עזר לעזרא/ל
|
< הקודם · הבא > |
שאלה מי שלוה עשרים אלף גרוש לערך כל דינר א' זהב בק"ך גרושים לזמן כך וכך ובכלות הזמן של ההלואה רצה הלוה לפרוע לו הסך ההוא לערך כל דינר א' זהב בק"ל גרוש כי כן הוא שוה בשעת הפרעון ובטענה דאם יפרע לו הדינר בסך ק"ך הו"ל ריבית. והמלוה אינו רוצה כי אם לקחת הדינר זהוב א' לערך ק"ך גרוש כמו שעת ההלואה.
עיין בס' פני יצחק ח"ב לה"ה כמוהרי"א ז"ל בד' כ"ד ואילך דהביא דהרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מלו"ל והביאו הטור יו"ד סי' קס"ב בס"י דבקבע זמן אסור אפי' יצא השער או י"ל דינר א' ומרן ז"ל בב"י כתב שכן דעת הסמ"ג ורי"ו ז"ל ושרי"ו כתב שכן דעת הרי"פ וכו' ותמה עליו מרן דמנ"ל הא בדעת הרי"פ וכו' ומוהר"י בסאן ז"ל דמצי"ל המוחזק קי"ל כהרמב"ם וסיעתו דבקובע זמן אפי' יצא השער ויש לו וכו' ועוד הביא לדברי הגאון הרב חקרי לב ח"מ ח"א סי' קנ"ד שהאריך בזה להתיר למלוה לגבוה בערך הכתוב בשטרו וגם בהחקרי לב מ"ב ח"מ סי' ע' הוסיף לומר דלא מצי"ל קי"ל כהרמב"ם וכו'. וה' כמוהרי"א ז"ל תמה עליו טובא דאיך לא מצי"ל המלוה קי"ל כהרמב"ם וכו' ועוד תמה עליו במ"ש דמסתם דברי הב"י והש"ע יו"ד סי' קס"ב נראה דעתו דלא כהרמב"ם. דהרואה יראה למרן בש"ע שם דלא גילה דעתו פה וכו' דאדרבא איפכא מסתברא וכו' וכו' ואפי' את"ל דאין ברירה בדעת מרן הש"ע אין ס' דנקטינן כהרמב"ם וכו' וזהו לדינא ולא למעשה כי למעשה אני מבטל דעתי נגד דעת הגאון החקרי לב ומה גם שכבר פשט המנהג משנים קדמוניות בעירנו לכתוב כן בכל השטרות ודייני דייני כס' החקרי לב וששוב ראה בס' קרית ארבע ובתשו' סי' ד' דקס"ו התיר בפשיטות כסברת החקרי לב וחייב למשכיר לשלם לשוכר מעותיו כמו שהתנו בשעת ההלואה ברם לענין קביעות הזמן לא נתעורר בזה אבל אני הנלע"ד כתבתי זה תורף דבריו עש"ב.
והנה ה"ה כמוהרי"א ז"ל כשכתב והדפיס כל דבריו הנז"ל בעת ההיא לא היה נראה בעליל דברי קדוש ה"ה כמוהר"ר משה בן חביב ז"ל שספרו ס' קול גדול לא נדפס כ"א בשנה תרס"ז כי ה"ה מוהר"ם בן חביב ז"ל שם בס' ק"ג סי' ס"ז בתחילה בא בארוכה בדין הלואת דינר זהב בזהב ואייקר והוזל והביא לדברי התה"ד ז"ל מ"ש בסי' נ"ד בברכ"י והבי"ד מרן בב"י סי' קס"ב דמותר ללוות דינר זהב בד"ז משום דכיון דבזמננו זה רוב בני אדם יש להם מטלטלין ברשותן השוה זהב וכו' ויוכל למכור המט' עבור הזהב ואם יש לו רק זהב א' יכול ללוות עליו כמה זהובים כמו סאה בסאה וכו' ע"כ ושכל רבני האחרונים ז"ל סומכים על הוראה זו של מוהרי"א ז"ל ולא גמגם על זה אלא הרב בעל ג"ת ז"ל והק"ג ז"ל דחה את גמגום הג"ת אלא שהוק"ל מדברי בעה"ת דכתב בהדייא בשם הרי"פ ח"ה סי' ז' היפך מ"ש מוהרי"א ז"ל וכתב דמ"מ כיון דאיכא כמה מרבוותא דסברי מה לי הן מ"ל דמיהן מוכח שפיר דה"ה דינר בדינר כיון דיש לו מט' למכור וכיון דאיסור זה אינו אלא אבק"ר סמכינן אמקילין ולא יוכל הלוה לומר קי"ל כמאן דאסר, וכיון דמתירין בדינר זהב בזהב כ"ש דאיכא למימר הכי גבי גרושים אריות שהן טבעא ולא פירא לגבי דינרי זהב דישלם לו עשרה אריות כמו שהלוה לו אע"ג דהותרו וכו' ועוד יש להתיר מטעם אחר וכו' וכו' והביא דברי הרב שלטי הגבורים פ' הזהב שעמד על דברי ר' יואל ז"ל ותשו' הרא"ש ולבסוף כתב דהאידנא נהגו ללוות דינר בדינר ודינר כסף בדיכ"ס ואעפ"י דבשעת הלואה שוה כ"ד ובשעת הפרעון שום כ"ה ואין מוחה בידם וכו' ומוהרש"ך ז"ל ח"א סי' ס"ב התיר ואם הוזלו הפסיד המלוה כדין סאב"ס ואם הוקרו נמי הרויח המלוה וכו' אבל מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' ע"ה אסר ונכדו ה"ה כמוהרש"ח ז"ל בס' בני שמואל סי' מ"ט וסי' ס"א תמה ע"ד זקינו מוהרשד"ם והסכים לדברי מוהרש"ך ושבסוף התשו' כתב שעדיין היה נראה לפקפק ממ"ש הרמב"ם דדוקא דשרי ללוות סאב"ס כשיש לו או כשיצא השער הוא בשלא קצב לו זמן אבל אם קצב לו זמן אסור בכל ענין וכ' רי"ו שכן נר' מדברי הרי"פ ז"ל וכו' ונר' שיכול המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם ורי"ו אלא שנר' שאינו כן ממ"ש הרא"ש בפ"ק דמכות דשביעית בזה"ז דר' אזלינן לקולא והקשה מוהרי"ק ז"ל בח"מ סי' ס"ז בב"י וא"ת הא בספיקא דממונא נקטינן קולא לנתבע וחומר' לתובע והכא הוי איפכא קולא לתובע. ותי' דטעמי' משום דשמיטה איסורא הוא ומקלינן דלא תנהוג כיון דר' היא בזה"ז ונהי דנ"מ לענין ממונא והויוא חומרא לתובע מ"מ כיון דבעיקרא דדינא לא אתי למבעי אי מפקינן ממונא מהאי גברא אלא לענין איסורא אי נהוג שביעית אי לא לקולא נקטי' ע"כ וא"כ גם הכא בנ"ד דדין סאב"ס הוי איסורא דר' וכל ספק אזלי' לקולא לגבי התובע עכ"ל ושה' מוהר"י בסאן ז"ל כתב דאין מוציאין מיד הלוה דיכו"ל קי"ל כהרמב"ם והרי"ף ז"ל והוב"ד בתשו' מוהרימ"ט ז"ל יו"ד סי' מ' אבל מוהרימ"ט כ' כיון דמטעם סד"ר לקולא הותר אצל מלוה מי פטרו ללוה בחיובו ושהאריך שם בראיות. ושעוד כתב שם דזהו לפי הטעם של הרמב"ם דכל שקבע זמן אפי' י"ל או יצא השער אסור וכל מעות נחשבים כפירות כך הוא דינם. אבל נר' בעיני דאעיקרא דמילתא דבקביעות זמן אסור טעמא כדפי' המגיד ז"ל שכיון שדרכם של פירות להתייקר לכך קבע זמן וכו' והך טעמא לא שייך אלא בפירות שדרכן להתיקר לזמן ואית בהו פסידא אבל מעות קביעות זמן אינו תועלת למלוה חדא וכו' ועוד וכו' יעו"ש גם הרדב"ז ז"ל סי' קס"ו כתב חילוק זה וכו' יעו"ש. וא"כ הכלל העולה ממ"ש דמי שהלוה לחבירו מי[1] בטבע כסף בין מטבע זהב אפי' שהיו חשובים כפירות וקבע לו זמן והוקרו צריך לפרוע לו מטבע שהלוהו ובדמות המלוה הוא בין יוקרא ובין זולא וכן הסכימו רוב הפוס' האח' מוהרש"ך ומוהרש"ח ומוהראנ"ח סי' ק"ד ומוהר"ם אלשיך סי' ע"ט ומוהרימ"ט יו"ד סי' מ' והרדב"ז ז"ל זולת מוהרשד"ם ז"ל ואפי' אם ימצא איזה פוסק אחר שיסבור כמוהרשד"ם נראה דלא משוי ליה אלא רבית דר' וכיון שבכל מידי דר' אזלי' לקולא ולא יוכל לומר הלוה קי"ל כהנך רבוותא דאסרי כמו שהעלה מוהרש"ח ומוהרימ"ט ז"ל כמש"ל וכ"ש דאיכ"ל דאפי' מוהרשד"ם יודה בנ"ד וכו' והאריך עוד בזה יעוש"ב זת"ד ז"ל.
ות'ם אנכי על ה"ה כמוהר"י אבואלעפיה ז"ל דהן אמת שספר קול גדול לה"ה כמוהרמב"ח ז"ל לא היה עדיין נדפס ולא ראה דבריו אבל דברי הפוס' ז"ל שהזכירם כמו הרמב"ם ז"ל הנז"ל שכתבו שאפי' בקביעות זמן חייב הלוה לפרוע כמו שהתנה וכנז"ל ושאין לומר קי"ל כמאן דאוסר וכו' איך לא שלטו עיני קדשו בדבריהם. הלכ"ד
- ↑ שמא צ"ל בין. הערת המלבה"ד.