176,460
עריכות
ברכת רצ"ה/פו: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
עדכון והחלפת 'מלחמות אריה' מהערות רגילות לביאורים, לפי רעיון של 'נאשער' בסימן ו'
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (עדכון והחלפת 'מלחמות אריה' מהערות רגילות לביאורים, לפי רעיון של 'נאשער' בסימן ו') |
||
| שורה 10: | שורה 10: | ||
תוכן הגב"ע אשר יש לדון עליו שר' יונה וואלפא העיד שבקאוונא הניח איש אחד בקוראי שמו הירש פאפא ובשנת 869 הי' אצלו בפפ"ד והכירו תיכף שזה מכירו הירש פאפא הנ"ל אשר הי' בקאוונא שאפפער אצל סוחר עצים ישעי' מייזל ואח"כ אצל הסוחר עצים אשר וויצינציג והי' הוא הלוקח בכל עת מעות להצטרכות העסק אצל קאנטאר ואמר לו שיש לו אשה ושלשה בנים באנטיפאלי ואחרי כן שמע מפי אנשים מפולין כי האיש הנ"ל פאפא אשר קרבו הרבה לא התנהג עצמו כשורה במינכין אשר גם לו אמר כי נוסע שמה והחליף לתכלית זה המעות ומת בלילה פתאום בבית אינו יהודי ומצאו בכר שלו סך כערך שני מאות גילדין וכאשר הראתה לי האשה העניא הטלית מהנפטר אשר הכיר' שהוא של בעלה הכרתי גם אני הן הטלית והן המטפחת שהוא של הירש פאפא הנ"ל ושם אחר לא ידעתי: | תוכן הגב"ע אשר יש לדון עליו שר' יונה וואלפא העיד שבקאוונא הניח איש אחד בקוראי שמו הירש פאפא ובשנת 869 הי' אצלו בפפ"ד והכירו תיכף שזה מכירו הירש פאפא הנ"ל אשר הי' בקאוונא שאפפער אצל סוחר עצים ישעי' מייזל ואח"כ אצל הסוחר עצים אשר וויצינציג והי' הוא הלוקח בכל עת מעות להצטרכות העסק אצל קאנטאר ואמר לו שיש לו אשה ושלשה בנים באנטיפאלי ואחרי כן שמע מפי אנשים מפולין כי האיש הנ"ל פאפא אשר קרבו הרבה לא התנהג עצמו כשורה במינכין אשר גם לו אמר כי נוסע שמה והחליף לתכלית זה המעות ומת בלילה פתאום בבית אינו יהודי ומצאו בכר שלו סך כערך שני מאות גילדין וכאשר הראתה לי האשה העניא הטלית מהנפטר אשר הכיר' שהוא של בעלה הכרתי גם אני הן הטלית והן המטפחת שהוא של הירש פאפא הנ"ל ושם אחר לא ידעתי: | ||
ה' ר' הירשל שארף העיד שפ"א הי' שם אשה לבקש את בעלה ולאשר לא היה בפפ"ד שלח את אברהם פאפא מקורבו של ואלפא הנ"ל להביאו בשכרו. והביאו מדיסלדארף ובשם זה חתם עצמו אברהם פאפא ואח"כ הגיד לו המגרש שהאיש השליח ההוא מת פתאום במינכין ומשם אחר לא ידע רק ששמע אח"כ מהאשה שאיש אחד שמו ר' בער כהן יודע שבביתו היה לו שם אחר והאיש {{ | ה' ר' הירשל שארף העיד שפ"א הי' שם אשה לבקש את בעלה ולאשר לא היה בפפ"ד שלח את אברהם פאפא מקורבו של ואלפא הנ"ל להביאו בשכרו. והביאו מדיסלדארף ובשם זה חתם עצמו אברהם פאפא ואח"כ הגיד לו המגרש שהאיש השליח ההוא מת פתאום במינכין ומשם אחר לא ידע רק ששמע אח"כ מהאשה שאיש אחד שמו ר' בער כהן יודע שבביתו היה לו שם אחר והאיש {{תוספת|א|לאשר גם אנכי ערכתי בעזה"ש תשובה לחכם אחד בענינים אלו וישבתי כמה דברים מדברי הפוסקים על מכונם אמרתי ליתן לה מקום להדפיסה בכאן: | ||
ב"ה יום ג' כ"ה מרחשון תרמ"ז לפ"ק לבוב: | ב"ה יום ג' כ"ה מרחשון תרמ"ז לפ"ק לבוב: | ||
| שורה 22: | שורה 22: | ||
ההוא אמנם עתה באמשטרדם. ואח"כ העיד ר' יונה וואלפא שנית כי יודע בבירור גמור שהאיש המדובר אשר שלח ה"ר הירשל שארף אחר המגרש וקראו בשם אברהם פאפא הוא בעצמו אשר הוא מכירו בשם הירש פאפא הוא ולא אחר ע"כ הגב"ע בקיצור. והנה מעכ"ת התחיל בכח דהתירא להתיר האשה וכתב דעפ"י עדות של ר' יונה וואלפא שהאיש שאנו דנין עליו היה שאפפער אצל ר"י מייזל ואח"כ אצל ר' אשר וויצעציג בעסק עצים וקיבל מעות תמיד אצל פ"ב ובאמת כן נודע לכל לפי שהאיש הירש ריפמאן מק' הארדעצע עוסק תמיד בכל הנ"ל במשך רב שהיה פה והרי העיד הנ"ל ששמע מפי אנשים מפולין שמת האיש ההוא במינכין. אולם לא בירר כת"ה מאין יודעים זאת כי העוסק בעסק עצים של הנ"ל הי' הירש ריפמאן מהארדעטץ אם יודעין זאת מפי אנשים אחרים מכיריו או שכן אמר להם בעצמו האיש כן. וגם אם ידעו בבירור שלא היה עוד איש שאפפער אחר רק זה הירש ריפמאן. ואם ידוע לכל ששם האיש הזה הי' הירש ריפמאן ולא היה אחר בעסק מדוע אומר ר"י וואלפא שהוא מכירו רק בשם הירש פאפא. וזולת זה תיוהא קא חזינא הכא שמעכת"ה כותב שהירש ריפמאן הי' תמיד בעסק הנ"ל וכן כתוב שם זה בדברי הרב רפאל נטע נ"י בשם ר' שמרי' פערילשטיין הירש ריפמאן ושם בעל האשה העניא העגונה כפי אשר ראיתי וקראתי בהקוויטונג מהמכס הוא הירש ריטמאן לא ריפמאן. ואשר ע"כ אמינא לבוא לגלות דעתי עם כל האופנים המסופקים לי ואען ואומר. הנה אם שם יודעים בבירור שהאיש שהי' עוסק בעסק העצים מהסוחרים הנ"ל הי' שמו הירש ריטמאן (או ריפמאן כשיתברר שזה שם בעל האשה הנעצבת ובטעות א"כ נכתב ריטמאן בהקוויטונג מהמכס שהי' אצל הנפטר) והי' מהראדעץ ולא הי' אחר זולתו בעסק הנ"ל והיינו שיודעין זאת מפי מכיריו מביתו הנה גם דעתי מסכמת שעדות זו עדות מספקת להתיר האשה. אחרי שר' יונה וואלפא העיד ששמע מפי אנשי פולין שזה האיש מת במינכין וכן אמר ג"כ ה' הירש שארף שכן אמר לו המגרש שזה האיש אשר הביאו מת במינכען. בקוראי בשמו אברהם פאפא אשר לפי שהעיד ר"י וואלפא שנית זה הוא בעצמו האיש הנ"ל אשר מכירו בקאוונא בשם הירש פאפא. ואין מהצורך למ"ש כת"ה להאריך שאין לחוש למה שאמר וואלפא בשמו שאמר לו שהוא מאנטיפאלי שי"ל שדרך עוברי דרכים שיאמרו שהוא מעיר הגדולה הסמוכ' וכמ"ש בתשו' ג"ב ז"ל דבזה יש לגמגם דאנטיפאלי בין עיירות הגדולות לא נתחשב דמה מגרע לנו דברי האיש אשר החליף דבריו עשרת מונים בשמו ושם עירו. דבמינכען אמר להרר"נ שהיא מקאברין. וכאשר כתוב בכתב הרב הנ"ל שהעתקתי למכ"ת במכתבי הראשון. ולא נשאר לנו לחוש רק דעת המ"ב ז"ל דבעד מפי עד צריך שיעיד שאמר לו הראשון שיודע בבירור שמת דאל"כ הו"ל רק קול הברה. אולם באמת רבו החולקים בזה דדי שיאמר שזה אמר לו שמת סתם. וכאשר העיר כת"ה ג"כ. והברה הייתי רגיל לפרש לדעתם ז"ל דהיינו שכ"א אומר רק ששמע כן. ואח"כ מצאתי בתשו' מהריב"ל ז"ל ח"ג שכתב כן להדיא וחילוקו של הגאון חת"ס ז"ל דבאומר ששמע מפי רבים כן שמת גרע מפי איש אחד מבורר לא יכולתי להלום. ועיין במהריב"ל ז"ל שם שמוכח שאין לחלק בכך עייש"ה. ודברי הרמב"ן ז"ל בתשו' שהביא המ"ב יש לפרש ג"כ דכוונתו להברה כזו שכ"א אומר ששמע עייש"ה: | ההוא אמנם עתה באמשטרדם. ואח"כ העיד ר' יונה וואלפא שנית כי יודע בבירור גמור שהאיש המדובר אשר שלח ה"ר הירשל שארף אחר המגרש וקראו בשם אברהם פאפא הוא בעצמו אשר הוא מכירו בשם הירש פאפא הוא ולא אחר ע"כ הגב"ע בקיצור. והנה מעכ"ת התחיל בכח דהתירא להתיר האשה וכתב דעפ"י עדות של ר' יונה וואלפא שהאיש שאנו דנין עליו היה שאפפער אצל ר"י מייזל ואח"כ אצל ר' אשר וויצעציג בעסק עצים וקיבל מעות תמיד אצל פ"ב ובאמת כן נודע לכל לפי שהאיש הירש ריפמאן מק' הארדעצע עוסק תמיד בכל הנ"ל במשך רב שהיה פה והרי העיד הנ"ל ששמע מפי אנשים מפולין שמת האיש ההוא במינכין. אולם לא בירר כת"ה מאין יודעים זאת כי העוסק בעסק עצים של הנ"ל הי' הירש ריפמאן מהארדעטץ אם יודעין זאת מפי אנשים אחרים מכיריו או שכן אמר להם בעצמו האיש כן. וגם אם ידעו בבירור שלא היה עוד איש שאפפער אחר רק זה הירש ריפמאן. ואם ידוע לכל ששם האיש הזה הי' הירש ריפמאן ולא היה אחר בעסק מדוע אומר ר"י וואלפא שהוא מכירו רק בשם הירש פאפא. וזולת זה תיוהא קא חזינא הכא שמעכת"ה כותב שהירש ריפמאן הי' תמיד בעסק הנ"ל וכן כתוב שם זה בדברי הרב רפאל נטע נ"י בשם ר' שמרי' פערילשטיין הירש ריפמאן ושם בעל האשה העניא העגונה כפי אשר ראיתי וקראתי בהקוויטונג מהמכס הוא הירש ריטמאן לא ריפמאן. ואשר ע"כ אמינא לבוא לגלות דעתי עם כל האופנים המסופקים לי ואען ואומר. הנה אם שם יודעים בבירור שהאיש שהי' עוסק בעסק העצים מהסוחרים הנ"ל הי' שמו הירש ריטמאן (או ריפמאן כשיתברר שזה שם בעל האשה הנעצבת ובטעות א"כ נכתב ריטמאן בהקוויטונג מהמכס שהי' אצל הנפטר) והי' מהראדעץ ולא הי' אחר זולתו בעסק הנ"ל והיינו שיודעין זאת מפי מכיריו מביתו הנה גם דעתי מסכמת שעדות זו עדות מספקת להתיר האשה. אחרי שר' יונה וואלפא העיד ששמע מפי אנשי פולין שזה האיש מת במינכין וכן אמר ג"כ ה' הירש שארף שכן אמר לו המגרש שזה האיש אשר הביאו מת במינכען. בקוראי בשמו אברהם פאפא אשר לפי שהעיד ר"י וואלפא שנית זה הוא בעצמו האיש הנ"ל אשר מכירו בקאוונא בשם הירש פאפא. ואין מהצורך למ"ש כת"ה להאריך שאין לחוש למה שאמר וואלפא בשמו שאמר לו שהוא מאנטיפאלי שי"ל שדרך עוברי דרכים שיאמרו שהוא מעיר הגדולה הסמוכ' וכמ"ש בתשו' ג"ב ז"ל דבזה יש לגמגם דאנטיפאלי בין עיירות הגדולות לא נתחשב דמה מגרע לנו דברי האיש אשר החליף דבריו עשרת מונים בשמו ושם עירו. דבמינכען אמר להרר"נ שהיא מקאברין. וכאשר כתוב בכתב הרב הנ"ל שהעתקתי למכ"ת במכתבי הראשון. ולא נשאר לנו לחוש רק דעת המ"ב ז"ל דבעד מפי עד צריך שיעיד שאמר לו הראשון שיודע בבירור שמת דאל"כ הו"ל רק קול הברה. אולם באמת רבו החולקים בזה דדי שיאמר שזה אמר לו שמת סתם. וכאשר העיר כת"ה ג"כ. והברה הייתי רגיל לפרש לדעתם ז"ל דהיינו שכ"א אומר רק ששמע כן. ואח"כ מצאתי בתשו' מהריב"ל ז"ל ח"ג שכתב כן להדיא וחילוקו של הגאון חת"ס ז"ל דבאומר ששמע מפי רבים כן שמת גרע מפי איש אחד מבורר לא יכולתי להלום. ועיין במהריב"ל ז"ל שם שמוכח שאין לחלק בכך עייש"ה. ודברי הרמב"ן ז"ל בתשו' שהביא המ"ב יש לפרש ג"כ דכוונתו להברה כזו שכ"א אומר ששמע עייש"ה: | ||
{{ | {{תוספת|א|אינו כן דאיהו פסק דסי' אמצעי בגופו לא מהני וע"כ מטעם דסי' דרבנן ומ"מ כתב דבכלים חיישי' לשאל'. ועוד הביא הב"ש שיטת הב"י בשם הריטב"א ז"ל דלמ"ד סימנים דרבנן גם בכיס וארנקי וטבעת דאמרי' בש"ס דלא מושלי אינשי מ"מ לדידי' חיישי' לשאל'. וע"ז תמה הב"ש א"כ הדרא קושי' הש"ס לדוכתא מהך דמצא קשור בכיס וארנקי כו' אמאי ניחוש לשאל' ע"ש. והנה כל גדולי האחרונים האריכו בכ"ז אשר כמעט לא הניחו מקום להתגדר בו וכעת אין עתי אתי לחפש הרבה בספריהם. ע"כ אמרתי אשנה פרק זה מהסוגיא ומהשו"ע כפי יד ה' הטובה עלי ואת אשר יורני מהשמים אותו אשמור לדבר ברצות ד' וזה אשר עלה במצודתי בעזר הצור: | ||
הנה מה שהקש' הב"ש על המחבר דלפי מה דפסק דסי' דרבנן מנ"ל דחיישי' לשאל'. לדעתי י"ל דס"ל להרב"י דלמ"ד סי' דרבנן גם מצד הסברא אין לסמוך על סימנים מובהקין בכלים משום חשש שאלה. וכן כתב הב"ש שם אלא שיש לבאר קצת דבאמת כל סימני אמצעים דעלמא נמי אינו דבר ברור וראי' גמור' כמו טב"ע דהא אפשר דמתרמי כהני סימני אלא שאין אנו חוששין כולו האי וסמכי' להחזיר אביד' בסימנים למ"ד דאורייתא הוא מפאת חק התור'. ולמ"ד דרבנן הכי תקנו חז"ל כיון שעכ"פ האי חששא דלמא אתרמי סימנין כסימנין הוא רחוק קצת. ומעתה לפ"ז י"ל דאפי' אי נימא דל"ח לשאל' הוא משום דהוי חשש רחוק קצת עכ"פ לא עדיף מסי' אמצעי בגוף דהחשש שמא אתרמי סימני כסימנין ג"כ לא הוי אלא חשש רחוק ומ"מ חיישי' להכי מה"ת למ"ד סימנין דרבנן. ולפי מה דמשני כלי' דחיישי' לשאל' ס"ל להתרצן דחשש שאלה הוא חשש גדול ביותר ולא דמי להחשש שמא אתרמי סימני כסימנין ולהכי אפי' למ"ד סימנין דאורייתא חיישי' מ"מ לשאל'. ומעתה לפי שנויי דאב"א דדעת התוס' דל"ח לשאל' היינו דחשיב עכ"פ כסי' אמצעי דל"ח שמא אתרמי סימני כסימנים ולמ"ד סימנים דאורייתא מה"ת ל"ח לשאל' ולמ"ד סימנים דרבנן דלא מהני בעגונה רק באביד' גם היכי דאיכא טב"ע או סימנים מובהקים בכלים לא מהני בעגונ' רק באבד' מדרבנן ולפי האמור מיושב מה שהביא הב"ש בשם מהר"ל מפראג ז"ל דאי נימא דלמ"ד סי' דרבנן נמי חיישי' לשאל' אמאי קתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכלי' השתא טב"ע דמהני בגופו לא מהני בכלים כ"ש סימנים דאפילו בגופו לא מהני ולמה נקט כלל ובכליו. ולפי הנ"ל י"ל דהס"ד של הש"ס וכן התרצן בשינוי' קמא סוברים דהכי פרוש' של הברייתא מה דנקט אע"פ שיש סימנים היינו שיש סימנים על המת ע"י סימני גופו או ע"י הסי' של הכלים היינו שמכירים את הכלים בט"ע. וזה חשיב כסי' בגופו כאשר בארתי דס"ל דעכ"פ מחמת חשש שאלה לא עדיף מסימני גרועים וחשיב זה רק כסי' גרוע על האדם שהוא הנאבד. ובאמת כן נראה לשון הברייתא רק התרצן דאב"א דמשני כלי' בחיוורי וסומקי סבר דסימנים קאי נמי על הכלים. ולפ"ז שפיר ניחא דמ"ד סימנים דרבנן יסבור דמיירי שיש טב"ע או סימנים מובהקין ביותר בכלים דחשיב כמו סי' אמצעי בגוף ואשמועינן דלא מהני: | הנה מה שהקש' הב"ש על המחבר דלפי מה דפסק דסי' דרבנן מנ"ל דחיישי' לשאל'. לדעתי י"ל דס"ל להרב"י דלמ"ד סי' דרבנן גם מצד הסברא אין לסמוך על סימנים מובהקין בכלים משום חשש שאלה. וכן כתב הב"ש שם אלא שיש לבאר קצת דבאמת כל סימני אמצעים דעלמא נמי אינו דבר ברור וראי' גמור' כמו טב"ע דהא אפשר דמתרמי כהני סימני אלא שאין אנו חוששין כולו האי וסמכי' להחזיר אביד' בסימנים למ"ד דאורייתא הוא מפאת חק התור'. ולמ"ד דרבנן הכי תקנו חז"ל כיון שעכ"פ האי חששא דלמא אתרמי סימנין כסימנין הוא רחוק קצת. ומעתה לפ"ז י"ל דאפי' אי נימא דל"ח לשאל' הוא משום דהוי חשש רחוק קצת עכ"פ לא עדיף מסי' אמצעי בגוף דהחשש שמא אתרמי סימני כסימנין ג"כ לא הוי אלא חשש רחוק ומ"מ חיישי' להכי מה"ת למ"ד סימנין דרבנן. ולפי מה דמשני כלי' דחיישי' לשאל' ס"ל להתרצן דחשש שאלה הוא חשש גדול ביותר ולא דמי להחשש שמא אתרמי סימני כסימנין ולהכי אפי' למ"ד סימנין דאורייתא חיישי' מ"מ לשאל'. ומעתה לפי שנויי דאב"א דדעת התוס' דל"ח לשאל' היינו דחשיב עכ"פ כסי' אמצעי דל"ח שמא אתרמי סימני כסימנים ולמ"ד סימנים דאורייתא מה"ת ל"ח לשאל' ולמ"ד סימנים דרבנן דלא מהני בעגונה רק באביד' גם היכי דאיכא טב"ע או סימנים מובהקים בכלים לא מהני בעגונ' רק באבד' מדרבנן ולפי האמור מיושב מה שהביא הב"ש בשם מהר"ל מפראג ז"ל דאי נימא דלמ"ד סי' דרבנן נמי חיישי' לשאל' אמאי קתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכלי' השתא טב"ע דמהני בגופו לא מהני בכלים כ"ש סימנים דאפילו בגופו לא מהני ולמה נקט כלל ובכליו. ולפי הנ"ל י"ל דהס"ד של הש"ס וכן התרצן בשינוי' קמא סוברים דהכי פרוש' של הברייתא מה דנקט אע"פ שיש סימנים היינו שיש סימנים על המת ע"י סימני גופו או ע"י הסי' של הכלים היינו שמכירים את הכלים בט"ע. וזה חשיב כסי' בגופו כאשר בארתי דס"ל דעכ"פ מחמת חשש שאלה לא עדיף מסימני גרועים וחשיב זה רק כסי' גרוע על האדם שהוא הנאבד. ובאמת כן נראה לשון הברייתא רק התרצן דאב"א דמשני כלי' בחיוורי וסומקי סבר דסימנים קאי נמי על הכלים. ולפ"ז שפיר ניחא דמ"ד סימנים דרבנן יסבור דמיירי שיש טב"ע או סימנים מובהקין ביותר בכלים דחשיב כמו סי' אמצעי בגוף ואשמועינן דלא מהני: | ||
| שורה 32: | שורה 32: | ||
ונראה להביא ראי' לדעת החולקים ממשנה דיבמות דף קכ"א אפי' שמע מן הנשים אומרת מת פלוני דיו. והיינו אף שלא הי' מתכוונות להעיד עיין רש"י ז"ל שם דצריך להבין דמה רבותא שאדרבה במסל"ת אף עכו"ם מהימן. ולפ"ז השמיענו דדי בשמע שאומרות סתם מת פלוני דהו"א דרך סיפור בעינן שיאמרו שמת בבירור ובעכו"ם מסל"ת באמת לא מהימן רק בכה"ג. וקמ"ל דדי באמרו בסתם מת דלא חיישינן שאמרו מפי השמוע' וכנ"ל לדעת החולקים ז"ל ודו"ק. אולם גם לדעת מ"ב ז"ל או א"נ כמ"ש אנכי במק"א דהיכי דמעיד בשם אחד שאמר שמת וידוע שזה הראשון לא הי' במקום המיתה יש לחוש יותר דזה בודאי אמר מפי השמועה מאחרים ואפשר לא אמרו רק ששמעו דזה הוי רק הברה לכ"ע מ"מ בנ"ד הרי אנו יודעין שזה האיש שאנו דנין הי' קורא עצמו בפפ"ד וחתם עצמו ג"כ אברהם פאפא. וזאת ידוע לנו ממינכען שאיש כינה עצמו אברהם פאפא בודאי מת שם. וא"כ פשיטא דזה חששה רחוקה שאלו שאמרו שמת האיש ההוא הידוע במינכען הגידו מפי השמועה. ובאמת לא מת האיש ההוא כלל וזה שמת במינכען הי' אברהם פאפא אחרי דאין לך חששות רחוקות יותר מזו. ומה גם דהרי הכירו האשה וגם ר"י וואלפא הטלית בטב"ע ולחוש לשאלה הנה כבר כתב הח"צ דל"ח בכה"ג ששאל לאברהם פאפא אחר. דהו"ל שאלה דיחיד דלא חיישינן וכמו דמחלק אביי לגבי נפילה וכבר העיר ג"כ בזה מעכת"ה: | ונראה להביא ראי' לדעת החולקים ממשנה דיבמות דף קכ"א אפי' שמע מן הנשים אומרת מת פלוני דיו. והיינו אף שלא הי' מתכוונות להעיד עיין רש"י ז"ל שם דצריך להבין דמה רבותא שאדרבה במסל"ת אף עכו"ם מהימן. ולפ"ז השמיענו דדי בשמע שאומרות סתם מת פלוני דהו"א דרך סיפור בעינן שיאמרו שמת בבירור ובעכו"ם מסל"ת באמת לא מהימן רק בכה"ג. וקמ"ל דדי באמרו בסתם מת דלא חיישינן שאמרו מפי השמוע' וכנ"ל לדעת החולקים ז"ל ודו"ק. אולם גם לדעת מ"ב ז"ל או א"נ כמ"ש אנכי במק"א דהיכי דמעיד בשם אחד שאמר שמת וידוע שזה הראשון לא הי' במקום המיתה יש לחוש יותר דזה בודאי אמר מפי השמועה מאחרים ואפשר לא אמרו רק ששמעו דזה הוי רק הברה לכ"ע מ"מ בנ"ד הרי אנו יודעין שזה האיש שאנו דנין הי' קורא עצמו בפפ"ד וחתם עצמו ג"כ אברהם פאפא. וזאת ידוע לנו ממינכען שאיש כינה עצמו אברהם פאפא בודאי מת שם. וא"כ פשיטא דזה חששה רחוקה שאלו שאמרו שמת האיש ההוא הידוע במינכען הגידו מפי השמועה. ובאמת לא מת האיש ההוא כלל וזה שמת במינכען הי' אברהם פאפא אחרי דאין לך חששות רחוקות יותר מזו. ומה גם דהרי הכירו האשה וגם ר"י וואלפא הטלית בטב"ע ולחוש לשאלה הנה כבר כתב הח"צ דל"ח בכה"ג ששאל לאברהם פאפא אחר. דהו"ל שאלה דיחיד דלא חיישינן וכמו דמחלק אביי לגבי נפילה וכבר העיר ג"כ בזה מעכת"ה: | ||
והנה כבר רמזתי במכתבי הקודם למעכ"ת מה שאמרתי בחי' דמש"ס דיבמות דף קט"ז שם דקאמר אביי בהך דשני יוסף בן שמעון למאי ניחוש אי לנפילה מזהר זהיר אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה אי למסירה אותיות נקנית במסירה שהביאו האחרונים ז"ל עזר נגד דעת הח"צ ז"ל דתנינן דדוקא לנפילה דיחיד ל"ח דלא שייך מיזהר זהיר אבל לפקדון שפיר הוי חיישינן אי לאו טעמא דכיון דשמיה כשמיה כו'. אדרבה ראי' וסיעתא לדבריו ז"ל. דבאמת צריך להבין הך דכיון דשמיה כשמיה {{ | והנה כבר רמזתי במכתבי הקודם למעכ"ת מה שאמרתי בחי' דמש"ס דיבמות דף קט"ז שם דקאמר אביי בהך דשני יוסף בן שמעון למאי ניחוש אי לנפילה מזהר זהיר אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה אי למסירה אותיות נקנית במסירה שהביאו האחרונים ז"ל עזר נגד דעת הח"צ ז"ל דתנינן דדוקא לנפילה דיחיד ל"ח דלא שייך מיזהר זהיר אבל לפקדון שפיר הוי חיישינן אי לאו טעמא דכיון דשמיה כשמיה כו'. אדרבה ראי' וסיעתא לדבריו ז"ל. דבאמת צריך להבין הך דכיון דשמיה כשמיה {{תוספת|א|אפשר לומר דהא דקאמר הש"ס חיוורי וסומקי היינו שניהם יחד ומ"מ לא מהני משום דמצטרף חשש שאלה לחשש שמא אתרמי סימנים כסימנים ובשני ריעותי' גם למ"ד סימנין דאורייתא לא מהני רק או ע"י סי' אמצעי שבגופו או ע"י טב"ע או סי' מובהק שבכלי' מהני לדידי' מה"ת. אולם עדיין לא הובאו דברי אלה אצלי בכור הבחינ'. ויותר פשוט לומר דלמ"ד דל"ח לשאל' לא חשיב ריעותא כלל ואין חילוק בין סי' שבגופו לסי' שבכליו. ואנכי לא באתי אלא לעורר: | ||
והנה כבר נודע מה שכתבו רוב הפוסקים דבכלים דלא מושלי אינשי ל"ח לשאל' גם למ"ד סי' דרבנן אך כבר הבאתי למעל' מה שמביא הרב"י בשם הריטב"א דלמ"ד סימנים דרבנן חיישי' לשאל' גם בכלים דלא מושלי אינשי כמו כיס וארנקי וטבעת והא דקאמר הש"ס דבכלים דלא מושלי אינשי ל"ח לשאל' זה אינו רק למ"ד סי' דאורייתא ונ"מ גדול' בעובדא שלפנינו שכבר כתבו האחרונים ובראשם הנו"ב מהד"ת אבה"ע סי' מ"ו דפאס חשוב כמו כלים דלא מושלי אינשי. משום דמחק הממשלה אסור להשאיל פאס לחבירו ורוב בני אדם נזהרים בכך. והנה האחרונים ז"ל הקשו על שיטת הב"י בשם הריטב"א הנ"ל דא"כ איך מהדרינן חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה ומאי מהני אפי' עידי אוכף ואפי' אם נימא כמו דמשני התם הש"ס דאוכף לא שיולי אינשי אכתי קשה למ"ד סי' דרבנן הא גם זה ל"מ כלל וגם קשה לדידי' הך דמצא קשור בכוס כ' ניחוש לשאלה כאשר הבאתי למעלה: | והנה כבר נודע מה שכתבו רוב הפוסקים דבכלים דלא מושלי אינשי ל"ח לשאל' גם למ"ד סי' דרבנן אך כבר הבאתי למעל' מה שמביא הרב"י בשם הריטב"א דלמ"ד סימנים דרבנן חיישי' לשאל' גם בכלים דלא מושלי אינשי כמו כיס וארנקי וטבעת והא דקאמר הש"ס דבכלים דלא מושלי אינשי ל"ח לשאל' זה אינו רק למ"ד סי' דאורייתא ונ"מ גדול' בעובדא שלפנינו שכבר כתבו האחרונים ובראשם הנו"ב מהד"ת אבה"ע סי' מ"ו דפאס חשוב כמו כלים דלא מושלי אינשי. משום דמחק הממשלה אסור להשאיל פאס לחבירו ורוב בני אדם נזהרים בכך. והנה האחרונים ז"ל הקשו על שיטת הב"י בשם הריטב"א הנ"ל דא"כ איך מהדרינן חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה ומאי מהני אפי' עידי אוכף ואפי' אם נימא כמו דמשני התם הש"ס דאוכף לא שיולי אינשי אכתי קשה למ"ד סי' דרבנן הא גם זה ל"מ כלל וגם קשה לדידי' הך דמצא קשור בכוס כ' ניחוש לשאלה כאשר הבאתי למעלה: | ||
| שורה 46: | שורה 46: | ||
והנה הח"מ ז"ל דעתו דכמו דחיישינן בהך דעגונא לשאלה כמו כן חיישינן למכירה שמכר הבגד לאחר וזהו שמת. ולפ"ז א"כ גם לדיחיד וכנ"ד יש לחוש דכיון דבמכירה א"צ נאמנות שפיר חיישינן גם למכירה דיחיד וכמו דדן אביי לחוש למסירה דיב"ש האחר וכנ"ל: | והנה הח"מ ז"ל דעתו דכמו דחיישינן בהך דעגונא לשאלה כמו כן חיישינן למכירה שמכר הבגד לאחר וזהו שמת. ולפ"ז א"כ גם לדיחיד וכנ"ד יש לחוש דכיון דבמכירה א"צ נאמנות שפיר חיישינן גם למכירה דיחיד וכמו דדן אביי לחוש למסירה דיב"ש האחר וכנ"ל: | ||
והנה האחרונים ז"ל תמהו על הר"י ז"ל דא"כ הא דק"ל דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן דנהי דאוכף לא שאיל אינשי דמסקב לחמרא מ"מ ניחוש למכירה דמכירה שפיר שייך גם באוכף דהלוקח יכול לתקן האוכף למדת חמורו וכ"ש א"נ דעיקר דלא שאילי אינשי אוכף הוא קפידת המשאיל וכמ"ש הערוך ז"ל וכמובן. אולם במק"א כתבתי ובינותי לתרץ ולהעמיד דברי הח"מ ז"ל מצד זה דבאמת הך חששא דמכירה באבידה הוא קושי' קדומה מהראשונים ז"ל שהקשו דבכל אבידות למה לא ניחוש למכירה ושזה הנותן הסימן הוא המוכר שיודע סימניו. ושלי תירוצים נאמרו בזה דלמכירה ליכא למיחש דמאין ידע המוכר שבעל האבידה הי' הלוקח שלו שיבא להגיד הסימנים משא"כ לשאלה בהך דחמור בסימני אוכף חיישינן שפיר דהמשאיל {{ | והנה האחרונים ז"ל תמהו על הר"י ז"ל דא"כ הא דק"ל דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן דנהי דאוכף לא שאיל אינשי דמסקב לחמרא מ"מ ניחוש למכירה דמכירה שפיר שייך גם באוכף דהלוקח יכול לתקן האוכף למדת חמורו וכ"ש א"נ דעיקר דלא שאילי אינשי אוכף הוא קפידת המשאיל וכמ"ש הערוך ז"ל וכמובן. אולם במק"א כתבתי ובינותי לתרץ ולהעמיד דברי הח"מ ז"ל מצד זה דבאמת הך חששא דמכירה באבידה הוא קושי' קדומה מהראשונים ז"ל שהקשו דבכל אבידות למה לא ניחוש למכירה ושזה הנותן הסימן הוא המוכר שיודע סימניו. ושלי תירוצים נאמרו בזה דלמכירה ליכא למיחש דמאין ידע המוכר שבעל האבידה הי' הלוקח שלו שיבא להגיד הסימנים משא"כ לשאלה בהך דחמור בסימני אוכף חיישינן שפיר דהמשאיל {{תוספת|א|עצום דמעיקרא גבי הא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן איתא הלשון אוכף לא שיולי אינשי דמסקב לי' לחמרא וגבי מצא גט קשור כו' הלשון כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אנשי. וזה חילוק גדול דלא שיולי אנשי קאי על השואל שאין דרך אנשים לשאול אוכף משום דמסקב לחמורו א"כ המניעה הוא גם מצד השואל אבל לשון לא משאלי אנשי קאי רק על המשאיל שאינו רוצה להשאיל. ובאמת הב"ח בהגהותיו על הש"ס הגיה גבי אוכף וכ' וצ"ל דלא משאלי אנשי אבל לפע"ד ליתא להגהה זו כי רש"י ז"ל ביבמות שם כ' בעל החמור לא הי' שואל אוכפו של זה לחמורו [וברש"י איתא הלשון לחבירו ולפי דעתי פשוט שהוא טעות הדפוס וצ"ל לחמורו כי כן נראה פשוט מלשונו ע"ש ועי' בספר ערוך לנר שנתקש' בהבנת דברי רש"י ולפע"ד ברור שהוא טעות הדפוס וצ"ל לחמורו] ובאמת הדבר צריך תלמוד דלמה נקט גבי אוכף לא שיולי אנשי דהיינו שהמניעה הוא מצד השואל שלא ירצה לשאול מחמת דמסקב לי' לחמרא הא כ"ש שהמשאיל אינו רוצה להשאיל מחמת דכשיתן האוכף על החמור של השואל אזי מחמת הרכיבה על חמור אחר יתקלקל האוכף מתכונתו שנעשה במכוון לפי מידת החמור שלו וכמ"ש הש"מ שגורס באמת לא משאלי אנשי ובודאי לא בחנם גרס רש"י ז"ל לא שיולי אינשי ומפרש דקאי על השואל. אבל לפי הנ"ל י"ל דלפמ"ש הב"י בשם הריטב"א ז"ל דמ"ד סימנים דרבנן כ"ש דחיישינן לשאל' ואדרבה דלדידי' גם בכיס וארנקי וטבעת דלא מושלי אינשי נמי חיישי' לשאל' ולפ"ז הא דפריך הש"ס חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאל' קאי בין אמאן דסבר סימנים דאורייתא ובין אמ"ד סימנים דרבנן ולמ"ד סימנים דאוריית' הי' סגי בהך סברא דהמשאיל אינו רוצה להשאיל לחודא דבכה"ג לדידי' תו ל"ח לשאלה דלא שכיח ודמי לסימן אמצעי דסמכי' ע"ז ול"ח דלמא אתרמי עוד כהני סימנין משום דלא שכיח. אבל למ"ד סימנין דרבנן אכתי לא הוי ניחא דבהך טעמא לחודא לא הוי סגי דלא עדיף מסימן אמצעי משום דחיישינן דלמא אתרמי. להכי קאמר הש"ס דלא שיילי אנשי דהיינו דמלבד המניעה מצד המשאיל איכא מניעה נמי מצד השואל וכנ"ל א"כ בכה"ג דניחוש שמא אירע שני אנשים יחד המשאיל והשואל שזה יהי' רוצה לשאול וזה יהי' רוצה להשאיל דזה חשוב עוד חשש רחוק ביותר שיזדמנו יחד שני אנשים היוצאים מדרך סתם בני אדם ושוב דמו לסימן מובהק דלא חיישי' שמא אתרמי לכ"ע גם מה"ת ומשו"ה פריך אח"כ מהך דמצא קשור בכיס וארנקי וטבעת ומשני דכיס וארנקי וטבעת לא משאלי אנשי היינו דבכאן סגי אם המניעה רק מצד המשאיל לחודא שהרי הכא גבי גט בלא"ה הוי רק שאלה דיחיד ואך מ"מ למ"ד סימנין דרבנן לא מהני הך טעמא דשאל' דיחיד וכמ"ש אך עכ"פ בצירוף הך סברא דלא משאלי אנשי שניהם ביחד לכו"ע מהני ולהכי גבי מצאו קשור בכיס סגי בהך דלא משאלי אנשי משום דהוי שאלה דיחיד וגבי חמור בסימני אוכף בעינן דוקא הטעם דלא שיולי אנשי כיון דהוי שאלה דרבים למ"ד סימנין דרבנן ואם כה נימא עכצ"ל דהך דנמצא בין כליו מיירי בכלי תשמישי ביתו וכמ"ש רש"י ותוס' ודוק כי הדברים נכונים בעזה"ש: | ||
עוד הקשו על הח"צ מיבמות קט"ו גבי הנהו תרי שטרי דנפקי במחוזא וכתיב בי' חבי בר ננאי וננאי בר חבי כו' ואמרינן התם למאי ניחוש לה אי לנפילה לא חיישינן לנפילה אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' וכתבו התוס' דמשו"ה ל"ח לנפילה משום דהוי נפילה דיחיד ע"ש וא"כ לפי שיטת הח"צ דשאל' דיחיד דמי לנפילה האיך קאמר הגמרא אי לפקדון הא הוי נמי פקדון דיחיד ול"ח ולמה לי' למימר הך כיון דשמו כשמי לא מפקיד גבי'. והנה שמעתי ממו"ח שנתקשה בהך דקאמר הש"ס דלא מפקיד גבי' משום דשמי' כשמי' דמאי ריעותא הוא זה אטו אינם מפקידים אצל אנשים מעות מזומנים או חפצים מחמת שהמה בטוחים ונאמנים שיחזירם להבעלים ואיזו חשש יש בהשטר הלזה יותר ממעות מזומן. וזהו באמת תמי' עצומה. ועפ"י זה מיישב שיטת הח"צ עיין בדבריו הנחמדים. אבל לדעתי עוד יש להקשות לפמ"ש הש"מ בב"מ בהא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ולמה לא פריך היכא מהדרינן כל אביד' בסימנים ניחוש לשאלה. והביא בשם גליון תוס' לתרץ דאין לחשדן שאם הי' רוצה הי' כופר כשה שאילו ורק חמור בסימני אוכף פריך שפיר דשואל לא האמין כלום למשאיל ע"ש. מבואר א"כ לפ"ז דכל שהאמינו הבעלים לזה בעצמם אין לנו תו לחוש כלל דאם הוא רמאי לא הי' לו להאמינו מקודם. ולכאור' תמוה מאוד סוגית הש"ס דהכא ביבמות דקאמר בהדי' אי לפקדון. ולדברי הגליון תוס' מה לנו לחוש לזה כיון שהאמינו הבעלים לזה מקודם שהפקיד אצלו את השטר. אין לנו לחושדו במה שרוצ' לגבות בו המעות וזהו קושי' גדולה באמת. והנה לפע"ד נראה ליישב באופן אחר דהכי פרושי דהש"ס אי לנפילה. היינו שאבד ממנו ומצאו זה ששמו כשם הנכתב בהשטר ובא לפנינו לגבות בו. לנפילה ל"ח משום דהוי נפילה דיחיד שניחוש שמא חבי ב"נ אבדן ומצאו חבי ב"נ אחר ואי לפקדון היינו דניחוש שמא איש אחד דעלמא מצאו ואחרי כי לא הי' יכול לגבות את השטר בעצמו מחמת שידעו אותו כי אין שמו כשם הנכתב בהשטר ויבינו כי הוא אינו המלוה רק נאבד מהמלוה והוא מצאו ע"כ הערים למסרו לחבי ב"צ:}} | עוד הקשו על הח"צ מיבמות קט"ו גבי הנהו תרי שטרי דנפקי במחוזא וכתיב בי' חבי בר ננאי וננאי בר חבי כו' ואמרינן התם למאי ניחוש לה אי לנפילה לא חיישינן לנפילה אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' וכתבו התוס' דמשו"ה ל"ח לנפילה משום דהוי נפילה דיחיד ע"ש וא"כ לפי שיטת הח"צ דשאל' דיחיד דמי לנפילה האיך קאמר הגמרא אי לפקדון הא הוי נמי פקדון דיחיד ול"ח ולמה לי' למימר הך כיון דשמו כשמי לא מפקיד גבי'. והנה שמעתי ממו"ח שנתקשה בהך דקאמר הש"ס דלא מפקיד גבי' משום דשמי' כשמי' דמאי ריעותא הוא זה אטו אינם מפקידים אצל אנשים מעות מזומנים או חפצים מחמת שהמה בטוחים ונאמנים שיחזירם להבעלים ואיזו חשש יש בהשטר הלזה יותר ממעות מזומן. וזהו באמת תמי' עצומה. ועפ"י זה מיישב שיטת הח"צ עיין בדבריו הנחמדים. אבל לדעתי עוד יש להקשות לפמ"ש הש"מ בב"מ בהא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ולמה לא פריך היכא מהדרינן כל אביד' בסימנים ניחוש לשאלה. והביא בשם גליון תוס' לתרץ דאין לחשדן שאם הי' רוצה הי' כופר כשה שאילו ורק חמור בסימני אוכף פריך שפיר דשואל לא האמין כלום למשאיל ע"ש. מבואר א"כ לפ"ז דכל שהאמינו הבעלים לזה בעצמם אין לנו תו לחוש כלל דאם הוא רמאי לא הי' לו להאמינו מקודם. ולכאור' תמוה מאוד סוגית הש"ס דהכא ביבמות דקאמר בהדי' אי לפקדון. ולדברי הגליון תוס' מה לנו לחוש לזה כיון שהאמינו הבעלים לזה מקודם שהפקיד אצלו את השטר. אין לנו לחושדו במה שרוצ' לגבות בו המעות וזהו קושי' גדולה באמת. והנה לפע"ד נראה ליישב באופן אחר דהכי פרושי דהש"ס אי לנפילה. היינו שאבד ממנו ומצאו זה ששמו כשם הנכתב בהשטר ובא לפנינו לגבות בו. לנפילה ל"ח משום דהוי נפילה דיחיד שניחוש שמא חבי ב"נ אבדן ומצאו חבי ב"נ אחר ואי לפקדון היינו דניחוש שמא איש אחד דעלמא מצאו ואחרי כי לא הי' יכול לגבות את השטר בעצמו מחמת שידעו אותו כי אין שמו כשם הנכתב בהשטר ויבינו כי הוא אינו המלוה רק נאבד מהמלוה והוא מצאו ע"כ הערים למסרו לחבי ב"צ:}} | ||
תבע מהשואל האוכף והוא אומר לו שאבדו וסיפר לו הדברים כהווייתן שאבדו עם חמורו. ולכך בא להגיד הסימנין מהאוכף. וגם דל"ח למכירה דמוקמינן אחזקת מ"ק דכיון דמהסימן ידעינן שודאי הי' שלו מוקמינן אחזקת מרא קמא דגם עתה הוא שלו שלא מכרו עיין בש"מ ב"מ שם. והנה בש"ס דגיטין דף כ' מבעי' ליה לרמב"ח בהי' מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב ע"י והרי הוא יוצא מתחת ידה אי אמרינן אקנויי אקני לה א"ד מדנפשי' עייל ופשיט לי' מדר"ל דאמר הגודרות אין להם חזקה ופסק הרמב"ם ז"ל דהוי ספק מגורשת וכן פסקינן בטוש"ע אה"ע סי' קכ"ד להלכה וכתבו הפוסקים דאף דלענין ממון בגודרות מוציאין מיד המוחזק דחשבינן לודאי דמנפשיה עייל מטעם חזקת מ"ק מ"מ לענין איסור מידי ספיקא לא נפקא ועיין ב"י וח"מ ז"ל שם. ואנכי בארתי טעם הדבר ונימוקו. דלענין חזקת מ"ק אינו חזקה המכריע ורק שאין בידינו להוציא הדבר מחזקתו חוקת מ"ק בלי ראיה ברורה וכ"ז א"כ רק כשאנו דנין לענין הדבר הזה להוציאו מחזקת מ"ק אבל מ"מ אינו יכול לדון מחמת חזקת מ"ק לענין אחר כגון לענין איסור וכדומה. דאין זה חזקה המכריע ונשאר בספק ועיין בהג"א ז"ל שם שנתקשה בזה הרבה עד שיצא לדון ולחלוק דאינה מגורשת כלל. ולפי"ז דברי הרמב"ם ודעמי' ז"ל נכונים בטעמם. ואמרתי להביא ראי' לזה מהא דפריך בש"ס דב"מ דף י"ט בהך דמצא שובר דליחוש דילמא כתבי' כו' ולא נתנה כו' וזבנתה לכתובתה כו' שלכאורה מאי קושי' דהרי למכירה ל"ח באבידה מטעם דמוקמינן אחזקת מ"ק. ולפי הנ"ל ניחא דכיון שאין אנו באים לדון לענין הכתובה ורק לענין חזרת השובר ל"ש לאוקמי הכתובה אחזקת מ"ק דאינה חזקה המכריע. משא"כ בשאר אבידות שפיר אמרינן דכיון דודאי היה שלו גם עתה א"י לעכב החזרה מזה הדבר להוציא מחזקת מרא קמא. והארכתי בזה לומר דלפ"ז ע"כ אנו {{ | תבע מהשואל האוכף והוא אומר לו שאבדו וסיפר לו הדברים כהווייתן שאבדו עם חמורו. ולכך בא להגיד הסימנין מהאוכף. וגם דל"ח למכירה דמוקמינן אחזקת מ"ק דכיון דמהסימן ידעינן שודאי הי' שלו מוקמינן אחזקת מרא קמא דגם עתה הוא שלו שלא מכרו עיין בש"מ ב"מ שם. והנה בש"ס דגיטין דף כ' מבעי' ליה לרמב"ח בהי' מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב ע"י והרי הוא יוצא מתחת ידה אי אמרינן אקנויי אקני לה א"ד מדנפשי' עייל ופשיט לי' מדר"ל דאמר הגודרות אין להם חזקה ופסק הרמב"ם ז"ל דהוי ספק מגורשת וכן פסקינן בטוש"ע אה"ע סי' קכ"ד להלכה וכתבו הפוסקים דאף דלענין ממון בגודרות מוציאין מיד המוחזק דחשבינן לודאי דמנפשיה עייל מטעם חזקת מ"ק מ"מ לענין איסור מידי ספיקא לא נפקא ועיין ב"י וח"מ ז"ל שם. ואנכי בארתי טעם הדבר ונימוקו. דלענין חזקת מ"ק אינו חזקה המכריע ורק שאין בידינו להוציא הדבר מחזקתו חוקת מ"ק בלי ראיה ברורה וכ"ז א"כ רק כשאנו דנין לענין הדבר הזה להוציאו מחזקת מ"ק אבל מ"מ אינו יכול לדון מחמת חזקת מ"ק לענין אחר כגון לענין איסור וכדומה. דאין זה חזקה המכריע ונשאר בספק ועיין בהג"א ז"ל שם שנתקשה בזה הרבה עד שיצא לדון ולחלוק דאינה מגורשת כלל. ולפי"ז דברי הרמב"ם ודעמי' ז"ל נכונים בטעמם. ואמרתי להביא ראי' לזה מהא דפריך בש"ס דב"מ דף י"ט בהך דמצא שובר דליחוש דילמא כתבי' כו' ולא נתנה כו' וזבנתה לכתובתה כו' שלכאורה מאי קושי' דהרי למכירה ל"ח באבידה מטעם דמוקמינן אחזקת מ"ק. ולפי הנ"ל ניחא דכיון שאין אנו באים לדון לענין הכתובה ורק לענין חזרת השובר ל"ש לאוקמי הכתובה אחזקת מ"ק דאינה חזקה המכריע. משא"כ בשאר אבידות שפיר אמרינן דכיון דודאי היה שלו גם עתה א"י לעכב החזרה מזה הדבר להוציא מחזקת מרא קמא. והארכתי בזה לומר דלפ"ז ע"כ אנו {{תוספת|א|הלזה שילך הוא ויגבה אותו. ומעתה לא הוי פקדון דיחיד. דפקדון דיחיד לא הוי רק היכי שיכול להפקיד אצל אחר. אבל בכה"ג שע"כ הי' מוכרח לחפש אחר איש ששמו כשם הנכתב בהשטר בכה"ג בודאי לא מקרי פקדון דיחיד וכן כתב הח"צ ז"ל בעצמו בתשובתו שם סי' קל"ד וז"ל וא"ת היכי מדמינן שאלה דיחיד שהוא בכונת שואל ומשאיל לנפילה שהוא בלתי כונה כו' וי"ל כיון דאין דעת וכונת שואל ומשאיל תלוי כלל במקרה ההוא הדר הו"ל כשלא מדעת אלא במקרה. ע"ש [ובאמת לפ"ז בפשיטות ניחא מה שתמהו על הח"צ מהא דפריך הש"ס מצאו קשור בכיס וארנקי וטבעת ניחוש לשאל' דלדעתו בכאן גבי גט הוי שאלה דיחיד כמ"ש למעל' די"ל דהש"ס פריך מטבעת דכיון שהי' צריך לזה לשאול טבעת עם חותם כשמו ע"כ הי' צריך לחפש אחר איש ששמו כשמו א"כ אינו תלוי במקרה רק בכונת שואל ומשאיל ושוב לא חשיב בכעין זה שאלה דיחיד. אך י"ל דאכתי חשיב שאלה דיחיד מחמת שם האשה הנזכר בגט אולם בזה יש לפקפק דכיון דעכ"פ צריך ולחפש אחר איש ששמו כשמו אין זה מה שגם שם האשה הוא כשם אשתו חשיב שאלה דיחיד דכיון דשמו כשמו לא שכיח יוכל להיות דלא מצא איש אחר כשמו רק זה בלבד והבן.] א"כ הכא שרצה שיבוא השטר לידי גוביינא ומוכרח הי' לחפש אחר איש ששמו כן פשיטא דל"ח פקדון דיחיד ולפ"ז הא דקאמר הש"ס אי לפקדון לא קאי על הבעלים שהפקידו אלא על המוצא השטר וע"ז דחי כיון ששמו כשמו לא מפקיד גבי' היינו אם לא מצאו בעצמו רק איש אחר מצאו הי' ירא לגלות לפני חבי ב"צ זה שהוא מצא את השטר מפני שאינו יודע איזה חבי ב"נ אבדו ושמא יבא לפני זה שהוא בעל השטר בעצמו ונאבד מאתו. ויתפוס עליו כגנב ומשו"ה לא מפקיד גבי' אע"פ שהוא בטוח גדול ונאמן ודו"ק כי הוא דבר נחמד לדעתי: | ||
והנה ראיתי להחת"ס אה"ע סי' צ"ח שכתב לחדש חומרא חדשה דהא דבכלים דלא משאלי אנשי ל"ח לשאלה ז"ת רק כשנמצא לבוש בהם אבל כשנמצאו מונח בתוך הבגדים שפיר יש לחוש דשמא הבגדים המה שאולים לו והמשאיל שכח הכיס וארנקי שלו שהי' מונח בתוך הבגדים בשעה שהשאילו את הבגדים ולא נטלם מתוך הבגדים. אבל כשנמצא הנפטר לבוש בהם ל"ח להכי כיון דחזינן שהי' משתמש בהם ושואל שלא מדעת גזלן הוי לכן אחזוקי איניש ברשיעי לא מחזיקינן ע"ש. והנה במחכ"ת דבריו אלו ליתא לדעתי שהרי הש"מ בב"מ שם הביא בשם הרמב"ן ז"ל דלמה קאמר דחיישי' לשאלה ולא אמר למכיר' ומתנה ותירץ דאין לנו להוציאו מחזקתו חזקת מ"ק. וביאור דבריו דבשלמא לשאלה שפיר חיישינן דהא ע"י החשש הלזה אין אנו מוציאין אותו מחזקתו שהרי האוכף מחזירין אותו רק החמור אין לנו להחזיר מחמת סימני אוכף דחיישינן לשאלה אבל אם אתה באת לחוש למכיר' ומתנה הא לא תוכל להחזיר לו גם האוכף בעצמו וזה אין בידינו להוציאו מחזקתו חזקת מ"ק. א"כ לפ"ז אין לחוש ג"כ לשמא שכח המשאיל הכלים דלא משאלי אנשי בתוך הבגדים דאם אתה בא לחוש לזה אי אתה רשאי להחזיר לו ליורשי הנפטר גם את הכלים א"כ אתה מוציאו מחזקתו דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. ואין לדחות ולומר עפ"י מה שכתב הח"מ דבעגונה באמת חיישינן גם למכיר' ומתנה דא"כ לא הי' להגאון ז"ל להמציא דבר זה אלא הי' לו לומר בפשיטות דגם כשנמצא לבוש יש לחוש למכירה ומתנה אפי' בכלים דלא מושלי אינשי. ועיין בחת"ס סי' נ"א שכתב שם דלהסוברים דחיישינן גבי עגונה למכירה ומתנה כ"כ חיישינן נמי לגזיל' ואבידה והאיך כתב כאן דאחזוקי איניש בגזלן לא מחזיקינן סוף דבר דברי הגאון מופלאים ממני. ולפע"ד אין לדברים אלו מקום כלל וגם הוא חשש רחוק שישכח המשאיל איזה דבר בכיסו כשמשאיל הבגדים ואדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וביחוד כשמשאילם לאחרים. לכן אין להחמיר לפע"ד כלל מטעם זה: | והנה ראיתי להחת"ס אה"ע סי' צ"ח שכתב לחדש חומרא חדשה דהא דבכלים דלא משאלי אנשי ל"ח לשאלה ז"ת רק כשנמצא לבוש בהם אבל כשנמצאו מונח בתוך הבגדים שפיר יש לחוש דשמא הבגדים המה שאולים לו והמשאיל שכח הכיס וארנקי שלו שהי' מונח בתוך הבגדים בשעה שהשאילו את הבגדים ולא נטלם מתוך הבגדים. אבל כשנמצא הנפטר לבוש בהם ל"ח להכי כיון דחזינן שהי' משתמש בהם ושואל שלא מדעת גזלן הוי לכן אחזוקי איניש ברשיעי לא מחזיקינן ע"ש. והנה במחכ"ת דבריו אלו ליתא לדעתי שהרי הש"מ בב"מ שם הביא בשם הרמב"ן ז"ל דלמה קאמר דחיישי' לשאלה ולא אמר למכיר' ומתנה ותירץ דאין לנו להוציאו מחזקתו חזקת מ"ק. וביאור דבריו דבשלמא לשאלה שפיר חיישינן דהא ע"י החשש הלזה אין אנו מוציאין אותו מחזקתו שהרי האוכף מחזירין אותו רק החמור אין לנו להחזיר מחמת סימני אוכף דחיישינן לשאלה אבל אם אתה באת לחוש למכיר' ומתנה הא לא תוכל להחזיר לו גם האוכף בעצמו וזה אין בידינו להוציאו מחזקתו חזקת מ"ק. א"כ לפ"ז אין לחוש ג"כ לשמא שכח המשאיל הכלים דלא משאלי אנשי בתוך הבגדים דאם אתה בא לחוש לזה אי אתה רשאי להחזיר לו ליורשי הנפטר גם את הכלים א"כ אתה מוציאו מחזקתו דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. ואין לדחות ולומר עפ"י מה שכתב הח"מ דבעגונה באמת חיישינן גם למכיר' ומתנה דא"כ לא הי' להגאון ז"ל להמציא דבר זה אלא הי' לו לומר בפשיטות דגם כשנמצא לבוש יש לחוש למכירה ומתנה אפי' בכלים דלא מושלי אינשי. ועיין בחת"ס סי' נ"א שכתב שם דלהסוברים דחיישינן גבי עגונה למכירה ומתנה כ"כ חיישינן נמי לגזיל' ואבידה והאיך כתב כאן דאחזוקי איניש בגזלן לא מחזיקינן סוף דבר דברי הגאון מופלאים ממני. ולפע"ד אין לדברים אלו מקום כלל וגם הוא חשש רחוק שישכח המשאיל איזה דבר בכיסו כשמשאיל הבגדים ואדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וביחוד כשמשאילם לאחרים. לכן אין להחמיר לפע"ד כלל מטעם זה: | ||
| שורה 66: | שורה 66: | ||
ועדיין יש לעורר די"ל דהתוס' לא כתבו דבשאלה לא שייך נולד הספק ברשותו רק התם בהך דחלוק לענין כיבוס שידוע לנו בבירור שהוא שאול ול"ח א"כ רשותו משא"כ בהך דעגונא שע"ז רק אנו דנין לחוש והרי במחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ומת החמור קודם שמשכו בעל הפרה אמרינן דזה שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ופירשו רש"י ותוס' וכן פסק הרשב"א ז"ל בעצמו בחידושיו לכתובות דעל בעל הפרה להביא ראיה דכיון דמשך זה הפרה החמור חשוב ברשות בעל הפרה אף דאם מת החמור מקודם בטל המקח. וע"ז א"כ אנו דנין. אולם זה יש לישב ולומר דשאני הך דמחליף כו' דמקודם שראינו שמת החמור החזקנו לודאי שהחמור הוא של בעל הפרה דכיון שמשך זה כו' ולכך עתה שנולד הספק חשוב נולד ברשות בעל הפרה. משא"כ בהך דחשש שאלה בעגונא שבכל עת אנו מסופקים אם הוא שלו או שאול הוא אתו: | ועדיין יש לעורר די"ל דהתוס' לא כתבו דבשאלה לא שייך נולד הספק ברשותו רק התם בהך דחלוק לענין כיבוס שידוע לנו בבירור שהוא שאול ול"ח א"כ רשותו משא"כ בהך דעגונא שע"ז רק אנו דנין לחוש והרי במחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ומת החמור קודם שמשכו בעל הפרה אמרינן דזה שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ופירשו רש"י ותוס' וכן פסק הרשב"א ז"ל בעצמו בחידושיו לכתובות דעל בעל הפרה להביא ראיה דכיון דמשך זה הפרה החמור חשוב ברשות בעל הפרה אף דאם מת החמור מקודם בטל המקח. וע"ז א"כ אנו דנין. אולם זה יש לישב ולומר דשאני הך דמחליף כו' דמקודם שראינו שמת החמור החזקנו לודאי שהחמור הוא של בעל הפרה דכיון שמשך זה כו' ולכך עתה שנולד הספק חשוב נולד ברשות בעל הפרה. משא"כ בהך דחשש שאלה בעגונא שבכל עת אנו מסופקים אם הוא שלו או שאול הוא אתו: | ||
אלא שעדיין יש לערער ע"ז מהך דשטרי דחבי בר ננאי דלפירושם ז"ל הא דאגבי בהו הוא ג"כ לרבא מטעם כנכ"ה והתם ג"כ הספק והחשש הוא בכל עת ואנו דנין על הרשות גופא. ועלה על לבי דשאני הכא דבאמת לענין גוף השטר אנו מחזיקים שהוא שלו דכל שיש ביד אדם הוא שלו ורק דזה ל"מ רק לענין השטר שיוכל לעכב לעצמו כל זמן שלא יפרע לו החוב אבל מ"מ לא יוכל לגבות בו דהשטר אין גופו ממון לענין זה ועיין בש"ך ח"מ סי' י"ט ושפיר חשוב א"כ נולד הספק ברשותו לענין כנכ"ה. אולם עדיין צריך ביאור לענין חשש שאלה בעגונא דלא הי' לנו לחוש רק בדברים העשויים להשאיל דוקא דל"ש בהו חזקה דכל שיש תחת יד אדם הוא שלו. אבל בדברים שאינם {{ | אלא שעדיין יש לערער ע"ז מהך דשטרי דחבי בר ננאי דלפירושם ז"ל הא דאגבי בהו הוא ג"כ לרבא מטעם כנכ"ה והתם ג"כ הספק והחשש הוא בכל עת ואנו דנין על הרשות גופא. ועלה על לבי דשאני הכא דבאמת לענין גוף השטר אנו מחזיקים שהוא שלו דכל שיש ביד אדם הוא שלו ורק דזה ל"מ רק לענין השטר שיוכל לעכב לעצמו כל זמן שלא יפרע לו החוב אבל מ"מ לא יוכל לגבות בו דהשטר אין גופו ממון לענין זה ועיין בש"ך ח"מ סי' י"ט ושפיר חשוב א"כ נולד הספק ברשותו לענין כנכ"ה. אולם עדיין צריך ביאור לענין חשש שאלה בעגונא דלא הי' לנו לחוש רק בדברים העשויים להשאיל דוקא דל"ש בהו חזקה דכל שיש תחת יד אדם הוא שלו. אבל בדברים שאינם {{תוספת|א|אבל להב"י בשם הריטב"א שסובר דלמ"ד סימנים דרבנן גם בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאל' יש לדון בזה עפ"י מה שכתבתי למעלה דבהצטרפות שניהם יחד כלים דלא מושלי אנשי וגם שאלה דיחיד גם אינהו ז"ל מודים דלכו"ע ל"ח לשאלה. והנה כ"ת לא ביאר לי בלשון השאל' אם הי' נזכר בהפאס הנמצא אצלו הסימן שבגופו שהוא חיגר יד ורגל. או לא הי' סימן זה נזכר בהפאס ומן הסתם השערתי כי נזכר בהפאס. אחרי כי עפ"י רוב נזכרים המה בפאס סימנים כמו אלה. והנ"מ בזה כי אם לא נזכר חשוב שאלה דיחיד שיזדמן שישאל ליש חיגר יד ורגל כמו שהוא המשאיל בעצמו. אבל אם נזכר ל"ח שאלה דיחיד. אחרי כי בכונה חיפש אחר איש כזה להשאילו דבלא זה לא הי' הפאס מוצלח לפניו כלל וכל שתלוי בדעת ובכונה לא במקרה לא הוי שאלה דיחיד כמו שהבאתי למעל' בשם הח"צ בעצמו שכתב בהדי' הכי [ודע דאפי' אי נימא דמה שהוא חיגר יד ורגל לא הוי סימן מובהק מ"מ מהני עכ"פ למיחשב ע"י זה שאלה דיחיד ולא עוד אלא אפי' בסימן גרוע נמי מהני לענין זה. וראי' ברורה לזה דהא בסוגיא דיבמות שם איתא חבי בר ננאי וננאי ב"ח שכיחי טובא ומ"מ אמרינן התם דלנפילה ל"ח ופירשו בתוס' משום דהוי נפילה דיחיד. אלמא דאפי' אי שכיחי טובא מ"מ כיון דלא הוי נפילה דכו"ע חשיב נפילה דיחיד וזה ברור לדעתי]: | ||
אולם לפמ"ש למעלה לחלק בין לשון דלא שיולי אנשי ובין הלשון דלא משאלי אינשי דהיינו אותן שהמניע' הוא מצד המשאיל שאינו רוצה להשאיל וגם מצד השואל שכמו כן אינו רוצה לשאול הוי כלים דלא שיולי אנשי כמו אוכף וכדומה אבל כיס וארנקי וטבעת המניע' הוא רק מצד המשאיל קאמר דלא משאלי אינשי והא דס"ל להב"י בשם הריטב"א דלמ"ד סימנים דרבנן גם בכיס וארנקי כו' נמי חיישינן לשאלה מ"מ באוכף וכדומ' שגם השואל מקפיד שלא לשאול גם המה מודים דלכו"ע ל"ח לשאל'. מעתה פאס שכמו שאינו רשאי מצד חקי הממשלה יר"ה להשאיל פאס שלו לאחרים כן החק הוא שאינו רשאי לשאול פס שאינו שלו ואם המצא תמצא בידו ענש יענשו שניהם כאחד כי על שניהם הוא אומר שאינם רשאי לעשות כן. א"כ דמי להך דאוכף וגם הריטב"א מודה דבכה"ג ל"ח לשאלה: | אולם לפמ"ש למעלה לחלק בין לשון דלא שיולי אנשי ובין הלשון דלא משאלי אינשי דהיינו אותן שהמניע' הוא מצד המשאיל שאינו רוצה להשאיל וגם מצד השואל שכמו כן אינו רוצה לשאול הוי כלים דלא שיולי אנשי כמו אוכף וכדומה אבל כיס וארנקי וטבעת המניע' הוא רק מצד המשאיל קאמר דלא משאלי אינשי והא דס"ל להב"י בשם הריטב"א דלמ"ד סימנים דרבנן גם בכיס וארנקי כו' נמי חיישינן לשאלה מ"מ באוכף וכדומ' שגם השואל מקפיד שלא לשאול גם המה מודים דלכו"ע ל"ח לשאל'. מעתה פאס שכמו שאינו רשאי מצד חקי הממשלה יר"ה להשאיל פאס שלו לאחרים כן החק הוא שאינו רשאי לשאול פס שאינו שלו ואם המצא תמצא בידו ענש יענשו שניהם כאחד כי על שניהם הוא אומר שאינם רשאי לעשות כן. א"כ דמי להך דאוכף וגם הריטב"א מודה דבכה"ג ל"ח לשאלה: | ||