אבני נזר/אבן העזר/קלו: הבדלים בין גרסאות בדף

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

ב"ה יום ה' י"א למב"י בונה ירושלים לפ"ק פה סאכטשאב.

בעובדא שאחד שאל מאשה שיש לה בעל טבעת קידושין שלה בלא ידיעת הבעל וקידש בה ארוסתו בחופה וקידושין, לאחר איזה ימים נודע להבעל והסכים למעשי', ומעלתו מסתפק אם יועיל ריצוי בעל למפרע, כיון שטבעת קידושין שלה כמ"ש בחו"מ סי"נ והיא כנכסי מלוג שלה שהם שלה, אלא שהבעל מוציא מיד לקוחות, אבל כשאינו מוחה חל הקנין למפרע:

תשובה

א) הרמ"א סי' כ"ח ז"ל שאל כלי מאשה שיש לה בעל חוששין לקידושין אעפ"י שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא שאל מן בעל, תשובת רשב"א עכ"ל, והנה יש בדבר איזה שינוים מתשובת רשב"א, האחד, דהתם אמרה הבת הרי לך טבעת ולא הזכירה לשון שאלה, והב', דהרשב"א חשש לבטל הקידושין דמן הסתם כל תכשיטין שביד האשה הם של בעלה ואין לה רשות בהם ליתנה לאחרים, מ"מ מידי {{עוגן|קכא.}}{{עוגן|קכא־א}}ספק אינו יוצא, ואם כוונת רשב"א במ"ש הם של בעלה דמה שקנתה אשה קנה בעלה לא הי' לו לומר דמן הסתם, רק הכל של בעל, אלא וודאי כוונתו שבעלה נתנם לה ללובשם והם אינם שלה דקיי"ל אלמנה שמין מה שעלי' שלא נתנם לה רק להתנאות בפניו, אבל משום מה שקנתה כו' לא הי' מתבטלים הקידושין כלל, דמ"מ שלה הם, ואף שהבעל מוציא מיד הלקוחות, אינו מוציא בחיי' רק הפירות ולא הגוף כמפורש בש"ע סי' צ' סעיף ט', והגם שמבואר ברשב"א שם שבלא זה היא רק ספק דאינו רק ספק שמא נתנה לו הטבעת במתנה ע"מ להחזיר, מ"מ לדידן דקיי"ל במקדש בטבעת שאולה מסתמא מתנה ע"מ להחזיר היא או מתנה לגמרי אזיל החשש זה:

ב) אך ישוב לזה מה ששינה מדברי רשב"א שלא הזכירה לשון שאלה, משום דלדידן דקיי"ל כרא"ש במגרש בטבעת שאולה אין נ"מ בין לשון שאלה לנתינה, ומ"ש אף מה שקנתה כו' ורשב"א לא חשש לזה, משום דשם הי' המעשה שהבת נתנה לו בפני המתקדשת וידעה המתקדשת שלא הי' להבת וכ"ש למקדש רק קנין הגוף ונתרצתה בזה, אבל אם שאל שלא בפני המתקדשת אינה יכולה להתקדש בקנין הגוף, שהיא לא נתרצתה. להתקדש רק בכל הזכותים שבטבעת גוף ופירות, וע"כ כתב הב"ש הוא חשש בעלמא, אף שרמ"א כתב ג"כ חוששין, ומה הוסיף הב"ש, אך כוונתו דאפילו ספק גמור לא הוי, וברשב"א מבואר שהיא עוד יותר מספק אך משום שהתם הי' בפני המתקדשת ואין כאן חשש משום מה שקנתה כו', רק דאפשר מסתמא משל בעל הם והרי מ"מ בידה הם, וי"ל חזקה מה שביד אדם שלו, משא"כ בשאל שלא בפניו דקנין פירות שיש לבעל בודאי מבטל הקידושין ע"כ אינו רק חשש בעלמא:

ג) והנה ח"מ כתב, ועכשיו נוהגין להקל כו', משום דמסתמא אין הבעל מקפיד מנתינה ע"מ להחזיר, וב"ש דוחה דלא שייך ניחא למיעבד מצוה בממונו דיש לו פסידא, ואינו מובן, דע"מ להחזיר מה פסידא יש לו, אך הדבר יובן עפ"י מ"ש רמב"ן במלחמות פ"ק דגיטין בהא דבדבר שיש קצת חוב אינו מועיל שלא בפניו, ולכאורה לעולם זכות היא כיון שביד מי שזוכין בשבילו למחות, ואם כן מאי חובה איכא כיון שבדעתו הדבר, אך משום דאם הי' חייל בהחלט לא הי' זכות לא חשיב זכות והכא נמי כיון שלא הי' נחותא וזכות להבעל רק מצד התנאי שאם לא יחזיר לא יחול, ואם הי' חל בהחלט לא הי' זכות לא חשיב זכות. ועי' תשובת הרי"ם סי' ל"ז דה"מ והנה קשיא לי, והטעמים שכתב דלא מהני תנאי רק בדבר שיכול המעשה לחול בלא התנאי, משא"כ אם לא התנאי לא הי' זכות לא מהני להתנות שע"י התנאי יועיל, דתנאי מילתא אחריתא או דשוב שייך ברירה. וגם בנדון הב"ש יש טעמים אלו ממש כיון דאי לאו על מנת להחזיר לא הי' שייך ניחא למיעבד מצוה בממונו דהי' הפסד, ממילא לא מהני גם בתנאי, אלה דברי הב"ש, ונכון:

ד) מעתה אף שנתוודע והסכים למעשי' היינו לנתינה על מנת להחזיר ואגלי למפרע שגם תחלה הי' ניחא לי' בעל מנת להחזיר, מ"מ בלא תנאי אין ראי' דניחא לי' וכיון דלא ניחא לי' בלא תנאי לא מהני לחול משום זכות גם בתנאי:

ה) מלבד זה בשאל שלא בפני המתקדשת, וגם בשעת חופה מחמת הקולות קרוב לדבר שלא שמעה משאלה, ואם שאלו מאשה שיש לה בעל ואינה מתקדשת בקנין הגוף לבד, ועוד שדברי הח"מ סי' נ' חולק עליו הב"ש סק"א בשם מהר"ם מינץ. ומסקנת אחרונים דהוי ספיקא דדינא:

ו) ועוד דגם המקדש בטבעת שאולה מבעליו הגם שפסק הש"ע כרא"ש דמקודשת, הרשב"א ח"ד סי' רע"ג חולק, ודחה כאחת הרא"ש ממ"ק. והב"י בטח לא ראה תשובה זו שאלו כן הי' מביאו, גם הכנה"ג בהגהות הב"י אות כ"ח לא ראה תשובת רשב"א ח"ד שמסופק אם הרשב"א ס"ל כהרא"ש וכן מהרח"ש לא ראה, ואלו הי' רואה הב"י לא הי' סותם כהרא"ש, ומקדש בטבעת שאולה הוי ספק קידושין כ"ש בזה, וצריכה קידושין אחרים אך בלא ברכה:

<noinclude>{{דיקטה}}

{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>