתה דלא תימא דרב ורבה בר בר חנה אין חוששין ומחמירין על עצמו פן יבואו לטעות בדבריהם אבל דקים ליה בגוה דלשונו פתוח טובא ולא טעו אינשי בלישניה דשרי ועל זה בא רבי אמי והוסיף שכך גזרו תקנה שוה בכל תלמיד ואם כן רבי תנחום שדורש מותר ללתות חטין כו'. על כרחך נטל רשות מרבו להורות ואפילו הכי היה אסור להורות בתוך שלשה פרסאות לרבי מני דמן צור מדאומר ליה לא רבי מני דמן צור איכא הכא ואהדר להו לאו אדעתאי ואף על גב דלא תלמיד גמור היה אי בעית אימא דדייק לי' מדלא הוה ידע מקומו ודאי לא היה רבו ממש דדרך התלמיד להיות כרוך אחר רבו ויודעו ומכיר את מקומו. ואי בעית אימא דהכי הוה קים ליה לתלמודא דלאו רביה הוה אלא כתלמיד חבר היה לו והשתא אתי שפיר למה הובא שם בפר"ק דסנהדרין וכל הקושיות שהקשה לעיל מתורצות אבל לפי שיטתכם קשיא טובא כדפירש' לעיל.

ואשר כתבת שעיקר הרבנות תלוי בפלפול כדמוכח בסוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לג) וכן הרב שתופס ישיבה וכו'. אומר אני דלאו כללא דודאי מי שלומד לפני הרב בפיר' זמן והרב מעמיד התלמיד על פשט ההלכה על דרך האמת והיוש' ודאי בענין זה נעשה תלמידו וחייב בכבודו וזהו רבו שלמדו חכמה דסוף פרק אלו מציאות וכדפירש שם רש"י אבל הדרכים שעושים היום בתוספות זמן וכל אחד אומר הדרך כולו יהיה אמת או שקר בענין זה איני רואה בו שום רבנות (ג) ואשר הבאת ראייה מההיא דפ' כל היד (נדה דף יד) שהרבנות מצד הפילפול עדיף מדקאומר שכיחי רבנן גביה ומחדדן שמעתתין ולא קאמר שהוא בקי כדאמר רבי לא שנאה ר' חיי' מנין לו לא ידעתי מה רצית לומר חדא דאיכא למימר שהוא בקי וכי ר' יוסי רביה לא היה בקי גם כן והיאך היה מתרץ מה שהקשה היאך מניחין דברי הרב וכו' דבשלמ' לענין החדו' משני שפיר דהא תמיה דר' יוסי לא היה שכיחי רבנן שלא היה נשיא וראש ישיבה כמו ר' אבל לענין הבקיאות אין לתלות בשכיחי רבנן גבי' שהרבנן לא היו שוני' הלכו' לרבי אדרבה הוא היה שונ' להם אלא שהיו מפלפלי' עמו ומקשה על דבריו מה שהיה ראוי להקשות ומתוך כך רווחא שמעתתא כדאמר בפ' הפועלים (בבא מציעא דף פד) גבי רבי יוחנן וריש לקיש. ותו דנראה מתוך דבריך שאתה מבין רבי לא שנאה שהיה כל כך בקי ואינה כך אלא הכי פירוש רבי לא שנאה שהיה רבו של רבי חיי' רבי חיי' תלמידו מנין לו וכן פירש שם רש"י בהדיא רבי חיי' תלמידו מנין לו ועוד דהתם לאו משום בקיאות הוא כלל אלא אדרבה חריפות להבחי' אם הלכה כהאי תנא או כהאי תנא דקא בעי התם מחלוקת במשנה וסתם ברייתא מהו ועלה משני רבי לא שנאה וכו'. וכן פירש רש"י רבי חיי' תלמידו מנין לא שיהא הלכה כמותו.

ואשר הרבית להביא ראיות דפילפול הוא דבר חשוב ודאי פשיטא שכן הוא אמנם הבקיאות הוא דבר חשוב מאוד כדמוכח בסוף הוריות (דף יד) כאשר הבאת בכתבך ומה שדחית לומר דהתם מיירי להיות מנהיג ודבר ובקי בשמועות ודינים להנהיג הקהל דחייה היא זו דסוף סוף היה לו למימר דעוקר הרים עדיף כדי שידע לדון דין אמת בהנהגת הקהל דהא על כרחך מודה אתה שהיה צריך לשמועות ודינים. ועוד דאין הלכה מורה כן כלל התם דלענין הנהגת הקהל איירי אלא לענין להיות ראש ישיבה להורות הוראת כולן מדאמר התם רבה מלך כ"ב שנין רב יוסף מלך ב' שנין ומחצה והאי מלכות על כרחך הוי להיות ראש ישיבה ולא ראש הקהל כדאומר בפרק מרובה (בבא קמא דף סו) ובפרק נערה (כתובות דף מב) הא מילתא קשה בה רבה לרב יוסף כ"ב שנין ולא איפרק עד דיתיב רב יוסף ברישא ובכולה תלמודא יתיב ברישא רוצה לומר ראש ישיבה ולא ראש הקהל ועוד דהאי לישנא גופא דמלך ע"כ רוצה לומר ראש ישיבה ולא ראש של קהל מדאמרי במסכת תענית פרק סדר תענית אלו (דף כ"א) אילפ' ורבי יוחנן הוה מסקי באורייתא כו'. עד דאתא אלפא מלך רבי יוחנן וכו'. עד אי מר הוה יתיב וגריס לאו מר הוה מלך וע"כ האי מלכותא דר' יוחנן לאו מילי דצבורא הוה אלא ראש ישיבה היה בא"י כדמוכח בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פה) דאמר התם כי סליק רבי זירא יתיב מאה ועשרים ימים בתענית וארבעין מינייהו הוו כי היכי דלא לישכב רבי אלעזר בזמניה דלא ליפול עליה מילי דצבור' ופשיטא דכי סליק רבי זירא היה רבי יוחנן ראש ישיבה ולא מנהיג הקהל ורבי אלעא הוא שהיה מנהיג הקהל כדאמר התם הכל צריכין למרי דזטיא ופי' שם רש"י דמשניות וברייתות אבוהון דכולהו הלכתא ועוד שהרי ריצב"א פסק כרב יוסף נגד רבה מכח ההיא דשילהי הוריות (דף יד) דשלחו מתם סיני עדיף ואפילו רבי' יצחק בעל התוס' לא פסק כרבה אלא מכח ההיא דמי שאחזו (דף עד בד"ה הא ק"ל וע"ש) מההיא דהלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה גם מההיא דפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמה) יש יותר ראי' לו' דעיקר הרבנות תלוי בבקיאו' מלומר שהוא תלוי בפלפול דקתני בריש' עתיר נכסין עתיר פומבי זה בעל אגדו' והדר קתני עתי' סלעי' עתיר תקוע זה בעל פלפול דעדיף מבעל אגדות והדר עתיר משח עתיר כמוס זה בעל שמועות משמע דבעל שמועות עדיף מבעל פלפול לפי הסדר שהתחיל וכן מסיים שם הכל צריכין למרי חטיא כדאומר בסוף הוריות (דף יד) ומ"מ מן הברייתא אין להביא ראיה דאיכא למימר דאתי' כמ"ד סיני עדיף דפלוגתא דתנאי היא בסוף הוריות ואשר כתבת בענין תלמיד חבר דמדפי' רש"י דבעי למימר דבזקנות' הוה מדפליג עליה דר' דיש ליה ללמוד דמתחילה תלמיד ואח"כ נתחכם ונעשה חברו זהו תלמיד חבר לא ראיתי שום לימוד מכאן דמאן נימא לן דחשיב ליה ת"ח נימ' דהוה כחביריו ממש שהרי רש"י לא הזכיר לישנא דתלמיד חבר כלל ואדרבה יש להביא ראיה דאפילו לא נתחכם כמותו אלא שהוא קרוב להיות כמותו נק' תלמיד חבר מדברי רבי' יצחק בעל התוס' שהביא הסמ"ג במצות הקדושי' וז"ל ובסדר תנאים ואמוראים כתב רבי' יוסף ט"ט בעי' רב אשי ורבינ' הלכה כרבינא אבל ר"י פסק כרב אשי לגבי רבינ' שהרי רב אשי ורבינ' שניהם היו סוף הוראה ורב אשי היה גדול ממנו כדאמר בגיטין מימות ר' עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ורבינא היה תלמיד חבר לרב אשי כדאמר בפ' הדר עכ"ל וכן כתבו התוס' גם כן בפ' הנושא ומשמע בהדיא דתלמיד חבר אין ר"ל שבסוף נעשה חברו ממש וחכם כמותו אלא אדרבה ר"ל שעדיין הוא קטן ממנו מדמוכיח שהלכה כרב אשי נגד רבינא מדהיה לו רבינא תלמיד חבר ואם היה ר"ל שהיה לבסוף חכם כמותו מה ראיה יש משם אדרבה היה ראוי לפסוק כרבינ' כיון שלבסוף נתחכם כמותו וגם דבתראה הוה עפי כמ"ש רבינו יוסף ע"ע וגם ר"י דבתראה טפי מודה אלא משום דשניהם הווי סוף הוראה אזיל בתר חכמה כיון דלא היה כל כך בתראה טפי מרב אשי שהרי שניהם היו סוף הוראה וגם שכל הגאונים שפסקו כבתראה לא היה אלא עד שנחת' התלמוד דאז היה סוף הוראה גם רבינו יוסף ט"ע אפשר דלא פליג אלא משום דס"ל דבתראה הוה מרב אשי כמ"ש בהדיא ולא ס"ל לפלוגי משום שהיו סוף הוראה כדמפליג ר"י ועוד יש להוכיח כן מדברי הסמ"ג והמרדכי וכן נמצא בקצת תוס' שיטה שכתבו וז"ל אם יש שני תלמידי חכמים בעיר אחת והאחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי דינים לומר לא אדון בפני זה כו' כדמוכח בתחילת פרק זה בורר (סנהדרין דף כג) גבי ביה דינא דרב הונא ורב חסדא דא"ל מאי קא מטרחנא לך נדון בפני רב חסדא אע"פ שאין גדול כרב הונא עכ"ל. ואם איתא דת"ח ר"ל חבר ממש כלומר שלבסוף נעשה חבירו א"כ היכי מוכח מהכא דיכול לומר לא אדון אלא בפני הקטן תאמר דמאי דקאמר לתלמודא כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא היינו דוקא לאחר שנעשה רב חסדא תלמיד חבר לרב הונא שהיה שוה לו ואפילו נדחוק לומר דיש להם כח דע"כ הא דקאמר התם כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא וכו' דר"ל אפילו קודם שנתחכם רב חסדא ונעשה חבר לרב הונא דאי לאחר כן מאי רבותא פשיטא דיכול לומר לא אדון בפני זה כיון שהוא חכם כמוהו וגם הוא יושב בעירו מ"מ יש להביא ראייה דרב הונא היה גדול מרב חסדא כל ימיו דגרס במועד קטן פרק בתרא (דף כח) אומר רבא תלת מילי בעינ' מן שמיא חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא. וענותנותיה דרבה בר רב הונא חוכמתיה דרב הונא עותריה דרב חכודא יהבו ליה כו' ומדקא בעי חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא ולא אוקי תרווייהו בחד גברא דהיינו חוכמתיה ועותריה דרב חסדא ונעשה חברו של רב הונא ש"מ דרב הונא הוה חכם טפי. ואין לומר דזה היה קודם שנתחכם רב חסדא מ"מ לאחר כך נעשה חברו דהא ע"כ כשאמר רבא דבר זה היה לאחר כשכבר נפטר רב הונא דהא אמרינן בפרק בתרא דקדושין (דף עב) דביום שמת רב יהודא נולד רבא וא"כ לא היה רבא בימי רב הונא שהרי לפי דעת התוס' שכתבו שהרב הונא נפטר מלפני רב יודא דאמרי' התם במועד קטן גבי עובדא דההוא גברא דהוו סנו שומעניה שאמרו גברא רבא כרב יודא ליכא הבא ואם איתא שרב הונא היה קיים כשנפטר רב יודא לא הוה אמרי גברא רבא כרב יודא ליכא הכא דהא רב הונא הוה גברא רבא כרב יודא ויותר וכיון שנפטר רב הונא מלפני רב יודא ורבא נולד ביום שמת רב יודא א"כ לא ראה רב הונא מימיו וא"כ אנו רואים שכשנפטר רב הונא עדיין לא היה רב חסדא חכם כמותו מדלא קאמר חוכמתיה ועותריה דרב חסדא כדפי' לעיל וא"כ צריך לומר הא דאמרינן בעירובין רב חסדא אורי בכפר' בשני דרב הונא משום דתלמיד חבר הוה דאינו ר"ל חבר ממש כלומר חכם כמותו אלא תלמיד כלו' שלא היה חכם כמותו וחבר כלומר שהיה קרוב להיות חבירו כדפי'. ועוד יש להביא ראיה מתוך מה שתרצו התוס' בפ"ב דנדה דרבי חיי' בעת זקנתו נעשה תלמיד חבר לרבי ואע"ג דפשיטא דרבי חיי' לא הגיע לעולם לחכמתו של רבי ותדע דכן הוא דאלת"ה יקשה מההיא דיבמות פ' החולץ (יבמות דף מג) דקאמר רבי לא שנאה חייא מנין לו פי' שם רש"י רבי חיי' תלמידו מנין לו ואם איתא דלבסוף נתחכם כמו ר' היאך דוחה סתם ברייתא שלו משום דרבי לא שנאה כו' נימא דאחר זקנת ר' חייא שנתחכם סתם הברייתא דודאי פשיטא שאם היה חוזר בו רבי חיי' בעת זקנתו לא היה מניח הברייתא שלו כך אלא היה חוזר בו כמו שהיה עושה רבי כשהיה חוזר בו היה סותם בהפך ממה שסתם בתחלה ועוד דמסתמא רבי חייא סדר התוספתא שלו בסוף ימיו אלא ודאי סבירא להו לתוספות דתלמיד חבר אינו ר"ל שיגיע לחכמות רבו אלא שהוא כחבירו וקרוב להיות חכם כמוהו.

ודקשי' ליה למר בדבור דאלא א"כ דחוק ממנו ג' פרסאות וכו' למה הוצרכו התוס' להעמיד ההיא דרב חסדא דאפילו ביעותא בכותחא לא אורי כו' בפניו לא היה צריכות אלא להעמידה בתוך ג' פרסאות ודאי קושיא גדולה היא לפי הנראה לע"ד מ"מ נראה לע"ד ליישב התוס' משום דסוגיא דהתם מוכח דאפילו תוך ג' פרסאות אינו אסור אלא דבר חדוש דאיכא למימר פן יטעו בהוראה אבל בדבר פשוט כגון ביעותא בכותחא דליכא למיחש שמא יטעה ואפילו לפי התוס' והערוך שהרי הלכה רווחות היא בישראל אפילו בתוך ג' פרסאות מותר מדהוצרך התלמוד לפרש גבי ר' תנחום בריה דרבי אמי דדרש לה מותר ללתות חטין בפסח וכו' משמע דמשום כך תפסו עליו ואמרו לו לאו רבי אבא דמן צור איכא הכא משום שהיה דבר חדוש ופלוגתא דאמוראי היא בפרק ג' דפסחים גם היו נוהגין בו אסור מקודם כדפירשו התוס' אבל בדבר שלא נהגו בו איסור כלל וליכא למאן דאסר כביעותא בכותחא וכיוצא בו נראה שמותר אפי' בתוך ג' פרסאות דאלת"ה ה"ל למימר סתמא רבי תנחום בריה דרב' אמי אקלע להתם ואורי אמרו ליה לאו רבי מני אבא וכו'. כי ההיא דריש פרק הדר (עירובין דף סב) דקאמר רב חסדא אורי בכפר' רב המנונא אורי בחדתי דארגיז וכו' ואינו מפרש מה היתה ההוראה אלא ודאי צריך לומר דמש"ה מפרש ההוראה דאי אקלע להתיר ואורי היה אפשר להבין הוראה כל דהו ואינו כן דאי בהוראה כל דהו לא היו תופסין עליו כיון שלא היה בפניו ממש מדקאמר להו דלאו אדעתיה שהיה שם ר' אבא אבל התם גבי רב חסדא אורי בכפרי ורב המנונ' בחדתא דארגיז ר"ל שהיו מורים שם בקביעות רב חסדא בכפרי ורב המנונא בחדתא דארגיז ופשיטא שהיה מורה קלות וחמורות מחמת שהיה שם מורה קבוע ולפיכך לא הוצרך לפרש מה הורה ואע"ג דודאי הורה הוראה גמורה דאי דומיא דביעות' בכותחא מאי ארי' תלמיד חבר אפילו תלמיד גמור נמי היה מותר שלא בפניו כמו שדקדקתי לעיל דדוק' המורה הוראה גמורה היא דאסור בתוך ג' פרסאות מדהוצרך התלמוד לפרש מה הורה רבי תנחום וכן משמע לישנא דברייתא דקתני תלמיד אל יורה הוראה אלא אם כן רחוק וכו' מדקאמר אל יורה הוראה ולא קאמר אל יורה סתם ותו לא משמע דוקא הוראה גמורה דומיא דלתיתות חטין בפסח וכדפירש' לאפוקי ביעות' בכותח' דלא אסור בתוך ג' פרסאות ומה שקבעו התוס' הדבור על אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות היינו משום דמשם עיקר הקושיא דאל"ה לא הוה קשיא מההיא דרב הונא כלל דהוה פשיטא להו לשנויי דהתם בתוך ג' פרסאו' הוא דאסור אפי' כביעות' בכותת' וכיוצא בו והוראה גמורה אפילו חוץ לג' פרסאות ולא היינו צריכין לדחוק ולהעמיד ההיא דאפי' כביעת' בכותח' דוקא בפניו ממש דהוא דוחק גדול דהא לישנא דלא אורי לא משמע הכי אבל מדחזינן דאפי' הוראה גמורה מותר חוץ לג' פרסאות א"כ צריך לומר דמה שהצריך התלמוד להביא ההוראה דלתיתת חטין וגם מאי דקתני אל יורה הוראה דמשמע דדוקא הוראה גמורה בא להתיר אפי' תוך ג' פרסאות היכא שאינה הוראה גמורה והשתא קשיא מההיא דאפילו ביעותא בכותח' לא אורי וצריך לדחוק ולומר דהתם בפניו ממש ומש"ה אסור אפילו כביעותא בכותח' והא דמשמע הכא דוקא הוראה גמורה וכו' היינו שלא בפניו ממש ובתוך ג' פרסאות ונחזור למה שפי' לעיל דההיא דרב חסדא אורי בכפרי ורב המנונא בחדתא דארגיז מיירי בהוראה של קביעות לדברי התוס' דלפי הנראה לע"ד כן הוא דעת רבינו משה מיימון שהרי בפרק ה' דהלכות תלמוד תורה חלק בין מורה לדרך מקרה ובין קובע עצמו להוראה וכתב שבדרך מקרה מותר חוץ לי"ב מיל ובדרך קבע אסור אפילו רבו בסוף העולם ויש לדקדק מנ"ל לחלק בכך פשיטא שאין דרכו לפסוח אלא מה שנראה לו מתוך הגמ' ונראה בזה דקשיא ליה הקושי' שהקשה התוס' בדיבור דאלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות רב המנונא אמאי לא מורי בשני דרב הונא ולא ס"ל האי תירוצ' דמתרצי תוס' דהתם בלא רשות. ס"ל דהא דמשמע דאפי' שיש מובהק מותר להורות חוץ לג' פרסאו' היינו דוקא בדבר שנקרה במקרה כי ההיא דתנחום בריה דרב אמי דאיקלע להתם ודרש להו דרך המקוה דעלה מייתי הך ברייתא דאמר אא"כ רחוק ממנו י"ב מיל דמשמע הא תוך י"ב מיל מותר אבל ההיא דרב המנונא לא אורי י"ל שלא רוצה לקבוע עצמו כלהו שני דרב הונא דומיא דהא דקאמר דרב חסדא אורי ורב המנונא אורי דאיירי בקביעות וכדפי' לעיל לדעת התוס' וגם מה שהוקשה לך גבי ההיא דתנחום בריה דרב אמי דאמר קל להתיר כו' למה לא הקשה בסתם והלא רבי מני דמן צור איכא הכא כו' לפי פרש"י דפ' אלו טריפות גבי שרקפא דספק דרוסה וכו' פשיטא שיפה תירץ מר לפי הנראה לע"ד דאי משום דאתריה דרבי מני הוה לא הוה ביה איסורא ממש אלא דלאו אורח ארע' הוא ומש"ה הקשה לו מההיא דתלמיד אל יורה בו. דפשיטא דאפילו איסורא איכא כדכתבת אמנם נלע"ד לתרץ עוד בענין אחר והוא דמה שמשמע התם בפ' אילו טריפות (דף נד) ובפ' כל הגג (דף צד) דאין לתלמיד חכם להורות במקום חבירו כנגד דעת חבירו היינו דוקא בעירו ממש כי ההיא דשרקפא דספק דרוסה שדרינהו לקמיה דשמואל משמע שהיה שם בעיר וכן ההיא דפרק כל גגות מוכיח כן בהדיא שהיה שמואל גם באותו מעמד ממש ומש"ה לא מבעי ליה לאוריי אבל היכא שאינו בעיר ממש אפי' בתוך ג' פרסאות פשיטא שיכול להורות באקראי היכא שהת"ח האחד אינו רבו ומעתה לא יקשה מההיא דר' תנחום דלכאורה נראה שלא היה ר' מני אבא באותה העיר ממש מדאמר להו דלאו אדעתיה שהיה שם ר' מני אבא ומסתמא אם היה שם הוה ליה למידע וכל שכן כשהי' רבו אלא ודאי שלא היה בעיר ממש והא דקאמר ליה לאו רבי אבא מני דמן צור איכא הכא לאו הכא ממש בעיר אלא הכא כלומר בהך פרוות' ובתוך שלשה פרסאות מדהקשה לו מההיא דתלמיד אל יורה אלא אם כן רחוק ממנו שלשה פרסאות.

ואשר רצה לדמות לזה כשבאין שני בעלי דינין לפני רב אחד אכסנאי ויש רב אחד זקן ומופלג מיושב בעיר ורצית ללמוד מכאן דאין הרב האכסנאי יכול לדון ביניהם בלא רשות הרב היושב שם נראה לע"ד שיש לחלק בזה בין הוראות איסור להוראות ממון דשמא אין הרב היושב שם ממוצע שם לשניהם ומשום כך באו לפני האכסנאי ולמה ידחם הרב האכסנאי לפני הרב האחר מאחר שאינו רבו ויכוף אותו לדון לפני מי שאין ממוצע להם אבל בהוראות איסור והיתר לא שייך למימר הכי ומשום כך אמרו דלאו אורח ארעא לאורי באתריה דחבריה וגם לענין ברכת חתני' הדעת מכרעת לפי הנראה לע"ד דמאחר שאבי החתן והכלה חפצים שיברך האכסנאי שאין הרב שבעיר יכול למחות וקצת יש להביא ראיה על זה ממה שפסק רבינו שמחה שצריך שיהיה השליח צבור מרוצה ואפילו יחיד יכול למחות נגד הרוב ואף כי יש קצת לחלק ולא חשתי להאריך בזה באפס פנאי. וגם אין נראה לע"ד בין אם הוא מושכר שם או לא דמסתמא לא השכירוהו אדעת' שלא יוכלו לעשות כרצונם בענין כזה אבל מאי נראה דאם מנהג שהרב שבעיר נוטל איזה דבר מהחתן והכל' דודאי לאו כל כמיניה לרב האכסנאי למפסק לחיותיה דאותו הרע היושב שם בקביעות וכדכתב מר ולענין שאלתא דשאילנ' קדמן אם תלמידך יכולין לסמוך בעיר' ובמעמד אפילו היכא שאתה מוחה הנה דבר פשוט הוא לפני הנראה לע"ד דאין יכולין לעשות כן מקל וחומר בהנחת תפילין לפני רבו וראיי' הסכין שהרי אין לך שררה גדולה מזו ובהדיא אמרו התו' בפ' קמא דסנהדרין שלא היה ר' חיי רשאי ליתן רשות לרב ולרבה בר בר חנה בעירו של רב שלא ברשותו.

ע"כ הפס"ק השיי"ך למהר"ר ישראל ברונא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף