מראי מקומות/נדרים/ב/א: הבדלים בין גרסאות בדף

אמנם ה[[פירוש הרא"ש/נדרים/ב/א|רא"ש]] כתב שעיקר נדר האמור בתורה הוא שמתפיס החפץ בדבר הנאסר ע"י איסור פה, כגון קרבן או הקדש, וכ"כ הריטב"א {{ממ|[[ריטב"א/נדרים/ב/א|ב.]] ו[[ריטב"א/נדרים/יד/א|יד.]]}}, וכ"ה בדברי הראשונים בשבועות. גם הר"ן בשבועות {{ממ|[[ר"ן על הרי"ף/שבועות/ח/א|ח. מדפה"ר]]}} כתב דעיקר נדר האמור בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור כו' שעיקר הנדר בהתפסה הוא, ואע"פ שאם לא התפיסו חייל, ההוא מדין יד הוא דמהני. ובמל"מ {{ממ|[[משנה למלך/נדרים/א#ז|נדרים פ"א ה"ז]]}} הקשה שסתר דברי עצמו, והניח בצ"ע. והקר"א {{ממ|[[קרן אורה/נדרים/יב/א|יב.]]}} והחת"ס {{ממ|[[חתם סופר/נדרים/יב/א|שם]]}} יישוב שבשבועות קאמר לה בדעת הרי"ף, וליה לא סבירא ליה.

;חקירה בגדר התפסה אי הויא גילוי על איסורו או צורה בחלות האיסור

ואמנם גם לדעת הר"ן שעיקר נדר אפשר אף בלא התפסה, אפש"ל שאם מתפיס אזי נעשה הנדר באופן אחר בדרך של תמורה, ושני דינים אלו ישנם בנדרים. ובדרך זה ביארו האחרונים כפל הדין במשנה לענין נדרים ולענין חרמים, וכמו שיבואר להלן.

ואפשר לתלות בדבר זה מה שנראה מתוך דברי הר"ן שאם התפיס בלא הזכרת האיסור מהני, ולהלן משמע שהוא אך מדין יד. והיינו שאם הוא אופן חלות הנדר, י"ל שצריך גם להזכיר האיסור וההתפסה מועלת להגדיר צורת חלות האיסור. אך אם אינו אלא גילוי לדעתו הרי עד כמה שמזכיר את האיסור, התפסה למה לי, ולכך נקט הר"ן שהתפסה היינו בלא הזכרת האיסור.

;בטעם דין התפסה בדבר הנדור ולא בדבר האסור

ויש שתלו טעמים אלו בחקירה הנ"ל, שאם התפסה היא גדר באופן חלות הנדר שמעתיק הקדושה כעין תמורה, לכך בעינן שתהיה ההתפסה דוקא בדבר האסור בחפצא שיש בו חלות איסור בגוף החפץ. משא"כ אם הוא רק גילוי לאיסור, לא די בטעם זה שכן סו"ס יש גילוי לאיסור שרוצה להחיל, אלא דמ"מ צריך להתפיס בדבר הנדור שהוא בדומה לאיסור שרוצה להחיל מצד האדם.

;התפסה בשבועה

וברא"ש בשבועות {{ממ|[[רא"ש/שבועות/ג/י|פ"ג סימן י]]}} כתב שאפשר לעשות איסור חפצא בשבועה, ולפי"ז יש שביארו בפשטות שלכך נתכוון גם כאן באומרו שהתפסה אפשר לעשות בדבר שנשבע עליו, דהיינו באופן שהוא איסור חפצא.

;התפיס בדבר האסור והזכיר את האיסור

והמל"מ {{ממ|[[משנה למלך/נדרים/א#ז|נדרים פ"א ה"ז]]}} הביא דברי מהרלנ"ח {{ממ|[[שו"ת מהרלנ"ח/אבן העזר/כז|אה"ע סימן כז]]}} שהאומר לאשתו 'הרי את אסורה עלי כאמא' חל הנדר אף שהתפיס בדבר האסור, כיון שהזכיר האיסור.  

וכתב המל"מ לתלות דין זה במחלוקת הראשונים הנ"ל בנודר בלא התפסה אם הוא עיקר הנדר או יד. שכן אם הוא מדין יד, אין מקום לדברי מהרנ"ח, שבדין יד אנו גומרים את דיבורו כאילו התפיס בדבר הנדור, אך כאן שגמר דבריו, מה לנו ולצרה זו לגמור דבריו באופן שהוא לא גמרם. אמנם לדברי הר"ן כאן שאף נדר בלא התפסה הוא עיקר הנדר, א"כ יש לומר שכשמזכיר איסור הרי אף בלא ההתפסה היה חל נדרו, ולכן אף שהתפיס בדבר האסור חל נדרו. ועדיין יש לבאר דברי מהרלנ"ח שהרי הוא מפרש שרוצה שנדרו יחול בהתפסה ויאסר עליו כאמא, ומפני מה יחול הנדר.

;מעילה בנדר שלא בהתפסה

ובמל"מ {{ממ|[[משנה למלך/מעילה/ד#ט|שם]]}} הסתפק אם יש מעילה בנדרים, בנדר שלא בהתפסה. וכתב לתלות דין זה במחלוקת הנזכרת אם נדר שלא בהתפסה הוא מדין יד או מעיקר הנדר. כי אם בלא התפסה מהני מדין יד, הלא ודאי שיהיה בנדר זה מעילה כבנדר בהתפסה. אך לדעת הסוברים שנדר בלא התפסה מועיל מעיקר הנדר, יש לומר שדין מעילה הוא רק בנדר בהתפסה שהוא מתפיס בהקדש או בקרבן ומחיל קדושתם על חפץ פלוני, משא"כ במחיל איסור סתם בלא התפסה י"ל שאין בו דין מעילה.

;דעת התוספות בדין התפסה

ולכן כתב השל"נ להגיה בדבריהם: ואם על ככר אחר אומר יהא כזה, הוי יד לנדר או מתפיס בנדר. וא"כ כוונת התוספות כדעת שאר הראשונים.

== כל כינויי נדרים כנדרים ==

;כינויים לשון אומות או לשון שבדו חכמים

במשנה להלן {{ממ|[[בבלי/נדרים/י/א|י.]]}} מפורשים כינויי הנדרים: האומר קונם קונח קונס, הרי אלו כינויין לקרבן וכו'. ובגמרא נחלקו אמוראים בביאורם, רבי יוחנן אמר לשון אומות הן, רבי שמעון בן לקיש אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו. ומבארת הגמרא הטעם שתקנו כן, כדי שלא יזכיר לשון קרבן ובכך יבוא לומר 'קרבן לה'' ולבסוף אפשר ויאמר 'לה' קרבן' ושמא יזכיר רק לה' ולא יגמור דבריו ונמצא מוציא ש"ש לבטלה.

;הטעם שנקט התנא לשונות אלו למ"ד לשון אומות

וה{{ממק|רשב"א}} כתב: איני יודע טעם לדבריהם, שאם נדר באחד משאר הלשונות ומתכווין לנדר, אע"פ שאינו מבין משמעות הלשון מכל מקום חל הנדר, דפיו ולבו שוין הן. ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון ממש, ולא קרינן פיו ולבו שוין עד שיבין משמעות הלשון ממש, אף בקונם וקונח לא יהא נדר, ומאי שנא הני. ולכן נטה מפירושם וכתב דמסתברא דאין הפרש בין אלו לשאר הכינויים, אלא שאלו היו ידועים אצלם והכירום והוא הדין לכל השאר.

;נדר בלשון אומות במקום שאין נוהגים בה

וב{{ממק|ריטב"א}} כתב שלמ"ד לשון אומות, לא מהני לשון זו אלא במקום שנהוגים בה. ובביאור הלכה {{ממ|[[ביאור הלכה/אורח חיים/סב#יכול|סימן סב ד"ה יכול]]}} למד מכאן לכל דברים הנאמרים בכל לשון, כקריאת שמע וכיו"ב, שהוא דוקא באופן שבאותו מקום מדברים בלשון זו, אך אם כולי עלמא לא מדברים בה רק זה האיש הקורא, אינו נחשב ללשון.

;אם למ"ד לשון שבו חכמים הוי נדר דאורייתא

אמנם התוספות {{ממ|ביישובם הראשון}} נקטו להפך, שהוא דין דרבנן, וביארו שיש חילוק בין נזיר לנדרים שרק לענין נדרים איכא למ"ד לשון שבדו חכמים. ובזה ביארו החילוק בין הגמרא בנזיר שלא הזכירה שני המ"ד לגמרא בנדרים שהזכירה שני המ"ד, כי באמת לא נחלקו אלא בנדרים ולא בנזיר. ועכ"פ דחו התוספות שאין ראיה מכך לדעתם, שכן דרך הגמרא להאריך במקום אחד ולקצר במקום אחר. ולפ"ז נדחית אף ראיית הר"ן.

== וחרמים כחרמים ==

ובירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/נדרים/א/א|פ"א ה"א]]}} הקשה למ"ד סתם חרמים לכהנים למה לא שנה במשנה כינוי תרומה כתרומה. והוכיח הקרן אורה מדבריו שפירש המשנה בחרמים ממש, שהם לבדק הבית או לכהנים ולא בחרמי איסור.

;למה נקטה המשנה חרמי בדק הבית ולא שאר הקדשות

והתוספות {{ממ|[[תוספות/נדרים/ב/א|ד"ה ונזירות]]}} הקשו באמת אמאי לא תני איסורי כאיסורי והקדשות כהקדשות, ויישבו דלמ"ד לשון נכרים לא נמצא להם לשון נכרים באיסורי והקדשות. ולמ"ד לשון שבדו חכמים צ"ל שכל החשש היה במקום שנמצא בכתוב צירופו עם שם ה' כמו קרבן לה' או חרם לה', ולא נמצא בשום מקום ערך לה' איסור לה' או הקדש לה'. וה{{ממק|קרן אורה}} הקשה מדוע לא ציין התוספות לדברי הירושלמי שהקשה כקושייתו.

== ושבועות כשבועות ==

עוד הביא הר"ן ראיה דבעיא שם מדתנן ובכל הכינויים הרי אלו חייבים, ומשמע דבעינן שם או עכ"פ כינוי. ויישב דלא בעינן שם רק דקמ"ל ששבועה בכינויים אינה כמשביע בשמים ובארץ שגרע ולא חל כמבואר בשבועות {{ממ|[[בבלי/שבועות/לה/א|לה.]]}}.

;דעת הראב"ד דאינו לוקה בלא שם

עוד הביא הר"ן דעת הראב"ד שאף ששבועה לא בעיא שם, מכל מקום בכה"ג שלא נשבע בשם אינו לוקה, שכן לאוי דשבועה כתיב בהו שם השם, 'לא תשא את שם השם' ו'לא תשבעו בשמי'.

;תיפוק לה דהקדש חל במחשבה

ויישבו עפ"מ שהקשה הריטב"א {{ממ|[[ריטב"א/נדרים/ז/א|ז.]]}} בהא דאין יד לצדקה, דתיפו"ל דצדקה חלה במחשבה. ויישב שהיינו דוקא כשגמר בלבו, שנתיישב בלו לעשות הצדקה ולא יתחרט מכך. ולפי זה יש לומר דאף כאן לא נתיישב בלבו כל כך שהרי מוציא בפיו בלשון שאינו גמור, ולכן רק מדין יד משלימים דיבורו.

== האומר לחברו כו' ==

ויעויין לעיל בדברי המל"מ שאין משלימים הדיבור אלא כשלא סיים דיבורו, אבל אם סיים דיבורו באיזה אופן, מה לנו ולצרה ואין משלימים דבריו. ועיין להלן {{ממ|עמוד ב}} שנחלקו בדבר ראשונים, אם אף כשסיים דיבורו מהני דין ידות, ולפ"ז גדר ידות אינו שמשלימים דיבורו אלא שסגי במקצת דיבור. ויבואר להלן נפק"מ באופן שנוקט לשון גרוע אך שלם [בנודר בלשון שבועה או נשבע בלשון נדר, שאין כאן מקצת דיבור בכמות, אך באיכות גרע].

== ונזירות כנזירות ==