אבני נזר/אבן העזר/ס: הבדלים בין גרסאות בדף

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

לכבוד אדוני אבי הגאון וכו' שליט"א.

בדבר השאלה הגם כי נאבד ממני מכתבך וכבר פקדתי אליך ע"י אחי וחתני ר"מ שיחי' שתשלח לי שנית העתק ונשאר מעל, עכ"ז אכתוב לך כפי העולה בזכרוני מהגב"ע, נראה מתוך התשובה שהמעשה הי' שבמת הנמצא הי' בו סימן בשוה עם העינים ובעלה של זו הי' בו אותו הסימן, והעדים מעידים על מקום הסימן שבבעלה. המגיה], וכך הי' ששנים העידו בתורת עדות דאס עס האט אויס גיוויזען כמעט גלייך עם העינים, ואחד מן השנים העיד דאס עס האט אויס גיוויזען כמעט נאך למטה מן העינים, ושלישי העיד כי הי' למעלה מן העינים ושאלו אותו הב"ד אם אומר בתורת עדות, והשיב כי בתורת עדות אינו יכול להגיד, והרביעי אמר כי נדמה אליו כי הי' למעלה מן העינים, ושאלו אותו ג"כ כנ"ל והשיב ג"כ כי בתורת עדות אינו יכול להעיד, ואמו של הבעל אומרת שברור לה שהי' למעלה מן העינים זה השאלה כפי העולה בזכרוני:

ב) ולפענ"ד יש ללמוד דחשוב עדות מש"ס פסחים י"ב. אחד אומר בב' שעות ואחד אומר בשלש, אף שאינו רואה במורה שעות רק שמשער ברעיונו [דוודאי אין העדים אומרים שכך ראו במורה שעות, דא"כ אם המורה שעות טוב אפי' בדנקא ופלגא {{עוגן|נט.}}{{עוגן|נט־א}}לדנקא לא יטעו, ואם אינו טוב א"כ הקלקול לפי טעות המורה שעות, וגם לא שייך אדם טוטה הלוא המורה שעות טועה, ומוכרח במה שאומרים שברור בעיניהם לפי השערות דעתם חשוב עדות גמור], וכן אחד אומר ב' מרדעות ואחד אומר שלש דאינו רק שאומר שלפי מראית עיניו כך הוא נראה גבוה, והגם דבאמת אמרינן שם דטועה בשעה אחת ובמרדעת אחת, וא"כ ה"נ [נימא] דטועה, ובאמת קצת הוא למעלה מן העינים ואין זה המת בעלה של זו], י"ל דלא אמרינן טועה רק לתרץ העדים, ועוד דהא התוס' כתבו בפסחים (י"ב.) ד"ה לר"מ דלא תלינן הטעות כלל בשני עדים עיי"ש והורגין עי"ז שאומרים המזימין בשעה פלונית עמנו הייתם ולא חיישינן דטעו ואף שהוא לתרץ העדים, כ"ש בנידון דידן:

ג) אך את זה ראיתי להר"ן  ז"ל שכתב בהא דרב גידל המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו וקשה אפי' בשעה ששית נמי, ותירץ דבשעה ששית חיישינן שהעדים טעו וקרו לה ששית, הרי דאפי' בשני עדים חיישינן דטעו, ואף שאין לתרץ העדים, ובאמת צריך להבין דעת הר"ן ז"ל דהא אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה כתב הר"ן בפ"ב דכתובות דחיישינן שהי' קרוב לה וטעה ואעפי"כ בשנים אומרים קרוב לו אינה מגורשת ודאי וקרוב לה מגורשת ודאי ולא חיישינן דטעו (כדתנן בפ"ח דגיטין] וע"כ דבאמת זה הטעם בהא דבשעה ששית] כיון שאין אומרים רק השערות דעתם לעולם חיישינן לטעות, וא"כ ה"ה בנ"ד שאמרו עם האט אויס גיוויזען ולא אמרו סתם שראו שכך הי', שניחוש לטעות, העולה מזה דהתירא דאשה זו תלוי באשלי רברבי דלדעת התוס' מותרת, ולהר"ן אסורה:

ד) והנה יש להתיר מטעם ס"ס דהא לשון התה"ד דמעט עמוקה לא הוי סימן מובהק משמע אבל סימן אמצעי הוי וקי"ל דספק היא אי סימנים דאורייתא וע"כ פסק הרמ"ה, הובא ברבינו ירוחם והובא בב"י, דאם נשאת בסימן אמצע לא מפקינן לה מבעלה [גם י"ל לדעת הרמ"ה הנ"ל כיון דבדיעבד לא תצא א"כ הספק רק לענין לכתחילה והוי ספיקא דרבנן, ואף שהש"ך בסי' ק"י מחמיר בספק ספיקא נגד חזקה והר"ן בקידושין כתב דאפי' בספיקא דדינא מוקמינן אחזקה, והוכיח כן מדקי"ל דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא, מ"מ יש לצרף דעת הרמב"ם דמהני תפיסה וגם דעת הפוסקים הובא במל"מ דלא מוקמינן אחזקה בספיקא דדינא עם דעת הרמ"א דמהני ספק ספיקא במקום חזקה:

ה) עוד נראה דלא חשוב חזקת א"א כיון שמעידין רק על המת המוטל לפנינו להחזיקו שזה בעלה, ודומה לאשתמודענא דאחוה דמיתנא בפרק החולץ וכדברי הרי"ף שם, וראי' לזה דאל"כ איך מדמה הש"ס יבמות (ק"כ) סימן דבעל מת לאבידה ולמ"ד סימנין דאורייתא סמכינן אסימן גופו להתירה, הא סימנין דאורייתא ילפינן מאבידה ושם אפילו ע"א מהני כמ"ש הר"ן בחולין (צ"ו.) דנאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני, ובאשה פשיטא דלא מהני ע"א רק משום מילתא דעבידי לאגלויי,, ואף זה רק מדרבנן, וא"כ איך ילפינן אשה מאבידה, וע"כ נאמר כמ"ש התוס' בהא דמחזירין שט"ח ומוציאין ממון דהסימנים מועילים רק על השט"ח וממילא מוציאין ממון, כמו כן באשה שמעידין רק שגוף זה בעלה וממילא האשה מותרת, [וכ"כ בתשו' הרי"ם בסוגיא דסימנים] וא"כ ה"ה דמהני ספק ספיקא, ולא חשוב להוציא מחזקת איסור, כן נראה לכאורה:

ו) אלא דאכתי איכא חששא, שהרי העד השלישי שבא לפני ב"ד וידע ששאלוהו בתורת עדות ואמר שהוא למעלה מהעינים והרי העד שאינו בעלה, שהרי במת הנמצא הוא שוה (בחוטם) [עם העינים], וא"כ כיון שהעדים ראשונים יש לומר דטעו והוא למעלה מן העינים רק שנתיר מטעם סימן אמצעי והעד הוא כנגד הסימן, ואף דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אף להעמיד בחזקתו כיון שלולי עדותו היתה מותרת כמ"ש הרא"ש דע"א אינו נאמן לפטור ממחויב שבועה ואינו יכול לישבע וילפינן דבר דבר מממון, מ"מ כיון דסימנין ילפינן רק מאבידה ובאבידה גם ע"א מהימן כדברי הר"ן הנ"ל וא"כ כשמכחישין זה את זה לא נדע על איזה נסמוך וכפי הנ"ל דכל תלוי' דסימנין משום שמעיד רק על המת הנמצא, ובכה"ג אף ע"א נאמן מה"ת כמו באבידה וכנ"ל. ואף שחזר אח"כ ואמר שאינו יכול להגיד בתורת עדות, מפיו אנו חיין והוא חוזר ומגיד כיון שמתחילה העיד בפה מלא שהי' למעלה מן העינים ולא אמר עס האע אויס גיוויזין:

ז) וגם עדות אמו שאמרה שברור בעיני' שלמעלה מהעינים ואף דצרה אינה נאמנת להכחיש וה"ה שאר נשים, מ"מ הרי להנ"ל דנאמנת להכחיש הסימנים מה"ת וכיון דנאמנת מה"ת י"ל דאף החמש נשים נאמנת להחמיר ואף דלהקל אינה נאמנת אף במקום שהנאמנות מה"ת כדמוכח בפ"ב דגיטין דאינה נאמנת להביא גיטה בא"י כמו שנאמנת בסוטה להעיד שנטמאת לאוסרה על בעלה ולא לפוסלה מכתובתה, הרי דלהחמיר במקום שנאמנת מה"ת נאמנת:

ח) איברא דלאחר העיון יש לדחות כל זה ונאמר דטעמא דהר"ן דע"א נאמן באבידה כמו בקדשתי את בתי [כיון דאינו רק מברר למי קידשה נאמן משום חזקה אין אדם חוטא ולא לו ה"ה באבידה כיון דאינו רק מברר למי האבידה דדבר שבערוה וממון חד דינא אית להו] דחזקה אין אדם חוטא ולא לו וכיון דאינו מתורת עדות רק מחזקה לא שייך אינו חוזר ומגיד, וגדולה מזו כתב הר"ן בהעיד שלא בפני ב"ד אף דמהני בעדות אשה, כל שכן בנ"ד דאינו מטעם עדות רק משום חזקה:

ט) ואין להקשות א"כ בעדות אשה אפי' העיד בפני ב"ד לא יחשב חוזר ומגיד כיון דנאמנותו משום מילתא דעבידא לאגלויי או משום דייקא ומינסבא די"ל דנהי דמשום עבידא לאגלויי תקנו חכמים להאמינו, אחר שתיקנו חכמים חשוב עד שהרי חייב עלי' קרבן שבועה בלא הגיד, וע"כ דחשוב עד, וכן נאמן עד אחר להכחישו אף דבהעד המכחיש ליכא מילתא דעבידא לאגלויי ולא דייקא, וע"כ דזה רק טעם התקנה אבל באמת נאמן מתורת עד]:

י) גם יש לומר דנאמן לפרש דבריו דאמר רק כפי שהי' נראה בעיניו וע"כ הגיד מתחילה כמו עד אומר שני מרדעות דהוא ג"כ לפי אומדנא, וע"כ כששאלוהו בפירוש בתורת עדות נתיישב כיון שאינו יודע בבירור לא יגיד בתורת עדות, וא"כ כיון דבשיטת הר"ן קיימינן א"כ אף הוא י"ל דטעה:

יא) ועתה נשוב לעדות חמותה, ונלפע"ד דלא דמי לטומאה דסוטה, דהנה הרשב"א כתב בהא דאין השליח נאמן שמכיר הגט משום דחיישינן דמשקר כדי שלא יפסיד שכרו, או שלא יהי' למשלח תרעומת עליו, ולכאורה קשה דהא משום תרעומת לא מיפסל לעדות כמ"ש התוס' בב"ב פרק חזקת הבתים ובפרק מי {{עוגן|נט:}}{{עוגן|נט־ג}}שהי' נשוי, וכן הסכמות הפוסקים בסי' ל"ז ועי' בתשו' הרי"ם חלק חו"מ סי' י"ד, וצריכין לחלק דדווקא היכא דנאמן בתורת עדות לא חשבה התורה שמעיד שקר משום נגיעה, לבד בהנאת ממון, וע"כ אוהב ושונא כשרים להעיד, משא"כ בע"א דאבידה דהוא רק משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו, וכיון דאיכא נגיעה כל דהו של תרעומת אזיל החזקה, וע"כ בעד סוטה דרחמנא הימני' בתורת עדות אפי' צרתה דהוי שונא כשר כמו שונא שכשר להעיד, אבל באבידה וה"ה להעיד בהמת הנמצא שהוא בעלה או שאינה בעלה דהוא רק משום אין אדם חוטא ולא לו, וכיון דשונאתה לא שייך זה, דאזיל חזקה וכמו משום תרעומת כנ"ל:

יב) אולם נ"ל גם בזה יש לשדות נרגא ואין להאריך, ושאלתי לתלמיד אחד שלמד בביאלא בעוד המעשה ההוא הי', אם אשת המת מכחשת ואמר שמכחשת ואמרה שהי' שוה עם העינים ובזה פשוט דחמותה אינה נאמנת דע"א בהכחשה לאו כלום הוא בפרט במקום סימנים, וכן מוכח בב"מ (י"ח.) דקאמר סימנים וסימנים וע"א יניח, ומשמע דסימנים וע"א גרידא ינתן לבעל הסימנים, וכן משמע מהא דסימנים ועדים ינתן לבעל העדים, משמע עדים דווקא, והיינו משום דבעל הסימנים מכחישו, וע"כ אפי' בשבעל העד אומר סימנים ג"כ אינו מועיל ע"א, ולכאורה מאי שנא משאלו לא הי' אומרים סימנים כלום, אך הטעם משום ע"א בהכחשה כנ"ל:

יג) עוד יש צד להתיר דראשו קרח באמצע, ומ"ש שאפשר שנקרח ע"י מים, א"כ אמאי נשאר שערות סביב, גם מלשון הגב"ע שהראש לא הי' מונח במים, באופן שאם האשה מכחישה את חמותה נלפע"ד לצדד להתיר, דעד רביעי שנדמה לו ואמר שבתורת עדות אינו יכול להגיד, זה ודאי לא משמע שיחשב עדות ושלא נחשבוהו לטועה, ובטח אף התוס' יודה, כל זה כתבתי להלכה ולא למעשה עד יתירו שנים מפורסמים בהוראה ותסכים עמהם אהי' גם אנכי סניף לא זולת זה כי תלוי בשיקול הדעת:

יד) עוד יש מקום לבטל עדות חמותה ועד השלישי עפ"י המבואר סוף פ"ב דכתובות באלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן דאם הי' נכרי ונתגייר אינו נאמן דכיון דגוי הוה לא הוה מדייק, א"כ כל זוממים שאומרים עמנו הייתם דבשעה שהי' עמהם לא הי' נ"מ בעדותם ולא דייקי, ומצאתי בשער המשפט שעמד בזה, ותירץ דבשני עדים שהתורה האמינתם לא חיישינן להכי, והביא ראי' מדברי הירושלמי שהביא הרמב"ן לענין ע"א במלחמה דבשני עדים לא חיישינן לבדדמי משום דהתורה האמינתם] רק להעיד מה שראו בגיותו דמן התורה פסול דהוי תחילתו בפסול רק דהאמינוהו רבנן בדרבנן ע"כ חיישי בדרבנן:

טו) והנה בנ"ד דהוי האשה והעד השלישי רק ע"א שוב אומרים בדדמי כיון דלא דייקי, ואף למ"ש לעיל דהכא נאמנים מה"ת כיון דמעידין על מת הנמצא מ"מ נאמר בדדמי, ודווקא בשני עדים שהתורה האמינתם בפירוש, וראי' מדאמרינן בפרק האשה שלום (קט"ו) כגון דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים, ולמה לי סימנים כיון דבזה נאמנים דאסקינהו וראום, משום דלענין זה הוי כמו קברתיו רר שהכירם בטב"ע שהם בעליהם, ולענין זה תאמינם מה"ת ולא ניחוש לבדדמי, וע"כ דרק בשני עדים לא חישינן לבדדמי עייש"ה, ה"נ לענין מילתא דלא רמיא דאמרינן בדדמי אפי' במקום שהנאמנות מה"ת, וידוע מחלוקת הש"ך עם המהרש"ל בענין ברי לי בכמה חתכתי לענין אם צריך ששים נגד כל הסכין, אך בתשו' הרי"ם סי' ב' פסק דלא אמרינן כל מילתא דלא רמיא וכו' במעשה גמור, אך בנ"ד שהוא הכרה בעלמא י"ל כנ"ל, ויהי' ג"כ סניף להתיר ובזה אשים קנצי למלין בנך הדוש"ת הק' אברהם.