המאיר לעולם/א/ו: הבדלים בין גרסאות בדף

[[שאגת אריה/ו|'''בשאגת אריה''' סי' ו']] כתב דאילם שאינו מדבר יכול לצאת חובת קריאת שמע שישמע מאחר ויכוין לצאת ידי חובתו דשומע כעונה ודלא כמש"כ בשבולי הלקט דלא אמרינן שומע כעונה רק במי שיכול לדבר ולא במי שאינו יכול לדבר דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וע"ז חולק השאגת אריה ואומר דלא שייך לומר כן רק במצות בילה במנחה דלכתחלה בעינן מצות בילה ג"כ אלא שאינו מעכב בדיעבד בזה שייך לומר דמ"מ ראוי לבילה בעינן לעכובא, וכן בכל מקום דמבואר בש"ס הך דרבי זירא, אבל לענין שומע כעונה דמי שיכול לדבר יכול לצאת ע"י שמיעה אף לכתחלה ש"מ דשומע כעונה הוא כדיבור ממש ופיו של חבירו הוא כפיו ממש ולא שייך לאמר דבעינן שיהא ראוי לדבר דשמיעה הוא ג"כ כדיבור ממש זה הוא תוכן דבריו. ולכאורה יש להקשות עליו מהא דאמרינן ב[[בבלי/קידושין/כה/א|קדושין כ"ה ע"א]] לענין בית הסתרים נהי דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן כדרבי זירא וכו' והרי שם לא בעינן ביאת מים בבית הסתרים אפילו לכתחלה ומ"מ בעינן שיהא ראוי לביאת מים. וכן יש להקשות ממש"כ [[תוספות/יבמות/לא/ב|התוס' ביבמות ל"א ע"ב]] ד"ה דחזי וכו' בשם ר"ת דעדים יכולים לשלוח כתב ידם לבית דין והב"ד יקבלו עדותם ע"י הכתב, והא דדרשינן מפיהם ולא מפי כתבם הוא דוקא באילם שאין יכול לדבר בפיו דכל הראוי לבילה וכו' והרי שם לענין עדות מי שיכול לדבר יכול גם לכתחלה לשלוח כתב ידו לב"ד ש"מ דכתיבה חשיב ממש כדיבור ומ"מ בעינן שיהא ראוי להגיד בפיו, וכן יש להקשות ממש"כ ה[[רשב"ם/בבא בתרא/קמב/ב|רשב"ם בב"ב קמ"ב ע"ב]] ד"ה יכיר וכו' שכתב וז"ל וכיון דנולד בחייו אפילו לא ראהו אביו ולא הכירו מימיו הואיל וראוי להיכרא אין היכרא מעכבת בו כר' זירא וכו' עכ"ל. והרי שם בנולד בחיי אביו לא בעינן היכרא אף לכתחלה ומ"מ בעינן שיהא ראוי להיכרא. אבל באמת כל אלו הקושיות לק"מ ודברי הש"א נכונים דעיקר החילוק בין שומע כעונה דלא בעינן שיהא ראוי לדיבור ובין כל הנך שהבאתי הוא כך, דבכל מקום דאתמר הך דרבי זירא כגון במצות בילה במנחה כתוב אחד אומר דבעינן בילה וכתוב אחד אומר דלא מעכב אבל מ"מ לא נוכל להכחיש הא דכתיב בתורה דבעינן בילה ממש. לכן אנו אומרים דאע"ג דבילה אין מעכב בהכשר המנחה מ"מ לענין זה אהני משמעות הכתוב המצריך בילה בפועל לא לבד לענין לכתחלה אך גם לענין דיעבד לענין שצריך שיהא ראוי לבילה דהא בע"כ משמעות הכתוב הוא דצריך בילה בפועל, וכן במצות קריאה ביבמה אע"ג דאין קריאה מעכב כמו דדרשינן ב[[בבלי/יבמות/קד/א|יבמות ק"ד]] ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש מעכב ולא קריאה. מ"מ לא נוכל להכחיש ולומר דלא הצריך הכתוב קריאה כלל לכן אמרינן דאהני קרא המצריך קריאה לא לענין לכתחלה לחוד אך גם לענין דיעבד דנצטרך ראוי לקריאה. וכן הוא לענין קריאה בביכורים ב[[בבלי/בבא בתרא/פא/ב|ב"ב פ"א ע"ב]] וכן הוא לענין ביאת מים בבית הסתרים דכתוב אחד אומר ורחץ את כל בשרו וכו' דמשמע אף בית הסתרים וכתוב אחד אומר וידיו ודרשינן מה ידים מאבראי וכו' וממעטינן ביה"ס כמש"כ התוס' ב[[תוספות/קידושין/כה/ב|קדושין כ"ה ע"ב]] בזה שייך לומר דבעינן ראוי לביאת מים דנהי דכתיב וידיו דמוכח בזה דלא בעינן ביאת מים בבה"ס מ"מ לא נוכל להכחיש דמקרא דכתיב ורחץ את כל בשרו מוכח דגם בבה"ס בעינן ביאת מים לכן אמרינן דאהני קרא דורחץ לכל הפחות דבעינן ראוי לביאת מים. וכן לענין עדות אע"ג דפשוט לחז"ל דלא בעינן שיגידו עדותן בפה דוקא דהא לא בעינן רק שיודיעו לב"ד עדותן ומה חילוק יש בין הגידו בפיהם ובין הודיעו לב"ד במה ששלחו להם כתבם. מ"מ לא נוכל להכחיש דפשט הכתוב דע"פ שנים עדים משמע הגדה בפה דוקא דבלשון ע"פ שנים עדים א"א לומר דגם כתיבה בכלל לכן מסתבר לחז"ל לאמר דלשון על פי הנכתב בעדים הוא להורות דבעינן לעכובא שיהא העד יכול לדבר ולא אילם כמו שדרשו חז"ל מאו ראה וכו' לפסול סומא לעדות כמש"כ ה[[רשב"ם/בבא בתרא/קכח/א|רשב"ם בב"ב קכ"ח ע"א]] ד"ה בפסלות וכו' כן דרשינן מע"פ שנים עדים לפסול אילם לעדות דבעינן שיהא יכול לדבר דאילם הוא פסול הגוף כמו שכתוב ב[[קצות החושן/חושן משפט/מו|קצה"ח סי' מ"ו סעיף ל"ו]] והסכים עמו ה[[נתיבות המשפט - ביאורים/חושן משפט/מו|נתיבות המשפט]] והיינו מקרא דע"פ שנים עדים, וכן לענין היכרא בבכור אע"ג דפשוט לחז"ל דלא בעינן היכרא ממש דאטו ההכרה מצוה היא הא לא בעינן רק במקום שיש לנו ספק אם הוא בכור ולכן היכא שידעינן שהוא בכור לא בעינן הכרה אף לכתחלה מ"מ לא נוכל להכחיש דפשטא דקרא דיכיר משמע הכרה ממש לכן דרשו חז"ל מזה דאהני קרא דבעינן שיהא ראוי להכרה. אבל לענין שומע כעונה אין לאמר דלשון ודברת בם הנאמר בקריאת שמע הוא דיבור ממש בפיו ולא שמיעה מאחר אלא דמקרא אחר ידעינן דגם בשמיעה יכול לצאת ידי חובתו [והוא קרא דמלכים המובא בסוכה ל"ח ונאמר דגמרא גמירא לה ואסמכוה אקרא דאל"כ תקשה כמו דמקשה הש"ס בעלמא עד דאתי יחזקאל מאן אמרה] דאל"כ היה מהראוי דגם מי שיכול לדבר יצטרך לכתחלה שידבר בפיו ולא שישמע מאחר כפשט לשון ודברת בם דמשמע דיבור בפה אבל מדלא בעינן דיבור בפה אף לכתחלה ש"מ דמקרא דמלכים ילפינן דשמיעה מאחר הוא ממש כדיבור וגם שמיעה מאחר הוא בכלל ודברת בם הנאמר בתורה לענין ק"ש ולכן לא בעינן דיבור בפה אף לכתחלה וא"כ לא שייך בזה דנבעי שיהא ראוי לדיבור הואיל וגם שמיעה הוא דיבור א"כ מהיכא תיתי דנבעי שיהא ראוי לדיבור וזה הוא כונת השאגת אריה ג"כ. ומש"כ השאגת אריה ההוכחה דלא בעינן ראוי לדיבור מהא דלא בעינן דיבור אף לכתחלה אינו אלא להורות שלא נטעה לאמר דבלשון ודברת בם אינו נכלל שמיעה מאחר אלא דמקרא דמלכים המובא בסוכה ל"ח ידעינן דגם בשמיעה יכול לצאת י"ח וא"כ היה מהראוי דנצטרך לכל הפחות שיהא ראוי לדבר כפשט של ודברת בם דמשמע דיבור ממש ונאמר נהי דדיבור ממש לא בעינן ראוי לדיבור בעינן כמו בכל מקום, וע"ז הוכיח השאגת אריה דאינו כן אלא דמקרא דמלכים ידעינן דגם שמיעה מאחר הוא בכלל ודברת בם ולכן אין מקום להצריך ראוי לדיבור דאל"כ היה ראוי להצריך לכתחלה דיבור גם במי שיכול לדבר כמו בבילה במנחה וקריאה בבכורים ובחליצה ולא דמי לביאת מים בבה"ס דלא בעינן אף לכתחלה אע"פ דפשט לשון הכתוב ורחץ וכו' משמע אף בה"ס אלא דמקרא אחר ידעינן דלא בעינן ביאת מים בבה"ס ומ"מ לא בעינן ביאת מים בבה"ס אף לכתחלה דשאני התם כמש"כ התוס' ב[[תוספות/נדה/סו/ב|נדה ס"ו ע"ב]] ד"ה כל דלא שייך להצריך ביאת מים בבה"ס אף לכתחלה דאטו טבילה מצוה היא הא לא בעינן רק שיטהר האדם. משא"כ בילה במנחה שהיא מצוה. כונתם דאף למ"ד טבילה בזמנה מצוה מ"מ אין הטבילה גופא מצוה מצד עצמה רק הטהרה הבא מן הטבילה היא המצוה והואיל ואין ביאת מים מעכבים בדיעבד גם לכתחלה לא בעינן דבאורייתא לא שייך לחלק בין לכתחלה ודיעבד והואיל ואין מעכב בדיעבד ונעשה טהור בלא ביאת מים בבה"ס א"כ למה נצטרך ביאת מים לכתחלה. משא"כ בילה במנחה נהי שאין הבילה מעכב מ"מ בעינן בילה לכתחלה דבילה גופא היא מצוה בעצמה וא"כ בק"ש שהיא מצוה אם נאמר דמשמעות ודברת בם אינו רק דיבור ממש אלא דמקרא דמלכים ידעינן דגם שומע כעונה לצאת י"ח היה מהראוי שגם מי שיכול לדבר יצטרך לכתחלה שידבר בפה כפשט הכתוב של ודברת בם כמו בילה במנחה וקריאה בחליצה ובבכורים, ומדלא בעינן אף לכתחלה ש"מ דמקרא דמלכים ידעינן דגם שמיעה מאחר הוא בכלל ודברת בם, וכן לענין עדות אע"ג דפשט הכתוב דע"פ שנים עדים משמע הגדה בפה ממש אלא דמסברא ידעינן דלא בעינן דוקא הגדה בפה, מ"מ אין מקום להצריך הגדה בפה אף לכתחלה דהא הגדת עדות אע"ג שהיא מצוה מ"מ אין זה מצוה מצד עצמה רק מצד התולדה הבאה מההגדה היינו שע"י עדותם ידעי הב"ד לפסוק הדין להוציא הגזלה מיד הגזלן וא"כ הואיל ופשוט לן דגם ע"פ עדות בכתב יוכלו לחתוך הדין למה נצטרך הגדה בפה אף לכתחלה ודומה לביאת מים בבה"ס דלא בעינן גם לכתחלה וכנ"ל בשם התוס' בנדה ס"ו ע"ב. וכן לענין הכרה בבכור הואיל ואין ההכרה מצוה לא שייך לאמר דנבעי הכרה אף לכתחלה. לכן דברי השאגת אריה נכונים אלא שקיצר בדבר, וכן אין להקשות על השאגת אריה מ[[בבלי/נדרים/עג/א|נדרים ע"ג ע"א]] מטעם המבואר לעיל:

ס"ם קשה דלפ"ז מנא לן דבעינן ראוי לביאת מיסבבה"ם הואיל דכל בשרו לא קאי כלל אבכ"ם ואי משום דיקשה לא לכתוב כל ולא נבפי קרא דוידיו לגלות דלא בעי ביאת מים בבכ"ם ח"א דהא דרשו חז"ל בטירובין כ' ובסוכה כ' מכל דבעינן מים שכל גופו מולה בהם ומשו"ה ס"ל להראב"ד בספר בטכ"ם בשפר כמים סרק ו' וכטאו הב"י ביו"ד סי' ר"א דלא במינן במפין מ' סאה משום דלא כתיב בו כל בשרו רק ורחץ אח בשרו" ולדפת כסוברים דגם במפין במינן מ' סאה א"כ גע"כ צ"ל דלא מחבת כל דרשו כן מז"ל דבעינן מ' סאה דהא במעין לא כתיב כל ומ"מ במינן מ' מאס תקשה אימא דהא לס"ז בע"כ לא אצטריך סבת כל רק לבכ"ם ונהי דלא מטכב ביאת מים בגכ"ס מקרא מידיו מ"מ נימא דבמינן לכתמלה ביאה מים בבה"ם כמו דבעינן ראוי לביאת מים משום דורסן את כל בשרו גם אבכ"ם קאי ואי משום דטבילה לאו מצוה גיא מ"מ ננמי לכחמלה ביאת מים כמו בהשקאת סוטה. לכן נ"ל דלעולם הקרא מרחץ את כל בשלו גם אבכ"ם קאי אלא משום דלא מסתבר לאמר דכונת התורה הוא להצריך ביאת מים בבכ"ם לכתחלה משום דאין הטבילה סצוה. לכן יותר מסתבר לאמר דהא דכתבה התורה תבה כל וכללה גם נכ"ם לא לענין להצריך ביאס מים בבה"ם אף לכתסלה רק לענין להצריך ראוי לביאת מיס בבכ"ם ושאני השקאת סוטה ומליצה דגלי בהו קרא בהדיא להצריך קריאה לכתסלה במליצה אפ"ג שאין מעכב בדימגד ואפ"ג שאינה מצום מצו פצמה