אבני נזר/אבן העזר/רמה: הבדלים בין גרסאות בדף

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

א) (שם) ולדרוש להו דאונס שרי, קשה לי לשיטת הריב"ש סי' קע"ב בקהל שהחרימו שלא לצחוק ועבר אחד ונכנס למקום שהי' הדבר קרוב שיכריחהו לצחוק ואח"כ הי' מותר משום פיקוח נפש והשיב הריב"ש דכהאי גוונא לא חשוב אונס כיון שמתחילה הביא עצמו לידי כך, והביא ראי' מהא דהדוב והנמר כו' הרי אלו אונסין אימתי בזמן שבאו מאליהן אבל אם הולכין במקום גדודי חיות ולסטים אין זה אונס, וה"נ הרי הביאה עצמה לאונס זה בכניסתה לחופה:

ב) ולכאורה יש לומר דאח"כ בשעת ביאה היתר דפיקוח נפש דוחה האיסור דאינו בכלל יהרג ואל יעבור כמבואר הטעם בפוסקים אי משום דקרקע עולם ונראה לי דלפי הטעם דקרקע עולם לא חשוב היתר שהרי כתב הר"ן בחי' סנהדרין בטעם קרקע עולם דג"ע ילפינן דיהרג ואל יעבור מש"ד וטעמא דשפיכת דמים שלא יהי' זה מציל עצמו בגופו של חבירו אבל בג"ע בקרקע עולם אינה מצלת עצמה בביאת איסור דחשוב כשפיכת דמים, רק במה שמוסרת עצמה לביאה ואף אם לא יבעלנה הרי לא יהרגנה, נמצא שלא הותרה גוף הביאה לצורך פיקוח נפש, דלהציל עצמו בג"ע אסור, רק המסירה לביאה שאינה צריכה למחות, ושוב חשובה אונס על הביאה, דאי אפשר לה למחות שמא יהרגנה, וזה מותרת שלא למחות, אבל גוף הביאה אין היתר אלא אוסם] אי משום דנבעלת לגוי אינה בכלל ג"ע ולאו משום אונס אלא דפיקוח נפש דוחה:

ג) ואין לומר דמ"מ חשוב ומעלה בו מעל א שמותר, שהרי מדעתו נכנסה לחופה, אך הא ליתא דאסתר מדעת מרדכי נכנסה לאחשורוש ומצוה רבה עבדא ואעפי"כ נאסרה למרדכי משום ומעלה בו מעל ומקרא מלא הוא ותאמר לאה בגד ופירש"י בגדת בי כאדם שבוגד באשת נעורים אף שנתנה בעצמה שפחתה אליו:

ד) ונראה ליישב דהנה הריב"ש כתב שם וז"ל ואפשר לחלק דהתם לענין חיוב הנזק שנתחייבו בו מן הדין והוא רוצה לפטור עצמו מחמת האונס וכיון שהוא גורם האונס הרי הוא פושע וגורם האונס ואין ראוי שיהי' פוטר אותו האונס ההוא, אבל בנידון זה אף אם מתחילה פשע בהראות עצמו במקום הצחוק אין זה מחייבו בחרם וכשהמלך צוה עליו וצחק מפני פיקוח נפש הרי עתה אנוס הוא בשעת הצחוק ולא חל עליו החרם שאין כוונת הקהל שיהרג ואל יעבור שהרי אם בא לפנינו לשאול היינו מורין לו שיצחוק ולא יעבור על מצות המלך עכ"ד:

ה) וראיתי בספר ישועות ישראל סי' כ"א שפירש חילוק הריב"ש בין פטור אונס בין פטור משום פק"נ דפטור אונס ילפינן מולנערה לא תעשה דבר ואונס כשמה וכל שסובב לעצמו לא מקרי אונס אבל כל שהותר משום פיקוח נפש הרי הפ"נ דוחה האיסור ואין כאן איסור כלל דומה לחולה שאכל דברים המחליאים אותו עד שצריך לחלל שבת עבורו דאין כאן איסור, וזה שכתב הריב"ש וצחק משום פיקוח נפש ובהם האריך, ואף שדברי טעם הן, אין נראה שיהי' זה כוונת הריב"ש, שהרי כתב וכשהמלך צוה עליו וצחק מפני פ"נ הרי עתה אנוס הוא, הנה שאחר שכתב מפני פיקוח נפש כתב הרי אנוס הוא, הרי שמשום טענת אונס פוטר אותו:

ו) והנ"ל בכוונת הריב"ש, דהנה צריכין להבין ראיית הריב"ש מהא דשומר, דשומר על. מה שהוליך אותו במקום חיות אנו מחייבין אותו ודומה לזורק חץ בבהמה והרגה דאף שבשעת מיתת בהמה אנוס הי' חייב על הזריקה ה"נ חייב על הפשיעה, וכך הם דברי הנמק"י סוף פרק כיצד הרגל, אבל הכא שעל שעת הצחוק אתה בא לחייבו ואז אנוס הי':

ז) אך נראה דהנה בתוס' פרק אלו נערות (ל"ד:) דשומר משעת פשיעה נתחייב, ומשמע בנמק"י ריש פרק הגוזל ומאכיל, דאם בא האונס לבסוף שלא מחמת הפשיעה דקי"ל דפטור, מ"מ בתחילה נתחייב אלא שאונס שאח"כ פוטרו (וע"כ בספק אם בא האונס מחמת הפשיעה הוה לי' איני יודע אם פרעתיך וכיון דחזינן דאונס הוה פטור, א"כ מה בכך שבתחילה פשע ונתחייב מ"מ כיון דאח"כ הוי אונס יפטרנו האונס {{עוגן|פב:}}{{עוגן|פב־ג}}אלא ודאי דגם אח"כ לא נחשב אונס כיון שהוא סיבב הדבר, וא"כ חייב על הצחוק שאח"כ מחמת אונס המלך כיון שהוא סיבב על עצמו, ועל זה כתב הריב"ש שאפשר לחלק, דנהי דאונס כזה אינו פוטרו מפשיעה שבתחילה, מ"מ אינו בדין שיתחייב עליו, והכא אם תחשבנו אונס אין כאן התחלת חיוב שלא הי' דעת הציבור שיהרג ואל יעבור, ואם אתה הולך בתר עכשיו אין כאן התחלת חיוב כיון שלא הי' דעת הציבור להחרים על זה, ותיזיל בתר מעיקרא לחייבו אינו בדין, משא"כ בשומר שמתחילה פושע הי' וכבר נתחייב, ולפי זה בכל מקום דאמרינן אנוס רחמנא פטרי', כל שסיבב לעצמו אונס אין האונס פוטרו, וכיון דלשון הש"ס אונס רחמנא פטרי' משמע שבעצם יש חיוב על המעשה רק שהאונס פוטר, וכשסיבב אין האונס פוטר:

ח) ותדע שאנוס רחמנא פטרי' אין הפירוש שאין התחלת חיוב. שהרי בהגוזל קמא אייתי ראי' דמומחה לתרנגולי את ואפטרך, ואם כשהי' אונס אין התחלת חיוב הלא המוציא מחבירו עליו הראי', אלא ודאי חיוב יש והאונס פוטר וצריך להביא עדים על הפטור כמו טענת מחלת דאינו נאמן בלא מיגו, וכיון שהאונס פוטר כל שסיבב אינו פוטר, אבל אשת איש שנאנסה דמותרת לבעלה לאו מונערה לא תעשה דבר ילפינן, אלא מוהיא לא נתפשה, דאין איסור רק אם לא נאנסה, וא"כ אם נאנסה אין כאן התחלת איסור, ולא דמי לפטור אונס בכל מקום שהתורה כתבה שבזה פטור והאונס פטור, משא"כ בזה הוא תנאי באיסור שלא נתפשה:

ט) ולקמן (ט') דמקשה הש"ס ואמאי ס"ס היא ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון, ויקשה לי איך ספק באונס ספק והא קי"ל דצריך להביא עדים שהי' אונס, בחו"מ סי' ר"א, וביור"ד סי' רל"ו סעיף ואו, וכן בב"ק אייתי ראי' דמומחי לתרנגולי את ואפטרך, ומוציאין ממון דמסתמא לא חיישינן לאונס, ואיך נחשב ספק דאונס ספק:

י) אך לפמ"ש נכון היטב דווקא פטור אונס בכל מקום דמונערה לא תעשה דבר ילפינן כדאיתא בב"ק (כ"ח:) ע"כ צריך להביא ראי' על הפטור, ועוד יש לדמותו למ"ש הפוסקים אחרונים בטעם דברי הרמב"ם ספיקא דאורייתא לקולא, דכל דבר הנכתב בתורה הכוונה דווקא על וודאי ולא על ספק, וה"נ דהתורה פטרה אונס צריך שיהי' דווקא ודאי אונס. אבל סוטה אדרבה תנאי האיסור היא לא נתפשה:

יא) ובזה נראה ליישב קושיית התוס' שם שהקשו דאפי' קיבל בה אבי' קידושין פחות מבת ג' הוה ס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון שמא בקטנות ופיתוי קטנה אונס הוא, ולפמ"ש נראה דהנה לקמן (ל"ה:) ת"ר הממאנת אין לה לא קנס ולא פתוי, ובגמ' הא קטנה בעלמא יש לה קנס וקנס היינו אונס, ועיי"ש בתוד"ה לא קנס וקשה כיון דקטנה היא לא משכחת בה פיתוי דלעולם אונס היא ושותה בעציצו, ע"כ נראה דתרי גווני אונס הם, אונס דקרא ותפשה ושכב עמה שלא הי' לה רצון אל הביאה, הב' תחילתה באונס וסופה ברצון דחשוב אונס דיצרא אלבשה ואף שבאמת מתרצית, מ"מ היא מוכרחת לרצון זה, וכן כתב הרמב"ם שיצר האדם וטבעו כופה אותו לרצות כמו כן פיתוי קטנה שאין לה דעת שלא להתפתות וטבעה גובר על שכלה, והנה לקמן (נ"א:) והיא לא נתפשה ויש לך אחרת שאעפ"י שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שתחילתה באונס וסופה ברצון משמע דמהיא דריש, לפי זה באונס הבתולה דליכא קרא כהאי גוונא לא חשוב אונס. אך התוס' יבמות (נ"ו:) כתבו דאסמכתא היא, ומסברא היא דיצרא אלבשה:

יב) אך נראה דאונס הזה שבאמת מתרצית רק שמוכרחת לרצות לאו מוהיא לא נתפשה ילפינן ולומר דכהאי גוונא חשוב נתפשה דלא דמי, דאיסור סוטה מפורש במשנה דסוטה (ט') היא נתנה עיני' במה שאינו שלה שלה נטלו ממנה, וכשנתפשה לא נתנה עיני' כלל, משא"כ זו שנתרצית, אך היתר סופה ברצון מולנערה לא תעשה דבר ילפינן כמו בריש פרק המניח ובנדרים דשם החיוב על מעשה עבירה וכשאנוס אין עליו חיוב של כלום, ה"נ כיון דאנוס הי' על הרצון שמוכרחת לרצות אין עלי' עונש של כלום, ואף שנתנה עיני' כו' אין עונשין אותה על זה ואין נוטלין ממנה שלה, וע"כ דין המאנס הבתולה. כשמפתה קטנה אין עליו עונש מאנס, דבאמת כה"ג לא חשוב נתפשה, דחיוב מאנס קאמר בגמ' משום שעבר על דעתה ועל דעת אבי'], וזה לא עבר על דעתה שהיתה רוצה, ואף שהי' מוכרחת על רצון זה ואין מחייבין אותה על רצון זה דילפינן מולנערה לא תעשה דבר, אבל אין ראי' משם לחייב אותו דסוף סוף היתה מתרצית ולא עבר על דעתה. יג) שוב מצאתי כן בחי' הרמב"ן (דף ל"ז:) ד"ה מתנ' הבא על בתו דשוטה ומפותה אין מצילין אותה בנפשו דמ"מ היא מתרצית, ויותר מזה מפורש במלחמות ר"פ נערה דקטנה מפותה דינה דין מפותה שאם כנס לא משלם:

יד) נשוב לענינינו דמקשה ספק ספיקא היא ספק באונס ספק ברצון אף שבכל מקום צריך להביא ראי' שאנוס הי', היינו משום שמעשה היזק נעשה רק אנוס רחמנא פטרי' וזה בידוע שהוא אנוס, אבל בנתפשה דסוטה לאו משום דאונס רחמנא פטרי' אלא משום דלא נתנה עיני' ואין התחלת איסור של כלום, מעתה בפחותה מבת ג' אין להקשות שמא זינתה כשהיא קטנה ואונס הוא, דבזה הרי נתנה עיני', רק שאין עונשין אותה ע"ז כיון דאנוסה היתה על הרצון כנ"ל וצריך עדים שהיתה אנוסה, אבל בספק קטנה אין להכניס זה בספק כלל טו) ואין להקשות דא"כ הא דתחילתה באונס וסופו ברצון דווקא בלא פשעה שהכניסה עצמה למקום האונס, אבל אם הכניסה עצמה שוב לא מקרי אונס לפטור מקרא דולנערה לא תעשה דבר כיון דנתנה עיני' כו' רק שהיא מוכרחת אל הרצון ופטורה מקרא דלונערה לא תעשה דבר כו' דאנוס רחמנא פטרי', וזה בשהי' אנוסה גם מתחילה לא כשהכניסה עצמה כמו שהוכיח הריב"ש מהא דהוליכה למקום חיות ולסטים, וא"כ הא דולדרוש להו דאונס שרי, הא בזה תהי' אסורה שמא סופה ברצון כיון שהכניסה עצמה בתחילה אל האונס. מיהו בלאו הכי כתב הפנ"י בהא דתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת דווקא שלא הכניסה עצמה מתחילה, וע"כ אשה שנתייחדה עם פרוצים אינה נאמנת לומר נאנסתי דחיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון:

{{עוגן|פג.}}{{עוגן|פג־א}}טז) ונראה דהנה יש להסביר חילוק הנ"ל בהביא עצמו לידי אונס בין הפטור מולנערה לא תעשה דבר דאז לא חשוב אונס בכה"ג, בין פטור אונס דסוטה דהפטור מוהיא לא נתפשה כמו שיבואר, דכשהפטור מולנערה לא תעשה דבר בנזקין וכה"ג הרי נעשה ההיזק, ע"כ מחוייב לשמור מתחילה שלא יעשה ההיזק, וכשלא נשמר לאו אנוס הוא, משא"כ בסוטה דהאיסור לבעלה משום שנתנה עיני' במה שאינו שלה, ואם היתה יכולה להציל עצמה ולא הצילה עצמה חשוב ג"כ כאילו נתנה עיני', כיון שיודעת שיבא עלי', ופסיק רישי' חשוב בכל מקום כמכוין, אבל באנוסה אין כאן התחלת איסור לבעלה, וע"כ אף שבשעה שנכנסה לחופה הביאה עצמה לידי כך, הרי לא הי' ברור שיבא עלי' הטפסר, דאל"כ פשיטא שאין שום נ"מ אם נשאת ברביעי או בשאר ימים, שכל הטעם שאם יהי' לו טענת בתולים כו' ואם תבעל לטפסר תחילה לא שייך בבעל טענת בתולים, וע"כ שלא הי' ברור שבודאי הי' משמרים עצמם בחשאי שלא יתוודע ליוונים, וע"כ כיון דבשעת כניסתה לא הוי פסיק רישי' ולא חשוב נתנה עיני' אז באחר, ואינה מחוייבת לחשוש שמא יבא הטפסר, דאז לא תחשב עיני' נותנת באחר כלל ואין התחלת מעילה בבעל (וכבר נתבאר דלענין איסור מותרת לכתחילה ליכנוס לחופה כיון דאח"כ תהי' מותרת משום פיקוח נפש דנבעלת לגוי אינה בכלל ג"ע, רק לענין מעילה בבעל כיון דאח"כ תהי' אנוסה ואינה נותנת עיני' באחר ולא הוי מעילה בבעל ג"כ] וע"כ איננה מחוייבת לחשוש שמא יבא הטפסר ויהי' מעל כיון דבאנוסה אין כאן מעילה בבעל שלא נתנה עיני' כו':