העמק שאלה/קל: הבדלים בין גרסאות בדף

'''יהיב לי' זימנא כו'.. ''' ובכת"י יהיב לי' ב"ד זימנא ושמע דינא בהדי' וצריכי למימר לי' זימנך בהדי פלן לקמי' דפלן כו' וכצ"ל דהב"ד שולחים שליח ואמר לי' זימנך פי' הננו מזמינים אותך. ובגמ' איתא הכי. מנלן דשדרינן שלוחא דבי דינא ומזמנינן לי' לדינא דכתיב וישלח משה לקרא לדתן וגו'. ומנלן דמזמנינן לדינא דכתיב ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וגו' והוא גי' בה"ג הל' נדוי. וקשה הני תרי מנלן ותרי קראי למאי. ושמעתי מפי א"א הרב מ' יעקב ברלין יחי'. דהכי פרושא דמקר' דדו"א למדנו דמשדרינן שלוח' דבית דין להזמין לדין. ומקרא דקרח למדנו דהבעל דין בעצמו יכול להזמין חבירו לדין. והיינו דקאמר ומנלן דמזמנינן אנן לדינא ויליף מקר' דקרח ואע"ג דמשה לא הי' בע"ד דקרח ולא הוא עמד עם קרח לפני ה' אלא אהרן הי' הבע"ד ועמו הזמין את קרח כדכתיב אתה והם ואהרן מחר. מכ"מ שפיר יליף ממשה. דהא דס"ד דלא יכול הבע"ד עצמו להזמין לדין. משום דשלוחא דבי דינא אלים דנאמן כבי תרי כדאיתא בב"ק דף קי"ב האי שלוחא דב"ד מהימן כבי תרי. משא"כ אם בע"ד עצמו יאמר לב"ד שהבע"ד סירב בדבר. פשיטא שאינו נאמן. ומש"ה ס"ד דה"ה אפי' אם הזמין בפני עדים וסירב בדבר שלא נקרא בזה סרבן. וקמ"ל דמזמנינן ע"י בע"ד עצמו. ואם סירב בעדים מיקרי שפיר סרבן. והשתא שפיר יליף ממשה. דאע"ג דהוי קרובו של אהרן ואינו נאמן על בע"ד שלו מכ"מ מהני הזמנה ע"י. ומזה למדנו דה"ה דהבע"ד בעצמו יכול להזמין. ואם סירב מיקרי סרבן. כ"ז יש לנו ליישב נוס' הגמרא וכ"ה בה"ג. ולפי זה מבואר דקרוב לבע"ד והוא שליחא דבי דינא אינו נאמן לומר בלי עדים על הנתבע שסירב. דאלת"ה א"א ללמוד ממשה לבע"ד עצמו. אלא ע"כ קרוב ה"ז כבע"ד ואינו נאמן. אבל נוס' רבינו והכי אית' ברי"ף מנלן דמשדרינן שלוחא ומזמנינן לדינא דכתיב היו לפני ה' אתה ופלוני כו'. והכי הביא בחי' רשב"א ב"ק שם. הרי דיליף מקרא דקרח דמשדרינן שלוחא דב"ד והיינו משה שלוחו של הקב"ה והזמין את קרח לילך לדין עם אהרן לפני ה'. וכ"כ בנמוק"י בשם הראב"ד. אבל מקרא דכתיב בדתן ואבירם אינו ענין להזמין לדין. דמשה לא שלח אחריהם להתיצב עם אהרן. שהרי אהרן היה עומד באותה שעה עם קרח פתח א"מ והמחתה בידו. אלא קרא אותם לדבר על לבם דברי תוכחה והכי אי' במדרש שאחר שדבר עם קרח בראשונה דברי מוסר ולא השיב רצה לנסות דבר עם דו"א. ולפי זה אין ראיה שיכולין להזמין ע"י בע"ד עצמו. ושיהא נקרא סרבן אם סירב אפי' היה עדים בדבר. והכי מבואר בחי' ריטב"א דלא מהני הזמנה דבע"ד למהוי סרבן. וא"כ הא דמשה הזמין ע"כ אינו דומה קרובו של בע"ד לבע"ד עצמו. ומעתה אפשר דכמו דשלוחא דב"ד מהימן כבי תרי הכי נמי אפי' הוא קרוב נאמן. דשם עד שייך בקרוב אלא שפסלתו תורה. משא"כ בע"ד עצמו אין שם עד עליו כלל כמש"כ הרא"ש בשם הראב"ד פ"א דמכות סי"ג לפרש סוגיא דסנהדרין ד"י ע"פ זה וכ"כ הנמוק"י. [וע' הגהת רמ"א ח"מ סי' ל"ג בשם הג"א] וכיון שאין שם שלוחא דב"ד לענין נאמנות עליו ה"נ אפי' סירב בסהדי לא מיקרי סרבן. והא שכ' הב"י סי"א וסמ"ע סי"ד ס"ק כ' בשם הרא"ש שהתובע הביא עדים שהזמינו לדין וסירב. ה"פ שהזמינו לדין על ידי שלוחא דב"ד וכעת אין השליח לפנינו. מיהו למש"כ הנמוק"י עוד די"ל דמשה היה ב"ד עם הקב"ה וקרח היה שלוחא דב"ד ע"ש א"כ אין ראיה דקרוב נעשה שלוחא דב"ד. אבל לשון רבינו א"ל משה זמניכון לקמי קוב"ה כו' מבואר כפי' הראשון. והנה הראב"ד למד מפי' השני דיש לחלוק כבוד למומחה מדקאמר היו לפני ה' ולא הזכיר למשה. אבל לפי נוס' רבינו אין ראי' שהרי הקב"ה בעצמו הוא הב"ד וכבר שדא ביה נרגא הסמ"ע סי' י"א ע"ש. ולפי נוס' דילן בשאילתות לקדם ב"ד פלן. מבואר דצריך להזכיר ב"ד כולו של אותו גדול אבל בכת"י אי' לקמיה דפלן. משמע כהראב"ד שא"צ להזכיר אלא אותו גדול:  

'''ואי משתעי לישנא בישא כו'. ''' לגי' הגמרא דיליף מקרא דדו"א דמזמנינן לבי דינא. א"כ י"ל דהא דלית ביה משום לישנא בישא וגם הא דנאמן שלוחא דבי דינא כתרי היינו בשעה שהשליח מזמנו לדין וכפרש"י ב"ק דקי"ב ב' ד"ה שליח ב"ד כו' שהלך להזמין איש לדין כו'. אבל לנוס' רבינו והרי"ף לא שייך קרא דדו"א לדבי דינא. ומכ"מ שליח ב"ד נאמן ואין בו משום לשה"ר. דהא פשיטא דהא בהא תליא כדאי' בפסחים דף קי"ג ב' א"ל ר"א ברי' דרבא לר"א מהו למימרא לרביה למישנייא א"ל אי מהימן לי' כבי תרי לימא ליה ואי לא לא לימא. וכיון דגלי רחמנא דלית ביה משום לישנא בישא ממילא מבואר דנאמן לשמותי' על פיו והכי מבואר דעת הרי"ף במ"ק שהביא גבי האי דינא דלא הוי לישנא בישא הא דב"ק דשלוחא דבי דינא נאמן כבי תרי. ללמדנו דהא דאינו משום לישנא בישא הוא משום דנאמן כבי תרי. ודמי להא דאי' בגיטין דף י"ט ודוקא ר"נ וספרי דדייני דאית להו אימתא. וה"ה כל ראש ב"ד וסופר שלו כמבואר בפוסקים. אלא דשליח ב"ד אינו נאמן להוציא ממון על פיו כדאי' בב"ק שם הני מילי לשמתא אבל לפתיחא לא. וא"כ לנוס' הרי"ף היו משמתין ע"פ שלוחא דב"ד אפי' בשעה שאינו מזמין לדין כהא דדתן ואבירם. והנה בקידושין ד"ע אי' דרב יהודה שמית לההוא גברא וא"ל ר"נ לרב יהודה אמאי שמתי' א"ל דצערא שלוחא דב"ד ולינגד ליה דהא רב מנגיד מאן דמצער שלוחא דרבנן. דעדיפא עבדית ליה. וקשה למש"כ הסמ"ע וש"א בסי' ח' דהא דשלוחא דרבנן נאמן היה אינו אלא לנדות ולא להלקותו והכי הוכחתי דעת רבינו בשאי' כ"ז אות ו' בס"ד. ומטעמו ונימוקו של הסמ"ע דמלקות כממון דמי ע"ש. וא"כ מאי שאל ר"נ מרב יהודה נינגד ליה כו' דילמא עשה ע"פ שלוחא דב"ד לחוד. וכבר הקשה הכי בשו"ת מקום שמואל סי' צ"ט ודחה מזה הראיה דעת הסמ"ע. ועוד הוכחות וכולם נדחים בקל זולת קושיא זו שיש לה עיקר. מיהו לפרש"י ודאי ניחא דע"כ ע"פ עדים שמתי' וכדאיתא התם בעובדא אזלי אמרין ליה שמתיה שהרי אין השליח מהימן כיון דלא הי' עסק ד"ת א"כ דהוי עדים שפיר שאל ר"נ. אבל לדעת רבינו והרי"ף קשה. איברא כבר ביארנו בשאילתא מ"א דרבינו לא גריס כלל סוגי' זו דקידושין והכי נוס' הרי"ף ועיין מה שכתבתי שם אות ח' בס"ד. וראוי לדעת דאפי' לשיטת רבינו אין מהימן אלא א"כ שהשליח בעצמו שמע וכ"ה בכת"י ואי משתעי מילתא בישא כלפי ב"ד לקמי' שלוחא ואתא שלוחא ואמרה כו' הא אמרי סהדי לפני שלוחא פשוט דשלוחא לא מקבל סהדי הוא וילכו הם לב"ד:  

'''אמר מלאך ה' ושמתינן נמי למאן דמחבר לי' כו'. ''' בגמ' איתא אמר מלאך ה' ומנלן דהוו מחרימין דכתיב אורו ארור. דאכיל ושתי בהדי' וקאי בד"א דידי' דכתיב יושביה וכ"ה בה"ג וברי"ף. ופי' הפוסקים ענין מחרימין שמקללין וכענין דאי' בשבועות דל"ו ארור בו נדוי בו קללה בו שבועה. והיינו דיליף מלשון ארור וצ"ל דהא דאי' גם להלן ומנלן דנצינן ולייטין כו' היינו משום דסוגי' דקרא דנחמי' קא נקיט לכמה מילי דכתיב ואריב עמם ואקללם. ולכי נוס' זו מקרא דברק לא שמענו דמנודה הי' אסור לאכול ולשתות עמו שהרי הכא גבי מוחרם דוקא דחמיר יותר כתיב יושביה ומכ"מ למדו הראשונים ז"ל דמנודה היה אסור לאכול עמו מהא דר"א שנתרחק ר"ע ממנו ד"א כמש"כ הרא"ש סי' נ"ה בשם הראב"ד ז"ל וגם ראי' זו הי' אפשר לדחות אי נימא דר"א שמותי הוא מלשון שמתא כפרש"י בכ"מ. ולדעת הראב"ד דשמתא חמור מנדוי אין ראי' דמנודה ג"כ הי' אסור בכ"ז. אבל מכ"מ מודה הראב"ד לזה כמבואר ברא"ש שם והכי משמע מהשגת הראב"ד הל' נדרים פ"א הכ"ד. דמפרש הא דתנן מנודה אני לך שלא לאכול עמך. היינו שאסור הי' לאכול בד"א כמו במשמיתנא ממך. וצ"ל דס"ל להראב"ד דר"א לאוי משומת הי' אלא מנודה. וכבר חקר הרבה בזה הגאון רד"ל בהקדמת פדר"א שער עמק הברכה. מיהו אין מנדין למי שעבר ע"ז ואכל עמו משא"כ משומת דחמיר מנדין ג"כ היושבים עמו. כ"ז לנוס' הגמר' לפנינו במ"ק. אבל לנוס' רבינו בקרא דברק לא נזכר אלא נדוי. והרי בשבועות שם אמרו ארור בו נדוי דכתיב אורו ארור יושביה. הרי דהאי קרא בנדוי משתעי ולא בחרם [אלא שהרמב"ן בקונטרס משפט החרם כ' דנדוי ל"ד אלא בו חרם ע"ש]. והשתא שפיר לא נ"ל קללה דלייטין אלא מקרא דנחמי'. וענין חרם אי' להלן והוו מחרימין לי' דכתיב והוא יבדל מקהל הגולה וכ"ז ליתא לפנינו בגמר' וברי"ף ועי' מש"כ אות ה' בשם הירו'. ולפי נוס' רבינו למדנו גם דיני נדוי וחרם הכל ממקורם בקראי דמנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו כדאי' במ"ק דט"ו. ולא הי' אסור אלא התחברות עמו ומריעות שלו. ומש"ה הי' אסור לאכול ולשתות עמו ולישב בד"א שלו כדי שלא לתרעי עמו. ומכ"מ לא היה מובדל לגמרי והיה רשאי להתפלל עמו ברבים כמבואר באו"ח סי' נ"ה סי"ב ובהגהת רמ"א יו"ד סי' של"ד ס"ב. והיינו שכ' רבינו בקיצור למאן דמחבר לי'. וכ"ז נ"ל מקרא דברק דשמית למרוז ואמר ארור יושביה ופירוש המתעכבים עמו. ע' רא"ש סוכה פ"ד ס"ג. והיינו ענין התחברות. אבל חרם הוא כמשמעו לשון שממה כלשון יחרם כל רכושו. וכן כי חרם הוא שהי' אסור ליהנות מע"ג. וכן הא דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם וגו'. היינו שהי' חייב מיתת ב"ד. ומעין זה הוא החרם שהיו מחרימין את האדם שהוא שומם שלא היה שונה ולא היו שונין לו לא הי' נשכר ולא היו נשכרין לו. אלא הי' יושב ושמם בפ"ע. ומכ"מ היה יכול להחיות א"ע שהרי אינו בר מיתה ממש אלא שהוא מעין חרם שבתורה דכתיב כל חרם אשר יחרם וגו' מות יומת. דמיירי בחייבי מב"ד כדאי' בכתובות דל"א וערכין ד"ו. ולפי הנוס' של רבינו דהא דברק אינו אלא נדוי למדנו דאפילו מנודה הי' אפשר להחמיר ולנדות למאן דמחבר לי'. ועיין עוד אות ה'.  

'''ואי מתבעי למיקנסי' בממוני' כו'. ''' בגמרא אי' ומנלן דהוו מפקירין נכסי'. ובאמת מהא דכתיב יחרם כל רכושו א"א למילף אלא שהי' הפקר לכל כמו חרם שבתורה שהוא אה"נ ואין לו בעלים ה"נ יהי' נכסי' בלא בעלים עד שיזכה בם אחר. ולא למדנו שהיו יכולין ב"ד ליטול מזה וליתן לזה. אבל מצינו בגיטין דל"ו ויבמות דצ"ט דמהאי קרא יליף לענין זה ג"כ מש"ה פירש רבינו למיקנסי' בממוני'. דמשמע שפיר כל קנס שיהא. וכך הרמב"ם ה' סנהדרין פ' כ"ד ה"ו כ' וכן הי' לדיין להפקיר כו' או לקנוס אלם זה. וה"ה אומר בעזרא כו'. הרי דשני אופנים למד מהאי קרא. וע' מש"כ שאיל' ע"ג אות י"א דדעת התוס' לחלק בדבר.  

'''והוו מחרימין לי' כו'. ''' כ"ז ליתא בגמרא ובה"ג ורי"ף כמש"כ באות ג'. איברא בירו' מ"ק פ"ג אי' ריב"ל שלח בתר חד ב"נ ג' זימני ולא אתי שלח א"ל אלולי דלא חרמית ב"נ מן יומי הוינא מחרים לההוא גברא שעל כ"ד דברים היו מנדין וזה א' מהן וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו' יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה הרי כלשון רבינו. אלא יש לומר דע"כ פליג הש"ס דילן ולא ס"ל דההוא קרא בחרם מיירי שהרי יליף מינה דב"ד היו מפקירין נכסי' ואי במוחרם מיירי אין ראי' דמפקירין היו למי שלא הגיע למדה זו. והתלמודים לשיטתייהו קיימי. דבירו' נדרים פ"א מפרש הא דתנן מנודה אני לך ר"ע הי' חוכך בזה להחמיר. ליסר את נכסי' כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה מה עבדין לי' רבנן חומר הוא בנדוי ב"ד. פי' אינו דומה נדוי יחיד לנדוי ב"ד. וכ' הר"ן בנדרים ד"ח דהרב רבינו ברוך בר שמואל למד מכאן דהמנודה מב"ד הי' אסור ליהנות מנכסיו. והקשו ע"ז מדאי' במ"ק מנודה הי' נשכר ונשכרין לו. ויישב הר"ן דחרם של ב"ד הגדול שאני דאלים טובא אבל בחרם ב"ד דעלמא כו'. והרשב"א בחי' הוסיף בזה"ל דחרם ב"ד הגדול שבזמן הבית הי' חמור שגורם הי' להמית ג"כ כחרמו של עכן. וכ"ז הוא מנמוקי ראש המדברים הוא הרמב"ן ז"ל בקונטרס משפט החרם ובפי' התורה עה"פ כל חרם אשר יחרם מן האדם וגו' שהעלה דמשמעות אותו הכתוב דמוחרם מב"ד הגדול בר מיתה הי' ויישב בזה טעם מיתת עכן ואנשי יבש גלעד ויהונתן בן שאול ורבו של יואב. ועפר אני תחת כפות רגלי רבותינו ז"ל ובזה תמיהני טובא דאי איתא דב"ד הגדול הי' חמור מסתם ב"ד בדיני חרם האיך למדין בגמ' מ"ק דט"ז דסתם ב"ד היו מפקירין נכסי' דאינש מדכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו'. ובסתם ב"ד מיירי כולא סוגי'. והרי האי קרא גזרת ב"ד הגדול הוא דהוי שהיו יכולין להמית בחרמם ג"כ. וזה י"ל דבאמת אנן שליחותייהו קעבדינן בהפקר נכסים וע' בסמוך. אבל עיקר הענין שהעלה הרמב"ן ז"ל בפי' הכתוב תמוה מאד כמש"כ בארוכה בשאיל' קמ"ב אות ז' ושם נתיישב טעם מיתת עכן והני דלעיל אבל הא לא שמענו דיש חומר לב"ד הגדול על כל ישראל יותר מב"ד שבעיר על אנשי עירם. ולפי זה אזדא ישוב רשב"א ור"ן על קו' רבינו ברוך. והריטב"א בה' נדרים דחה עיקר למוד הרב ר"ב ופי' הירו' משום דהתם החמירו בפי' ולא מן עיקר דין חרם הוא. אבל לשון הירו' חומר הוא בנדוי ב"ד לא משמע הכי. ובאמת הקשה הרשב"א על הירו' דילמא חומר בעלמא הוי ע"ש. אבל בעניי אין אני מבין הרעש הזה. דודאי הירו' לטעמי' דיליף עיקר דין חרם מהאי קרא וא"כ דבדין חרם משתעי קרא ממילא למדנו דמוחרם נכסיו היו אסורין בהנאה. ולא עוד אלא אפי' מנודה דקיל מחרם מכ"מ למדו מדר"ע דהי' אסור ג"כ ליהנות מנכסיו מדקאמר באומר מנודה אני לך דאסור הי' בהנאה. ורבנן ג"כ מודו בנדוי ב"ד. אבל לפי זה צ"ל דהא דב"ד היו יכולין להפקיר נכסי' דאינש גם בלא חרם ונדוי ע"כ מיהושע הוא דגמרינן דכתיב ראשי אבות המטות כדאי' ביבמות דצ"ט וגיטין דל"ו. אבל תלמוד דילן ס"ל דיחרם כל רכושו הפקר בעלמא הוא ולא מדין חרם. ומש"ה אית לן דמוחרם לא היו נכסיו אסורין וכש"כ מנודה ומש"ה מפרש בש"ס דילן בנדרים ד"ז טעמא דר"ע בא"א. וזהו נוסח' בה"ג והרי"ף דלא ילפי עיקר דין חרם מקרא דעזרא. ופירוש הא דכתיב והוא יבדל מקהל הגולה. באיזה ענינים דשייך לצבור כמו שנהגו הגאונים כמבואר ביו"ד סי' של"ד ס"י. כ"ז לנוס' בה"ג ורי"ף. אבל רבינו דס"ל דנ"ל דין חרם מקרא דעזרא. צ"ל דס"ל דבזה מודה ש"ס דילן דפי' והוא יבדל מקה"ג היינו חרם. ומכ"מ פליג בפי' יחרם כל רכושו. וס"ל דהוא מילתא בפ"ע ולאו משום דהוא מוחרם ומנודה בנדוי ב"ד. וא"כ שפיר למדין מכאן דהיו מפקירין נכסי דאינש. וממוצא דבר מבואר הא דאיכא מ"ד ביבמות וגיטין דיליף הפקר ב"ד הי' הפקר מדיוק קרא ביהושע מקיש ראשים לאבות. ולא יליף ממקרא מלא ומעשה רב דעזרא. אנא משום דס"ל כהירו'. דפי' יחרם כל רכושו קאי על והוא יבדל מקה"ג כשיטת הירו'. אבל סתמא דגמרא במ"ק כאידך מ"ד. והנה הר"ן הקשה בחי' סנהדרין על פרש"י בהא דבעינן טעמא דשליחותייהו קעבדינן בהא דג' הדיוטות יותר מהא דלא בעינן דרישה וחקירה משום נעילת דלת. ולעיל סי' נ"ח אות א' יישבנו דשאני דו"ח דב"ד הדנין עפ"י דין היו יכולין להפקיר והיו דנין בלי דו"ח. משא"כ הדיוטות מאן ספין למיפקר מש"ה בעינן שליחותייהו דמומחין. איברא הר"ן לטעמי' דגם ב"ד מומחין לא היו יכולין להפקיר נכסי' רק בשליחות ב"ד הגדול ושפיר הקשה לפי שיטתו ז"ל למאי פירש הגמ' סברא דשליחות בהדיוטות יותר מבדו"ח.  

'''והיכא דמיתבעי למיתלש מן מזיי' כו'. ''' בגמ' ורי"ף אי' כסדר הכתוב מנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שערי' ומשבעינן כו'. ורבינו לא הביא אלא ענינים שלא למדנו עדיין ממקראות הקודמים. להכי לא הביא הא דנצינן שהרי נדוי וחרם אין ריב ומצה יותר מזה. ולא הביא אלא למיתלש שערי' ולמיעבד בי' דינא. ופירושו דין ומשפט שבתורה דהיינו מלקות וכדכתיב ואכה מהם אנשים. והביא ולמילטי'. והוא ג"כ חמור מחרם ע' הל' פורים שכ' רבינו דהא דלטי' רב ולא צמח כתני' היינו שמתא. ויותר מזה כ' בתוס' מכות די"א בד"ה אפי' ע"ת דנדוי ע"ת לא חל אלא כשאין בידו לקיים משא"כ קללה ממש ע"ש. והביא רבינו עוד ולאשבועי וידוע דעונש שבועה חמיר ומכלה עצים ואבנים ובכמה דברים. כדאי' שבועות דל"ט:  

'''והיכא דמיתבעי למחבשי' כו'. ''' בגמ' ורי"ף אי' ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדין הרדפה ופרש"י ונמוק"י כופתין שהיו קושרין ידיו ורגליו. ואסרינן שהיו קושרים על העמוד להלקותו. ובהא דהוו עבדין הרדפה פרש"י דמנדין היו לאלתר כו' וגריס בגמ' מאי הרדפה אר"י כו' וע' רא"ש ונמוק"י שנוי נוס' בזה. ונראה לפרש לשון רבינו והיכי דמתבעי למחבשי בבה"א. היינו לאסורין. ויש לנו לפרש גם נוס' דילן וברי"ף כפתינן ואסרינן חדא מילתא היא. וכ"ה לשון הרמב"ם לכפות ידיו ורגליו ולאסור בבה"א וכ"ז בכלל לאסורין. ומה שכתב רבינו לנגודי הוו מנגדין לי' הוא פירוש על הרדפה ופי' למושכו ולמותחו כדרך הנסחפים על הארץ וכלשון הרמב"ם שם לדחוף ולסחוב על הארץ ולשון לנגודי הוא מלשון משנה דאבות פרק א' נגד שמא כו'. היינו שנמשך והולך. או יש להגיה ולגרורי היו מגררין ליה. ור"ל לגררו על הארץ וכ"ז לא למדנו מאינך קראי.  

'''מאי לשרושי אמר אדא מרי כו'. ''' כ"ה בגמ'. ובכת"י א' רב אדא א' רב נחמיה בר ברוך א' רב חייא בר אשי א"ר יהודה:  

'''אמר רב הונא ב"ח משמיה דר"ח שני וחמישי ושני. ''' כן הוא ג"כ בכת"י וכ"ה ברי"ף. ולא פי' ר"ח מהו שני וחמישי ושני משום דכייל בי' תרי מילי חדא הא דאי' בב"ק דקי"ג היו קובעין זמן שני וחמישי ושני והוא לפני הנדוי ואח"כ היו מנדין וזה אינו אלא במאן דלא הוו במתא וכאן לא פי' הש"ס כמו בב"ק משום דמיירי נמי אחר שקבלו הדין ומאחר לקיים הפסק ואז מתרין בי' בה"ב כמש"כ הרמב"ם ה' סנהדרין פ' כ"ה ה"ח וי"א. מש"ה אמר ר"ח סתם והרי"ף הוא דפי' דקאי על התראה לקיים הפסק ולא על הזמנה לדין. והא שכ' רבינו ואח"כ מנדין ג"כ דברי עצמו הוא וכפי' הרי"ף ולא כפי' הקונטרס שכ' התו' דמנדין בשני ובחמישי ומחרימין בשני. ואע"ג דמה שהקשו על פי' הקונטרס מהא דמשמע בב"ק דבה"ב הוא לפני הנדוי נתיישב שפיר למש"כ. דבב"ק מיירי לפני הזמנה לדין. והכא בקיום הפסק. ואפשר לפרש כרש"י ג"כ מכ"מ קבלת רבינו והרי"ף כהי"מ שכ' התוס' שגם בקיום הפסק הכי הוא דמתרין תחלה בה"ב ואח"כ מנדין:  

'''ואי מפייס בע"ד כו'. ''' משמעו דקאי אפי' על אפקורתא. ובגמרא אי' דאביי ס"ל דוקא לממונא. אבל לאפיקורתא לא היו מתירין את הנדוי עד דחיילא עלוי' תלתין יומין. אבל רבינו בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל קאי שדחו לאביי מהלכה מסוגי' דנדרים דף ז' בעובדא דההיא איתתא דשמתה ר"ה ומכש"כ לנוס' רבינו לעיל סי' ל' דגריס ש"מ נדוהו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו שלפ"ז מוכרח הכי כמש"כ שם אות י"א בס"ד. ומש"ה סתים כאן מימרא דשמואל וכן בה"ג.  

'''ברם צריך כו' ואזיל לעלמא. ''' פי' ב"ד קמא. וא"כ לא ידענו דעתייהו והרי נדו ע"ד עצמם. וע' מש"כ בשאילתא הנ"ל אות י"ב בס"ד:  

'''דשמתיה על חטאי' כו'. ''' דקדק רבינו על חטא. ולא כתב על אפקורתא בת"ח כלשון רבינו בסמוך. והיינו משום דמסיק שמעתא דאמימר הני בי תלתא כו' אתו בי תלתא אחריני ושרו. משמע אפי' קטנים מהראשונים. וכן סתים הרמב"ם ה' ת"ת פ"ז וש"ע סי' של"ד סכ"ה. וידוע קו' הראב"ד והובא ברא"ש דבעינן בכ"מ גדול ממנו או כמותו והייע הי"א בש"ע שם. והלח"מ יישב דעת הרמב"ם דנ"מ אי הנדוי היה משום זילותא דת"ח ודאי לא היה אפשר לחכם קטן ממנו להקל בכבודו ולהתיר נדויו. ולא הוי מצי להתיר אלא הוא עצמו או גדול ממנו. אבל נדוי ע"ד עבירה וחזר ביה הכל היו יכולין להתיר. והיינו דדייק רבינו דשמתיה עלוי' חטאי'. ובשאילתא צ"ב אות ו' כתבנו דרבינו מפרש הא דאיתא בחולין פ"א לא ליחוש מר ליקרא דסבא היינו משום דשמתי'. ולא אורחי' להתיר נדויו היינו משום דלא סר סכינו לפניו והקיל בכבודו. והנה בנדרים ד"ח גבי נדוהו בחלום צריך עשרה. אי ידע מאן שמתי' מהו דלישרי ליה כ' הרא"ש ור"ן שכל מי שהיה מנדה היה בידו להתיר כדאיתא במ"ק גבי ר"ל. ולמש"כ אאל"כ דהנדוי בחלום ע"כ על איזה עון. וא"כ אי נדוהו בהקיץ הכל היו יכולין להתירו אחר תשובה. אלא הבעי' בנדוהו בחלום כמשמעו אי תלינן דההוא גברא דשלוחא דרחמנא הוי לנדות אי הוי כמ"כ שלוחא דרחמנא להתיר או לא. וכלשון הגמ' בפשיטות שווי' שליח לשמותי למשרי ליה לא שווי' שליח. וגם בל"ז תמיהני למאי כתבו כדברים אלו שאין ענין לכאן כלל. אטו האי גברא שמתיה דנחוש לכבודו. אלא שלוחא הוי ותו לא. מיהו למש"כ סי' כ"ט אות ח' מיושב שפיר:  

'''עד דאתי אחר ושרי בהדייהו. ''' ובכת"י עד דאתי אחר כוותי' והיינו כמש"כ דהמנדה לכבודו הוי בעי שיהא כוותי' דוקא ורשב"ג מיירי בנדוי לכבודו כמבואר בגמ' דעל ההיא בריית' קאמר ש"מ תלמיד שנדה לכבודו נדויו היה נדוי. ובגמרא ורי"ף אי' עד דאתו בי תלתא אחריני ושרי להו. ופשוט דלאו דוקא נקיט תלתא אלא משום דאמימר הכי נקטא. או י"ל דה"פ עד דאתי בי תלתא. היינו אותם שנים ועוד א'. וקמ"ל דלא נימא דנתרוקן כל הרשות להני תרי כמו בהפרת נדרים דארוסה דאי מת הבעל נתרוקנה רשות לאב כמו אם נדרה ברשות האב וה"נ אי היה השנים היו מנדים בעצמם היה אפשר להתיר בלא ג' ומש"ה ס"ד דבמת א' מהג' נתרוקנה רשות להשנים. קמ"ל דדוקא עד דאתא בי תלתא: