פתחי תשובה/חושן משפט/שי: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עוגןמ|א}} ''' אם לא היה רגיל. ''' עבה"ט וע' בתשובת חות יאיר סי' קנ"ו אודות ראובן שהיה לו סוס עומד להשכיר ולוי נצרך לרכוב אל השר מהלך ג' ימים ולקח להסוס על ח' ימים ובהיותו שם העליל עליו השר ועיכבו שם ויהי לעשרה ימים שלה ראובן שליח אחר סוס שלו והשיב לוי כי כעת מחר יגמור עסק ביש דידיה ויחזור לביתו וחזר השליח ריקם ואח"כ נתחזק עלילה ונתעכב לוי עוד חודש ימים ובבואו תבע ראובן שכרו לכל הימים ולוי השיב כי נאנס וראובן תפס משל לוי שלא בעדים ופסק שם דפטור ליתן לו השכר יותר מח' ימים אחר שנאנס בעכבת הסוס והוא שכרו בפי' רק על ח' ימים וגם לא נהנה מן הסוס כל היותו שם ואם תאמר עכ"פ ה"ל להחזירו תיכף שנתעכב או אחר ששלח בעל הסוס אחר סוסו הלא דבר זה שישב ולא עשה מעשה להחזיר לו סוסו ולא קבל הנאה מן הסוס ה"ל גרמא קלה ופטור ותפיסת ראובן אינו מועיל כלום אחר דלוי פטור מצד הדין ואין כאן טענה לכפירה. מעתה אין מקום לזכות ראובן בתפיסתו כלום רק חייב להחזיר מה שתפס ולוי נותן שכירות של ח' ימים ותו לא מידי. וכ"ז בשכרו לוי על ח' ימים משא"כ בלקח הסוס בשכירות סתם שידוע שכרו או שפסק עמו חצי זהב ליום ולא זכר סך ימים אע"פ שהמהלך ידוע שאינו רק ג' ימים מ"מ צריך ליתן לו חצי זהב לכל מראש ועד סוף ואין אומרים שינכה לו קצת מפני שישב בטל מפני דלא איכפת ליה למשכיר בכך ואפשר דמצי למימר ניחא לי טפי שישאר ברגילתו ברכיבה דוגמא למ"ש ניחא לאינש דלא ליסתר עבדיה ואפילו אם שאל המשכיר לשוכר לכמה ישהה שם אצל השר והשיב יום או יומים לכל היותר ואח"כ לקח הסוס סתם דינו כשכרו סתם וראיה מתנאי דמכירה שכתב הרמב"ם פי"א מה' מכירה והביאו טור וש"ע סי' ר"ז ס"ד (שכתב שם ואע"פ שקודם מכירה אמר כו') עכ"ד ע"ש עוד. וע' בקצה"ח שהביאו והשיג על כמה פרטים בדבריו וכתב דבעיקר הדין שנתעכב ע"י עלילה הנה לפנינו הדין (כמו שפסק החו"י הנ"ל) מתוך תשובת הרא"ש שלפנינו שהוא הך דינא דש"ע כאן דאם שניהם לא ידעו הוי פסידא דמשכיר ואם שכרו לימים סתם חצי זהב ליום פשיטא שנותן לו כל שכרו לכל יום ויום כמבואר כאן בש"ע אמנם מנכה לי שכרו כפועל בטל ומ"ש החו"י הנז' דה"ל כמו האי דאמרו דניחא ליה דלא ליסתר עבדיה וה"נ ניחא לי ברגילתו ברכיבה הרי אמרו להדיא פ' האומנין גבי הלכו ממרין ולא מצאו מנכה לו כפועל בטל ואפילו בעד הסוסים מנכה וכן מבואר להדיא בתשובת הרא"ש כלל צ"ב בהך דינא דשכרו לימים דמנכה לו כפועל בטל וכ"כ בסמ"ע (ע' בנה"מ) ומ"ש החו"י דאפי' אם שאל המשכיר לשוכר כמה ישהה אצל השר השיב יום או יומים ולא יותר ואח"כ לקח הסוס סתם דינו כשכרו סתם וראיה מתנאי דמכירה כו' לענ"ד אינו נראה דמלתא דתנאה שאני דכל שלא פירש אופן התנאי בשעת מכירה מחל לתנאה אבל קצב לו זמן שכירתו ואח"כ נגמר ביניהם השכירות ודאי על קלבתם הראשונה נגמר והרי זה כאומר מכור לי חצי טלית ואח"כ משך הטלית סתם דאין לו אלא חצי טלית וה"נ לא הוי אלא כמו שכרו לשני ימים כיון דאמר למשכיר שלא ישהה יותר משני ימים וכ"ז ברור עכ"ד ע"ש עוד. ע' בנה"מ שהביא ג"כ דברי החו"י הנ"ל בקצרה והשיג עליו בעיקר הדין מה שפטר את לוי ליתן השכר יותר מח' ימים וכי וז"ל ולבבי לא כן ידמה דבשלמא בגודל הנהר נעשה האונס בהחמור שלא הי' אפשר לו להחזירו בשום אופן משא"כ הכא שהיה אפשר לו להחזיר הפקדון ע"י שליח ואין בו משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כמ"ש הסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק י"ג (בבה"ט שם סק"ט) לא חשיב אונס ובפרט שי"ל שעיכב החמור לצורכו שהיה חושב בכל יום אזלי יגמר העסק שלו ויצטרך ליסע לביתו דהא מה"ט לא רצה ליתנו להשליח עכ"ל גם בתשובת שבו"י ח"א סי' קט"ו עובדא כיוצא בזה בא' ששכר סוס לרכוב בו מהלך שני ימים ושכרו על עשרה ימים כי אולי יתעכב שם ונתעכב שם באונס גדול שנפל למשכב כמו עשרים יום ופסק שם ג"כ דלא כהחו"י הנ"ל רק דצריך לשלם שכרו של כל יום ויום דזה הוי כמו שכרו לימים ומחלק ג"כ כחילוקו של נה"מ הנ"ל דלא דמי לגודל הנהר דהתם הוצרך להתעכב הוא והסוס משא"כ כאן אם הוא נתעכב הלא היה יכול לשלוח סוס ע"י איש אחר נאמן דאזלי מהתם להכא והוא עיכב הסוס משום טובתו לחזור עמו לביתו ודאי דצריך לשלם אך מ"מ אינו נותן לו שכר רק כפועל בטל וכמ"ש הסמ"ע ס"ק י"א וכן נראה מסקנת הב"ח. וע"ש עוד שהשיג על החו"י הנ"ל במ"ש ותפיסת ראובן אינו מועיל כלום כו' דזה אינו דאפי' אם נדמה זה לבבא תניינא בשכרה לשני ימים ולא היה רגיל הנהר להתגדל מ"מ בהאי דינא גופא נראה דהיכא דתפס המשכיר משל שוכר פסידא דהשוכר דהא מקיר הדין נובע מפ' האומנים דף ע"ז אמר רבא האי מאן דאגיר אגירא לדולא ופסק נהרא בפלגא דיומא דאי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים וכתב הרא"ש דכל אונסא דלא מבעי להו לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בה"ב א"נ אתרווייהו אבעי לאסוקי דעתייהו המוציא מחבירו ע"ה וידו על התחתונה וכן מבואר בב"י סימן ש"י ובסמ"ע ובב"ח שם וכיון דלהכי פסידא דבעל הבהמה משום דהוא המוציא ממילא היכי שהוא מוחזק פסידא דשוכר ואף דכ' הרא"ש והטור והש"ע דמזונות הבהמה כדין השכירות דהיינו שצריך המשכיר לשלם להשוכר דמי מזונות שנתן להבהמה הרי דאף להוציא מבעל הבהמה אמרינן דהוא פסידא דידיה זה אינו דהתם ג"כ השוכר מוחזק בשכירתו ומנכה לו דמי מזונות וגם תפיס הבהמה וכל זה פשוט וברור ע"ש:

{{עוגןמ|ב}} ''' ואם היה רגיל כו' פסידא דשוכר. '''  ע' בתשובת נו"ב תניינא סי' נ"ו דרב אחד הקשה לו דברי הש"ע אהדדי דלעיל ס"ס ש"ז פסק דאין שבת בבהמה ואיך פסק כאן בעכבו הנהר שצריך השוכר לשלם והלא אפילו פשע ועכב בהמת חבירו במזיד פטור. והשיב לו שכבר היה רגיל לתרץ זה דכאן באמת אינו חייב לשלם רק יום א' יותר והיינו יום השלישי והרי באותו יום רכב עליה אבל אם עכבו הנהר ימים הרבה כל אותן הימים שעמדה הבהמה בטילה חוץ משני ימים הראשונים באמת אינו חייב לשלם ואמנם שוב חזר ותירץ דשאני היכא שירד מתחלה בתורת שכירות אף ששכרה רק למקום ההוא מ"מ כל זמן שלא החזירה למרה עדיין היא מושכרת בידו וחייב לשלם שכירתה כיון שהוא ידע מרגילות הנהר הי' להתנות על זה ואין זה דומה למה שהביא הש"ך בס"ס ש"ז בשם רש"ל שאם סגר בהמת חבירו בחדר וביטלה ממלאכה שהוא פטור דאין משלמין בבהמה שבת בלא נזק דשם לא באה לידו בתורת שכירות ואף שהש"ע שם ס"ג מיירי בשוכר ואפ"ה פוטר מטעם שאין שבת בבהמה התם מיירי שמחזירה לבעליו אחר כלות השכירות אלא שהוכחשה כחש שסופה להתרפאות וכיון שמחזירה הרי כלה שכירתו כו' ע"ש. ושם בסי' נ"ז השיב ג"כ על קושיא הנ"ל לרב אחר ונזכר שם רק התירוץ הראשון הנ"ל. ומ"מ נ"ל דהעיקר כתירוץ השני והתשובה דסי' נ"ז הגם שנדפסה באחרונה נכתבה בראשונה קודם דאסיקא דעתיה התירוץ השני וע' בס"ק הקודם: