ב"ח/חושן משפט/שצח: הבדלים בין גרסאות בדף

הכניס שורו וכו'. משנה וגמרא פ' הפרה (ד' מ"ז מ"ח).  

הזיק שור הנכנס וכו' דינו כאילו הזיק בר"ה וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפ"ז . כלומר אע"פ שלא נכנס השור מאליו אלא הבעלים הכניסוהו לא הו"ל רשות המזיק ופטור אלא רשות הניזק הוא ודינו כאילו הזיקו בר"ה וכו' וכדלעיל בסימן שפ"ט סעיף ד':  

קלקל את החצר וכו' מימרא דרבא שם ופירש"י בעל החצר חייב בנזקי הבור אם הפקיר רשותו ואע"ג דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור ה"מ בבור בר"ה דלאו עליה דידיה רמיא למלוייה דהכא כיון דאית ליה למלוייה מקמי דליפקריה דהא בור דידיה כי אפקר בתר הכי נותן תקלה בר"ה וע"ל בסימן ת"י ס"ג וד':  

נפל לבור שבחצר והבאיש מימיו כו'. משנה שם וכדאמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור אבל אם הבאישם אחר נפילה דהו"ל כשאר תקלה כמו דליל לבתר דנח וכן אבנו וסכינו שנפלו מראש הגג לבתר דנח דחשוב כבור ומים חשובי' ככלי' דכל חפצים ככלים ובור פטור בנזקי כלים דלא חיוב בבור על המיתה אלא על נזקי בהמה ושאר חפצים היזקן זו היא מיתתן:  

ואם הכניס ברשות בעל החצר פטור בעל השור וכו'. כלומר בזה כ"ע מודו דפטור בעל השור ולא פליגי אלא היכא דהזיק שור של בעל החצר לשור הנכנס לאחר שנתן לו רשות וכו' כדכתב בסמוך ומה שהראב"ד מחלק בין נגיחה להבאיש מימיו הוא תימה גדול דאי כחצר השותפין הוא וחייב אהבאשת מימיו אף אנגיחה חייב כדלעיל בסי' שפ"ט ש"ו ומשום קושיא זו כתב ה"ה דט"ס הוא בדברי הראב"ד אלא ס"ל דאף אנגיחה חייב ולפעד"נ דאין כאן ט"ס אלא עיקר טעמו לחייבו יותר אהבאשת מימיו הוא לפי שהוא חצר הניזק לגבי מי בור כדמסיק בדבריו וה"ק הא דאינו פטור אהבאשת מימיו טעמו הוי משום דאינו חצר המזיק בלבד לגבי מי בור אלא כחצר השותפים הוא ולא עוד אלא לגבי מי הבור חצר הניזק בלבד הוא וכו' אבל אנגיחה כיון שהכניסו ברשות הו"ל כאילו התבה עם בעל החצר שבשעה שיהא השור הנכנס בחצר לא יהא שור של בעל החצר בחצר או יקשרנו בקשר חזק וישמרנו בשמירה מעולה ולכן פטור בעל השור אנגיחה דבשעה שהשור הנכנס הוא בחצר חשוב הוא כאילו חצר המזיק בלחוד ודוק:  

ואם הזיק שורו של בעל החצר וכו'. ע"ל בסימן רצ"א ס"ד: