תורה תמימה/שמות/כט: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טקסט ברשיון נחלת הכלל מ'ספריא' + התאמה ע"י חברי האוצר
(העלאה אוטומטית - גירסא ראשונית של הטקסט פורסמה ברשיון נחלת הכלל ב'ספריא' ועברה התאמה ע"י חברי האוצר)
(טקסט ברשיון נחלת הכלל מ'ספריא' + התאמה ע"י חברי האוצר)
שורה 4: שורה 4:
{{ניווט כללי עליון}}
{{ניווט כללי עליון}}


== ה ==
== א ==


'''והם יקחו. ''' ת"ר אין עושין שררות על הצבור פחות משנים, מנא הני מילי, א"ר נחמן, דאמר קרא והם יקחו את הזהב {{תוספת|א|ואעדהם יקחו קאי על כל חכמי לב והם יתר משנים, אך משום שמעוט רבים שנים קצבו חז"ל את המספר שנים, ואין דבר זה לסבת חסרון אמונה כי הממונים על הצדקה נאמנים הם כדכתיב (מלכים ב י״ב:ט״ז) ולא יחשבו את האנשים אשר הם עושים כי באמונה הם עושים, אלא הענין הוא מפני שבכלל אין עושין שררות על הצבור פחות משנים מפני כבוד הצבור, וענין השררות בצדקה הוא זה דממשכנין על הצדקה.}}. (ב"ב ח׳ ב׳)
'''וזה הדבר. ''' איוסי בר חנינא, מכנסים אין כתובים בפרשה {{תוספת|א|ר"ל בפרשת לבישת הבגדים, לא בצוואה כאן מפסוק ה' עד פסוק י' ולא בעשיה בפ' צו.}}, כשהוא אומר וזה הדבר אשר תעשה להם, להביא מכנסים ועשירית האיפה {{תוספת|ב|שהכהנים צריכים להביא ביום חנוכם, ויליף מן ו' שמוסף על ענין ראשון בפרשה הקודמת המדבר בצוואת עשיית הבגדים ושם כתיב (פ' מ"ב) ועשה להם מכנסי בד.}}, בשלמא מכנסים כתיב בענינא דבגדים, אלא עשירית האיפה מנ"ל, אתיא זה זה מן זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' עשירית האיפה (פ׳ צו) {{תוספת|ג|דכתיב ג"כ בענינא דחנוך, יעו"ש, ולא נתבאר הטעם על השמטת מכנסים כאן ובפ' צו, ובשלמא עשירית האיפה אע"פ דהחסיר כאן עככתבו בעשיה, אבל מכנסים חסר בשתי הפרשיות, ועוד יש לדקדק במש"כ הרמב"ן דהמכנסים לא הלבישם משה אלא הם בעצמם ולא כמו שאר בגדי כהונה דכתיב וילבש אותם משה. וי"ל דכיון דטעם לבישת כל הבגדים היה שיהיה להם לכבוד ולתפארת כמבואר בפרשה (פ' כ"ח) ומטעם זה היו משונים במקצת בגדי כהן גדול מבגדי כהן הדיוט, משום דכה"ג צריך יותר לכבוד ולתפארת, וגם מטעם זה היה לכה"ג שמונה בגדים ולכהן הדיוט ארבעה, ומטעם זה הלבישם משה בעצמו כדי שתצא הלבישה בפאר וכבוד, ולכן לא מצאה התורה להכרח לשנות דבר זה דמכנסים בצוואה ובעשיה, וגם מכיון דתכליתם לא הי' לכבוד ולתפארת רק כפי שמבאר הכתוב לכסות בשר ערוה – לא היה דרוש למשה עצמו להלבישם.}}. (יומא ה׳ ב').


== י ==
'''וזה הדבר. ''' אמר ר' ענני בר ששון, למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים {{תוספת|ד|פירש"י למה נסמכה בפ' צו זאת תורת העולה וגו' והדר קח את אהרן [וגו'] ואת הבגדים, עכ"ל, אבל בערכין ט"ז א' פירש דהכונה לפרשה דהכא שהיא פרשת המלואים וסמוכה לפרשת בגדים דלעיל, ונראה עיקר כפירושו בערכין, משום דעיקר פרשת בגדים הכא היא, וגם דקדקתי בכ"מ כשאמרו חז"ל למה נסמכה פרשה זו לפרשה זו תפסו לעולם מקודם את הלשון דכתיב מאוחר בתורה, כמו בברכות י' א' למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג (תהלים ב' ג'), והנה פרשת אבשלום כתיב לאחר פרשת גוג ומגוג, ושם ט"ז א' למה נסמכה אהלים לנחלים [עיי"ש ברש"י], ועוד שם ס"ג א' למה נסמכה פרשת סוטה לכרשת תרומות ומעשרות, ובמו"ק כ"ח א' למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה, ועוד שם למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, ובסוטה ב' א' למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, ובירושלמי יומא פ"א ה"א למה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות (פ' עקב), ובתנחומא פ' נצבים [והובא בפירש"י] למה נסמכה פרשת נצבים לפרשת תוכחה, וברש"י ר"פ חיי למה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, ובר"פ שלח למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, ושם באותה פרשה למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ע"ז, ובמרדכי הלכות קטנות סי' תתקמ"ו בשם מדרש ר' תנחומא [ולפנינו חסר] למה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש, בכולם מסודר ומוקדם המאוחר, וגם כאן אם היה הפירוש כמש"כ רש"י כאן דמכוין לפ' צו דכתיב זאת תורת העולה והדר קח את אהרן ואת הבגדים הול"ל למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות, ודו"ק.  והנה פשטות הענין מורה שבגדי כהונה עצמן מכפרים, אבל לפי"ז צ"ע ברש"י יומא ע"ב ריש ע"ב שפירש במ"ש שם אלמלא בגדי כהונה לא נשתיירו משונאיהם של ישראל וכו', כתב הוא, אלמלא בגדי כהונה שעל ידיהם מקריבין הקרבנות המכפרין על ישראל, עכ"ל, ולמה לא פירש בפשיטות שבגדי כהונה עצמן מכפרים כפשטות הלשון הכא, וצ"ל דס"ל דרק או מכפרין הבגדים כשעושין בהם עבודת הקודש מעשה הקרבנות לא הלבישה עצמה.}}. כתונת מכפרת על שפיכות דמים, שנאמר (פ' וישב) וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם {{תוספת|ה|רמז הוא לעתיד שכפרת שפיכות דמים תהיה בכתונת של בגדי כהונה, וטבילה היינו כפרה ומפרש בגמ' דכפרה זו היא רק ברוצח שאי אפשר לדונו, כגון שלא התרו בו, אבל רוצח שהוא בר קטלא אין מתכפר להצבור כל זמן שלא דנוהו, כדכתיב (ס"פ מסעי) ולארץ לא יכפר לדם כי אם בדם שופכו. וע' מש"כ בר"פ האזינו בפ' יערף כמטר לקחי. ובירושלמי יומא פ"ז ה"ג איתא שהכתונת מכפרת על לובשי כלאים, וכ"ה במ"ר פ' צו ובשה"ש פ' ד' סי' ז', ואמנם טעם דבר זה מכפרת כתונת על עון כלאים לא נתבאר, ובהגהות רד"ל למ"ר פ' צו שם כתב מפני שהכתונת היתה של כלאים, ופליאה גדולה על גאון מובהק כמוהו ששגה בדבר ידוע ופשוט, שבכל בגדי כהונה לא היו כלאים רק באבנט ובחשן ואפוד, [אם לא דנימא דט"ס בדבריו וצ"ל מפני שהכתונת לא היתה של כלאים, ור"ל מכיון שלא היה בה כלאים, לכן מכפרת על עון כלאים, אך לפי"ז לא יתבאר למה דוקא הכתונת ולא יתר בגדי כהונה שלא היה בהם כלאים וצ"ע) ותמה אני על מש"כ במהרי"ל הלכות יוהכ"פ (ג' ב') שאין נוהגים במגנצא לומר ביוהכ"פ הסליחה אבל אנחנו אשמים לפי שנתיסד בה שהכתונת של כה"ג היתה מכפרת על עון כלאים, וביאר דבריו הרוו"ה מפני שזה נגד דעת חז"ל בזבחים פ"ח ב' שהכתונת מכפרת על שפיכות דמים ולא כמש"כ בנוסח התפלה שמכפרת על עון כלאים, עכ"ל. ודבר פלא הוא, שהרי דעה זו מבוארת מפורש בירושלמי ובשני מקומות במ"ר, ומה שבחר בעל הסליחה בדעה זו נגד המבואר בגמרא הבבלית [ובעלמא קיי"ל דבבלי עיקר] אין זה דבר חדש בדרכי הפייטנים, וכבר כתבו התוס' בתגיגה י"ג א' שבכמה מקומות רגיל הפייטן להניח שיטת הבבלי ולאחוז בשיטת הירושלמי, וע' תוס' חולין ק"ט ב', וז"ל, והכל עשה [הפייטן] ע"פ הירושלמי, עכ"ל, וה"נ כן, אבל בודאי אין כל טעם וסברא למנוע מלומר בשביל זה כל נוסח הסליחה.}}. מכנסים מכפרין על גלע"ר, שנאמר (לעיל כ"ד מ"ב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת מכפרת על גסי הרוח, יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב – אהיכי דאיתי׳ {{תוספת|ו|שהיו חוגרים כנגד אצילי ידיהם דהיינו כנגד הלב, ועיין תוס' ערכין ט"ו ב'.}}. חשן מכפר על הדינין, שנאמר ועשית חשן משפט. אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר (הושע ג׳:ד׳) אין אפוד ותרפים {{תוספת|ז|פירש"י כשאין אפוד יש עון תרפים, עכ"ל, ולא ידעתו איפוא מצאו רמז לדרוש כן, והלא בפשטות המובן שאין אפוד וגם אין תרפים, ואילי מצאו רמז בהמשך לשון פסוק ההוא אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים, והנה בכל פרט צירף לכתוב המלה אין אע"פ שהיה יכול לכתוב אין מלך ושר, אין זבח ומצבה, ומדכתב בכל פרט אין ואין ורק בתרפים השמיט לכתוב אין לכן דריש ואין אפוד – [כלומר כשאין אפוד] יש תרפים.}}, מעיל מכפר על לשון הרע, יבא דבר שבקול ויכפר על קול רע {{תוספת|ח|יבא דבר שבקול היינו הפעמונים שבמעיל שמשמיעים קול. ומה שמתאר בשם קול על לשה"ר אף דשייך גם בחשאי, מפני דעיקר ענין לשה"ר ילפינן מפסוק דמשלי מברך רעהו בקול גדול, כמבואר בסוגיא דערכין ט"ז א'. ואמנם על לשה"ר שבחשאי קטרת מכפרת, כמבואר לפנינו בפ' קרח בפ' ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואמרו יבא דבר שבחשאי [שהקטרת נעשה בחשאי כדכתיב בזה וכל אדם לא יהיה באה"מ] ויכפר על מעשה חשאי, יעו"ש לפנינו.}}. ציץ מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב והיה על מצח אהרן ובעזות פנים כתיב (ירמיהו ג׳:ג׳) ומצח אשה זונה היה לך {{תוספת|ט|וסיפא דקרא מאנת הכלם, כדרך עזי הפנים שאין להם בושה, ועיין בירושלמי יומא פ"ז ה"ג ובמ"ר שה"ש ד' גירסות שונות בענין אגדה זו.}}. (זבחים פ"ח ב').


'''ששה משמותם וגו׳. ''' תניא, שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתפיו ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו וששה על אבן זו, שנאמר ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השניה {{תוספת|ב|מוסב על האפוד, ובאור הענין שהאפוד היה רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, וארכו מכנגד אצילי ידיו מאחוריו עד הרגלים ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו בארוג שחוגרין אותו בהם, והם הנקראים חשב האפוד ותופר עליו שתי כתפות כדי שיהיו על כתפות הכהן וקובע על כל כתף וכתף אבן שהם מרובע משוקע בבית של זהב ומפתח על שתי האבנים שמות השבטים כדמפרש.}}. (סוטה ל"ו א')
== ו ==


'''כתולדתם. ''' שניה כתולדתם ולא ראשונה כתולדתם – מפני שיהודה מוקדם {{תוספת|ג|ר"ל על האבן השניה היו כולם נכתבים כסדר לידתם, גד ואשר ישכר וזבלן יוסף ובנימין, ועל האבן הראשונה היו כסדר תולדותם רק חמשה, ראובן שמעון לוי דן ונפתלי, אבל יהודה היה מוקדם להם. וטעם הדבר כתבו איזו מן המפרשים מפני שיהודה זכה למלכות, וכבוד המלך בראש, ולי אין טעם זה מספיק, דאי משום זה הו"ל להקדים לוי וישכר דכתיב בהו יורו משפטיך ליעקב, יודעי בינה לעתים, וקיי"ל כתר תורה למעלה מכתר מלכות, ולי נראה בטעם הקדמת יהודה ע"פ מ"ש בסוטה י' ב' דיהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה [ר"ל דכל אותיות שם הוי"ה נמצאים בשם יהודה] ולכן מפני כבוד השם הוא מוקדם, ולהרמב"ם בפ"ט ה"ט מכלי המקדש דרך אחרת בזה, יעו"ש בכ"מ.  וע' בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד לחד מ"ד היה שם בנימין חלוק על שתי האבנים על אחד בן ועל השני ימין, ויליף כן מלשון ששה משמותם, שמותם לא נאמר אלא משמותם ולא כל שמותם, אבל לא קיי"ל כן, ולכן השמטנו דרשה זו. וי"ל בטעם הדבר דלא קיי"ל כן ע"פ מ"ש בחולין ס"ה א' דשם כדרלעומר שם אחד הוא משום דלא פסקינן ליה לכתבו בשני שיטין, וא"כ כיון דגם שם בנימין שם אחד הוא לא פסקינן ליה לכתבו על שתי אבנים.}}. (שם שם)
'''ושמת המצנפת על ראשו. ''' תני, שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפלין {{תוספת|י|הציץ מונח על המצח והמצנפת על הראש ואינה מחזקת עד המצח וביניהם נראה שערו שהוא מקום תפלין ולכן אינן חוצצות בין המצנפת לראש ויכול לעבוד עבודתו בהם, וכהן הדיוט היה מניחן למטה מהמצנפת.}}. (שם י"ט א׳).


== יא ==
== ט ==


'''פתוחי חותם. ''' תניא, אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר פתוחי חותם אלא כותב עליהן בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן {{תוספת|ד|השמיר הוא צור חזק, וכן תרגומו של הפסוק מצור החלמיש בפ' עקב, וכ"מ ביחזקאל (ג' ט') כשמיר, חזק מצור, ומטבעו שאין כל דבר קשה יכול לעמוד מפניו, ולכן מראין אותו על פני הדיו כשיעור חריצת האות ונבקע האות, ובסמוך פ' כ' מוסיף בענין זה דלכן אין מסרטין האותיות באיזמל משום דכתיב בהאבנים במלואותם משמע שיהיו שלמים ולא יחסר מהם כלום, אבל ע"י השמיר נבקעות האותיות ואין חסרות כלום, וכמו תאנה הנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום, וברמב"ם נשמט כל דין זה, ועיין בט"ז ליו"ד סי' רע"א ס"ק א' שלמד מכאן דמעשה הדפוס הוי ככתיבה [לענין קדושת השם וש"ד], משום דאלאין ראיה שע"י שמיר נעשה דלמא ע"י מכונת הדפוס, אבל אם דפוס נחשב ככתב ניחא, משום דצריך לעשות ע"י חקיקה דכתיב פתוחי חותם, ולקמן בפ' ל"ו עוד נעיר בענין זה.}}. (סוטה מ"ח ב')
'''וחגרת אותם אבנט. ''' ובעשיה כתיב (פ׳ צו) ויחגר אותו באבנט, הא כיצד {{תוספת|יא|דהלשון וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו משמע חגורתם של אב ובנים בסדר אחד זה אחר זה, שלא הפסיק בלבישת בגד בינתים, והיינו שמקודם הלביש את אהרן עד חגירת האבנט ואח"כ הלביש את הבנים עד חגירת האבנט ואח"כ חגר באבנט את אהרן ואת בניו, משא"כ הלשון ויחגר אותו באבנט (בפ' צו) דכתיב לאחר לבישת כל הבגדים מורה שמקודם הלביש לאהרן את כל הבגדים עם חגירת האבנט ואח"כ התחיל להלביש את בניו בכל הבגדים.}}, אלא לעולם אהרן קודם לבניו, ומאי וחגרת אותם, הא קמ"ל דאבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט {{תוספת|יב|כלומר שהאבנט של הבנים היה ג"כ של כלאים כמו של אהרן, דבאבנט אהרן כתיב פ' פקודי ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן, והיינו של כלאים, דשש כיתנא ותכלת עמרא, ואבנטי הבנים לא פירש הכתוב ממה היו ולמדין זה מזה, ועיין בסמוך פסוק לבאה עוד דרשה על זה.}}. (יומא ו׳ א').


== טו ==
'''והיתה להם כהונה. ''' תניא, מחוסר בגדים שעבד עבודתו פסולה, דאמר קרא וחגרת אותם וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם {{תוספת|יג|ר"ל כיון דהלבישה הזאת היא להם לכהונה א"כ כהונתם תלויה בבגדיהם, ואם אינן בבגדיהם הוו כזרים. ובסנהדרין פ"ג ב' הובאה דרשה זו לענין שחייבים מיתה אם שימשו בחיסור בגדים ומסיים בזה אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ואמר מר זר ששימש במיתה, ובתוס' הקשו ל"ל למילף זה והא בסוף פרשה הקודמת פסוק מ"ג כתיב מפורש והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד וגו' ולא ישאו עון ומתו, הרי כתיב מפורש מיתה, ותרצו דפשטיה דהאי קרא מוסב העונש מיתה על העדר לבישת המכנסים, עכ"ל, ולדעתי זה דוחק, דהא הפסוק ההוא כתיב בסוף הפרשה ומוסב על כל הבגדים.  אבל לולא דברי התוס' י"ל דאצטריך למוד זה לאשמעינן דעונש מיתה זה הוא מיתה בידי שמים כמו זר ששימש שמיתתו בידי שמים כדילפינן שם בגמרא, ולולא דרשה זו היינו חושבין שמיתתו בידי אדם כסתם מיתה האמורה בתורה.}}. (זבחים י"ז ב׳).


'''ועשית חשן משפט וגו׳. ''' ת"ר, חושן ואפוד חוטן כפול עשרים ושמונה, דכתיב ועשית חשן משפט זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, ארבעה דשיתא שיתא הא עשרין וארבעה וארבעה דזהב הא עשרין ותמניא {{תוספת|ה|ר"ל ארבעת מינין של שש שש, דהא נאמר בו שש וקיי"ל דברים שנאמר בה שש חוטן כפול ששה, וארבעה דזהב הרי כ"ח. וסדר מעשהו כך הוא, לוקחין חוט אחד זהב עם ששה חוטין של תכלת וכופל השבעה חוטין כאחת, וכן הוא עושה חוט זהב עם ששה חוטין של ארגמן וחוט אחד עם ששה חוטין של תולעת שני וחוט אחד עם ששה של פשתים, נמצאו חוטי זהב ארבעה וכל החוטים כ"ח.}}. (יומא ע"ב א׳)
'''לחוקת עולם. ''' [נאמר כאן חקה ונאמר בשתויי יין חקה (פ' שמיני), מה להלן אם עבד חלל אף כאן במחוסר בגדים אם עבד חלל] {{תוספת|יד|נסמך על דרשה הקודמת. ומפרש בגמרא דאצטריך גם דרשה הקודמת משום דמדרשה זו לא היינו יודעים רק עבודות שהזר חייב עליהן מיתה, והן זריקה והקטרה ונסוך המים והיין, משום דבפ' זה כתיב בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו, בעבודה שיש בה חיוב מיתה לפסולים הכתוב מדבר, קמ"ל מפסוק והיתה להם כהונה דאפילו עבודה שאין זר חייב עליה מיתה מחלל עבודה, וזה מוכרח מלשון והיתה להם כהונה ודרשינן כשאין בגדיהם עליהם הוו כזרים ובזר אשכחן חלול בכל עבודה.}}. (שם י"ח א׳).


'''כמעשה אפוד תעשנו. ''' תניא, א"ר יהודה, יכול כשם שזה כפול זה כפול, ת"ל זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, לאלה הקשתיו ולא לכפלות הקשתיו {{תוספת|ו|נראה דר' יהודה לטעמיה דס"ל דברים ככתבן, כלומר שאין ליתן את האמור של זה בזה, וא"כ אחרי דכתיב כאן מפורש פרטי הדברים במה שהוקש למעשה אפוד לא אמרינן שהוקש עוד לענינים אחרים כמו לכפילות, ועיין בפסחים כ"א ב' בדעת ר' יהודה בכיוצא בזו ולקמן בפ' תשא בפסוק ועשית כיור נחושת וכנו נחושת.}}. (תו"כ פ׳ ויקרא, ב׳ ד׳)
== יב ==


== כ ==
'''על קרנות המזבח. ''' ת"ר, קרנות המזבח מעכבין, מנא הני מילי, אמר רב הונא, דאמר קרא קרנות המזבח וכל מקום שנאמר המזבח מעכב {{תוספת|טו|דכך משמע לשון המזבח שיהיה בשלימותו כמו שנצטוו על עשייתו, ועיין מש"כ לעיל בפ' תרומה כ"ז א'.}}. (זבחים ס"ב א׳).


'''במלואתם. ''' תניא, אבנים הללו אין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר במלואתם {{תוספת|ז|עיין משלעיל בפסוק י"א אות ד' השייך לכאן}}. (סוטה מ"ח ב׳)
'''אל יסוד המזבח. ''' ת"ר, יסוד המזבח מעכב, מנא הני מילי, אמר רב הונא, דאמר קרא יסור המזבח וכל מקום שנאמר המזבח מעכב {{תוספת|טז|כמשבאות הקודם.}}. (זבחים ס"ב א׳).


== כח ==
== כז ==


'''ולא יזח החשן. ''' א"ר אלעזר, המזיח חשן מעל האפוד לוקה, שנאמר ולא יזח החשן מעל האפוד {{תוספת|ח|עיין חולין ז' א' דהפירוש לא יזח – לא יבדיל, ופשוט הדבר דאיירי במזיח שלא לצורך כלל, ונראה דאפי' במזיח שלא בשעת עבודה ג"כ חייב, וראיה לזה ממכות כ"ב א' במשנה יש חורש תלם אחד וחייב עליה משום שמונה לאוין, היה כהן והוא בבית הקברות וכו', ופריך וליחשב נמי המזיח חשן מעל האפוד, והנה שם כמבואר איירי כשהוא בבית הקברות ובודאי אין שם מקום עבודה אלמא דלעולם חייב, וברמב"ם לא נתבאר דין זה.}}. (יומא ע"ב א׳)
'''אשר הונף ואשר הורם. ''' [מלמד שהיה מוליך ומביא ומעלה ומוריד] {{תוספת|יז|מכפל לשון הונף והורם מדייק ודריש, דלכאורה ענינם אחד, דהיינו הגבהה, ודריש דהונף ענינו הולכה והבאה, והורם – העלאה וירידה, ומכאן ילפינן לשאר קרבנות דכתיב בהן תנופה לבד שהיה עושה ג"כ כזה. –  וע' בזבחים ק"א ב', אמר רב, משה רבינו כהן גדול היה וחולק בקדשי שמים היה, שנאמר מאיל המלואים למשה היה למנה, ופירש"י למנה לשון חלוקה בכהנים, עכ"ל, ופסוק זה הוא בפ' צו (ח' כ"ט), ויש להעיר למה לא הביא הפסוק שלפנינו המוקדם (פ' כ"ו) והיה לך למנה, דאיירי ג"כ באיל המלואים, וקצת יש ליישב דמפסוק זה אפשר לומר דוהיה לך למנה לא קאי על חלק בבשר המלואים אלא אתנופה, כלומר, שיזכה במצות התנופה, ויהיה שיעור הכתוב והנפת אותם והיה לך למנה, ענין התנופה יהיה לך למנה, משא"כ בהלשון שבפ' צו מורה הלשון שיהיה לו חלק בהבשר, יעו"ש.}}. (מנחות ס"א א׳).


== ל ==
== כט ==


'''את האורים ואת התומים. ''' תניא, למה נקרא שמן אורים ותומים, אורים – שמאירים דבריהם, תומים שמשלימין דבריהם {{תוספת|ט|כלומר שגומרין, והיינו שאין חוזרים, ולא כמו גזירת נביא שחוזרת, וע' בדרשה הבאה.}}. (שם ע"ג ב׳)
'''יהיו לבניו אחריו. ''' כי אתא רבין א"ר יוחנן, בגדים שכהן גדול משמש בהם משוח מלחמה נשאל בהם באורים ותומים, שנאמר ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למי שבא בגדולה אחריו {{תוספת|יח|פירש"י האי אחריו קרא יתירא הוא, למדרש בה כל גדולות נוהגות בזרעו אחריו, ואף משוח מלחמה גדולה היא, עכ"ל, ואינו מבואר לפי"ז איפא מרומז בזה ענין דרשה זו, וגם בפ' הסמוך מבואר דבאמת אין בן משוח מלחמה יורש גדולת אביו. ונראה לנכון פי' המפרשים [הובא ברש"ש], דהלשון למי שבא בגדולה אחריו מכוין להכה"ג, ר"ל שגדולת כהן משוח היא אחר גדולת כה"ג, שהכה"ג קודם לו בגדולה, כמבואר סוף הוריות.}}. (יומא ע"ב ב׳ – ע"ג א׳).


'''את האורים ואת התומים. ''' תניא, למה נקרא שמן אורים ותומים, אורים – שהם מאירין לישראל, תומים שהן מתימין לפניהם את הדרך, שבשעה שהיו ישראל תמימין היו מכוונין להם את הדרך {{תוספת|י|כלומר שמלמד את ישראל שיהיו תמימים בדרכיהם ובמדותיהם, דבלא מדה זו אין עולה להם התשובה ברורה, והראיה ממלחמת ישראל עם בני בנימין (שופטים כ׳:י״ח) ששאלו בני ישראל באורים ותומים אם לעלות למלחמה והשיבום לעלות ובכ"ז נגפו לפני בני בנימין, וזה היה מפני שנענשו שלא היו תמימים עם ה' ולא קנאו לכבודו בפסל מיכה שהיה להם לבער הפסל ההוא, ולכן לא עלתה להם התשובה ברורה.}}. (ירושלמי יומא פ"ז ה"ג)
== ל ==


== לא ==
'''שבעת ימים ילבשם. ''' אין לי אלא לבישת רבוי בגדים שבעת ימים, משיחה שבעת ימים מנלן, ת"ל (פ' כ"ט) ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם, אתקש משיחה לבגדים, מה רבוי בגדים שבעה אף משיחה שבעה {{תוספת|יט|רבוי בגדים נקראים הארבעה בגדים היתרים שלובש כהן גדול יותר מכהן הדיוט, ומבואר בפ' צו שבכל יום משבעת ימי המלואים היה לובשם, ומקשינן שגם המשיחה בשמן הקודש שבזה היה הכה"ג מצוין מכהנים הדיוטים נעשית ג"כ בכל יום משבעת ימי המלואים. ואמנם כל זה הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד אם לא נתרבה שבעה וגם לא נמשח שבעה ועבד עבודתו כשרה. וטעם הדבר משום דכיון דאין דבר זה מעכב לדורות כמו שאנו רואים שבבית שני לא היה כלל שמן המשחה, כמבואר בהוריות י"ב א', ובהכרח היה אז הכהן גדול מתקדש רק ברבוי בגדים לבד, ועיין רש"י פרשה אחרי ט"ז ל"ג, ולכן אין זה מעכב בדיעבד אף לשעה, ודעת איזו אמוראים דרבוי שבעה מעכב אף בדיעבד, וטעמם מדכתיב בסמוך ועשית לאהרן ולבניו ככה, וכל מקום שנאמר ככה עכובא הוא, אבל לא קיי"ל כן, ונראה הטעם בזה, דכיון דמשיחה הכל מודים שאין מעכב, מפני הראיה שבבית שני לא היה שמן המשחה כמש"כ, וכאן בדרשה שלפנינו מבואר דמקשינן משיחה לרבוי בגדים צריך להקיש גם רבוי בגדים למשיחה, מה משיחה אינה מעכבת מטעם המבואר אף רבוי בגדים אינו מעכב, ודו"ק.}}. (שם ה׳ א׳).


'''כליל תכלת. ''' ת"ר, מעיל חוטיו כפול שנים עשר, דכתיב ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת, ויליף תכלת תכלת מפרוכת מה להלן ששה אף כאן ששה [וכתיב כליל] {{תוספת|יא|רכליל היינו גדיל ואין גדיל פחות משנים ואהוי כפול י"ב.}}. (יומא ע"א ב׳)
'''שבעת ימים ילבשם. ''' אין לי אלא נתרבה בבגדים שבעה ימים ונמשח שבעת ימים, נתרבה שבעה ונמשח יום אחד, נתרבה יום אחד ונמשח שבעה מניין, ת"ל (פ' אחרי) וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו – מכל מקום {{תוספת|כ|עיין מש"כ בדרשה הקודמת. והנה מדלא אמר רבותא יתירא נתרבה יום אחד ונמשח יום אחד משמע דדבר אחד עכ"פ מעכב שיהיה שבעת ימים, אבל באמת מבואר בסוגיא דגם בשניהם אין מעכבים שבעת ימים בדיעבד, ולפי"ז צ"ע למה לא אמר רבותא יתירא כמש"כ, וצ"ל דכיון דכל אחת בפני עצמה אינה מעכבת ממילא גם שניהם אינם מעכבים, ולא חששה הגמרא להאריך. וכהאי גונא איתא ביבמות דף נ"ג ב' במשנה הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, אפילו הוא שוגג והיא מזידה או הוא מזיד והיא שוגגת קנה, ולכאורה לשון זה מורה דבעינן עכ"פ שיהיה האחד שוגג ובשניהם מזידים לא קנה, ובאמת בגמרא שם מסיק דאפילו שניהם מזידים קנה, וצגם סתם כמשכאן, דכיון דהיכא דכל אחד בפני עצמו מזיד קנה ממילא גם בשניהם כן, ועדיין צ"ע.}}. (יומא ה׳ א').


'''כליל תכלת. ''' תכלת היכי צבעינן לה, מייתינן דם חלזון וסממנים ורמינן להו ביורה ומרתחינן להו ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא ושדינן לההוא ביעתא וקלינן לאודרא, ושמע מינה טעימה פסולה משום שנאמר כליל תכלת {{תוספת|יב|ר"ל לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן ומניח בו צמר שבודק ושורף את שבדק שהרי נצבע לבדיקה ושופך הצבע שבכלי שבדק בו שהרי טעמו ופסלו וצובע התכלת בשאר הצבע, וטעם הדבר ששופך הצבע שבכלי שבדק משום דכתיב כליל תכלת ובעינן שלא יהיה מעורב כל דבר בצבע התכלת וכאן הלא מעורב צבע הנסיון.}}. (מנחות מ"ב ב׳)
'''אשר יבא אל אהל מועד. ''' תניא, יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו, ת"ל שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד, מי שראוי לבא אל אהל מועד יצא זה שאינו ראוי לבא אל אהל מועד {{תוספת|כא|דלאו כהן גדול הוא. ובספרי פ' שופטים בפרשת המלך איתא יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, אם מת בנו עומד תחתיו, והנה לפי"ז צריך באור מה גרע כהן משוח מלחמה משאר הפרנסים שאין בנו עומד תחתיו.  ואפשר לומר משום דמעקרי פעולות משוח מלחמה להעריך דבריו לפני העם קודם המלחמה ולמנוע לצאת למלחמה את מי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולאמץ את לב הלוחמים שלא ירפו ידם ושלא יהיו החלשים ממסים את לב העם וכדומה מן הזריזות היתרות הדרושות להמצביא במלחמה, ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה מבואר שבעל משרה כזו צריך גם להבחין בין נגוני קולות שונים, ולכן מכיון דבתכונות וכשרונות האיש הזה תלוים עניני נפשות לכן אי אפשר להנחיל משרה זו מאבות לבנים, כי אולי לא ירצו הבנים פעולתם, ונמצא הצבור מסתכן על ידם, ולכן בכל פעם צריך לבחור איש המוכשר ומסוגל לזה בכל פרטיו.  ולפי זה נראה דאם הבן מוכשר באמת בכל דבר למשרתו אז בודאי הוא קודם לאחר, וכך גם הסברא נוטה. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' במדבר בפסוק ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר.}}. (שם ע"ג א׳).


== לב ==
== לב ==


'''מעשה ארג. ''' ת"ר, [בתי הידים של בגדי כהונה] אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה ארג שנאמר מעשה ארג {{תוספת|יג|ר"ל אין אורגין אותן יריעות יריעות לעשותן אח"כ לבוש תפור במחט אלא אורגין אותן מתחלה כמין מלבוש בכלי האריגה ונדבקת עם הבגד, ולא נתבאר מעלת בתי הידים משאר חלקי הבגד, ואולי משום שקשה מלאכתן.}}. (יומא ע"ב ב׳)
'''פתח אהל מועד. ''' [הכא כתיב פתח ובעשיה כתיב פתח (פ׳ צו), מלמד דאפילו מילתא דלא כתיבא בהאי ענינא וכתיבא בעשיה מעכב] {{תוספת|כב|פירש"י בפרשת המלואים בזה הדבר אשר תעשה וגו' לא כתיב שיתן אל החושן אורים ותומים כשהלבישם, אבל בפ' צו את אהרן שנאמרה שש עשיית המלואים כתיב ויתן עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, ואע"פ דגם בפרשה זו כתיב ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים (כ"ח ל') אך אין זה מפרשת המלואים אלא מעשיית הבגדים והתם לא כתיב ככה לעיכובא. וענין הגז"ש פתח פתח הוא, משום דבשתי הפרשיות בצוואה ובעשיה כתיב פעם אחת פתח אהל מועד יתירא, כמו הכא בצוואה כתיב (פ' ד') ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד, ואכל אהרן ובניו את בשר האיל וגו' פתח אהל מועד (פ' ל"ב), וזה מיותר דהא כבר ידעינן שהקריבם אל פתח אהל מועד ובודאי יאכלו שם, וכן בפ' צו בעשיה כתיב (ח', ג') ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, בשלו את הבשר פתח אהל מועד (שם ל"א), דגם זה מיותר, שהרי מעיקר המצוה היה שיעשה בפני כל העדה והלא כתיב כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד.}}. (יומא ה׳ ב׳).


'''לא יקרע. ''' אמר רחבא אמר רב יהודה, המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע {{תוספת|יד|ואע"ג דזה במעיל כתיב, צ"ל דילפינן לכל בגדי כהונה, ועוד יתבאר מזה בדרשה הבאה, וע' מש"כ לעיל בפ' תרומה בפסוק לא יסרו ממנו (כ"ה ט"ו) בענין קושיית הגרע"א מסנהדרין כ"א א' וצרף לכאן.}}. (שם שם א')
== לג ==


'''לא יקרע. ''' אמר ריש לקיש, מעיל שנטמא מכניסו בפחות משלש על שלש ומכבסו, משום שנאמר לא יקרע {{תוספת|טו|באור דרשה זו כי מדין כבוס בגדים שאם ניתז על הבגד מדם הראוי להזאה על המזבח, אותו הבגד טעון כבוס במים בעזרה, כדכתיב בפ' אחרי ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס במקום קדוש. והנה בשאר בגדי כהונה כשניתז עליהם הדם ויצאו חוץ לעזרה מכניסן לעזרה ומכבסן שם, ואם נטמא חוץ לעזרה דאז אי אפשר עוד להכניסו לעזרה כמו שהוא לכבסו משום דאסור להכניס בגד טמא לעזרה צריך לקרעו מתחלה כדי לבטלו בזה מתורת בגד ויטהר ואז מכניסו לעזרה ומכבסו שם, אבל במעיל אי אפשר לקרעו משום דכתיב לא יקרע, לכן מכניסו בפחות משלש על שלש דבאופן כזה אינו מכניס שיעור בגד טמא לעזרה ובאופן כזה מכניסו כולו לעזרה ומכבסו שם, וזהו באור דברי ר"ל שלפנינו. והנה דין זה בא להלכה ברמב"ם פ"ח הי"ט ממעה"ק, ולכאורה הדבר תמוה מאד, דהא ביומא ע"ב א' [ובדרשה הקודמת] מבואר דלאו זה שלא יקרע קאי גם על כל בגדי כהונה, וכ"פ הרמב"ם בפ"ט ה"ג מכלהמ"ק, וא"כ מהיכי תיתא כאן לחלק בין שאר בגדים למעיל, ואפילו אם נימא דהסוגיות פליגי אהדדי, והיינו דר"ל בדרשה שלפנינו יסבור דבאמת קאי הלאו דלא יקרע רק על המעיל, משום דגביה הוא כתוב, והסוגיא דיומא ס"ל דגם כל הבגדים שנטמאו מכניסן בפחות משלש על שלש, אבל פסקי הרמב"ם בודאי סתרי אהדדי, דאם הלאו דלא יקרע קאי על כל בגדי כהונה א"כ מה יתרון למעיל בסדר הכניסה, וצע"ג.  ואפשר לומר ע"פ דיוק לשון הרמב"ם בפ"ט ה"ג מכלהמ"ק שכתב בזה"ל, הקורע פי המעיל לוקה, שנאמר לא יקרע, והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה, עכ"ל. והנה בזה שהוסיף דוקא דרך השחתה אין לזה מקור בגמרא, ועיין בכ"מ, וגם אינו מבואר על מה קאי, אם רק על שאר בגדי כהונה או גם על המעיל, ומהגמרא שלפנינו מדיניה דר"ל מבואר דרק בשאר בגדי כהונה אינו חייב כי אם בדרך השחתה, אבל לצורך מותר, וצ"ל הטעם בזה משום דעכ"פ הנה מפורש הלאו דלא יקרע כתיב רק גבי מעיל, ולכן בשאר בגדי כהונה כשנטמאו מותר לקרען כדי להכניסן לעזרה לכבסן וכמבואר, ורק במעיל חייב בכל אופן, ולכן אין עצה כי אם להכניסו בפחות משלש על שלש, כמבואר. ולפי"ז יתיישבו פסקי הרמב"ם שהבאנו.  ונראה שזו היא סברת בעהמ"ח ס' קרבן חגיגה המובא במל"מ שם שכתב דעל קריעת המעיל חייב בכל אופן שהוא אף שלא בדרך השחתה ולא ביאר טעמו, והמל"מ כתב על זה לדידי ליתנהו להני מילי ולא ביאר דבריו, וע"פ מש"כ דברי זה המחבר מוכרחים וברורים, ודו"ק.}}. (זבחים צ"ה א׳)
'''ואכלו אותם אשר כפר בהם. ''' מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים {{תוספת|כג|מדתלה האכילה בכפרה. ונ"מ בזה לענין שמותרים הכהנים לאכול הבשר כשהם בבגדי כהונה, כיון דהאכילה היא לצורך העבודה, אחרי דבלא זה אין הבעלים מתכפרין. ואמנם אם נטמא הבשר או נעשה נותר או יצא חוץ למקומו קודם שנאכל מתכפרים בעלים בלא אכילתן.}}. (פסחים נ"ט ב׳).


== לה ==
'''וזר לא יאכל. ''' אמר רב גידל אמר רב, זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור, דאמר קרא ואכלו אותם אשר כפר בהם וזר לא יאכל, כל היכא דקרינן ביה יאכלו אותם קרינן ביה וזר לא יאכל, וכל היכא דלא קרינן ביה ואכלו אותם לא קרינן ביה וזר לא יאכל {{תוספת|כד|ר"ל דבעינן שאיסור זרות יהיה בעת שהבשר ראוי להאכל בקדושה לכהנים, משא"כ קודם זריקה אינו ראוי גם לכהנים, ולכן אינו לוקה הזר משום לאו דזרות רק משום לאו דקודם זריקה. ומטעם זה אם אכל זר קדשי קדשים בחוץ לוקה רק משום אכילת חוץ ולא משום זרות, יען כי בחוץ אינם ראוים גם לכהנים, וזה הכלל דרק אז יש איסור זרות במקום שהכהן אוכל ובעת שראוי להכהן לאכול, מפני דהכפרה הבאה מהאכילה היא רק באכילה ראויה וממילא רק על אכילה כזו יחול שם קודש, ודו"ק.}}. (מכות י"ח ב' ).


'''ונשמע קולו בבואו. ''' תניא, ר׳ סימון בשם ר׳ יונתן אומר, והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש, יבא קול ויכפר על קול ההורג נפש [בשגגה] {{תוספת|טז|נראה דסמיך על לשון קול דמי אחיך צועקים, אבל ההורג במזיד חייב מיתה ומיתתו כפרחו.}}. (ירושלמי יומא פ"ז ה"ג)
== לד ==


== לו ==
'''ושרפת את הנותר. ''' [מה ת"ל את הנותר, לומר לך] נותר בשרפה ואין כל איסורין שבתורה בשרפה {{תוספת|כה|ר"ל כל איסורין שנאמר בהם לאו באכילתן. והנה אם הטעם הוא משום תקלת אכילה קשה מאי שנא משאר איסורים, ונראה דהטעם הוא משום בזיון קדשים, שאם יהיו בעין יאמרו שזלזלו בקדשים שלא אכלום בשעתן, וע' תמורה ל"ד ב'.}}. (פסחים כ"ד א').


'''קדש לה׳. ''' תניא, הציץ כמין טס של זהב ורוחב שתי אצבעות ומוקף מאוזן לאוזן וכתוב עליו בב׳ שיטין י"ה מלמעלה וקודש למ"ד מלמטה {{תוספת|יז|פרשו התוס' בשם ר"ת שהיה כתוב יו"ד ה"א בסוף שיטה ראשונה וקודש למ"ד בתחלת שיטה שניה, והשתא נקרא יפה, עכ"ל. ולא אבין איך הוי בכהאי גונא הקריאה יפה אחרי דצריך לקרות ממטה למעלה, ולכן נראה כמו ברור בעיני שט"ס בדבריהם וצ"ל להיפך, שהיה כתוב יו"ד ה"א בתחלת שיטה שניה וקודש למ"ד בסוף שיטה ראשונה, ולפיבאמת עולה הקריאה יפה כסדרה.}}, ואמר ר׳ אלעזר ב"ר יוסי, אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קודש לה' בשיטה אחת {{תוספת|יח|והנה אע"פ שר"א בר"י עד ראיה, בכ"ז פסק הרמבכחכמים (פ"ט ה"א מכלהמ"ק), וצ"ל בדעתו שפסק כחכמים, דכיון דלא מצינו שהודו לו חכמים על פי עדות ראייתו, ש"מ דס"ל דאותו הסדר שראה היה כתוב במקרה ולא מעיקר הדין. –  וע' בגיטין כ' א' דהכתב שעל הציץ היו האותיות בולטות ולא שוקעות, ואע"פ דבכהאי גונא הוי חק תוכות ופסול משום דאינו כותב האותיות מעצמן, אך היה מכה בקורנס מבחוץ והאותיות יוצאות מצד הפנים. ונ"מ בזה בזה"ז לענין גט דהוי כתב, עיין באה"ע סי' קכ"ה ס"ד, וכן נ"מ לענין אם מעשה הדפוס בזה"ז הוי ככתב לענין קדושת ס"ת וכדומה [וחקר בזה הט"ז ביו"ד סי' רע"א ס"א] ומכאן מוכח דהוי ככתיבה ולא חקיקה כמו מכה בקורנס.}}. (שבת ס"ג ב׳)
'''כי קדש הוא. ''' תניא, ר׳ אליעזר אומר, לא יאכל כי קודש הוא, כל שבקודש פסול – בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו {{תוספת|כו|דריש יתור הלשון כי קודש הוא, ודריש דכל פסול קדשים בין פסול מחשבה בין פסול מעשה לוקה על אכילתו. ומטעם זה מבואר במעילה י"ז ב' דהפגול והנותר מצטרפין זה עם זה לאכילה שאם אכל חצי זית נותר וחצי זית פגול חייב, מכיון ששניהם נקראים קודש. וצ"ע ברמבפי"ח ה"ג מפסולי המוקדשין שמביא על דין זה כל שבקודש פסול וכו' דרשה מספרי, ולמה נייד מדרשת הגמרא שלפנינו. ועיין ברש"י מעילה שם שנראה מרהיטת לשונו שגורס כי קודש הם והוא הפסוק הקודם, אבל כנראה הוא טוצ"ל כי קודש הוא, והוא הפסוק שלפנינו דכתיב גבי נותר.}}. (פסחים כ"ד א').


== לז ==
== לה ==


'''על פתיל תכלת. ''' תניא, כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת {{תוספת|יט|ועיין בכ"מ ריש פמכלהמ"ק תמה על הרמב"ם שהשמיט דבר זה, ואולי טעמו משום דהוי חציצה בין ציץ למצח, והכיפה היתה מגעת עד המצח, אף דזה קשה שהרי סתמא דגמרא פריך מזה ואיך יחלוק הרמב"ם.}}. (חולין קל"ח א׳)
'''ועשית לאהרן ולבניו. ''' מקיש בגדי בני אהרן לבגדי אהרן, מה בגדי אהרן יש בהם כלאים אף בגדי בניו יש בהם כלאים {{תוספת|כז|קאי על האבנט של בניו שגם בו היה כלאים כמו באבנט של כהן גדול, כמש"כ לעיל בפסוק ט' אות י"ב.}}. (ירושלמי יומא פ"ז ה"ג).


== לח ==
'''ועשית לאהרן ולבניו ככה. ''' תניא, ר׳ יוחנן אומר, מלואים – כל הכתוב בהן מעכב, מאי טעמא, א"ר יצחק בר ביסנא, אמר קרא, ועשית לאהרן ולבניו ככה, ככה עכובא הוא {{תוספת|כח|עיין משכ"ל בפ' ל' אות י"ט.}}. (יומא ה׳ א׳).


'''על מצח אהרן ונשא. ''' מכאן אר"י, הציץ עודו על מצחו מרצה, אינו על מצחו אינו מרצה {{תוספת|כ|ואע"פ דביוהכ"פ אין כהן גדול נושא כלל הציץ משום דאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב, כפי שיתבאר לפנינו בפ' תשא בפסוק ויעשו להם אלהי זהב, ובכ"ז גם אז הציץ מרצה אם בא הקרבן בטומאה, שאני יוהכ"פ דכל היום מקריבין קרבנות צבור, וקרבנות צבור אין צריכין לרצויי ציץ, וכדאיתא בסוגיא.}}. (יומא ז׳ ב׳)
== לז ==


'''ונשא אהרן את עון. ''' איזה עון הוא נושא, אם עון פגול, הרי נאמר בו (פ׳ צו) לא יחשב, אם עון נותר, הרי נאמר בו (שם) לא ירצה {{תוספת|כא|ולשונות אלו מורה שאין על זה שום רצוי ואלא שייך בזה ונשא אהרן.}}, אם עון יוצא, הרי נאמר כאן לרצון להם לפני ה׳, עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא, אם עון שמאל הרי נאמר כאן ונשא אהרן את עון הקדשים, ולא עון המקדישים {{תוספת|כב|ר"ל דאין הציץ מרצה אלא על עון שאירע בהקרבן, כגון טומאת דם ואימורים וקטורת ונסכים אבל על טומאת הכהנים אין מרצה, וגם עבודה בשמאל בכלל. ובירושלמי פסחים פה"ה הלשון עון הקרבים [צ"ל הנקרבים] ולא עון המקריבים.}}, אם עון בעל מום, הרי נאמר בו (פ׳ אמור) לא ירצה כי לא לרצון יהיה לכם, הא אינו נושא אלא עון טומאה {{תוספת|כג|הואיל ויש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור.}}. (מנחות כ"ה א')  
'''כל הנוגע במזבח. ''' שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי ת"ל עולה, מה עולה ראויה אף כל ראויה {{תוספת|כט|ענין הקידוש ע"י נגיעה במזבח הוא שאם עלו עליו זבחים שוב לא ירדו ואפילו נפסלו אלא ישרפו. ואמנם זה הוא רק בדבר שבכלל נראה למזבח ואפילו נפסל, אבל דבר שמעולם לא נראה כגון שאור ודבש ואיל וצבי וכל איסורי המזבח לא נתקדשו גם אם עלו. ובסוגיא דזבחים כ"ז ב' מבואר דבראוי גופיה יש חילוק בין מזבח הפנימי למזבח החיצון, דמזבח הפנימי מקדש אפילו פסולין העולין רק למזבח החיצון כגון שעלה לו קומץ מנחה גמקדש, אע"פ שקומץ מנחה עולה רק על מזבח החיצון, אבל מזבח החיצון אינו מקדש אלא דברים הראויין לו, ולכן אם עלה עליו קטורת זרה אינו מקדש, וטעם הדבר משום דמזבח החיצון לא נמשח ולכן אין קדושתו חמורה כל כך שיקדש אפילו דברים שאינם ראוים לו, משא"כ הפנימי נמשח ביחד עם המשכן חמיר קדושתיה שמקדש את כל.  ודע דמה שאמר ת"ל עולה – הנה הרמב"ם בפ"ג ה"ג מפסולי המוקדשין הבין דקאי על הפסוק היא העולה דריש פ' צו, דמשם ילפינן במשנה זבחים פ"ג א' שהמזבח מקדש את הראוי לו, ואמר ר' יהושע כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה, מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי לאשים אם עלה לא ירד, אך לשון הברייתא אינו מורה כן, דכך הוא הלשון, ריה"ג אומר, מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי ובין שאינו ראוי ת"ל כבשים, מה כבשים ראוין אף כל ראוין, ר"ע אומר, עולה, מה עולה ראויה אף כל ראווה [ואנו העתקנו כאן רק את דברי ר"ע משום דהלכה כר"ע מחבירו], והנה הפסוק כבשים כתיב כאן בענין בפסוק הבא, ודריש סמיכות, ולפי"ז משמע דגם ר"ע מכוין לעולה דכתיב כאן, וכ"כ רש"י מפורש בסנהדרין ל"ד ב' שהובאה ברייתא זו שם, וז, ת"ל עולה בההוא קרא נמי כתיב, עכ"ל. והנה קשה דבפסוק כאן לא נאמר עולה כלל, וצ"ל דהכונה על הפסוק עולת תמיד דכתיב בסמוך פסוק מ"ב, וכן העתיק מפורש רבינו חננאל בפירושו לסנהדרין שם בזה"ל ר"ע אומר עולת תמיד, ולפיצריך להגיה בדברי רש"י בסנהדרין במקום שכתב בההוא קרא צ"ל – בההוא ענינא, ודו"ק.}}. (זבחים פ"ג ב׳).


'''והיה על מצחו. ''' על מצחו – מלמד שצריך לקבוע לו מקום {{תוספת|כד|רשלא יהא משנה מקומו בכל פעם, ונראה דדריש כן מדלא כתיב במצחו דהוי משמע באיזה מקום שהוא בשטח מצחו, אבל על מצחו משמע על בסמוך ובקביעות מסודרה.}}. (שם ח׳ א׳)  
'''כל הנוגע במזבח. ''' אין לי אלא במזבח, בכבש מניין ת"ל (פ׳ פקודי) וקדשת את המזבח {{תוספת|ל|פירש"י את רבויא הוא, עכ. ולכאורה היה יכול לפרש כפשוטו דשם מזבח בכלל כולל גם כבש אם לא במקום שפורט מקום מיוחד במזבח כמו בפ' ויקרא ונמצה דמו על קיר המזבח, ודרשו בזבחים ס"ה א' ולא על קיר הכבש, אך י"ל דהוכרח רש"י לפרש כן משום דאם לא היתה כונתו לדרוש מרבוי את היה יכול להביא מפסוק זה גופיה דכתיב ביה מזבח ולא הו"ל להביא מפ' פקודי, אלא ודאי דמכוין לרבוי את, וזה לא כתיב כאן.}}, בכלי שרת מניין, ת"ל (פ׳ תשא) כל הנוגע בהם יקדש {{תוספת|לא|וכל כלי מקדש את המין הראוי לו, והיינו כלי הלח מקדשין את הלח וכלי היבש מקדשין את היבש, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת.}}. (זבחים פ"ז א׳).


'''והיה על מצחו. ''' [בשעה שהוא שלם ולא בשעה שהוא שבור] {{תוספת|כה|יתכן דדריש דאי הוי כתיב והיה על המצח היה אפשר לומר דגם בנשבר והשבור ראוי להיות על מצח איש אחר כגון על מצח קטן ג"כ נקרא ראוי, אבל מדכתיב מצחו משמע שיהיה כראוי על מצחו והיינו שיקיף כל מצחו, וממילא בנשבר אינו ראוי לזה, וגם אפשר לדייק כזה מלשון והיה שבהוויתו יהא דהיינו שלם ולא חסר, אבל בגמרא משמע דדרשינן זה מלשון מצחו ומדלא כתיב מצח, ולכן צריך לפרש כמו שפרשנו למעלה.}}. (שם שם)
== לח ==
 
'''על מצחו תמיד. ''' שלא יסיח דעתו ממנו {{תוספת|כו|ומכאן ילפינן בכ"מ לתפלין שאסורים בהיסח הדעת וחייב למשמש בהם בכל שעה ק"ו מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אסור בהיסח הדעת כש"כ תפלין שיש בהם הרבה אזכרות. ובתוס' כאן כתבו דק"ו זה אינו ק"ו גמור משום דשאני ציץ שהשם שבו הוא גלוי, משא"כ השמות שבתפלין שהם מכוסין, ולכן כתבו דאיסור היסח הדעת בתפלין אינו אלא מדרבנן, ורבים חלקו עליהם וס"ל דהוא איסור מדאורייתא משום דהק"ו גמור הוא, כי איזו נ"מ אם השם מגולה או מכוסה.  ולי נראה כדברי התוס', משום דמצינו כמה חומרות בציץ יותר מבתפלין, והסברא נוטה שהוא מפני שהשם שבו הוא בגלוי, כמו בקדושין ס"ו א' אמרו לו לינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך, ופירש"י תן ציץ הקודש על מצחך ויעמדו על רגליהם, לפי שהשם כתוב עליו, עכ"ל. והנה לא מצינו חומר זה בתפלין שצריך לעמוד מפניהם, וזה על כרחך משום שהשם שבציץ הוא מגולה וצריך לנהוג בו כבוד יותר.  וכן בסוטה ל"ח א' הכהנים שבמקדש נושאים כפיהם בדוכן ע"ג ראשיהם חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידו למעלה מן הציץ, ופירש"י מפני שהשם כתוב עליו, והנה גם חומר זה לא מצינו בתפלין שלא יהיו הכהנים רשאים להגביה ידיהם למעלה, ועל כרחך הטעם הוא מפני שחומר בציץ מפני שהשם שבו הוא בגלוי, וכמש"כ.  ולכן נראה ברור לקיים פי' הרא"ש והטור או"ח סי' כ"ח וכן פרשו תר"י דעיקר היסח הדעת בתפלין הוא שחוק וקלות ראש, כי אע"פ שלשון היסח הדעת בעלמא פירושו היסח הדעת ממש, אבל כיון דאינו אלא מדרבנן לא החמירו רק באפשר לבא לידי חלול השם, ונ"מ בזה לענין חיוב המשמוש בהם בכל שעה, דאם היה הפירוש היסח הדעת ממש מדאורייתא היה מחויב למשמש בהם כדי שלא יסיח דעתו, אבל מכיון שאין זה אלא מדרבנן אין חיוב המשמוש רק מדרבנן ולחומרא בעלמא, ועוד יש נ"מ בזה, ואין כאן מקומו של ענין זה להאריך.}}. (שם ז׳ ב׳)
 
'''לרצון להם. ''' לרצון ולא לפורעניות, ולהם לרצון ולאחרים אפילו לפורעניות {{תוספת|כז|ר"ל אין משמשין בהציץ בדבר שאפשר לצאת ממנו פורענות, ומפרש בגמ' כגון אם גזרו במלחמה להרוג את כל אשה בעולה כגון בימי פילגש בגבעה, שהחיו כל שלא נבעלה (שופטים כ"א) ואין יודעים איזו בעולה ואיזו בתולה, ומסגולת הציץ שהבעולה העוברת לפניו פניה מוריקות – אין עושין בחינה זו בישראל עם הציץ, כיון דע"י זה תצא פורענות, שיהרגוה, כמבואר, אבל לאחרים כגון במלחמת מדין שהרגו כל אשה ראויה להבעל עשו בחינה זו עם הציץ אע"פ דלפורעניות היא.}}. (יבמות ס׳ ב')


'''לרצון להם. ''' ת"ר, דם שנטמא וזרקה, בשוגג הורצה {{תוספת|כח|ר"ל בשוגג מרצה הציץ.}}, ובעובד כוכבים אפי׳ בשוגג לא הורצה, מאי טעמא, לרצון להם כתיב ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה הם {{תוספת|כט|רעובד כוכבים שהביא קרבן דקי"ל שמקבלין מהם אין הציץ מרצה, ואפשר לפרש הלשון לאו בני הרצאה נינהו כמו לאו בני גיטין וקדושין הם, והיינו שאין להם מצות ציץ בכלל ולכן לא שייך בהו שירצה על הקרבן הנעשה בטומאה. ורש"י פירש בענין אחר.}}. (זבחים מ"ה ב׳)  
'''וזה אשר תעשה. ''' תניא, יש אומרים הלכות שחיטה היו קשים לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבע, שנאמר וזה אשר תעשה על המזבח {{תוספת|לב|ולשון זה מורה על ההוראה באצבע כמש"כ לעיל ס"פ בא בפסוק בעבור זה עשה ה' לי, ופירש"י שלא היה מבין מהיכן היא מוגרמת, עכ. ומה שתפס דוקא מוגרמת ולא גם שאר דיני שחיטה כמו דרסה חלדה, פשוט הוא משום דאלה אפשר להבין בציור ברעיון, משא"כ מוגרמת תובן רק בציון המקום בדיוק.}}. (מנחות כ"ט א׳).


== מ ==
== מא ==


'''תעשה כתנות. ''' ת"ר ולבני אהרן תעשה כתנות, שתי כתנות לכל אחד ואחד {{תוספת|ל|ור' יוסי סדקאי אכתנות דעלמא, כלומר, מדכתיב ולבני אהרן לכן כתיב כתנות בלשון רבים. והנה בודאי אין הכונה לרבנן שילביש לכל כהן שתי כתנות, דהא קי"ל בזבחים י"ח א' דכהן שלבש שני בגדים ממין אחד מבגדי כהונה עבודתו פסולה, אלא הכונה רק להכין שתי כתנות שיהיה מן המוכן לכשתהיה צריכה חדשה, וידלאו דוקא שתים אלא אפילו יותר מותר, ורק לחיוב תפס מספר רבים המועט, וניחא מה שלא דרשו כן רק בכתנות ולא באבנטים ומגבעות דכתיבי גבלשון רבים, והיינו טעמא משום דרק הכתנות צריך שתהיה אחת מן המוכן מפני שהיא דבוקה לבשר ודרכה לקבל זוהמת הגוף. אלא שבכלל לא נתבאר לי מנ"ל לרבנן לדרוש כן, והא בודאי דברי ר' יוסי נאמרו בסברא, דכיון דכתיב ולבני אהרן לכן כתיב כתנות בלשון רבים וכמו דכתיב אבנטים ומגבעות בלשון רבים, וכהאי גונא אמרו מפורש במגילה ז' א' ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני עניים, ופירש רש"י די מתנה אחת לעני אחד, דאף על פי דכתיב ומתנות בלשון רבים אך גם אביונים רבים משמע, עכ"ל. והנה הרמב"ם בפ"ח מכלי המקדש לא זכר כלל מדין זה, ואע"פ דכפי שכתבנו לא נתבאר הכרח הדרשה, בכ"ז דרשת חז"ל היא, ובודאי יש בה טעם וסברא ואנחנו לא נדע, ומהיכי תיתא להשמיטם כלל וכלל, והיותר קשה דבריש חגיגה ג' א' אמרו חרש באזנו אחת פטור מן הראיה משום דכתיב בפ' הקהל (פ' וילך) תקרא את התורה באזניהם, שתי אזנים, ופסק כן הרמב"ם, ובירושלמי שם פ"ב ה"א תלו דרשה דבאזניהם בדרשה שלפנינו כתנות שתים, וא"כ מכיון דפסק שם כן הוגם כאן לפסוק כן, וצע"ג.}}. (ירושלמי יומא פ"ג ה"ו)
'''ואת הכבש השני. ''' ת"ר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים, מכאן שאם לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים {{תוספת|לג|ומסיק בגמרא דזה דוקא במזבח חדש שעוד לא הקריבו עליו מעולם וגזירת הכתוב הוא שיתחנך המזבח בתמיד של שחר, אבל במזבח ישן אפילו ראשון בין הערבים, ופירש"י דכחיב בפ' פינחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ובההוא קרא לא כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר, עכ. והדברים תמוהים ונפלאים עד מאד, שהרי גם בפ' פינחס כתיב כמו הכא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, וחידוש גדול על הרע"ב ותוי"ט שהעתיקו דברי רש"י ולא העירו מאומה וגם המפרשים לא עמדו על זה, ובגליון כתוב בדברי רש"י עיין בס' ברה"ז אבל אין ס' זה כעת ת.  ואפשר לומר ע"פ מ"ש במגילה כ"ח א' שאל ר"ע את ר' נחוניא הגדול, אם נאמר כבש למה נאמר אחד, אאחד המיוחד בעדרו, ע"כ. ואינו מבואר מה רצה ר"ע בשאלתו, ומה קשה ליה בלשון הפסוק ומה הכריח לר' נחוניא להוציא המלה מפשטה, ונתעוררו על זה איזה מפרשים.  והנה רש"י פירש שם וז"ל, כבש, את הכבש אחד תעשה בבקר, עכ"ל. ולא נתבאר למאי מביא רש"י הפסוק בשלימות, אחרי דידוע הוא, אמנם נראה כמה עמוקים דברי חז"ל ודברי רש"י בחקי שימוש הלשון, כי בפסוק שלפנינו כתיב את הכבש האחד, ובפ' פינחס כתיב את הכבש אחד בלא ה"א הידיעה במלת אחד, ובריש כתובות ב' א' כתבו התוס' דהלשון העבד עברי אינו דבוק, וצ"ל או העבד העברי או עבד עברי, וא"כ קשה לר"ע כאן שכתב את הכבש אחד והיה צאו הכבש האחד או כבש אחד, וכמו ההר הטוב, הארץ הטובה, וזהו כונת רש"י שהעתיק כל לשון הפסוק כדי שלא נטעה שמכוין לפסוק שלפנינו שכתוב כתקונו, הכבש האחד, ודו"ק. ולפי"ז יתבארו דברי רש"י כאן, דאחרי דכתיב כאן הכבש האחד, ולשון זה מורה על שייכות והצטרפות שבין האחד והשני, והיינו שאם לא נקרב האחד לא יקרב גם השני, משא"כ בפ' פינחס כתיב את הכבש אחד, וזה מורה על חילוק ההצטרפות והיחס שביניהם אלא שאין האחד תלוי בחבירו [ולכן דרשוהו לכונה אחרת המיוחד שבעדר, כבמגילה שם], ולפי"ז יפה כתב רשדבפ' פינחס לא כתיב הכבש האחד [כצבדבריו] ולכן מה שכתוב שם הכבש השני אינו מורה שני ולא ראשון כמו הכא, אלא שניהם מפורדים וחלוקים ואינם מתיחסים זה לזה, ולכן אפילו לא הקריב אחד שחרית מקריב שני בין הערבים, וכמבואר, ודו"ק. ועי' בראב"ע כאן, ותמוה, ואולי חסרון דברים יש בפירושו.}}. (מנחות נ׳ א׳).
 
== מב ==
 
'''מכנסי בד. ''' ת"ר, בד – שיהיו של בוץ, בד – שיהיו חדשים {{תוספת|לא|כשעה שהיו בבדי פשתן, עכ"ל. אבל הרמב"ם בפ"ח ה"ד מכלהמ"ק כתב לענין חדשים משום דכתיב לכבוד ולתפארת, ונראה דסמך על מסקנת הגמרא דלא ממשמעות בד ילפינן כן אלא ה"ק בגדים שנאמר בהם בד צריכים שיהיו של בד חדשים, ועל זה מוסיף מדנפשיה טעם משום דכתיב לכבוד ולתפארת, כידוע דרכו לתפוס סמך מפסוק שבענין אף שלא נזכר בגמרא היכי שאין נ"מ לדינא.}}, בד – שיהיו שזורים, בד – שיהא חוטן כפול ששה {{תוספת|לב|דבד היינו בוץ ובעלמא נקראים שש משזר, וקיי"ל ביומא ע"א ב' דברים שנאמר בהם שש צריך שיהא חוטן כפול ששה, והיינו ששה מכל מין ומין שבו, ויתבאר אי"ה לפנינו לקמן בפ' פקודי (ל"ט כ"ז).}}, בד – שלא ילבש של חול עמהן {{תוספת|לג|מפרש בגמרא דהלשון בד משמע לבדו, ונראה הטעם כמשכ"ל אות ל"א משום דכתיב לכבוד ולתפארת.}}. (זבחים י"ח ב׳)
 
'''מכנסי בד וגו׳. ''' תניא, מכנסי כהנים למה הן דומין, כמין פלמניא של פרשים למעלה עד מתנים, למטה עד ירכים ויש להם שנצים {{תוספת|לד|קרוב לאמר דהמלה שנצים הוא כמו שנסים בחלוף אותיות זסשר"ץ ומלשון וישנס מתניו (מ"א י"ח מ"ו) שפירושו ענין חגירה, וה"נ הפי' ויעשו להם חגורות.}}, ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה {{תוספת|לה|רחללים כאלה, משום דגנאי הוא לבגדי הקודש, דאצלם היה המנהג בבגדי חול שהיה תיק בין הירכים לעטוף האבר וכזה כנגד בית הרעי, והוא מגונה, אלא היה החלל רחב ותלוי למטה ועי' ברש"י עוד פי' בזה.}}. (נדה י"ג ב׳)


== מג ==
== מג ==


'''בבואם. ''' עד שיבא כולו לאהל מועד {{תוספת|לו|לאפוקי אם הכניס ידו וקבל קבלתו פסולה, ואפילו הכניס ראשו ורוב גופו לפנים, ואפילו אם רק ציצית ראשו נשארו מבחוץ. וברמב"ם פ"א הי"ב מפסולי המוקדשין הביא בזה הפסוק דפ' צו בבואכם אל אהל מועד, ונראה דט"ס הוא וצ"ל הפסוק שלפנינו, כפי שיתבאר להמעיין בעניני הפסוקים, וע"ע מענין זה לפנינו בפ' תזריע בפסוק ואל המקדש לא תבא ומש"כ רש"י בפ' זה הא למדת שהמחוסר בגדים חייב מיתה יתבאר לפנינו בפרשה הבאה בפ' ט'.}}. (זבחים כ"ו א׳)
'''ונקדש בכבודי. ''' אל תקרא בכבודי אלא במכובדי, ודבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידע מי הוא עד שמתו בני אהרן, אמר ליה משה לאהרן, אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה {{תוספת|לד|סמך על מ"ש בפ' שמיני דלאחר שמתו נדב ואביהוא אמר משה לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ולא מצינו שדבר ה' כזה עם משה רק כאן רמז לו שביום שישרה שכינתו על הבית יתקדש במכובדיו, ולא נרמז למשה מי הם המכובדים עד שמתו הם, ולכן אמר הוא אשר דבר ה', כאיש המוצא פתרון לחידה הנעלמה. –  אמנם בכלל הענין תמוה מאד, מה היתה כונת הקבותכלית הדבר ומטרתו לחנך את המשכן במיתת אנשי המעלה, וכממשה שידע מקודם שכן יהיה הדבר, ומה זה שאמר לאהרן לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה מה טיבו של קדוש השם בזה. ונראה לומר סברא אגדית בזה, משום דכפי שידוע במקרא ובתלמוד היתה תכלית בנין המשכן והשראת השכינה בתוכו והקרבת הקרבנות רק לכפר עונותיהם של ישראל, ולכן לבל יחשוב ההמון שאחרי כל אלה שוב אין עוד הכרח להזהר מלעבור על המצות, אחרי שיש סגולה המכפרת, לכן הראה הקב"ה לדעת כי אין אלה הדברים מגינים על העוברים בזדון על מצות ה', ורק על החוטאים בשגגה ובמקרה וכדומה מסבות שונות שגגות ואנוסיות, והראה זה ע"י מיתת נדב ואביהוא, שאע"פ שהיו צדיקים וחביבים לפניו יתברך, בכ"ז בעברם עבירה זדונית לא הגינה עליהם קדושת המשכן וכו', ואף כי בעוד היותם בתוכו, וכאשר הקריבו אש זרה מתו שם בפנים, ולקיים נורא אלהים ממקדשיך, ומשה אשר כל רז לא אניס ליה והיה יודע מכונת הקב"ה ודרכיו בקודש ידע מקודם שכן יעשה הקבכדי להורות לבאי עולם שיהיו זהירים מן החטא, רק לא ידע עם איזה איש בפרט יקר מקרה הזה, ושוב במיתת נדב ואביהוא ראה תשלום הענין בפרטיו ומעתה יתבארו כל האגדות בזה לנכון, ודו"ק.}}. (זבחים קט"ו ב׳).
 
'''לשרת בקדש. ''' אין בגדי שרת בבמה, דכתיב לשרת בקדש {{תוספת|לז|היינו בבמה קטנה שכל יחיד עושה לעצמו בחצירו וגנתו להקריב עליו קרבנותיו [בשעת היתר הבמות דהיינו קודם בנין הבית בשילה ואחר שנחרבה שילה בימי עלי קודם שנבנה המקדש בירושלים כפי שיתבאר אילפנינו בר"פ ראה (י"ב י"ט) יעו], אבל בבמה גדולה דהיינו במת צבור שהיה בנוב וגבעון קודם שנבנה המקדש ע"י שלמה היה גם בגדי שרת. וטעם הדבר, משום דבבמת יחיד לא היתה השכינה שורה ואין זה נקרא בקודש ולכן א"צ לבגדי שרת דכתיב בהו בקודש, וכהאי גונא היו חסרים שם כמה ענינים דכתיב בהו לפני ה' כמו סמיכת קרבנות ושחיטה בצפון ותנופה והגשה וכלי שרת ועוד, כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בס' ויקרא, וג"כ משום העדר השראת השכינה שם ואין זה נקרא לפני ה'.}}. (שם קי"ט ב׳)




תפריט ניווט