תורה תמימה/בראשית/ד: הבדלים בין גרסאות בדף

== ב ==

'''את אחיו וגו'.'''  את אחיו את הבל – הבל ואחותו, קין ואחותו {{תוספת|א|את רבויא הוא, וטעם רבוי זה הוא כדי שלא יקשה איפה נשאו להם הבל וקין נשים והקימו העולם. וע' סנהדרין נ"ח ב' ולפנינו בפ' אחרי בפ' ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו חסד הוא.}}. (יבמות ס"ב א').

== ד ==

'''ומחלבהן.'''  מהו מחלבהן – משמניהון דידהו {{תוספת|ב|כלומר מהמובחר שבאותו המין, לחד מ"ד מפרש לשון זה איזהו דבר שחלבו קרב למזבח ואין כולו קרב הוי אומר זה שלמים, ומכאן דבני נח הקריבו שלמים, אבל סתם מתניתין דזבחים בסוגיין דב"נ לא הקריבו שלמים רק עולות, ולכן מפרשינן פסוק זה כמו שהעתקנו, דכונת הלשון מחלביהן – משמניהון דידהו וכמש"כ. ועיין ברמב"ם סוף הלכות אסורי מזבח פ"ז הי"א הביא מפסוק זה לסמך שצריך להביא לקרבן וכן לכל דבר הבא לשם ה' מן היפה והמשובח שבאותו המין, יעו"ש בארוכה, ומבואר לפי זה שגם הוא הכריע כמ"ד דלא הקריבו ב"נ שלמים, דלדידי' הוי הפי' מחלביהן – משמניהון, כמבואר.}}. (זבחים קט"ז א').

'''אם תיטיב וגו.'''  תניא, איסי בן יהודה אומר, זה א' מן המקראות שאין להם הכרע {{תוספת|ג|שיש לנטותם למעלה ולמטה כמו הכא דיש לפרש אם תיטיב שאת לשון סליחה, כמו נושא עון, או שאת אם לא תיטיב ולשון נשיאות עון הוא, וכמו והשיאו אותם עון אשמה (פ' נשא). כן פירש"י, ובדבר עיקר דרשא זו עי' בפי' רשב"ם ס"פ וישלח בפסוק ותמנע היתה וגו' כי הרבה תיבות בתורה שאפשר להמשיך המלה למעלה ולמטה אע"פ שאין הכרחם בחיוב. ועי' בת"י כאן שכתבו דלפי הפי' השני הו"ו דואם לא תיטיב מיותר ועי' עוד ברשב"ם שם בפסוק ואיה וענה.}} (יומא נ"ב ב') אם תיטיב וגו'. תניא, אמר הקב"ה לישראל, בראתי יצה"ר ובראתי לו תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר הלוא אם תיטיב שאת {{תוספת|ד|מפרש הלשון תיטיב כנוי לתורה, כמ"ש (ברכות ה' א') אין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם.}} ואם לאו אתם נמסרים בידו, שנאמר לפתח חטאת רובץ {{תוספת|ה|מפרש הלשון חטאת כנוי ליצה"ר, ובאור הלשון לפתח לפי זה נראה דמכוין למ"ש בסנהדרין צ"א ב' דיצה"ר שולט באדם משעת יציאתו לעולם, וזהו שאמר לפתח – כלומר, מיד שיצא לפתח [לאויר] העולם יצה"ר שולט בו, ואם בשנים הבאות אין עוסקין בתורה אז היצה"ר לא יזוז ממקומו.}}, ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר ואתה תמשל בו {{תוספת|ו|נראה דר"ל אם אתה רוצה ללחום עמו אז לא לבד שאין אתה נמסר בידו, היינו שלא ישלוט בך, שזה בא ע"י העסק בתורה, אלא עוד תוכל למשול בו ולכוף אותו ולקבל שכר על זה, וכמ"ש בע"ז י"ז ב' שחכם אחד אמר לחבירו ניזל אפתחא דזונות ונכפיי' ליצרא ונקבל אגרא, וע' בתו"כ ס"פ אחרי ולפנינו שם.}}. (קידושין ל' ב').

'''לפתח חטאת רובץ.'''  אמר רב, יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנא' זבובי מות וגו', ושמואל אמר, דומה לחטה, שנאמר לפתח חטאת רובץ {{תוספת|ט|פירש"י לשון חטה דריש, ואולי י"ל שיש למאמר זה שייכות עם מ"ש בברכות מ' א' אילן שאכל אדה"ר חטה היה, וי"ל שממנו הושתת היצה"ר. ונראה לומר דרב ושמואל לא פליגי אהדדי, דשניהם מודיעים בזה בכלל תכונת היצה"ר שראשיתו מצער ואם לא יתגבר עליו האדם להכחידו בעודו באבו אז אחריתו ישגא וימשוך אחריו את רוח האדם וכל רגשותיו, ומתארים שניהם את ערך קטנותו בתחלתו ע"ד המליצה ותפיסת בני האדם, זה מדמהו לזבוב, קטן היצורים, וזה מדמהו לחטה, קטנה שבצמחים, ודו"ק. –  והנה זה נראה פשוט אשר בדבר מקום מושבו של יצה"ר מודה שמואל לרב שיושב בין שני מפתחי הלב, שהרי בזה לא פליג עליו, ויש להעיר נ"מ בזה לדינא במש"כ המג"א סי' תר"ז ס"ק ג' לענין סדר הודוים ביוה"כ, וז"ל, ויכה באגרוף על החזה [כתבי האר"י], ובמדרש קהלת איתא שיכה על הלב, לומר אתה גרמת לי, עכ"ל, [והוא לפנינו במ"ר קהלת פ"ז בפסוק והחי יתן אל לבו, ולמה כותשין על הלב, למימר דכולה מתמן) והנה לפי המבואר כאן דהיצה"ר יושב בין שני מפתחי הלב, והרמב"ם בפ"א מ"ח דאהלות הגבול דמפתח הלב היא החזה [לפי שבתנועת החזה תנשב הריאה על הלב והנה הוא לו כמו מפתח שיפתח דרך יכנס ממנו האויר ויצא העשן], ולפי"ז מבואר שהעיקר כמש"כ בכתבי האר"י שצריך להכות על החזה אחרי כי שם שוכן היצה"ר והוא הגורם לעבירה. ומ"ש במדרש שיכה על הלב צ"ל דלב לאו דוקא אלא חזה, ולב הוא שם הכולל גם לחזה, וכן צ"ל מ"ש בירושלמי ברכות פ"א ה"ה דהלב הוא סרסור דעבירה שהוא חומד, דהלב לאו דוקא אלא החזה, מקום משכן היצה"ר, וכן פי' הכתוב ולא תתירו אחרי לבבכם, וכהנה מלשונות הכתובים.}}. (ברכות ס"א א').

'''לפתח חטאת רובץ.'''  אמר לי' אליהו לרב יהודה, אמריתו אמאי לא אתא משיח, והא האידנא יומא דכפורי הוא ואבעול כמה בתולתי בנהרדעא, אמר לי', הקב"ה מאי אמר, אמר לי', לפתח חטאת רובץ {{תוספת|י|פירש"י יצה"ר מחטיאו בעל כרחו, עכ"ל, ולדעתי פירוש זה אינו מרווח, דלפי"ז עדיין תשאר השאלה אמאי לא אתא משיח אחרי שאין החוטאים אשמים, כיון דהיצה"ר מחטיאם בע"כ, ולולא דבריו הי' נראה לפרש כונת המאמר של הקב"ה דבאמת החטא מעכב, והבאור הוא ע"פ מ"ש באגדה דחלק צ"ד א' דמשית יושב אפתחא דרומי ומחכה לצאת לגאול את ישראל, ומפני חטאינו מתמהמה לבא אלינו, ועל זה אמר שהקב"ה אומר ברמז דק, לפתח, כלומר לפתת הידוע ששם יושב משיח ומחכה לצאת – חטאת רובץ ומעכב עליו לצאת ממנו, ודו"ק. –  ומה שאמר האידנא יומא דכפורא ואבעלי כמה בתולתי, באמת הוא דבר פלא, שביום הקדוש והמכובד הזה יארעו מעשים מגונים כאלה בישראל, ויותר מזה תמוה הדבר שמצינו ענין עבירה זו ביום זה בכ"מ בש"ס, כמו בגיטין נ"ז א' בדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה המאורסה ביוה"כ, וכ"ה בב"מ פ"ג ב', והוא דבר פלא ולא נתבאר סבת הדבר. ואפשר לומר ע"פ המבואר בסוף תענית כ"ו ב' לא היו ימים טובים לישראל כיוה"כ שבהם בנות ישראל יוצאות מקושטות וחולות בכרמים וכו', ואחרי שידוע שאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות (סוטה ז' א') לא יפלא איפה אם בין המון העם ארעו מקרים מכוערים אפילו ביום זה.  ובזה ארוחנא לתת טעם על קריאת פרשת עריות ביוה"כ, שהפוסקים עמלו למצוא טעם לקריאה זו, ולפי מש"כ הענין מבואר, שהוא כדי להזהיר את העם שלא יכשלו בקרבת עריות מסבת מאורעת היום, ואע"פ שמהראוי הי' לקרות בשחרית, אך א"א לדחות הקריאה של סדר היום, או שהיציאה לכרמים היתה לאחר תפלת המנחה. והנה בר"פ אחרי כתבנו עוד בטעם קריאת פרשה זו ביוה"כ, וכאן אין המקום נועד להאריך בזה.}}. (יומא י"ט ב').

'''לפתח חטאת רובץ.'''  אמר רבי, דבר זה למדני אנטונינוס. יצר הרע שולט באדם משעת יציאה לעולם, שנאמר לפתח חטאת רובץ {{תוספת|יא|סימן לדבר, כי לפתח יציאתו לעולם יצה"ר שולט בו אבל לא משעת יצירה, וכהאי גונא דרשו בירושלמי ברכות פ"ג ה"ה על הפ' כי יצר לב האדם רע מנעוריו – מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער ויצא לעולם, וצ"ע ממ"ש באגדות ר"פ תולדות ויתרוצצו הבנים בקרבה, כשעברה רבקה לפני ביהמ"ד נדחק יעקב לצאת, וכשעברה לפני בית עבודת אלילים נדחק עשו לצאת, הרי דהיצר שולט באדם עודו בבטן. וקצת יש ליישב דזה גופא כלול בדברי רבקה אם כן למה זה אנכי, כלומר, מה נשתנו עלי סדרי הבריאה ששולט בהם היצר קודם זמנם.}}. (סנהדרין צ"א ב').

'''לפתח חטאת רובץ.'''  דרש רבי שמלאי, [בשעה שהולד במעי אמו] מלמדים אותו כל התורה, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ {{תוספת|יב|מפרש חטאת מלשון חסרון וגרעון, והלשון לפתח סימן הוא לצאתו לאויר העולם וכבדרשא הקודמת.}}. (נדה ל' ב').

== י ==

'''קול דמי אחיך.'''  דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעותיו, מכאן שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, אבל דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם {{תוספת|יג|ר"ל וכולן אינן בחזרה, ולא כדיני ממונות שמתכפר בממון. ונ"מ בזה דכשמקבלין עדות בדיני נפשות צריך לאיים עליהם שלא יגידו שקר, וידעו גודל האחריות שמקבלים עליהם בעדותם אשר אם יגידו שקר יחייבו בדם נקי, וע"י זה עון דמיו ודם זרעותיו תלוי בהם.}}. (סנהדרין ל"ז א').

'''קול דמי אחיך.'''  דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך, מלמד שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים {{תוספת|יד|מפני שלא ידע במה להמיתו לכן הכה אותו בעצים ואח"כ באבנים.}}. (שם שם).

'''קול דמי אחיך.'''  אמר רב יהודה ברי' דרב חייא, [דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך] מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פצעים פצעים שלא הי' יודע מהיכן נשמה יוצאת עד שהגיע לצוארו {{תוספת|טו|כך פירש"י דדריש כי מלשון דמי, ולכן הוספנו במוסגר דם לא נאמר אלא דמי, וע' במפרשים.}}. (שם שם).

'''גדול עוני מנשוא.'''  ת"ר, קין בא בעלילה לפני הקב"ה, דכתיב גדול עוני מנשוא, אמר לפניו, רבש"ע, כלום גדול עוני מששים רבוא שעתידים לחטוא לפניך ואתה סולח להם {{תוספת|טז|מפרש דמה שאמר קין גדול עוני מנשוא הוא בלשון תמיהה ולא בלשון הודאה, אבל במ"ר איתא שהתודה קין שגדול עונו אף מחטא אדה"ר, יעו"ש. ונראה דהגמרא והמדרש בזה לשיטתייהו, דבסנהדרין ל"ז ב' דרשו בענין קין דגלות מכפרת עון מחצה, מעיקרא כתיב והייתי נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד [ויובא בסמוך], ובמ"ר ויקרא פ"י אמרו בענין זה הלשון תשובה עושה מחצה, וא"כ הגמרא דס"ל דקין לא אמר בלשון הודאה לכן דרשו גלות מכפרת עון מחצה, והמ"ר דס"ל שהתודה ועשה תשובה דריש תשובה עושה מחצה, ודו"ק.}}. (שם ק"א ב').

'''גדול עוני מנשוא.'''  תניא, בשפיכות דמים כתיב גדול עוני מנשוא, ובלשון הרע כתיב (תהילים י״ב:ד׳) לשון מדברת גדולות, ללמדך שכל המספר לשה"ר מגדיל עונו כנגד עון שפיכות דמים {{תוספת|יז|ומפרש דכן מגדיל עונו כנגד גלע"ר דכתיב בזה (פ' וישב) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וכנגד ע"ז דכתיב בה (פ' תשא) חטא העם הזה חטאה גדולה, ונראה כלל הבאור בזה דע"י לשה"ר אפשר לבא לכל אלה החטאים, ולכן דנו את המספר לשה"ר כגורם לעבירות אלו.}}. (ערכין ט"ו ב').

'''גדול עוני מנשוא.'''  מלמד ששפיכות דמים הוא אחד מן הדברים שנפרעין מן האדם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, דכתיב ויאמר קין גדול עוני מנשוא {{תוספת|יח|נראה הכונה דכיון דהודה קין שגדול עונו מנשוא, והיינו שאי אפשר כלל למחול על זה, דאע"פ שנענש בגלות אפ"ה העון במקומו עומד ועוד יפרעו ממנו בעוה"ב, וכמו שדרשו הפסוק דפ' שלח הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, שהנפש נכרתת ועדיין עונה בה, עיי"ש לפנינו.}}. (ירושלמי סאה פ"א ה"א).

== יד ==

'''כל מצאי יהרגני.'''  אמר רבי אלכסנדרי, כיון שהגיע קצו של אדם הכל מושלים בו, שנאמר והיה כל מצאי יהרגנו {{תוספת|יט|פי' הר"ן ואפילו יתוש ואפילו זבוב, עכ"ל. וטעם הענין משום דכשהגיע זמנו למות סר מאתו צלם אלהים, ואמרו בב"ר פ' ח' דמי שהוא בצלם אלהים שולט בזה שאינו בצלם, ואם כן מכיון שסר מאתו הצלם ממילא שולטים בו כל הברואים שבכולם יש כח החיוני שהוא חלק אלוה ממעל. והר"ן כתב טעם אחר בזה.}}. (נדרים ס"א א').

'''וישב בארץ נוד.'''  א"ר יהודה בריה דרב חייא, גלות מכפרת עון מחצה, מעיקרא כתיב והייתי נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד {{תוספת|כ|כפי הנראה מפרש הלשון וישב בארץ נוד, כלומר, וישב בארץ – כשהוא נוד, והיינו דהמלה נוד אינה שם הארץ אלא תואר אל ערך הישיבה איך ישב. וע' מה שכתבנו השייך לדרשא זו לעיל בפ' י"ג אות ט"ז.}}. (סנהדרין ל"ז ב').

'''עדה וצלה.'''  עדה – שהיה מתעדן בגופה, וצלה – שהיה יושב בצלה של בנים {{תוספת|כא|כך היו בני דור המבול עושין, לוקחין שתי נשים, אחת לצרכם ואחת לפו"ר להעמיד תולדות, וזו שלצרכם היו מעדנין ומבשמין, ולא כן זו שלפו"ר, וזו היא כונת דרשת הירושלמי שלפנינו. ובמ"ר איתא בהיפך, עדה שהיתה עדה מיני', וצלה – שהיתה יושבת בצלו לתענוג, ופי' עדה מיני' – הרה ממנו, דתרגום ותהר – ועדיאת. ונראה עיקר גירסת המדרש, שהרי כתיב ותלד עדה, משמע שעדה היתה מתחלה לפו"ר, ואע"פ דכתיב וצלה ילדה גם היא, אך כבר כתבו בעלי שמוש הלשון דהלשון גם הוא מורה על קדמות הענין הסמוך לו [ע' בפי' הרוו"ה לפ' והבל הביא גם הוא וכ"כ בס' פענח רזא], והכונה שילדה קודם שנשאת ללמך או קודם שיחדה לו לצלו. וגם ראי' לגירסת המ"ר, שהרי מצינו ס"פ וישלח שם אשת עשו – עדה, וחשיב שם הכתוב את הבנים אשר ילדה, הרי דשם עדה יונח על בעלת בנים.}}. (ירושלמי יבמות פ"ו ה"ה).

'''נשי למך.'''  נשי מבעי לי', אלא משתעי קרא הכי, ודכותה (פ' וירא) וה' המטיר על סדום ועל עמודה גפרית ואש מאת ה', מאתו מבעי לי', אלא משתעי קרא הכי {{תוספת|כב|נראה כונת הלשון משתעי קרא הכי ע"פ מ"ש במ"ר פ' וירא (פ' נ"א), א"ר יצחק, בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שההדיוט מזכיר שמו ב' פעמים בפסוק אחד, בתורה – ויאמר למך לנשיו נשי למך, נשי מבעי לי' וכו', וא"כ כש"כ הקב"ה, יעו"ש, והכונה היא שכן הוא מדרך הכבוד.}}. (סנהדרין ל"ח ב').

'''וידע אדם.'''  כשמת בנו של ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו, אמר לי' ר"א, אדה"ר היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר וידע אדם עוד את אשתו, אף אתה קבל תנחומין {{תוספת|כג|הבן שמת לאדה"ר הוא הבל, ויתכן דסמיך ענין תנחומין על הלשון וידע וגו' דוגמת הלשון והענין דכתיב בדוד המלך אחרי מות בנו וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה. ובאור הענין אף אתה קבל תנחומין נראה דר"ל דמן אדה"ר אנו למדין לסדר טבעי חיי האנשים מנהגיהם וסדריהם, ומכיון שאדה"ר קיבל תנחומין ש"מ שכן הוא טבע העולם ולכן חייב כל אדם לנהוג כן אחריו}} [אדר"נ פ' י"ד]