מעלות המדות/כב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מעלות המדות כב

כב
המעלה העשרים ושנים מעלת הנדיבות
[ומדת הכילות וצרות עין]

בני, בואו ואלמדכם מעלת הנדיבות.

דעו בני כי מעלת הנדיבות היא מן המדות החשובות והמיוחסות ואינה נמצאת אלא באנשים חשובים. וחביבה מאד לפני המקום, שלא נבנה העולם עד שלא שיתף בו מידת הרחמים, כענין שנאמר אלה תלדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ומנין אנו יודעין שמידת הרחמים היא ממידת הנדיבות, שנאמר טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל. ולא עוד, אלא שבמידת הנדיבות קונה האדם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, כענין שנאמר (משלי יח טז)מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחינו. מתן אדם ירחיב לו בעולם הזה שיהא נכבד וחשוב בפני המלכים והשלטונים, ושרי המדינות, ולפני גדולים ינחינו, שהקדוש ברוך הוא משרה או לעולם הבא אצל אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים. ומנין אנו יודעין שנקראו גדולים, באברהם כתיב האדם הגדול בענקים. וביצחק כתיב ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. וביעקב כתיב ויגדלו הנערים וגו'. וכיון שקילקל עשו ומכר את בכורתו ליעקב נאמר עליו הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד ונוטל ממנו שם הגדולה וחל על יעקב. ולא עוד אלא כל העושה צדקה וגמילות חסדים מממונו הן מקדימין ליום הדין ומעידין עליו, שנאמר והלך לפניך צדקך וגו'.

גדולה היא מעלת הנדיבות, שבה נתייחס אברהם אבינו עליו השלום כענין שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו'. ואומר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם וגו'. ונקרא נדיב על שהיה בעל צדקה וגמילות חסדים. ואמרו חז"ל (אבות ה יט) כל מי שיש בידו שלשה דברים טובים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, עין טובה מנין, דכתיב ואקחה פת לחם וגו', ולבסוף ואל הבקר רץ אברהם. הרי כבר למדנו שהיה עינו טובה שהיא ממידת הנדיבות. וכן דוד עליו השלום שאל מאת המקום שיסמוך לו מידת הנדיבות, מפני שהיא מעלה חשובה, כענין שנאמר השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכיני.

בני, אם באתם לשאול שאלה משום אדם שאלו אותה מן הנדיבים, כי ישמחו בשאילתכם וישתדלו למלאותה בעין טובה. ואל תשאלו שאילה מן הכיליי כי יתעצב בשאילתכם ויפנה אליכם עורף. ושאלו לחכם מהו הפצע שאין לו רפואה, אמר שיצטרך הנדיב אל הנבל וימנע ממנו. וחכם אחד היה מתפלל לאל אומר: אלהי אל תצריכיני אל הרעים שבבני אדם. ואם תצריכיני לאחד מברואיך יהיה אל הטוב שבהם והנפש העדינה שבהם והלשון המתוקה שבהם. ואשר לא יזכור טובתו לי מהם. ואחד מן הנדיבים היה אומר לחבירו כשתצטרכו לי בדבר אל תבקשוה ממני פנים בפנים כי אינני רוצה שאראה בכם זולות השאלה אבל כתבו לי שאילתכם באיגרת.

בני, בואו ולמדו נדיבות מהתרנגול. הלא תראו מה התרנגול הזה עושה כשיבוא לפני שום דבר מאכל קורא התרנגולות שיאכלו עמו ו[לפעמים] מלקט ומניח לפניהם. אף את בני, אם יש לכם מאכל ערב אל תאכלו אותו לבדכם אלא תזמינו עמכם עניים או קרוביכם ואוהביכם שיאכלו עמכם או תשלחו להם בבתיהם כי הוא מדרכי הנדיבות. צאו וראו שאין בכל המידות מידה טובה כעין טובה, שאם האדם עושה כל המצות שבתורה ואינו נוהג בהן עין טובה אינן עולין לו מן המניין. שאם היה מאכיל לעני פטומות וכל מעדני העולם ועינו צרה עליו, טוב שלא האכילו, כענין שנאמר טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו. ואם נתן לו בעין טובה הוא מתברך, כענין שנאמר טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל. ולא עוד, אלא שהוא מתעלה וגדל כמעין הנובע שהוא מתגבר ואינו פוסק לעולם, שנאמר לחמו נתן מימיו נאמנים.

גדולה מידת הנדיבות, שהרי משה רבינו עליו השלום החזיק במידת הנדיבות ועין טובה. ומנין אנו אומרים כן, שנאמר קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו, ידו אחת. והוא נוהג בו נדיבות ועין טובה, שנאמר ויסמוך את ידיו עליו, שתי ידיו. וכן מצינו שבירך את ישראל בעין טובה ובנדיבות, כענין שנאמר ה' אלהי אבתיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. ואמרו חכמים באגדה ז"ל, בוא וראה כמה משכה ברכתו של משה מסוף העולם ועד סופו. אלף פעם אין כתיב כאן, אלא אלף פעמים. ומהו ככם? יכולים היו ישראל לומר רבינו משה אין בנו אחד מהדברים שאתה אומר לקבל תוכחותיך אלא שתקו לפיכך אמר משה יעמיד הקדוש ברוך הוא מכם צדיקים מקבלי תוכחות ככם ושותקין.

ומה הוא הנדיבות, שיהא האדם וותרן בממונו לעשות ממנו צדקה וגמילות חסדים, ושיהא נושא ונותן עם הבריות באמונה ומוותר להן משלו ואינו לוקח משלהן כלום. כמו שאמרו חכמים באיוב, איוב וותרן בממונו היה, שהיה מניח פרוטה לחנווני ומוציא הוצאותיו על הסדר ונותן למי שראוי ליתן ומונע ממי שראוי למנוע, ומוציא הוצאותיו לשום שמים, ושונא את האונאות ואת העושק ואת הגזל. ואם באת מצוה לידו – מרחיב ידו עליה לעשותה בעין טובה ובדרך צניעות, שלא יקבל בה שכרו מתוך גאות לבו והתפארותו בבני אדם. וחביב עליו ממון חבירו כשלו, שכל מי שאוהב ממונו של חבירו כשלו בידוע שאינו בא לידי גזל וגניבה ואונאה. וכל האוהב ממונו של חבירו לחבירו אינו אלא מן הנדיבים ובעלי עין טובה, ומתוך כך מסתפק בשלו הן רב הן מעט, ומוצא קורת רוח והנאה לנפשו מפני שהוא שמח בחלקו שחננו הבורא. ואמר חכם אחד, אין הנדיב מי שהתנדב על מי שהתנדב עליו וקירב מי שקירבו כי זה גמול. אבל הנדיב מי שהתנדב על מי שלא התנדב עליו ומקרב מי שהרחיקו. ואמר, מי שהתנדב יהיה אדון ומי שהוא כיליי יהיה נקלה. ואמרו כי נדיב אחד נכנס אל אחד המלכים, אמר לו המלך הגידה לי קצת מנדיבותך, אמר לו הנדיב טוב שתשמע ההגדה הזאת מזולתי ממה שתשמענה ממני. אמר לו המלך אני גוזר עליך שתאמר. אמר לו כדי שלא יראה שיש לי מעלה עליו ויתרון, ולא הירע לי אדם מעולם וגמלתיו רעה. אמר לו ולמה, אמר לו מפני שאם היה אדם חשוב ראוי לו והדין עלי למחול לאדם חשוב. ואם יהיה נבל לא אחלל עצמי עמו שידברו בי הנבלים. ולא שאל ממני אדם דבר שלא מלאתי שאילתו וראיתי שחילול פניו תמורת מה שנתתי לו, אפילו אם הייתי יוצא מכל קנייני. אמר לו המלך, יאות לך שתהיה אדון בעמך ובזולתם.

וקיבול ההתנצלות כמו כן מדרכי הנדיבות, כמו שאמר חכם אחד כשהתנצח לך אוהבך באמתלא או בהודאה אל תתפוש עליו ומחול לו, שהמחילה ממידות הנדיב. ואמר אחר, קבל התנצלות מי שבא להתנצל לפניך אם אמת ואם שקר, כי מי שרוצה אותך בגלוי מוקירך, ומי שממרה אותך בסתר מכבדך. ונאמר כי אדם אחד התנצל לאוהבו ואמר לו אוהבו כבר לא הצריכך הבורא אל ההתנצלות בדונינו אותך לזכות, ולא הוצרכנו לחשוב עליך רע באהבתינו אותך.

ודעו לכם בני, כי הנדיבות על דרך הבינונית היא מידה משובחת ונכבדת ובני אדם מתקרבים אצל הנדיב ומשבחין אותו בנדבותו ובמתנת ידו כענין שנאמר רבים יחלו פני נדיב. וכל הרע לאיש מתן.

וכל מי שמרגיל עצמו במידה המשובחת הזאת ונותן בעת שראוי ליתן ולמי שראוי ליתן הרי הוא אצלו כאוצר טמון אשר לא יכלה ולא יאבד אפילו עם אורך הזמן. וכן שלמה מצוה על מידת הנדיבות כענין שנאמר שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. וכך אמר דוד במידת הנדיבות פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. ודעו בני כי הנדיבות מורה על היחס והחסידות כאשר הכילות מורה על הנבלות והגריעות והרשע. ואמר חכם אחד, מי שחננו הבורא נפש הטובה הוא מבני העולם הבא. ואמרו מהו היחס הגדול, אמר גמילות החסד לבני אדם.

ומן הנדיבות מי שדבריו בענוה ופיוס ונחת רוח ורצון וכל ענייניו ועצתו על דרך הנדיבות כענין שנאמר ונדיב נדיבות יעץ. ולא עוד אלא שמתקיים בעולם מתוך נדיבותו שנאמר והוא על נדיבות יקום.

ודעו בני כי הנדיבות מידה הבאה לו לאדם מן הלב מתוך שמחה ששמח בליבו כשהוא נותן מממונו לאנשים הגונים ומתנדב בליבו לעשות צדקה וגמילות חסדים כענין שנאמר ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'. ואומר, כל נדיב ליבו יביאה וגו'. וכן מן הנדיבות האדם שהוא רחמני ומרחם על הבריות ואם נראה בעיניו שמצטרך אדם לבקש ממנו דבר מקדים ונותן לו בטרם השאלה.

בני, אף על פי שהזהרתי אתכם במידת הנדיבות, אזהירכם שלא תרבו בה עד שתצאו מגדר הנדיבות אל הפיזור וההפקר, כי אם על דרך הבינונית וכפי מה שתוכלו לגמול חסד ולהתנדב לאנשים ממה שחננכם הבורא עד שלא תגיעו בסיבת הנדיבות היתירה אל הרשות והעוני. זו היא מידת הנדיבות אשר יגיע אדם בה למעלה ושם טוב. אבל לפזר האדם את ממונו דרך הפקר ליתן למי שאינו צריך ובמקום שאינו נאות מוותר ממונו ומרחיב ידו יותר מן הראוי לו וממה שידו משגת, לא די שאינה עולה לו למעלת הנדיבות אלא שעולה לו לגנאי וחרפה ובני אדם מליזין עליו ומדברים אחריו. ועל הכל פן ירד מנכסיו ויצטרך לבריות ונמצא מתבזה.

הלא שמעתם בני מה שאירע לנדיב אחד שהיה בעל מלאכה והיה כל כך נדיב שהיה עושה מלאכתו לכל הבא אצלו ולא היה לוקח מהם שכורתו. והרגיל עצמו בזה עד שכל האנשים הבאים אצלו לעשות מלאכה כשנגמרה מלאכתן לא היו אומרים לו כמה שכירות תרצה מן המלאכה שעשית לי אלא שהיו לוקחין מלאכתן ואומרים לו תשואות חן לך והולכין להן עם מלאכתן. והרגיל במידה הזאת עד שהעני וירד לו מנכסיו, ואף על פי כן היה מתבייש לבקש לאנשים שכירות מלאכתן מפני שהיה רגיל לעשות עמהן נדיבות. מה עשה אותו העני, לקח כלב אחד וקשרו ברגלי הספסל שהיה יושב בו לעשות מלאכתו. וכשהיה בא האדם כפעם בפעם ליטול מלאכתו והיה אומר לו תשואות חן לך היה אומר לו השלך טובת הנאה זו שאתה מחזיק לי לפני הכלב הזה ולא היה מאכיל לכלב הזה שום דבר עד שמת. וכיון שמת הכלב והיו באין אנשים כפעם בפעם ליטול מלאכתן בלי פשוט ואומרים לו תשואות חן לך היה אומר להם המתינו לכם ותפרעו לי שכירותי כי כבר מת הכלב שלי מטובת הנאה שהחזקתם לי שהשלכתם לפניו. וכשם שלא ניזון הכלב שלי מטובת הנאה שהשלכתם לפניו, כך אין אדם ניזון מטובת הנאה שמחזיקין לו האנשים מבלעדי טובה אחרת. והיו האנשים משיבין לו ולוואי תקח מעות כרצונך. ומאז היו פורעין אותו ממלאכתו.

לכן בני, הוו זהירין שלא לצאת מגדר הנדיבות אל הפיזור וההפקר מגונה מן החכמים ומכל עם הארץ. ונאמר הנדיב עשיר ואם הוא רש והמפזר דל ואם הוא עשיר מלך. ונאמר כי הכיליי טוב מן המפזר כי המפזר ימצא חן בעיני האנשים בעוד שידו פתוחה ליתן להם וכשיעצור ידו מהם יהפכו לו לאויבים. והנדיב הנזהר אדון עליהם. ונאמר כי הנדיבות מידה נחמדת ונמצאת בחכמים החסידים, והפיזור וההפקר טבע לא נוצר ומידה לא נבראת, אבל הוא רוח שגעון ושטות הבא לו לאדם שמתירא [להפקיר ממונו, והכילות נמצא פחות חסר לב] פן יחסר ממונו ואינו בוטח במי שחננו הממון ההוא.

בני, הוו זהירין מאד במידת הפיזור וההפקר ואל תוציאו ממונכם לבטלה כי אם בדברים שאין מנוס מהם, כמו ענייני אכילה ושתיה ובגדים וכל שאר העניינים הצריכים לכם די הספק בלבד, לא דרך הפקר כי אם די מחסורכם אשר יחסר לכם. וכשאתם מרויחין שתי מעות תוציאו אחד ותצניעו אחד כדי שתמיד יימצאו בידכם מעות מקובצים על אשר יאמרו מושלי המשלים ערך האדם כפי מה שיש לו. ואם אין בידו מאומה אינו חשוב לכלום. הלא תראו בני כמה העניים נבזים בעיני קצת העשירים וכמה שפלים בעיניהם עד שאינם מחשבין חכמתן לכלום. הוא שאמר שלמה: וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים. ולא עוד, אלא שאחיו וקרוביו של עני שונאין אותו וכל שכן שריעיו ואוהביו מתרחקין ממנו, כענין שנאמר (משלי יט ז) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. ולא עוד אלא שמוצאין לו עלילות וסיבות ידועות כדי שלא לההנותו משלהם כלום, שנאמר מרדף אמרים לא המה.

לכן בני הוו זהירין במידת הנדיבות המשובחת ותרגילו עצמכם בה, ותשמרו עצמכם מן הפיזור וההפקר והמתנות, כי כל מי שמרגיל את עצמו אל הפיזור וההפקר סוף בא לידי עניות וביזיון ושפלות ואין מנוס מהם. ואלהינו ברחמיו יפתח לנו את ידו הפתוחה והרחבה וטוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים.

ואחרי אשר הגענו עד כאן לספר בשבח מעלת הנדיבות ובעליה, נספר בגנות מידת הכילות ובעליה, כדי להרגילה במידת הנדיבות המשובחת בעזרת שדי.

מדת הכילות וצרות עין

דעו בני, כי מידת הכילות וצרות העין מידה מגונה עד מאד ואין ברוב המידות המגונות מידה פחותה ומגונה ממנה. וראוי לכל אדם חשוב להתרחק מן המידה המגונה הזאת. כי הסכימה דעת כל החכמים ואמרו אין חשיבות עם הכילות, ולא אמונה עם הבצע. וכל מי שמרגיל עצמו במידה הגרועה הזאת לא ייזכר בין אנשים חשובין, כענין שנאמר, לא יאמר עוד לנבל נדיב ולכיליי לא יאמר שוע. ואמר חכם אחד הכילות גריעות והחריצות הפסד והמהירות טעות. ודעו בני כי הכיליי חבר הכלב. הלא תראו כי הכלב עומד על נבלת בהמה שמספקת לכמה, ואם בא כלב אחר לוכל עמה מתריס כנגדו ומגרשו מעליו [מפני שאינו סבור שיוכל להשביע נפשו]. וכן הוא אומר, והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה.

דבר שנאוי מאד הכילות וצרות העין, שכן טורד את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא, שכך אמרו חז"ל: עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. ועליו שלמה צווח ואומר: אל תלחם את לחם רע עין, ואל תתאו למטעמותיו. כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך וליבו בל עמך. ואמרו חז"ל: כל הנהנה מצרי העין עובר בשני לאוין, אל תלחם ואל תתאוו. וכיון שנאמר אל תלחם את לחם רע עין למה נאמר ואל תתאו למטעמותיו? לומר לך כיון שאתה יודע בו שעינו צרה אינך רשאי ליכנס לביתו, ואפילו הוא מרבה לפניך כמה מיני מעדנים וכמה מטעמים. למה, כי כמו שער בנפשו כן הוא. שמתוך שעינו צרה עליך הרי הוא עומד ומשער בליבו כל מה שאתה אוכל ושותה, ומתוך כך אין הברכה שורה במעיך לפי שעינו רעה אוכלתו בתוך מעיך, כענין שנאמר פיתך אכלת תקיאנה שאינה מתעכלת במיעיך. ולא עוד, אלא כל האוכל ושותה מפיתן של צרי עין כאילו אוכל ושותה סם המות, שאין בו הנאה אלא מזיק לו, כענין שנאמר (איוב כ יד) לחמו במעיו נהפך מרורת פתנים בקרבו. ואמר חכם אחד אכסנאי הכיליי לא יפסד מן הקבסא ולא יצטרך אל המרקחת. ואמר אחר, מי שמתארח אצל הכיליי תתענה בהמתו ואיננו צריך להיפנות.

בני, בואו וראו כמה קשין העצרנים וצרי העין, שכל מי שעינו רעה הרי הוא כשופך דמים, כך אמרו חז"ל, אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין, שנאמר וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. וכי עלת על לבינו שזקני בית דין שופכי דמים הן?! אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו ונחנוהו בלא לוייה. ולא עוד אלא אפילו עופות השמים מכירין בצרי העין, שכך אמרו חכמים באגדה ז"ל, מניין שאפילו עופות השמים מכירין בצרי העין, שנאמר כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו, אילו צרי העין. וכל מי שהוא כיליי וצר עין בממונו ואוהב אותו יותר מדאי ואינו עושה ממנו צדקה וגמילות חסדים סוף שממונות מתחסר והולך, שנאמר נבהל להון איש רע עין, ולא ידע כי חסר יבואנו.

ודעו לכם בני, שכל מי שהוא להוט אחר הממון וחומד אותו ביותר סוף שתאותו מביאתו לידי גזל וגניבה וחמס, ונושא ונותן עם הבריות שלא באמונה, ומאנה אותם ומתנכל עליהם ליקח ממונום בכל ענין שיוכל, ותאותו וחשקו בממון מונעתו מן הצדקות ומן החסדים ומן המצות מפני שצרות עינו גורמת לו שאינו מאמין שיהא די לו הממון שלו, ואפילו הוא עשיר גדול וממון אחרים אפילו המעט נראה בעיניו הרבה, ומכניס בו עין הרע וחומד אותו. וכל מי שעינו צרה, לא די שמסיר בטחונו מאת המקום, אלא שתולה בטחונו בממונו וקרוב אני לקרות עליו המקרא הזה אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם.

בני, אל תשאלו שאלה מן הכיליי כי לא די שימנע מכם אלא שישנא אתכם. ואמר חכם אחד מי ששואל שאילה מן הכיליי הוא יותר פחות ממנו. ואמר אחר, המבקש מן הכיליי בקשה כמבקש לצוד דגים במדבר. ואומר, כי הכיליי לא די לו שהוא צר עין בממונו אלא ששונא את הנדיבים ואת הנכבדים ומדבר אחריהם עם בני גילו. ואם אתם רוצים להכיר האדם הכיליי בחנו מעשיו ותראו אם ידור לאדם שום דבר ומאחר את נדרו ומוצא עלילות וסיבות שלא למלאות הנדר ההוא, ואפילו אם ימלאנו לאחר זמן, תחשוב אותו לנבל וכיליי. כמו שאמר חכם אחד נדר הנדיב המתנה מהרה ונדר הכיליי האיחור והעלילה.

ואולם הכיליי הוא על שלשה דרכים, יש לך אדם שהוא כיליי לעצמו וותרן לבני ביתו. ויש לך וותרן לעצמו וכיליי לבני ביתו, וכל שכן לשאר בני אדם. ויש שהוא כיליי לעצמו ולכל בני אדם. ושבח אני את הכיליי בדבר אחד, כי יעצור ידו מן הנבלים כאשר יעצור ידו מן הנדיבים והנכבדים.

אמנם ראיתי רוב האנשים העצרנים המורישים לבניהם ממון מקובץ מכילות ועצרנות ויקומו בניהם אחריהם ויפזרו אותו בתכלית הפיזור וההפקר. וכבר שקלתי כל בני אדם בכף מאזנים ולא מצאתי קל יותר מן הכיליי לעצמו. וקל מהקל מי שמפזר ומפקיר ממונו. וכל מי שהוא להוט אחר הממון אינו שבע ממנו, כענין שנאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה. ואומר, אוהב כסף לא ישבע כסף. ולא עוד, אלא שגורם לו לאבד את נפשו, כענין שנאמר ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמי על כל אשר נעשה תחת כל השמים הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו. ואמרו חכמים באגדה ז"ל זה שיטפו של ממון, אם זכה לעשות ממנו צדקה וגמילות חסדים לענות בו קורא הקדוש ברוך הוא והוא נענה, לא זכה מקטרגו כמו שנאמר, לענות בו סרה. ולא עוד אלא שכל מי שהוא כיליי וצר עין בממונו ואינו מחלק ממנו לצדקה וגמילות חסדים מידת הדין מקטרגת עליו, ומאבד את נפשו ואת ממונו, ועליו הכתוב אומר ואבד העושר ההוא בענין רע. ואמרו חכמים באגדה ז"ל בענין רע שהשיב לעני תראו שוקים תראו רגלים תראו כמה הוא שמן ובעל בשר. למה אינך טורח ואוכל, אמר הקדוש ברוך הוא לא די שאינך נותן לו כלום משלך אלא שאתה מכניס בו עין רעה במה שנתתי לו, לפיכך והוליד בן ואין בידו מאומה.

אוי להן לציקנין ולצרי העין שמאבדין ממונן בעולם הזה וטורדין את נפשותם מחיי העולם הבא, שכן מצינו באנשי סדום שלא אבדו מן העולם אלא לפי שהיתה עינם צרה בממונם שהיו עשירים גדולים ולא היו מהנין לאחרים משלהן, שכך אמרו חז"ל עשירי שלוה היו אנשי סדום מן הארץ הטובה והשמינה שהיו יושבין עליה, שכל צורך העולם היה יוצא ממנה, זהב יוצא ממנה כמו שנאמר: ועפרות זהב לו. מהו ועפרות זהב לו? היה אחד מהן אומר לעבדו לך לגינה וקח לי באיסר ירק, והיה הולך ליקח ומוצא תחתיו זה. כסף היה יוצא ממנה שנאמר כי יש לכסף מוצא. אבנים טובות ומרגליות יוצאין ממנה שנאמר מקום ספיר אבניה. לחם היה יוצא ממנה שנאמר ארץ ממנה יצא לחם. ולא בטחו בצל יוצרם אלא בצל עושרם שהעושר דוחה יראת שמים מבעליו, שנאמר הבוטחים על חילם וברוב עושרם יתהללו. ולא עוד אלא שלא חסו על כבוד קונם לשבור אוכל לאורח ולגר, שנאמר פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו. אלא סכו את האילנות שלהן מלמעלה מפירותיהן שלא תהא הנייה מסדום אפילו לעוף השמים, שנאמר: נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה.

בני, הלא תראו מה העצרנות וצרות העין עושה, הרי שבא דבר מצוה לידו כגון סוכה ולולב וציצית וכיוצא בהן והיתה עינו צרה בממונו אומר בליבו על מה אני מפסיד ממוני ומוציא משלי למצוה זו, ואני יכול לצאת ידי חובתו בשל אחרים. ומידת הדין מקטרגת עליו לפני המקום ואומרת לפניו, רבונו של עולם זה מכבדך בממון אחרים דין הוא שתפסוק מזונותיו על ידי אחרים, ומתוך כך ממונו הולך ומתחסר, מי גרם לו זה, מפני שהיה עינו רעה בשלו. וכן אם באה דבר מצוה לידו והוא מדקדק בה לעשותה בדבר מועט ואינו חושש לנאותה ואומר הלא אני יוצא ידי חובתי בזה כאילו היה שוה אלף זוז ומה לי להוציא ממוני לריק כדי לעשות מצוה מן המובחר? ומידת הדין מקטרגת עליו לפני המקום שהוא מבזה את המצוה שלא לעשותה מן המובחר ושלא להוציא עליה יותר כדי להתנאות לפני הקדוש ברוך הוא במצות נאות, ומתוך כך ממונו אבד ועושרו כלה. מידה מגונה מאד הכילות וצרות העין, שכל זמן שעינו צרה על הבריות נותן לו הקדוש ברוך הוא כיליון עינים מידה כנגד מידה שכן מצינו בבלעם הרשע שמתוך שביקש להכניס עין הרע על ישראל נסתתמה עינו אחת שנאמר: נאם בלעם בנו בעור ונאם הגבר שתום העין.

דבר קשה הוא עין הרע שהוא שקול כנגד כל החלאים כולן, כענין שנאמר: והסיר ה' ממך כל חולי, ואמרו חז"ל זו עין הרע. ואמרו תשעים ותשעה מתו בעין ואחד בדרך ארץ, שכל מקום שהעין שולטת בו אוכלת ממונו. ושמא תאמר אין עין הרע קשה אלא עין של אחרים, אבל עין הרע שיש לו לאדם על עצמו ועל נכסיו אינה אוכלת בו ואינה מזקת, תלמוד לומר עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, כלומר שאכלה בי עין הרע שלי יותר ממה שאכלה בי עין הרע של אחרים. ומפני שעין הרע דבר קשה מאד ואוכלת במקום שהיא נכנסת בו, לפיכך צוה הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לו כשאתה רוצה לעמוד על מיניינן של ישראל אל תמנה את עצמן לפי שכל מקום שיש שם מיניין שם הנגף מצוי, מפני עין הרע שאוכל בו. אלא הוי גובה מהן שקלים לכפרתן, ואתה מונה את השקלים ועומד על מיניינן. לפיכך כל המשים עין הרע על חבירו מעלין עליו כאילו הרגו. וכל מי שאין עינו רעה על הבריות אין עין הרע שולט בו. ומניין אנו למידין, מיוסף הצדיק שלא נתן עיניו בדבר שאינו שלו להסתכל באשת פוטיפר לפיכך לא שלטה עין הרע בו ובזרעו, שנאמר בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, שהוא פרה ורבה על העין, ואין עין מזיקתו. ושמא תאמר עינו צרה בממונו היתה, תלמוד לומר ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, שהיה גיזבר נאמן ולא גזל כלום.

וכל מי שעינו צרה אינו רואה סימן ברכה לעולם, שכך אמרו חז"ל תגרי סימטא ומגדלי בהמה דקה. וקוצצי אילנות טובות ונותנין עיניהן בחלק יפה ואינן רואין סימן ברכה לעולם. וכל מי שעינו טובה בממונו ומחלק ממנו לצדקה וגמילות חסדים ומאכיל פיתו לעניים ומרוה אותן, הרי הוא מתדשן ומתרווה מכל טוב, כענין שנאמר נפש ברכה תדושן ומרוה גם הוא יורה.

לכן בני הוו זהירין שלא להרגיל עצמכם במידת צרות העין והכילות כדי שתתברכו מפי האל מפי הבריות. ואלהינו שבשמים יצילינו מן המידות המגונות ויצליחינו במעלות העליונות ורוח נדיבה יסמכינו למען רחמיו הרבים.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף