ספר המקנה/קידושין/כח/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

'''מאי כיצד ה"ק פירי נמי עבדי חליפין וכו'.''' נראה לענ"ד דיש ליישב לשון כיצד. ותו דה"ל למימר חסורי מחסר' והכי קתני ופירות וכו'. והוא דכבר כתבנו דהתוספות הקשו בבבא מציע' אהא דמטבע נעשה חליפין והלא יאמר לו נשרפו חיטך בעלי' ותירצו דלא שכיח מילת' שיקנה במעות דרך חליפין ובדרך קנין סודר ליכא למיחוש דמתיר' פן יסרב מליתן המעות ע"ש ולולי דבריהם היה נראה דלא צריך לתירוץ הראשון דלא שכיח דהוצרכו התוספות לזה משום דמשמע דמתני' מיירי שנתן לו כל המעות בדרך חליפין ולא בדרך קנין סודר ואפ"ה קונה מ"מ י"ל דמיירי מתני' בדרך קנין סודר ומיירי בענין שכתבתי לעיל בפירוש הפסוק דעל התמורה זו חליפין לקיים כל דבר שלף איש נעלו דהיינו שמחליף דבר בדבר ולקיים את הדבר הזה בלי שום משיכה שלף איש נעלו דכיון דנקנה חפץ של אחד לחבירו ע"י הק"ס ממיל' גם חבירו הוא קונה חפץ חבירו ע"י חליפין לפ"ז י"ל דגם בפירוש המשנה הוא כן דנקט דיש דין חליפין במטבע היינו כשמקנה לו המעות ע"י קנין סודר וכדאית' בבבא מציעא דלמ"ד דמטבע נעשה חליפין כ"ש דנקנה בחליפין. ועיין בספ"י דמשמעות לשון נעשה ולא נקט עושה חליפין כדקאמר לקמן פירי עבדי חליפין משמע דנקנה בחליפין וכיון שנקנה לו המעות לבעל החפץ ממילא בעל המעות קונה את החפץ ולפ"ז י"ל דדוקא בכה"ג מיירי מתני' דאינו מוסר לו המעות לבעל החפץ אלא שמקנה לו בקנין סודר דאז לא שייך לומר נשרפו חיטך בעלי' דכיון שלא קיבל המעות הוא מתיירא פן יסרב א"נ כמ"ש לעיל כשלא קיבל המעות הוא ש"ש על החפץ משום דתפיס ליה אדמיה. ולכאורה הי' אפשר לומר דגם בקנין מעות מועיל הקנין בכה"ג לרבי יוחנן למ"ד דמטבע נקנה בחליפין דכשמקנה המעות להמוכר ע"י קנין סודר הוי כאלו נתן לו המעות וקונה החפץ ע"י המעות אלא דמתני' מיירי לענין קנין חליפין וה"ה לענין מעות דאף דתקנו חכמים דאין מעות קונות משום נשרפו חיטך בעלי' מ"מ לא שייך בזה חששא זו דכיון דאין המעות ביד המוכר טרח ומציל פן יסרב מליתן הדמים. אך היותר נראה דלא שייך זה בקנין מעות דכיון שכתבנו לעיל דענין קנין המעות הוא מדאוריית' כדי שיסמוך דעת המוכר ובזה דוק' כשהמעות בידו ממש אבל כשמקנה לו המעות ע"י קנין סודר אין זה קנין מעות כלל דאף שנקנה לו המעות מ"מ כיון שאינו תחת ידו לא סמכ' דעתי' ולא שייך זה אלא בקנין חליפין דלא בעינן סמיכות דעת המוכר דהא מהני מדאוריית' בלא נתינת מעות כלל אם כן אתי שפיר טפי דלא נקט במתני' אלא דרך חליפין במטבע ולא בקנין מעות. ולפ"ז י"ל הא דקאמר ופירות נמי עבדי חליפין כיצד וכו' היינו דמפרש דהא דקאמר החליף שור בפרה היינו כדמפרש לה הש"ס לקמן כיצד החליף דמי שור בפרה וכו' ה"נ הפי' כן הוא דהיינו שנתן לו השור בדרך קנין סודר שיקנה את המעות אצל חבירו וע"י קנין המעות יקנה במעות זה בתורת קנין חליפין את הפרה של בעל השור נמצ' דהיינו ממש דינא דריש' שעשה קנין סודר לקנות המעות וע"י המעות נקנה לבעל המעות חליפין אלה שהוסיף לפרש בסיפ' שקנין סודר הוא ע"י השור וקמ"ל בזה דפירי עבדי חליפין ושפיר שייך לשון כיצד שהוא פרוש' דריש' ותני' מתני' בענין זה לפרש קרא דעל התמורה דמיירי בהכי כנ"ל ולפי פירוש זה שכתבנו אתי נמי שפיר הא דקתני במתני' כיון שזכה בה נתחייב זה בחליפין ואין צריך לפרש נתחייב זה באונס חליפין אלא כיון שזכה בעל המעות בשור ממיל' נתחייב בעל הפרה ליתן את הפרה בדמי השור. ודו"ק:

'''בגמרא סבר לה כר' יוחנן וכו'.''' הקשו תוספות בבבא מציע' הא קיי"ל דמלוה לא קנה ולכאורה היה נראה דזה הוא כוונת רש"י ז"ל שפי' בבבא מציעא [[בבלי/בבא מציעא/מו/ב|דף מ"ו ע"ב]] בד"ה כיצד וכו' וז"ל שמשכון אפי' בתורת דמים ע"מ להקנות לו חפץ שלו בדמים וכו' ע"ש והיה נראה דכוונתו דמיירי שתחלת המקח היה על דעת זה שיקנה בדמיו את הפרה אם כן י"ל דסביר' ליה דכיון דעל דעת זה מוסר לו את השור לא גרע ממלוה שיש עלי' משכון כשמחזיר לו את המשכון מהני כדקיי"ל דהמקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת וה"ה במקח וממכר וה"נ הרי מוסר לו את השור ע"מ כן שיקנה לו במלוה שלו את הפרה. אך קשה דאם כן למה צריך לומר דלא אמרינן נשרפו חיטך בעלי' משום דלא שכיח הוי ליה למימר דאם נאמר דלא יקנה את הפרה ממילא יתבטל מקח השור כיון דעל מנת כן היה המקח אם כן יאמר לו על השור נשרפו חיטך בעלי ואין בזה תקנה וממיל' דמעות קונות וכ"ש דק' לפמ"ש לעיל דהא דמשיכ' קונה לרבי יוחנן הוא מתקנות חז"ל שלא יאמר לו נשרפו חיטך בעלי' כמ"ש התוספות בד"ה שמא וכו' אם כן בכה"ג שלא שייך גזירה זו משום דלה שכיח' אם כן כיון דמן התורה אין קנין במשיכה לא קנה את השור כלל וצ"ל דמ"ש רש"י ע"מ לאו דוק' דמיירי שלא תלה הקנינים זה בזה ע"כ צריך לפרש דעת רש"י ז"ל דמ"ש דמשכון היינו דעל דעת כן משך את השור ולא הוי מלוה אבל לא תלה קנין השור בקנין פרה כלל ודו"ק:

'''בגמ' מלתא דלא שכיח' לא וכו'.''' נראה דמזה למדו התוספות בבבא מציע' שם דלמ"ד מטבע נעשה חליפין היינו אפי' שוה בשוה אף על גב דאיכא למיגזר שמא יאמרו נשרפו חיטך בעלי' מ"מ כיון דלא שכיח לא גזרו ואף על גב דאינו מוכרח דהא איכא לאוקמי דמטבע נעשה חליפין היינו בדרך קנין סודר דבזה לא שייך נשרפו חיטך בעלי' כמ"ש התוספות שם אלא דסביר' ליה מסבר' כיון דאמרינן הכא מלתא דלא שכיח לא גזרו רבנן ה"ה התם וכה"ג כתבו התוספות בבבא מציע' דקיי"ל להלכתא כהאי תירוצ' משום דאשכחן האי סברא מלת' דלא שכיחא גבי מכור לי באלו. ועוד נראה דהוכיחו מדמקשה הכא לר' נחמן מאי כיצד וכתב הרמב"ן הא דלא אוקמ' בשור חי משום דהוא כ"ש מריש' ואי נימא דריש' מיירי דוקא בדרך קנין סודר אבל שוה בשוה אינו קונה משום גזירה דנשרפו חיטך בעלי' אם כן י"ל דבסיפ' בחליפי שור בפרה קונה אפי' שוה בשוה משום דלא שייך כאן גזירה דיאמר לו נשרפו חיטך בעלי' דאם כן יאמר לו נשרפו שורך בעלי' אם כן סיפא מילתא אחרית' וטוב' קמ"ל וכה"ג הקשו תוספות בב"מ על ר"ת דבפירות מהני אפי' שוה בשוה ע"ש אע"כ דהרישא מיירי בחליפין שוה בשוה ושפיר הוי כ"ש וע"כ היינו מטעם דלא שכיחא ובזה יש לתרץ דברי הרי"ף ז"ל שכתב בב"מ שם דיש דמים שהן כחליפין הלכתא היא והשיג עליו הרא"ש ז"ל דכיון דכל הך סוגי' לא נאמר' אלא לס"ד א"כ כיון שנתרועע היסוד נפל הבנין. ולפמ"ש אתי שפיר דמוכח ע"כ דפשיטא להש"ס להלכתא דבמלתא דלא שכיח לא שייך גזירה דנשרפו חיטך בעלי' דהא לפמ"ש אי הוי סברא לומר דאף במלתא דלא שכיח גזרו אדרבא הוי אתי שפיר טפי דאיצטרך סיפא דמהני בשור חי חליפין שוה בשוה ולא צריך לאוקימתא זו אלא וודאי דס"ל להש"ס לסברא פשוט' דיותר י"ל דבמלתא דלא שכיח לא שייך גזירה דנשרפו חיטך בעלי' ולכך מוקי למתני' בהכי ולא איפכא. אך לפמ"ש התו' בב"מ לשיטת ר"ת דס"ל דבשוה בשוה מהני אפי' בפירות לכ"ע הא דלא מוקי בהכי מתני' דפירי נמי עבדי חליפין בשוה בשוה משום דמשמע לי' דומיא דרישא א"כ אין הכרח מסוגיא דידן. ודו"ק:

'''שם. ת"ר כיצד רשות הגבוה וכו' בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה וכו'.''' לכאורה נראה דהטעם הוא דמעות קונות מקר' דונתן הכסף וקם לו. ואין להקשות דלמה יגרע הקדש מהדיוט שתקנו לו חכמים דאין מעות קונות משום גזירה דשמא יאמרו נשרפו חיטך בעלי' ולא תקנו בהקדש כן ולכאורה הי' נראה דהקדש שאני דכשנשרפו לא גרע כח הקדש מכח הדיוט ויכול הגזבר לחזור בו אך ז"א אלא לדע' הרמב"ם ז"ל דס"ל דבהוזלי יכול הגזב' לחזו' אבל לדעת שאר פוסקים דאין הגזבר יכול לחזור כשהוזל ה"ה בנשרפו ודוחק לומר דדוקא בהוזלו כיון דהדיוט צריך לקבל מי שפרע לא שייך בי' סברא דלא גרע כח הקדש מכח הדיו' אבל בנשרפו דיכול הדיו' לחזו' ואינו במ"ש לא גר' הקדש מכח הדיוט ותו דהרי ביתומים יש להן דין הקדש. ואפ"ה תקנו דאם נתנו מעות על הפירות המעות אינו קונות כדאי' בח"מ סי' קצ"ט סעיף ד' ועיין בסמ"ע שם בס"ק י'. וז"ל דאינו מן הסברא דיהא הפירות בזמן היוקר ברשותן ואח"כ שישרפו יחזור לרשות הלוקח עכ"ל.