משך חכמה/שמות/לב: הבדלים בין גרסאות בדף

'''עשו ''' להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו כו'. בגמרא פרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס"ג) אמר דאיתקושי איתקוש לחייב על אמירה מיתה יעו"ש. ולפ"ז יתכן דכאן הראה לו שישבור את הלוחות, שמוטב שידונו כפנויה בסייף כדין מיתת בני נח ואל ידונו כאשת איש, שישראל בסקילה על ע"ז ולכן אמר לו שעשו עגל מסכה, שישראל אינו עובר רק בלאו גרידא ולוקה, ובן נח חייב מיתה כדאמר דף נ"ו יעו"ש ויצו זו ע"ז, חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו כו' לחייב משעת עשייה, ולכן אמר לו שידונו כדין בני נח שחייבין מיתה על עשייה לעובדה, ולכן ישבר הלוחות שיתבטלו הקדושין ויהיו נדונין כבני נח, ולכן בפרשת עקב שמשה מספר שבירת הלוחות מספר רק מה שהשי"ת אמר לו סרו מהר כו' עשו להם מסכה כו' וארא כו' עשיתם לכם עגל מסכה כו' ואשברם לעיניכם, התבונן שמה ותראה שזה ישר לפי דרכי הגמרא. ועיין במסכת ע"ז דף נ"ב דיליף ר' ישמעאל ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל, דלרע"ק דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד א"ש דכאן היה דינם כפנויה כבני נח ומשעת עשייה מתחייב ונאסר וקם לו בחטא, ודו"ק היטב.

'''עשו ''' עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה. הנה בכל מקום חשיב מן הקל אל החמור ובגדר לא זו אף זו לכן מוכרח דהאמירה אלה אלהיך הי' החמורה ומוכרח דבקבלו עליו ואמר לו א"א חייב קטלא, כיון דחמורה מזביחה והשתחויה והגמרא אמר דלר' עקיבא דמחייב במגדף קרבן אף דלית בה מעשה ובכריתות אמרו דמגדף חמור מעכו"ם דהוי כאלו גרף הקערה ולא שייר כלום, א"כ אמר אלי אתה לעכו"ם דחמור מזובח לעכו"ם חייב קרבן כ"ש מעכו"ם, ואי דתאמר דאין בה מעשה או משום דחמור לא נתן שגגתו לכפרה הרי מגדף דחמור יותר ומביא קרבן על שגגתו, זה עומק ביאור הגמרא, קמ"ל דאיתקושי איתקוש וא"כ לא שייך למגמר מיתה בהשתחואה דזה אינו בתורת היקוש וכמו עשיית פסל, דאינו רק בלאו וכתובה קודם דהוי מקל אל החמור ולא קשה מה שהקשו בתוס' סנהדרין ס' ע"ב ד"ה מנין כו' ופשוט.

'''ויחל ''' משה את פני ה'. ברכות ל"ב, מלמד שעמד משה בתפלה כו' עד שאחזתו אחילו כו' אש של עצמות כו'. הביאור כי הוא האריך בתפילתו על דבר העגל, עד שהרגיש כי מעצמותיו ג"כ נמצא פגם בזה. וזה שאב נותן בבן עצמות, ובן בנו יונתן היה כהן לפסל מיכה וכמו שאמרו ביש נוחלין נ' תלויה דאביו ממשה יעו"ש, לכן היה לו פ"פ להתפלל נגד דבר ד' ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, כי בבניו ימצא ג"כ הפגם הזה ודו"ק.

'''והמכתב ''' מכתב אלקים הוא כו'. בשבת ק"ד ואמר ר"ח כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן רהב בהר סרו ורס. כונת המאמר הזה נראה, דהשגת השי"ת וחוקי תורתו, היא חכמה העליונה, יש בה שני דרכים אחת להשיגו מהתבוננות הנמצאים, ע"ד שאמר הנביא שאו עיניכם וראו מי ברא אלה, ומקישור הטבעים והויתם כמוש"א מלפנו מבהמות ארץ אלמלא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול כו', והוא התבוננות מהגשמים לעולם השכליים הנבדלים, ומהעלולים לעילת העילות, כדרך שחקר אברהם אבינו ע"ה ואמר יש מנהיג לבירה זו. ויש דרך להבין אמיתת חיוב מציאות השי"ת עפ"י הערה האלדית כדרך שהיה במתן תורה, ואז הבינו בהתהות השכליים הנבדלים מהשי"ת ברצונו המוחלט לא בחיוב, ואחרי זה פרטיות הבריאה שיורדת למטה, וזה נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, שתי ההשגות אלו כנה אותן בזה תוארי הקריאה והבן.

'''והנה ''' כאשר לפתע פתאום שהיה בהם עדיין המשוקעים בתועבות מצרים וגלוליו, איך שיחסו מנהגים רבים והקדישו כל כח לאלקי, וכמספר הכחות היה מספר אלהי העמים, לכן עוד לא נחקק בהם להבין אמיתת מציאות יחיד ביחידות גמורה בלי תואר, בלי גדר, בלי מושג מהותו אצל הנמצאים, וכאשר ראו שכלים נבדלים במעמד הר הנבחר החליפו מהם צורה ביוצרה ובאו לטעות, שכנו אצל אחר שראה למט"ט דיתיב [זה שר העולם מנהיג הבריאה, שע"ז מורה לשון מט"ט בלשון יוני מנהיג והוא חד מתרין כרובי זה שר העולם ושר התורה שאמרו עליו שקושר קשרים לקונו. והנה קיום האומה הוא באופן פלאי בזמן הגלות, אבל כבוד התורה בטלה בעוה"ר, לכן דברו בעלי המשל דמיומא דאתחרב בית מקדשא לא אישתאר אלא חד כרובה דינקא מיניה והבן]. ולכן אמרו במדרש שראו במרכבה ורצו להוציא טטרומולין שבמרכבה פני שור, והחליפו השכליים הנבדלים בכבוד השם היחיד המחויב במציאותו. המהוה הכל מרצונו המוחלט, לכן אמר, כי באמת שהיו שכליים נבדלים במעמד הר סיני אינו מבואר בכתוב רק בזה שגבי משכן כתוב כאשר הראית בהר, ובמנורה אשר אתה מראה, ורק במזבח כתוב כאשר הראה אותך בהר בלשון נסתר ומי הראהו, וע"כ כי מלאך הראהו, וכמו שאמרו כיו"ב במנחות מלמד שגבריאל היה חגור כו', ולכן אמר שזה היה גורם טעותן בעגל, ומשום זה תפש ר"ח הכתוב נבוב לוחות תעשה אותו כאשר הראה אותך בהר, וזה היה סבת הכתוב סרו מהר מן הדרך אשר צויתים כו' כמו שביארתי. וזה מליצה עמוקה בס"ד ודו"ק.

'''ויאמר ''' יהושע קול מלחמה במחנה כו'. הענין עפ"י מה דאמרו במסכת תענית אלפא וריו"ח כו' מדקא שמענא ש"מ לדידי קימא שעתה, וכאן ראוי היה ליהושע לנקום נקמת ד', כי הוא נלחם בחרב עם עמלק, וזה שאמר קול מלחמה כו' דהיה סבור שעמלק בא עוד הפעם להלחם בישראל ואין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל כדאמר פ' יש נוחלין, ולכן היה ע"י יהושע שבא מאפרים בנו של יוסף, ויאמר משה כו' קול ענות אנכי שומע, שאתה לא שמעת, רק אני שמעתי, ש"מ שבדידי תלוי הדבר ולכן התיצב כו' וישק את ב"י ודו"ק.

'''ויהי ''' כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר, הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות א"י וירושלים כו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא"י ובחו"ל [לבד מצות התלוים בארץ] וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלקים להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ד', דת אחד לו עם השפל שבשפלים, ומשה לא קראו התורה רק סרסור, אבל אין התיחסות התורה לו והתורה היא מחויבת המציאות כי קוב"ה ואורייתא חד וכמו שהוא מחויב המציאות כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות ית"ש. והנה דל השכל קצר ידו להשיג מציאות מחייב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כונים למערכת שמים לאמר זהו המרכבה לאלקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו, ורקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה כאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט ע"ז כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל והוא העלם ממצרים וזה הי' גם חטא עגלי ירבעם יעוי"ש היטב למתבונן.

'''וע"ז ''' צווח משה ככרוכיא, האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ד', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל, חלילה גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה, והראיה כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדבור מתיחס למשה ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה וטיטוס נכנס לקה"ק וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, רק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי"ת בלבד, והכרובים חלילה אין להם עבודה ושום מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סמנים וציונים להודיע אם ישראל עושין רצונם של מקום בזמן שפניהן איש אל אחיו כו' ודו"ק. ולכן אין בארון רק לוחות והס"ת והכרובים המה מבחוץ על הכפורת לא בארון רק שמורים למציאות המלאכים כמבואר במורה ח"ג פרק מ"ה.

'''וזהו ''' ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות [וראה כי גדל טעותן עד, אשר לא חשבוהו לספק כלל כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלקי] הבין טעותן ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, ר"ל כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית"ש, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בד' ותורתו הטהורה. וזה דברי הגמ' בכ"מ ומכילתא שגם על עת עמידת בהר נאמר ובלבבם יכזבו לו, שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצויר, ולכך טעו בעגל. ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה יישר, שאמר לו הקב"ה פסל לך שני לוחות אבנים כו' וכתבתי על הלוחות כו' אשר שברת היינו ג"כ להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות, וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון, ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש"י, המה שבורים ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית"ש הקדוש, הנמצא האמיתי, הבורא הכל ית"ש וזכרו. וכמעט ע"ז נכלל כל ספר דברים להזהירם בזה כי לא ראיתם כל תמונה השמר לך כו' כו' ודו"ק.

'''ולפ"ז ''' גם זה מכלל הטעות, שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים, ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקב"ה בהשגחתו הפרטית העלן, ולכך אמר הקב"ה לך רד כי שחת עמך, במה שחת, שאמרו אשר העלית מארץ מצרים. שגם אותך חשבו לאלקי וכאילו היית מעלה אותן ממצרים בכח אלקי בלתי השגחתי הפרטית. וזה רעיון יקר. ולכן בחוקת כי אמרו למה העליתונו, שניהן שוין באו אז הנחשים ונשכום יעו"ש ברש"י ודו"ק.

'''ובזה ''' מבואר דברי התו"כ סוף פרק א' דבר אחר משה משה, הוא משה עד שלא נדבר עמו, הוא משה משנדבר עמו, דכוונתו אל הענין שביארתי, שלא היה למשה שום ענין או כוח להשפיע לאחר שנדבר עמו, לבד מה שרצה הקב"ה בכל פרט כפי הצורך להנהגה הנסיית לאותו שעה, אבל התורה היא מציאות זולתו. ועיין ק"א ומש"כ נראה נכון ודו"ק.

'''וזה ''' מ"ש ואת מקדשי תראו לא מן המקדש את ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. יבמות ו' ע"ב, וזה אני ד' מד' אתה ירא. ולכן אמרו הפלשתים כאשר בא ארון יושב הכרובים מי יצילנו כו' שלא היו מבינים זה, לכן אמר ד' מלך ירגזו עמים יושב כרובים תנוט הארץ ד' בציון גדול כו' על כל העמים יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא שיבינו וידעו כי רק שמך קדוש הוא כו' כו' רוממו ד' אלדינו כו' קדוש הוא שרק ד' קדוש הוא. וראה משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו כו' שלא היה להם ארון וכרובים ומקדש שקראו קודם שנבנה המשכן וכן שמואל במצפה בלא ארון ומקדש וכרובים, רק שמרו עדותיו וחוק נתן למו הוא למשה ואהרן במצוה לבנות משכן ולשמואל לבנות מקדש וכמו שמסר לדוד מגילת בהמק"ד [ירושלמי מגילה פ"ק] לכן רוממו ד' אלהינו והשתחוו להר קדשו אבל לא מן המקדש אתה ירא רק כי קדוש ד' אלדינו שהוא המקדש כל הנקראים בשמו ודו"ק.

'''ובאמת ''' שהעיקר שלבורא יתברך ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו עם העיקר שהבורא יתב' בורא ומנהיג לכל הברואים, המה עיקר אחד, כי כל עיקרי הטעותים שלהם היה בחשבם כי הבורא יתברך אינו מנהיג בשפלים ומשאתו יעצו להדיח, כי אי אפשר למשכיל לאמר כי כל הענינים נפלו במקרה כדעת האוילים, ועל כרחך כי יש מנהיגים בנבראים אשר הבורא לגודל זכות בריאתם מסר להם ההנהגה בתבל, ואם יעבדום וימסרו נפשם בפעולות וענינים אשר מראה כי כוסף הנפש להם ודבוק להם בכל כונתו, אז ימשוך להם טוב וכל שמן וכדברי הנשים הארורות, אבל באמת כל התבל מושגחת כולה בהשגחה פרטית מעתיק יומין, הבורא יתעלה בעצמו, ולו אין חילוק בין תולעת קטן שבים לכל הנבראים ואישים העליונים, מט"ט שר הפנים ומיכאל לבוש הבדים, כי רחוקים המה מאתו בתכלית ההשואה, ומי שיכול להשיג מציאות הבורא יתברך מושגח מאתו שוה עם מט"ט שר הפנים ולא נופל זה מזה, ולא יכול שום מלאך לעשות לנו דבר בלתי רצון הבורא בפרטיות מאומה, וכמו שלא נופל דג קטן מדג הגדול בעצם בריאותו וכן לא נופל המורכב בד' יסודות מהשמש המורכבת ביסודות מזהירים, ככה לא נופל בן תמותה, איש כמונו, בעצם ולא נכנע מאישים העליונים הפשוטים ונבראים מעצם רוחני פשוט, וכולנו כאחד שוים ומושגחים בפרט ונבראים מהנמצא האמיתי בהחלט הבורא יתברך שמו א"כ אין שום תפילה ושום קדושה בעצם מבלי הבורא יתברך ברצונו והשגחתו הפרטית בכל עת בלי הפסק, וכולם בטלים במציאותן אל הבורא יתברך ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין, ואמר בפשוט, מה למעלה מה שהוא למטה, מה לפנים, מה שהוא לאחור, שהבורא יתברך הוא ראשון והוא אחרון, הוא לפנים ולפני ולפנים, וזה שאמר שמע ישראל ד' אלקינו, היינו הבורא יתברך משגיח בפרטיות והוא אלקינו בכל פרט ופרט, לכן תדע כי ד' אחד, ואין אלקי זולתו כאשר ביארנו. ויש להאריך בזה ואכ"מ.

'''כי ''' ברע הוא. פירוש, כי היו במצרים עובדי ע"ז ונתערבו בגוים ולמדו מעשיהם, ונשאר עדיין מעט רע קלוט, והופסק הזוהמה בעמידתם אצל הר סיני, מ"מ נשאר אצל קצתם נטיה, וכאשר ראה אהרן שכן הוא חלילה יומשך הדבר ויתגלה מעט ומעט השורש פורה רש ולענה, ע"כ התחכם לעשות עגל ולהוציא מכוח אל הפועל כדי שיצאו כל הניצוצים הרעים ויודע מה אתם וזה כי פרעה אהרן, פירוש מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, רש"י, יעו"ש ודו"ק.

'''כה ''' אמר ד'. בתדב"א פ"ד, מעידני עלי שמים וארץ כו' שלא אמר השי"ת למשה וכו' עיי"ש. אולי פירושו משום דאמר לשון כה אמר ד' ולא בזה, שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה, וע"כ שלמד בקו"ח ערש"י ודו"ק. ובפרט בדבר צווי שהוא לשעה לעשות מיד היה לומר זה כמו בכל התורה.

'''ויעמוד ''' משה בשער המחנה כו' עברו ושובו משער לשער, הענין, כי אמר הרגו איש את אחיו כו' וקרוב פסול לדין כמו שפסול לעדות, וזה שאמר שהדיינין יהיו אחרים, והוא שאמר משער לשער, היינו מב"ד לב"ד וכמו שתרגם אונקלוס פ' תצא על קרא ואל שער מקומו ולתרע ב"ד אתריה וכמו שפירשו סוף נגמר הדין על ויטהו אל תוך השער, והוא דן אותם כדין עיר הנדחת בסייף, ואין עושין עיר הנדחת אלא בב"ד של ע"א, וזה שאמר ויעמוד משה בשער המחנה הוא בב"ד הגדול ומשה מופלא שבהם ודו"ק. ולפי פסק הרמב"ם דמן התורה קרובים מן האם כשרים לעדות א"ש, שזה שאמר ואיש את אחיו כו' הוא מן האם כדאמר ביומא לאביו ולאמו לא ראיתיו זה אבי אמו מישראל. ובזה מיושב מה דלא דריש על אמו, זה אמו מישראל, דעל האם הרי הוא קרוב מן התורה [ואפשר משום דקרא דקהלת ואשה בכל אלה לא מצאתי זה העגל כמו דדריש במדרש שם]. והא דאמר ביומא דף ס"ו חד אמר גפף ונשק במיתה, ברור דסבר כר' יהודא בתוספתא דסנהדרין פרק י' דכתיב והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו כו' וכל הפה אשר לא נשק לו מקיש נשיקה לכריעה מה על הכריעה חייב כך על הנשיקה ובמה מיתתן בידי שמים והתוספות ישנים שם לא הביאו תוספתא זו ונדחקו דהוראת שעה היה יעו"ש ודו"ק בכ"ז היטב.

'''מדרש ''' וי"ר, ואשה בכל אלה לא מצאתי, אילו נשי דור המדבר, רבי אמר נשי דור המדבר כשירות היו כיון ששמעו שהן אסורות לבעליהן מיד נעלו דלתותיהן, ובמדרש חזית בפסוק לבבתני אחותי כלה אית דאמרו נשי דור המדבר כשירות היו כו' ולא נתנו מנזמיהן לעגל וכיון ששמעו שאסורות להן כו' והפירוש עפ"י מה דאיתא בפ' מצורע פ' י"ז שהעידו עדות שקר בהקב"ה ואמרו לעגל אלה אלקיך ישראל ומנין שלקו בצרעת שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא שפרחה בהן צרעת, וכן במדרש נשא כל צרוע וכל זב מהיכן היו המצורעים כו' מעגל יעו"ש היטב ומצורע אסור בתשמיש המטה כמו דאיתא במו"ק דף ז' ואפילו לרבי מ"מ בימי ספורו אסור כמד"א וישב מחוץ לאהלו ופשוט.

'''מגילה ''' דף כ"ה. מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם כו' קמ"ל כ"ש דניחא להו דהו"ל כפרה. בזה א"ש מה דלא מפ' הגמ' טעמא דעגל שני נקרא ולא מתרגם, דמשום יקרא דאהרן קפדי. ויעוין בירו'. ולפי הגמ' א"ש, דבני ישראל דלא הוה להו כפרה שלמה דכתיב וביום פקדי ופקדתי ואמרו רז"ל אין לך כל דור שאינו נוטל אונקיל אחת מחטא העגל (פרק חלק דף ק"ב) לכן מתרגם כי היכי דלהוי להו כפרה. אבל באהרן שנתכפר לגמרי לכן אינו מתרגם משום יקרא דאהרן. ודו"ק. וכהן משיח בעו"ג דינו בשעירה כהדיוט, משום דבטלה ממנו החשיבות לגמרי, אבל אהרן היה מביא עגל בן בקר כמו שמביא על שאר עבירות פר כהן משיח שלא היה חטאו כחטא עו"ג, לכן הקריב עגל בן בקר. וזה ביאור הספרא ריש שמיני אעפ"י שנתרצה וכו' עיי"ש. ובלוים היה פר לחטאת שלבכורים ג"כ נחשב כפר הע"ד בשאר עבירות וערש"י שם ודו"ק.

'''בעו"ג ''' דף ד'. לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה כו' כלומר גבורים ושלטים ביצרם היו ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהן אלא גזירת מלך הי' לשלוט בהם ולא היה אלא ליתן פ"פ לבע"ת כו'. רש"י. ועוד יש בזה כונה מועלת כי הדור הזה הם היו המקבלים התורה במעמד הנורא שראו כבוד ד' ושמעו איך הי' מצוה שישמעו למשה והמה המנחלים המסורה לבניהם עד דור אחרון, והנה ידוע שכל המופתים אינם אמתים רק מי שראם אך לעתיד ישוב זכרם ספור (לשון רבינו במורה ח"ג פרק נו"ן), לכן להראות כי לא היה למקבלי התורה מסני שום ספק במה שראו במעמד הנורא אחרי כי ירד משה וצוה להלוים לעבור משער לשער ולהרוג הלא הלוים היו רק אחד ממאה נגד רבבות אלפי ישראל חלוצי צבא, כי המה היו כשמונת אלפים ובכל זה הניחו אותם אלפי בנ"י ולא עמדו נגדם אלו הי' אצלם שום ספק במעמד הנבחר הזה האם לא עמדו על נפשם ונקהלו להשמיד הלוים לבלי יכלו להרוג בהם מספר גדול כשלשת אלפי איש, ומזה הוא נראה להדור יולד אחריהם כי לא הי' להם שום ספק במעמד הנורא רק כיון שירד משה מההר ידעו שהן חייבים מיתה וימותו משה עפ"י צווי הלוים ושתו מימי העגל אף כי ראו שהמות כרוך בזה שרצו שתהא מיתתן כפרה על חטאיהם ולכך זכו לחיי העוה"ב ודו"ק היטב.