4,507
עריכות
יערות דבש/ב/ד: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 5: | שורה 5: | ||
<big><big>'''דרוש נחמד מ"ש הגאון הנ"ל בק"ק מיץ. בט"ו מנחם שנת תקה"ל בסיומי שיתא סדרי משנה, והמעיין בו ימצא מלא כף נחת. כי כולו מלא חריפות בש"ס ופוסקים ואגדות.'''</big></big> | <big><big>'''דרוש נחמד מ"ש הגאון הנ"ל בק"ק מיץ. בט"ו מנחם שנת תקה"ל בסיומי שיתא סדרי משנה, והמעיין בו ימצא מלא כף נחת. כי כולו מלא חריפות בש"ס ופוסקים ואגדות.'''</big></big> | ||
<big>אמרינן</big> בש"ס דתענית, לא הי' י"ט לישראל כט"ו באב וכיה"כ שבה' בנות ישראל וכו'. וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון וכו'. ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק עכ"ל. ויש להבין מה ענין הך קרא ומהו שדרשו בו להך דיה"כ וט"ו באב היה י"ט לישראל, דאף דנפרש דהך דיה"כ הוא נרמז במ"ת כמ"ש דניתנ' בו לוחות אחרונות, מ"מ הך דבנין ביהמ"ק אינו ענין כלל דהך דט"ו באב, ומכ"ש יום מ"ת, וכבר דחקו בו המפרשי' לתרץ, אבל נראה במה דאמרו בגמרא דב"ב פ' י"נ בט"ו באב פסקו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו בו מתי מדבר לא הי' דיבור עם משה וכו'. וכתבו התו' ד"ה יום שכלו וכו', דמתו בט' באב והי' אבילות עד יום ט"ו, ומאז החל הדיבור עם משה, אבל הרשב"ם פירש בשם ירושלמי ומדרש, דחפרו בט' באב ולמחרת היו חיים ולא מתו כאשר חשבו, וחשבו אולי טעו בקביעי דירחא עד יום ט"ו דאתמלאי סיהרא. וקשה לפי' טובא, שאם לא מתו בשנה ההיא למה נתעכב הדיבור שנה יותר שלא חזר, כן הוא בגירסא ישנה. וכן הוא ברמב"ן בחידושיו בב"ב, אבל המהרש"א כתב הגי' ישנה ויותר שהוא מט"ב שנת ל"ט עד ט"ו אב שנת מ' דל"ל דסבירא לי' לרשב"ם דמן ט"ב עד ט"ו בשנת ל"ט הי' אבילים, ולא הי' רה"ק למשה, דא"כ מי דחקו לפרש דלא מתו בשנת מ', דלמא מתו, ולכך בא רה"ק בט"ו כאשר נשלם ימי אבילות, ודוחק להגיה בגמרא, ובפרט הרמב"ן כתב להדיא כך, ונ"ל דהקושי' היא רק משנ' ולא יותר. | <big>'''אמרינן'''</big> בש"ס דתענית, לא הי' י"ט לישראל כט"ו באב וכיה"כ שבה' בנות ישראל וכו'. וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון וכו'. ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק עכ"ל. ויש להבין מה ענין הך קרא ומהו שדרשו בו להך דיה"כ וט"ו באב היה י"ט לישראל, דאף דנפרש דהך דיה"כ הוא נרמז במ"ת כמ"ש דניתנ' בו לוחות אחרונות, מ"מ הך דבנין ביהמ"ק אינו ענין כלל דהך דט"ו באב, ומכ"ש יום מ"ת, וכבר דחקו בו המפרשי' לתרץ, אבל נראה במה דאמרו בגמרא דב"ב פ' י"נ בט"ו באב פסקו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו בו מתי מדבר לא הי' דיבור עם משה וכו'. וכתבו התו' ד"ה יום שכלו וכו', דמתו בט' באב והי' אבילות עד יום ט"ו, ומאז החל הדיבור עם משה, אבל הרשב"ם פירש בשם ירושלמי ומדרש, דחפרו בט' באב ולמחרת היו חיים ולא מתו כאשר חשבו, וחשבו אולי טעו בקביעי דירחא עד יום ט"ו דאתמלאי סיהרא. וקשה לפי' טובא, שאם לא מתו בשנה ההיא למה נתעכב הדיבור שנה יותר שלא חזר, כן הוא בגירסא ישנה. וכן הוא ברמב"ן בחידושיו בב"ב, אבל המהרש"א כתב הגי' ישנה ויותר שהוא מט"ב שנת ל"ט עד ט"ו אב שנת מ' דל"ל דסבירא לי' לרשב"ם דמן ט"ב עד ט"ו בשנת ל"ט הי' אבילים, ולא הי' רה"ק למשה, דא"כ מי דחקו לפרש דלא מתו בשנת מ', דלמא מתו, ולכך בא רה"ק בט"ו כאשר נשלם ימי אבילות, ודוחק להגיה בגמרא, ובפרט הרמב"ן כתב להדיא כך, ונ"ל דהקושי' היא רק משנ' ולא יותר. | ||
בשנבין מה שהקשה הר"ת לרשב"ם עוד קושיא, וז"ל ועוד שלא הי' שמחה מפני הדיבור שחזר אלא שאז באתמלאי סיהרא ידעו שפסקו הגזירה. ופי' המהרש"א דבגמרא משמע דעיקר י"ט ושמחה הי' דחזר הדיבור עם משה, ואלו בירושלמי לא משמע רק מחמת דבטלו הגזירה, ותי' התוספות בשם ר"ת, לקיים המדרש דבתחלה נגזר עליהם אפי' על בני עשרים בצמצום, ולבסוף ריחם ה' עליהם ולא מתו אלא אותן שהיו בעת הגזרה כ' שנים וחודש א'. והקשו התוס' גופא דעדיין אינו מיושב ל"ל חוזר הדיבור בט"ב שנת מ', דכבר בטלו הגזרה, וצ"ל דהואיל והיו עצבים דהיו חושבים דטעו, לא שרתה שכינה, א"כ אף לפי רשב"ם לק"מ, די"ל דאף דפסקה הגזרה בשנת ט"ל, מ"מ הואיל והם לא ידעו כן, יחשבו דימותו בשנת מ' ג"כ לא הי' שורה שכינה בעיצבון, דמ"ש לששה ימים ומ"ש כל השנה. וגם הקושיא של ר"ת על הרשב"ם דבמדרש לא נזכר מענין שחזר הדיבור, רק השמחה מחמת ביטול הגזירה, גם לר"ת קשה, דסוף סוף הי' השמחה מחמת שריחם ה' עליהם, ובגמרא נאמר מפני דיבור שחזר. | בשנבין מה שהקשה הר"ת לרשב"ם עוד קושיא, וז"ל ועוד שלא הי' שמחה מפני הדיבור שחזר אלא שאז באתמלאי סיהרא ידעו שפסקו הגזירה. ופי' המהרש"א דבגמרא משמע דעיקר י"ט ושמחה הי' דחזר הדיבור עם משה, ואלו בירושלמי לא משמע רק מחמת דבטלו הגזירה, ותי' התוספות בשם ר"ת, לקיים המדרש דבתחלה נגזר עליהם אפי' על בני עשרים בצמצום, ולבסוף ריחם ה' עליהם ולא מתו אלא אותן שהיו בעת הגזרה כ' שנים וחודש א'. והקשו התוס' גופא דעדיין אינו מיושב ל"ל חוזר הדיבור בט"ב שנת מ', דכבר בטלו הגזרה, וצ"ל דהואיל והיו עצבים דהיו חושבים דטעו, לא שרתה שכינה, א"כ אף לפי רשב"ם לק"מ, די"ל דאף דפסקה הגזרה בשנת ט"ל, מ"מ הואיל והם לא ידעו כן, יחשבו דימותו בשנת מ' ג"כ לא הי' שורה שכינה בעיצבון, דמ"ש לששה ימים ומ"ש כל השנה. וגם הקושיא של ר"ת על הרשב"ם דבמדרש לא נזכר מענין שחזר הדיבור, רק השמחה מחמת ביטול הגזירה, גם לר"ת קשה, דסוף סוף הי' השמחה מחמת שריחם ה' עליהם, ובגמרא נאמר מפני דיבור שחזר. | ||