ברכת רצ"ה/כו: הבדלים בין גרסאות בדף

שלא בשעת וסתה רק שנדע שמכתה מוציאה דם אבל לא שנדע שהדם הוא עתה בבירור מהמכה. והוא עפמ"ש הרמב"ן ז"ל ועוד רבים מהקדמונים ז"ל בהך דשליא בבית דהבית טמא ודאי דאין לומר דרוב שליא הוא בולד ומיעוט שלא בולד ובית זה בחזקת טהור סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דכיון דשליא בבית הוא ודאי אין לנו לדון רק על השליא ואין חזקתו של הבית כלום דבית כשליא ובתר רובא אזלינן עיין בדבריהם ז"ל. ומעתה שפיר יש לחלק ולומר דהתוספתא מיירי רק לענין שתטמא האשה טומאת ערב ומטעם מגע הדם דאף דת"ק ס"ל מקור מקומו טהור מ"מ אם הוא דם נדה הדם טמא ולכך מטמאין בספק דם נדה ספק דם מכה דלענין זה לא מהני חזקת טהרה של האשה דכיון דהדם טמא מספק ממילא האשה הנוגעת בו טמאה דלענין זה אנו דנין על הדם ודמי להך דשליא דלא מהני חזקת הבית וכנ"ל בשם הקדמונים ז"ל אבל כשאנו דנין לטמא' מטעם רואה וביחוד לבעלה שאנו באים לדון בתחל' על האשה שפיר יש לאוקמה אחזקת טהרה לומר שדם מכה הוא ועיין ברמב"ן ז"ל ריש נדה שכתב גבי מעל"ע שבנדה דאמרינן כי אמרינן העמד דבר על חזקתו היכי דלית לה ריעותא מגופי' הך אשה כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן. דבחולין אע"ג דאיכא למיחש למלתא כיון דלא מכרעא מלתא דטומא' מוקמינן טהרות אחזקתייהו ולכאורה דבריו סותרים מ"ש בעצמו בהך דשליא דאנו דנין רק על הדבר הראשון וכל הבא ממנו הוא כהדבר בעצמו וליכא לאוקמא הבא מכחו על החזק' דהרי בהך דמעל"ע נמי אנו דנין על האשה וממילא הטהרות נטמאו וצ"ל ע"כ דדוקא היכי דאנו דנין לטמא הראשון ודאי וכגון בהך דשליא דאמרינן מכח הרוב דהשליא ודאי טמאה וכיון דהשליא טמאה הבית כשליא משא"כ היכי שהדבר שאנו דנין עלי' אינו טמא רק מספק וכהך דמעל"ע דנדה דלא הוי רק ספיקא ולפ"ז גם בהך דספק מן המכה היו לנו לטהר האשה גם מטעם נוגעת משום חזקת טהרה דידה כיון דגם הדם בעצמו רק ספיקא הוי. אמנם מלבד דיש לחלק ולומר דדוקא בהך דמעל"ע דגם האשה באמת יש לה חזקת טהרה ורק דל"ה חזקה גמורה כיון דהשתא ודאי חזאי ס"ל להרמב"ן ז"ל דנוכל לצרף החזקה של הטהרות משא"כ בספק השקול לגמרי וכהך דספק מהמכה. הנה בלא זה יש לומר דהך דתוספתא לא מיירי כלל לענין האשה ורק לענין גוף הדם בעצמו דליכא חזקה כלל ודו"ק ועיין בתוספות פרק כשם שכתבו דבנדה כיון שהספק נולד במקום סתר ולא הוי גלוי לרבים בכ"מ הוי ליה ספק טומאה ברשות היחיד ולפ"ז אתי שפיר בפשיטות דלענין טומאת הדם וכמו כן לענין האשה מטעם נוגע הו"ל ספק טומאה ברשות היחיד וטמא ודאי ולא מועיל חזקה כלל כדין כל ספק טומאה ברשות היחיד דלא מועיל חזקה משא"כ לענין האיסור לבעלה דשפיר מוקמינן לה אחזקתה וגם לענין טומאת שבעה כתבו התוספות בריש נדה ובדף י"ח שם דלא ילפינן מסוטה טומאה דאתיא ע"י ראי' אלא שיש לדבר בזה מהך דנזקק לטומאה ואכ"מ הביאור ודו"ק כי קצרתי:

עוד מ"ש מו"ח ז"ל דלפי פרושו שהתוספתא מיירי לענין טומאת מגע הדם יש לומר דמשו"ה טמא מספק מחמת דהוי ספק טומאה ברשות היחיד דקיימא לן ספיקא טמא לדעתי יש לעורר בזה לפי מה שהעליתי לחדש בספרי מצפה אריה סי' מ"ה דדבר שיש בו דעת לשאול לא מקרי אלא היכי שיש ביד האדם הנולד בו ספק טומא' האפשרות ולידע כי הוא טמא. רק ע"י מקרה נתהווה שאינו יודע כמ"ש רש"י ז"ל בפסחים י"ט ע"ב וז"ל מה סוטה יש בה דעת לשאול אם נטמאה אם לאו אף כל שיש בו דעת לשאול כגון אדם ספק נגע בשרץ ספק לא נגע דיש בו דעת שיכולים לשואלו אם נגע והוא אינו יודע עכ"ל אבל היכי שאין במציאות כלל שיודע שהוא טמא חשוב כמו אין בו דעת לשאול ע"ש א"כ לפ"ז באשה שיש לה מכה במקור דאין במציאות כלל שתדע שהיא טמאה ודאי חשוב אין בה דעת לשאול דמה יש לנו לשאלה. אחרי כי אין אפשרות כלל שתדע שהיא טמאה והא דקאמר הגמרא בנדה ה' דמעל"ע מטה נמי מטמא משום דהוי ספק טומא' הבאה ע"י אדם היינו דוקא בסתם אשה דמשכחת עכ"פ שתדע שהיא טמאה ע"י ראיה או ע"י עד אבל ביש לה מכה במקור דלא משכחת כלל בשום פעם שתדע שהיא טמאה חשוב כמו אין בה דעת לשאול ושפיר יש לדון מתורת חזקה כמ"ש מו"ח ז"ל מקודם ודו"ק אך בגוף הראי' שהביא מו"ח ז"ל בשם הרב הגאון מקארלין מהתוספתא שהעתיק לשון התוספתא ספק דם החדר ספק דם מכה טמא אתמהה שבתוספתא שלפנינו שראיתי מכמה דפוסים שונים איתא טהור. א"כ איך הביא הרב הנ"ל ראי' מזה. ואע"ג דמסגנון הלשון התוספתא נרא' שצריך להיות טמא דהא התחיל אם ידוע שדם מכה טהור ואם לאו ספק כו' מ"מ כיון שדעת כל הפוסקים דתלינן במכה וגם בתוספתא איתא ג"כ טהור. איך אפשר להגיה התוספתא ולהביא ראיה מזה להיפך. ואולי בתוספתא שלו הי' נדפס טמא. אבל באמת בכל התוספתא שראיתי איתא טהור:}} אולם בגוף הדבר שהחליטו הפוסקים דבשלא בשעת וסתה תלינן בדם מכה עכ"פ בידעינן שמוציאה דם ולא בעינן שנדע שעתה בא הדם מהמכה כבר כתבתי בחידושי דאני נבוך דהנה בש"ס דב"ב דף כ"ד בהך דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב רצה אביי להביא סייעתא ממתניתין דדם הנמצא בפרוזדור טמא משום שחזקתו שבא מהמקור אף דעלייה מקרבא וקא"ל רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד א"כ חזינן דבהך דחזקתו מן המקור יש שני רובי היינו שדמי החדר מרובים מהעלייה וגם רוב שהדם בא מהמקור דהיינו מצוי וא"כ בשיש מכה אף שמוציאה דם מכל מקום הרי פשיטא שדם החדר מרובין מדמי המכה וא"כ ניהו שאינו מצוי לבא מהחדר יותר משיבא מהמכה ביחוד שלא בשעת וסתה מ"מ הא איכא רובא דדמי המקור מרובים ומה מהני החזקה חזקת טהרה של האשה נגד הרוב דרובא וחזקה רובא עדיף ולא מבעי' א"כ היכי שהמכה במקור עצמו דליכא גם קורבא אלא אף כשהמכה היא למטה מהמקור דאיכא קורבא בדם המכה מכל מקום הרי אנן קיי"ל כר"ח דרוב וקרוב הלך אחר