176,460
עריכות
העמק שאלה/קה: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
הטמעת אותיות בראש כל ס"ק עם קישור-עוגן למעבר לשאילתות ובחזרה, עיצוב קוד מקור
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (הטמעת אותיות בראש כל ס"ק עם קישור-עוגן למעבר לשאילתות ובחזרה, עיצוב קוד מקור) |
||
| שורה 3: | שורה 3: | ||
== א == | == א == | ||
'''לסרוסי קצצא. ''' היינו ביצים. [מלשון ועל כל קצוצי פיאה ירמיה ט' ופירש"י שם מלשון קצה המוקצין בפאת מדבר]. שהם סוף איברי פנימי הגוף. ועי' לשון ירו' שאביא בסמוך אין לך נמוך באדם כו'. ובנוסחת כת"י איתא לסרוסי קניינא. ופי' קנין אדם בהמה חיה עוף. ובפירוש כת"י איתא לסרס שום בריה: | {{העמקש|א}} '''לסרוסי קצצא.''' היינו ביצים. [מלשון ועל כל קצוצי פיאה ירמיה ט' ופירש"י שם מלשון קצה המוקצין בפאת מדבר]. שהם סוף איברי פנימי הגוף. ועי' לשון ירו' שאביא בסמוך אין לך נמוך באדם כו'. ובנוסחת כת"י איתא לסרוסי קניינא. ופי' קנין אדם בהמה חיה עוף. ובפירוש כת"י איתא לסרס שום בריה: | ||
== ב == | == ב == | ||
'''אם על כתות חייב על נתוק לא כ"ש דשליפין לגמרי. ''' בגמ' הגי' אם על כרות חייב על נתוק לא כש"כ אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב וכ"ה בכת"י. ופרש"י דנתוק לגמרי משמע ומשליך לארץ. והתו' הקשו מהא דבכורות ד' ל"ט ב' דאמרי' שם מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתניהו. נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתניהו. אלא הפירוש שניתק לגמרי אבל הם בכיס. ורש"י ג"כ פי' בבכורות כפירוש התו'. אבל גי' רבינו שלפנינו ק' טובא מסוגי' זו דמבואר דמעוך וכתות הוי מומא דהא ליתניהו נתוק וכרות לא הוי מום דהא איתניהו. הרי דכתות גרוע מנתוק. והיכי קאמר אם על כתות חייב על נתוק לא כש"כ. הן אמת דפשטא דקרא משמע כפי' רבינו דכל המאוחר בפסוק הוא עודף על המוקדם. ומעוך וכתות חדא מילתא היא. אלא מיעוך ע"י חולי או ביד. וכתות ע"י אבנים. וה"נ נתוק וכרות. נתוק ביד וכרות בסכין. וכ"כ הרמב"ם הל' א"ב פ' ט"ז הי"א או שבא א' ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כולן לוקין. הרי כגי' רבינו. דלגי' רש"י ותו' איפכא מיבעי ליה. אלא כמש"כ. ונתקו ביד אין הנתק כ"כ כמו שבא בסכין המשחית לגמרי. אבל א"כ יש לבאר סוגי' דבכורות דף ל"ט הנ"ל. והנראה ליישב ע"פ ברייתא דספרי פ' תצא וירו' פ' הערל מה בין פצוע דכא לכרות שפכה שפצוע דכא חוזר. וכרות שפכה אינו חוזר וזו מהלכות הרופאים. וכבר עמדו על הבאור הב"י באה"ע סי' ה' והאחרונים ז"ל. והיראים סי' קצ"ט הוציא מכאן דין חדש ולא הסכימו לו הפוסקים ע"ש. ובביאור הספרי בארתי ברייתא זו דה"פ דפצ"ד היינו פציעה בבצים. וכדאי' בירו' דכא שבא בין עקביו אר"ח קומי ר"י אין לך נמוך באדם בשעה שהוא יושב אלא בצים בלבד וע' בש"ס דילן בפ' הערל (יבמות ד' ע"ה.) וכרות שפכה הוא שנכרת הגיד השופך ומקלח. ועל פי דרשת חז"ל למדו פציעה בכולן כרות בכולן אבל יש להסתפק בכריתה בביצים ופציעה בגיד. אם השם תלוי על הפעולה. או על האבר הנפעל. ר"ל אי כריתה בביצים מוזהר משום פצוע דכא. או משום כרות שפכה. וכן פציעה בגיד. והיינו דקתני מה בין פצוע דכא לכר"ש. שפצ"ד חוזר. היינו פציעה בין בביצים בין בגיד. יכול הרופא לרפאותו ולהחלימו. וכרות שפכה אינו חוזר ע"פ הרופאים. דהרופא אינו יכול להעלות ארוכה מה שנכרת בין בגיד בין בביצים. והיינו שמפרש זו מהלכות הרופאים. פי' לא תימא דמה שחוזר ואינו חוזר נ"מ לדין ראוי לבא בקהל. ונוגע להלכות הוראה. דודאי אפי' פצ"ד שחוזר מכ"מ כ"ז שלא חזר ונתרפא אסור לבא בקהל וע' יבמות ד' ע"ו א' ניקב פסול כו' נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשרו. וכרות שפכה שאינו חוזר על ידי הרופאים מכ"מ אפשר לעשות שיוליד ויוכשר לבא בקהל. כדאי' התם שפייה כקולמוס ואכשרי'. וא"כ אינו אלא מהלכות הרופאים שהם קוראים פצוע דכא שחוזר ע"י. וכרות שפכה שאינו חוזר. ונ"מ לדידן דכל שחוזר נקרא פצוע דכא אפילו בגיד. וכל שא"ח נקרא כרות שפכה אפי' בבצים. ושם הוספתי בס"ד עוד באריכות. והשתא נימא כמו כן דמעוך וכתות דהיינו פציעה יש לו רפואה. אבל נתוק וכרות דמשלפן אין לו רפואה. שהרופא א"י לחבר מה שכבר נכרת. או עכ"פ קשה יותר להתרפא. וממילא יש בזה איסור סרוס מכש"כ. והיינו דקאמר להביא נותק אחר כתיתה. וה"ה כורת אחר נתיקה שעוד יותר קשה רפואתו. דמכת חרב קשה כידוע במס' ע"ג ד' כ"ח א' האי פדעתא כו'. וגם הוא נחתך יותר מעל ידי היד וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל. וכ"ז לענין סרוס אבל לענין מום יותר ניכר כתיתות הביצים מכריתה. שמושלפין מעיקרן ומונחין בכיס. ואינו ניכר כ"כ. ולענין מום אינו תלוי ברפואה אלא בהכירא כדאיתא בבכורות ד' ל"ז א' מה הפרט מפורש מומין שבגלוי כו'. וע"ש פירש"י מום רע לא מיקרי אלא בגלוי שמנוולו ומיושב קו' התו' מסוגי' דבכורו': | {{העמקש|ב}} '''אם על כתות חייב על נתוק לא כ"ש דשליפין לגמרי.''' בגמ' הגי' אם על כרות חייב על נתוק לא כש"כ אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב וכ"ה בכת"י. ופרש"י דנתוק לגמרי משמע ומשליך לארץ. והתו' הקשו מהא דבכורות ד' ל"ט ב' דאמרי' שם מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתניהו. נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתניהו. אלא הפירוש שניתק לגמרי אבל הם בכיס. ורש"י ג"כ פי' בבכורות כפירוש התו'. אבל גי' רבינו שלפנינו ק' טובא מסוגי' זו דמבואר דמעוך וכתות הוי מומא דהא ליתניהו נתוק וכרות לא הוי מום דהא איתניהו. הרי דכתות גרוע מנתוק. והיכי קאמר אם על כתות חייב על נתוק לא כש"כ. הן אמת דפשטא דקרא משמע כפי' רבינו דכל המאוחר בפסוק הוא עודף על המוקדם. ומעוך וכתות חדא מילתא היא. אלא מיעוך ע"י חולי או ביד. וכתות ע"י אבנים. וה"נ נתוק וכרות. נתוק ביד וכרות בסכין. וכ"כ הרמב"ם הל' א"ב פ' ט"ז הי"א או שבא א' ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כולן לוקין. הרי כגי' רבינו. דלגי' רש"י ותו' איפכא מיבעי ליה. אלא כמש"כ. ונתקו ביד אין הנתק כ"כ כמו שבא בסכין המשחית לגמרי. אבל א"כ יש לבאר סוגי' דבכורות דף ל"ט הנ"ל. והנראה ליישב ע"פ ברייתא דספרי פ' תצא וירו' פ' הערל מה בין פצוע דכא לכרות שפכה שפצוע דכא חוזר. וכרות שפכה אינו חוזר וזו מהלכות הרופאים. וכבר עמדו על הבאור הב"י באה"ע סי' ה' והאחרונים ז"ל. והיראים סי' קצ"ט הוציא מכאן דין חדש ולא הסכימו לו הפוסקים ע"ש. ובביאור הספרי בארתי ברייתא זו דה"פ דפצ"ד היינו פציעה בבצים. וכדאי' בירו' דכא שבא בין עקביו אר"ח קומי ר"י אין לך נמוך באדם בשעה שהוא יושב אלא בצים בלבד וע' בש"ס דילן בפ' הערל (יבמות ד' ע"ה.) וכרות שפכה הוא שנכרת הגיד השופך ומקלח. ועל פי דרשת חז"ל למדו פציעה בכולן כרות בכולן אבל יש להסתפק בכריתה בביצים ופציעה בגיד. אם השם תלוי על הפעולה. או על האבר הנפעל. ר"ל אי כריתה בביצים מוזהר משום פצוע דכא. או משום כרות שפכה. וכן פציעה בגיד. והיינו דקתני מה בין פצוע דכא לכר"ש. שפצ"ד חוזר. היינו פציעה בין בביצים בין בגיד. יכול הרופא לרפאותו ולהחלימו. וכרות שפכה אינו חוזר ע"פ הרופאים. דהרופא אינו יכול להעלות ארוכה מה שנכרת בין בגיד בין בביצים. והיינו שמפרש זו מהלכות הרופאים. פי' לא תימא דמה שחוזר ואינו חוזר נ"מ לדין ראוי לבא בקהל. ונוגע להלכות הוראה. דודאי אפי' פצ"ד שחוזר מכ"מ כ"ז שלא חזר ונתרפא אסור לבא בקהל וע' יבמות ד' ע"ו א' ניקב פסול כו' נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשרו. וכרות שפכה שאינו חוזר על ידי הרופאים מכ"מ אפשר לעשות שיוליד ויוכשר לבא בקהל. כדאי' התם שפייה כקולמוס ואכשרי'. וא"כ אינו אלא מהלכות הרופאים שהם קוראים פצוע דכא שחוזר ע"י. וכרות שפכה שאינו חוזר. ונ"מ לדידן דכל שחוזר נקרא פצוע דכא אפילו בגיד. וכל שא"ח נקרא כרות שפכה אפי' בבצים. ושם הוספתי בס"ד עוד באריכות. והשתא נימא כמו כן דמעוך וכתות דהיינו פציעה יש לו רפואה. אבל נתוק וכרות דמשלפן אין לו רפואה. שהרופא א"י לחבר מה שכבר נכרת. או עכ"פ קשה יותר להתרפא. וממילא יש בזה איסור סרוס מכש"כ. והיינו דקאמר להביא נותק אחר כתיתה. וה"ה כורת אחר נתיקה שעוד יותר קשה רפואתו. דמכת חרב קשה כידוע במס' ע"ג ד' כ"ח א' האי פדעתא כו'. וגם הוא נחתך יותר מעל ידי היד וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל. וכ"ז לענין סרוס אבל לענין מום יותר ניכר כתיתות הביצים מכריתה. שמושלפין מעיקרן ומונחין בכיס. ואינו ניכר כ"כ. ולענין מום אינו תלוי ברפואה אלא בהכירא כדאיתא בבכורות ד' ל"ז א' מה הפרט מפורש מומין שבגלוי כו'. וע"ש פירש"י מום רע לא מיקרי אלא בגלוי שמנוולו ומיושב קו' התו' מסוגי' דבכורו': | ||
== ג == | == ג == | ||
'''ואפי' זקן וסריס. ''' ולא הוצרך רבינו לסריס אדם. שכבר כתב דסרוס אחר סרוס אסור. ולא הוצרך אלא סריס בידי שמים היינו סריס חמה. דלכאורה לא שייך ביה לאו דסרוס. כמו דס"ד בזקן כדאי' בסוגיא דשבת שם. וכמש"כ התו' שם ד"ה אלא בזקן. דהכא לא שייך למיסר משום מסרס אחר מסרס דזקנה לאו סרוס הוא כו'. ור"ל שהוא בטבע מסורס. וה"נ בסריס חמה קמ"ל דמכ"מ אסור כמו דמסיק הש"ס בזקן דאסור לסרסו משום דאמר ר"י הן הן החזירוני לנערותי. פי' וכיון דיש לזקנה תקוה ורפואה שיוליד חל עליו איסור סירוס. והכי נמי סריס חמה יש לו רפואה כדתנן בפרק הערל. ומש"ה אסור לסרסו בידים. וע"פ מש"כ יובן דשינה רבינו לשון הגמרא. והקדים זקן לסריס. ובגמרא איתא להיפך. דבגמרא מיירי בסריס אדם. ורבינו העלה בסריס חמה ונ"ל מזקן דאסור משום הכי הקדים זקן: | {{העמקש|ג}} '''ואפי' זקן וסריס.''' ולא הוצרך רבינו לסריס אדם. שכבר כתב דסרוס אחר סרוס אסור. ולא הוצרך אלא סריס בידי שמים היינו סריס חמה. דלכאורה לא שייך ביה לאו דסרוס. כמו דס"ד בזקן כדאי' בסוגיא דשבת שם. וכמש"כ התו' שם ד"ה אלא בזקן. דהכא לא שייך למיסר משום מסרס אחר מסרס דזקנה לאו סרוס הוא כו'. ור"ל שהוא בטבע מסורס. וה"נ בסריס חמה קמ"ל דמכ"מ אסור כמו דמסיק הש"ס בזקן דאסור לסרסו משום דאמר ר"י הן הן החזירוני לנערותי. פי' וכיון דיש לזקנה תקוה ורפואה שיוליד חל עליו איסור סירוס. והכי נמי סריס חמה יש לו רפואה כדתנן בפרק הערל. ומש"ה אסור לסרסו בידים. וע"פ מש"כ יובן דשינה רבינו לשון הגמרא. והקדים זקן לסריס. ובגמרא איתא להיפך. דבגמרא מיירי בסריס אדם. ורבינו העלה בסריס חמה ונ"ל מזקן דאסור משום הכי הקדים זקן: | ||
== ד == | == ד == | ||
'''דברי בן חכינאי. ''' הכי הוא בת"כ אמור פ"ז ה"ו. ובגמרא אי' ר' חנינא והיינו ר' חנינא בן חכינאי מתלמידי ר"ע כידוע. ומשום שלא נסמך לא נזכר בשמו כדאיתא בסנהדרין ד' מ"א לענין בן זכאי: | {{העמקש|ד}} '''דברי בן חכינאי.''' הכי הוא בת"כ אמור פ"ז ה"ו. ובגמרא אי' ר' חנינא והיינו ר' חנינא בן חכינאי מתלמידי ר"ע כידוע. ומשום שלא נסמך לא נזכר בשמו כדאיתא בסנהדרין ד' מ"א לענין בן זכאי: | ||
== ה == | == ה == | ||
'''ובשבת הוא דס"ל כר"ש אכל בכה"ת כולה כו'. ''' רבותינו בעלי התו' והרא"ש בשבת שם השיגו ע"ז מהא דאיתא בשבת ד' פ"א והאר"י הלכה כסת"מ ותנן נזיר חופף ומפספס ומסוגיא דבכורות ד' ל"ד א' דמקשי הש"ס על שמואל דאיצטריך לאשמעינן הלכה כר"ש בדבר שא"מ דשרי להקיז דם בבכור. הא כבר אמר שמואל הלכה כר"ש לענין שבת. ולדעת רבינו הא איצטריך שמואל לאשמועינן דגם בשארי איסורים דשא"מ מותר שהבינו דעת רבינו דאין הלכה כר"ש בכל דבר שא"מ בכה"ת. וכן הבין תה"ד סי' רצ"ח. ומש"ה הקשו מסוגיות מפורשות. ואנן יש לנו לעמוד ולדלות עומק דעת רבינו. דהיאך אפשר לומר דרבינו אשתמיטתי' סוגיות מפורשות: וכבר כ' הרא"ש בסנהדרין פ"ד בשם הראב"ד דאין נמצא להקשות על גאון בקושי' מפורסמת. ואף כי רבינו שכתב עליו ר"ת בסה"י שהוא ראש לגאונים. ובסדר הקבלה להראב"ד כ' שבדקו ופשפשו הבאים אחרי רבינו ז"ל בספרו. ולא מצאו בו שום טעות מעולם. והנה הערוך כ' דפ"ר דלא ניחא לי' שרי לכתחילה כמש"כ התוס' ורא"ש משמו בפ' הבונה ובכתובות ד' ז' ובכ"מ. והביא הערוך ראי' מהא דפ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ז א)' ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי קא עביד לי' אר"ש באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו קא מכוין. ואי איכא אחר ליעבד אחר. דליכא אחר.. אבל אי הוי אחר מותר לכתחילה אף דהוי פ"ר כיון דלא ניחא לי' מותר ותמה הרא"ש עליה. חדא דזה אינו אלא להס"ד דאביי לא ידע מהא דפ"ר דאסור. ותו דהתם בדרשה דקרא שקיל וטרי הש"ס ומנלן דשרי לכתחילה. וע"ע תוס' יומא ד' ל"ה א'. ובודאי דברים עתיקים יש כאן. והאיך טעה רבינו נתן בעל הערוך בפשט הגמרא שאין תינוקות שב"ר טועין בו. אבל דע אפוא כי יש לרבותינו הראשונים הן המה רבינו ובה"ג והערוך ורי"ף ורמב"ם שיטה בזה הענין מאירת עינים בכמה סוגיות ובאשר שנוגע ממש בכל קצות הש"ס ולכמה הוראות. חובה להאריך וללבן בעזרו ית"ש: | {{העמקש|ה}} '''ובשבת הוא דס"ל כר"ש אכל בכה"ת כולה כו'.''' רבותינו בעלי התו' והרא"ש בשבת שם השיגו ע"ז מהא דאיתא בשבת ד' פ"א והאר"י הלכה כסת"מ ותנן נזיר חופף ומפספס ומסוגיא דבכורות ד' ל"ד א' דמקשי הש"ס על שמואל דאיצטריך לאשמעינן הלכה כר"ש בדבר שא"מ דשרי להקיז דם בבכור. הא כבר אמר שמואל הלכה כר"ש לענין שבת. ולדעת רבינו הא איצטריך שמואל לאשמועינן דגם בשארי איסורים דשא"מ מותר שהבינו דעת רבינו דאין הלכה כר"ש בכל דבר שא"מ בכה"ת. וכן הבין תה"ד סי' רצ"ח. ומש"ה הקשו מסוגיות מפורשות. ואנן יש לנו לעמוד ולדלות עומק דעת רבינו. דהיאך אפשר לומר דרבינו אשתמיטתי' סוגיות מפורשות: וכבר כ' הרא"ש בסנהדרין פ"ד בשם הראב"ד דאין נמצא להקשות על גאון בקושי' מפורסמת. ואף כי רבינו שכתב עליו ר"ת בסה"י שהוא ראש לגאונים. ובסדר הקבלה להראב"ד כ' שבדקו ופשפשו הבאים אחרי רבינו ז"ל בספרו. ולא מצאו בו שום טעות מעולם. והנה הערוך כ' דפ"ר דלא ניחא לי' שרי לכתחילה כמש"כ התוס' ורא"ש משמו בפ' הבונה ובכתובות ד' ז' ובכ"מ. והביא הערוך ראי' מהא דפ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ז א)' ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי קא עביד לי' אר"ש באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו קא מכוין. ואי איכא אחר ליעבד אחר. דליכא אחר.. אבל אי הוי אחר מותר לכתחילה אף דהוי פ"ר כיון דלא ניחא לי' מותר ותמה הרא"ש עליה. חדא דזה אינו אלא להס"ד דאביי לא ידע מהא דפ"ר דאסור. ותו דהתם בדרשה דקרא שקיל וטרי הש"ס ומנלן דשרי לכתחילה. וע"ע תוס' יומא ד' ל"ה א'. ובודאי דברים עתיקים יש כאן. והאיך טעה רבינו נתן בעל הערוך בפשט הגמרא שאין תינוקות שב"ר טועין בו. אבל דע אפוא כי יש לרבותינו הראשונים הן המה רבינו ובה"ג והערוך ורי"ף ורמב"ם שיטה בזה הענין מאירת עינים בכמה סוגיות ובאשר שנוגע ממש בכל קצות הש"ס ולכמה הוראות. חובה להאריך וללבן בעזרו ית"ש: | ||
איתא בכריתות דף כ' החותה גחלים בשבת חייב חטאת ראב"צ אומר חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות ומסיק רב אשי כגון שנתכוין לכבות והובערו מאליהן. ת"ק ס"ל כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר. [כצ"ל וכן הביאו התוס' שבת ד' מ"א ב']. וראב"צ ס"ל כר"י דאמר דבר שא"מ חייב ותמהו התוס' דהא דבר שא"מ לר"י ג"כ בשבת אינו אלא מדרבנן אסור. והעלו דהוי פסיק רישי' אלא דלא ניחא ליה ור"י מחייב חטאת כמו במלאכה שא"צ לגופה. ור"ש מתיר. [ולשיטת התוס' דפס"ר דלא ניחא לי' אסור מדרבנן לר"ש. א"כ צ"ל הא דקאמר מותר היינו מה"ת]. הרי דקרי הש"ס פ"ר דלא ניחא לי' דבר שא"מ. ועד שלא העלו אביי ורבא דמודה ר"ש בפס"ר ולא ימות היה הדין פשוט דהכל מיקרי דבר שא"מ וה"נ לפי המסקנא בפס"ר ולא ניחא לי' וא"כ מותר כמו דשא"מ. ועדין יש לבע"ד לומר דלפי המסקנא אפי' לא ניחא הוי כמלאכה שא"צ לגופה דלר"ש אסור. וראי' לדבר דהרי חזינן דלר"י חייב חטאת בפס"ר דלא ניחא לי' ולא כדבר שא"מ בעלמא דלר"י ג"כ פטור. אבל אי נימא באמת דהוי מלאכה שא"צ לגופה א"כ ממילא אין זה אלא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בכה"ת כולה חייב לכ"ע כמו במלאכה שא"צ לגופה. ולהוציא סברא זו הביא הערוך ראי' דבכה"ת שרי לר"ש מה"ת. מדמקשי ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד לי'. וכאשר יבואר. והנה פרש"י ותוס' ואביי. מעיקרא מקמי דסברא להא דרבא דמודה ר"ש בפס"ר. וקשה טובא קו' התו' שם אי ניחא לאביי באומר לקוץ בהרת קא מכוין. אמאי מוקי אביי כר"י הא כר"ש נמי אתיא. ותו קשה מאי משני דקרא באומר כו'. לא יאמר ולא יעבור אטו בשופטני עסקינן. אבל האמת הברור דלא על הס"ד דאביי מקשה אלא לפי האמת דאביי ורבא מוקמי בפס"ר ומודה ר"ש והא דפריך לאביי טפי מרבא היינו משום דאליבא דרבא היה אפשר לומר דאפי' לא ניחא ליה מודה ר"ש. והרי רבא בכריתות שם משני מחלוקת דראב"צ ות"ק באוקימתא אחריתי ואפשר דלא ס"ל סברא זו דלא ניחא ליה. והא דאי' לעיל ד' ע"ה א' רבא אמר מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ומסיק איהו גופא טפי ניחא ליה דלא לימות. לא דמי לבהרת. דהתם מקלקל הוא. וכפרש"י שדם החי טוב מדם המת. ומש"ה קאמר הגמ' הכי טפי ניחא ליה. ללמד דבלא איכפת ליה אפשר דחייב. ובהרת לא איכפת ליה. אבל אביי דמשני בשבת ד' ק"ג א' אביי אמר אפי' תימא בשדה דלא אגם וכגון דלא קמכוין ול"צ דקעביד בארעא דחבריה והיינו דפס"ר דלא ניחא ליה וכמו שפירש שם הערוך הביאו התוס' שם א"כ שפיר מקשה האי בשר מאי עביד ליה לר"ש אפי' לבתר דסברה. הא בהרת הוא פס"ר דלא ניחא ליה. ומשני באומר לקוץ בהרת קא מכוין. ולא ממש באומר. אלא ממילא הוי כאומר כיון דניחא ליה בהכי. והשתא כיון דמוכח דבכה"ת מתיר ר"ש בדלא ניחא ליה א"כ ע"כ מוכח דפס"ר דלא ניחא ליה לא תליא במחלוקת דמשאצ"ל דהא משאצ"ל לא שייך בשארי איסורי'. אלא ע"כ תליא במחלוקת דדשא"מ וממילא בשבת שרי לכתחילה כדין דבר שא"מ. נמצא דר"י ור"ש פליגי בתרתי מה"ת במלאכה שא"צ לגופה דר"י מחייב ור"ש פוטר בשבת. ובפס"ר דלא ניחא ליה דר"י מחייב ור"ש מתיר בכל התורה. וא"כ נכונים דברי הערוך ולא קשה עליו קושיית הרא"ש ז"ל. ובזה יתיישב שפיר בשבת ד' כ"ט ב' נוס' ישנה עולא אמר מחלוקת בקטנים אבל בגדולי' ד"ה אסור. והיינו משום דהוי פס"ר וכ"כ הרמב"ן בחי'. והריב"ש סי' שצ"ד. אלא שקשה לפ"ז מ"ט דר' ירמיה רבה דאמר מחלוקת בגדולים הא ר"ש מודה בפס"ר. ותו הקשו מסוגי' דביצה סוף פ"ב בעגלה דקאמר דלר"ש שרי לגררה ע"ג קרקע. ותו הקשו אמאי לא הביא הרי"ף דבגדולי' אסור. וכ"ז ל"ק מידי דבאמת הוי פס"ר דלא ניחא ליה [וע' תוס' כתובות דף ה' ד"ה את"ל]. וס"ל לר"י רבה דר"ש מתיר. ועולא ס"ל דר"ש מודה דאסור. וקיי"ל בזה כר"י רבה וכאביי. ומותר לכתחילה כאשר יבואר עוד הפסק ומש"ה לא הביאו הרי"ף. ובביצה ד' כ"ג א' גבי קרוד אי' ראב"ע סבר כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר. ור"י סבר קרוד אסור משום דבר שא"מ. ולשיטת התו' אינו אסור לר"י אלא מדרבנן. וקשה סוגיא דפסחים ד' י"א ב' דמקשה ור"י מ"ש גבי חמץ דגזר ומ"ש גבי קרוד וקרצוף דלא גזר. ומאי קשיא הכא דאורייתא והכא דרבנן. וכבר עמד ע"ז הגאון רע"א זצ"ל בגליון הש"ס. אבל האמת דקרוד הוי פס"ר אלא דלא ניחא ליה בחבורה ולר"ש מותר ולר"י אסור מה"ת. ומש"ה פריך הגמ' שפיר בפסחים. ומיושב בזה תמיהת התו' יבמות ד' מ"ב ב' ד"ה סתם שהקשו מסוגיא דפרק המוציא דפריך הא אר"י הלכה כסת"מ. ותנן נזיר חופף ומפספס. והקשו הא איכא מחלוקת בביצה גבי קירוד. ולפ"ז א"ש דבקירוד הוי פס"ר. אבל בדבר שא"מ ליכא מחלוקת במשנה: | איתא בכריתות דף כ' החותה גחלים בשבת חייב חטאת ראב"צ אומר חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות ומסיק רב אשי כגון שנתכוין לכבות והובערו מאליהן. ת"ק ס"ל כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר. [כצ"ל וכן הביאו התוס' שבת ד' מ"א ב']. וראב"צ ס"ל כר"י דאמר דבר שא"מ חייב ותמהו התוס' דהא דבר שא"מ לר"י ג"כ בשבת אינו אלא מדרבנן אסור. והעלו דהוי פסיק רישי' אלא דלא ניחא ליה ור"י מחייב חטאת כמו במלאכה שא"צ לגופה. ור"ש מתיר. [ולשיטת התוס' דפס"ר דלא ניחא לי' אסור מדרבנן לר"ש. א"כ צ"ל הא דקאמר מותר היינו מה"ת]. הרי דקרי הש"ס פ"ר דלא ניחא לי' דבר שא"מ. ועד שלא העלו אביי ורבא דמודה ר"ש בפס"ר ולא ימות היה הדין פשוט דהכל מיקרי דבר שא"מ וה"נ לפי המסקנא בפס"ר ולא ניחא לי' וא"כ מותר כמו דשא"מ. ועדין יש לבע"ד לומר דלפי המסקנא אפי' לא ניחא הוי כמלאכה שא"צ לגופה דלר"ש אסור. וראי' לדבר דהרי חזינן דלר"י חייב חטאת בפס"ר דלא ניחא לי' ולא כדבר שא"מ בעלמא דלר"י ג"כ פטור. אבל אי נימא באמת דהוי מלאכה שא"צ לגופה א"כ ממילא אין זה אלא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בכה"ת כולה חייב לכ"ע כמו במלאכה שא"צ לגופה. ולהוציא סברא זו הביא הערוך ראי' דבכה"ת שרי לר"ש מה"ת. מדמקשי ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד לי'. וכאשר יבואר. והנה פרש"י ותוס' ואביי. מעיקרא מקמי דסברא להא דרבא דמודה ר"ש בפס"ר. וקשה טובא קו' התו' שם אי ניחא לאביי באומר לקוץ בהרת קא מכוין. אמאי מוקי אביי כר"י הא כר"ש נמי אתיא. ותו קשה מאי משני דקרא באומר כו'. לא יאמר ולא יעבור אטו בשופטני עסקינן. אבל האמת הברור דלא על הס"ד דאביי מקשה אלא לפי האמת דאביי ורבא מוקמי בפס"ר ומודה ר"ש והא דפריך לאביי טפי מרבא היינו משום דאליבא דרבא היה אפשר לומר דאפי' לא ניחא ליה מודה ר"ש. והרי רבא בכריתות שם משני מחלוקת דראב"צ ות"ק באוקימתא אחריתי ואפשר דלא ס"ל סברא זו דלא ניחא ליה. והא דאי' לעיל ד' ע"ה א' רבא אמר מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ומסיק איהו גופא טפי ניחא ליה דלא לימות. לא דמי לבהרת. דהתם מקלקל הוא. וכפרש"י שדם החי טוב מדם המת. ומש"ה קאמר הגמ' הכי טפי ניחא ליה. ללמד דבלא איכפת ליה אפשר דחייב. ובהרת לא איכפת ליה. אבל אביי דמשני בשבת ד' ק"ג א' אביי אמר אפי' תימא בשדה דלא אגם וכגון דלא קמכוין ול"צ דקעביד בארעא דחבריה והיינו דפס"ר דלא ניחא ליה וכמו שפירש שם הערוך הביאו התוס' שם א"כ שפיר מקשה האי בשר מאי עביד ליה לר"ש אפי' לבתר דסברה. הא בהרת הוא פס"ר דלא ניחא ליה. ומשני באומר לקוץ בהרת קא מכוין. ולא ממש באומר. אלא ממילא הוי כאומר כיון דניחא ליה בהכי. והשתא כיון דמוכח דבכה"ת מתיר ר"ש בדלא ניחא ליה א"כ ע"כ מוכח דפס"ר דלא ניחא ליה לא תליא במחלוקת דמשאצ"ל דהא משאצ"ל לא שייך בשארי איסורי'. אלא ע"כ תליא במחלוקת דדשא"מ וממילא בשבת שרי לכתחילה כדין דבר שא"מ. נמצא דר"י ור"ש פליגי בתרתי מה"ת במלאכה שא"צ לגופה דר"י מחייב ור"ש פוטר בשבת. ובפס"ר דלא ניחא ליה דר"י מחייב ור"ש מתיר בכל התורה. וא"כ נכונים דברי הערוך ולא קשה עליו קושיית הרא"ש ז"ל. ובזה יתיישב שפיר בשבת ד' כ"ט ב' נוס' ישנה עולא אמר מחלוקת בקטנים אבל בגדולי' ד"ה אסור. והיינו משום דהוי פס"ר וכ"כ הרמב"ן בחי'. והריב"ש סי' שצ"ד. אלא שקשה לפ"ז מ"ט דר' ירמיה רבה דאמר מחלוקת בגדולים הא ר"ש מודה בפס"ר. ותו הקשו מסוגי' דביצה סוף פ"ב בעגלה דקאמר דלר"ש שרי לגררה ע"ג קרקע. ותו הקשו אמאי לא הביא הרי"ף דבגדולי' אסור. וכ"ז ל"ק מידי דבאמת הוי פס"ר דלא ניחא ליה [וע' תוס' כתובות דף ה' ד"ה את"ל]. וס"ל לר"י רבה דר"ש מתיר. ועולא ס"ל דר"ש מודה דאסור. וקיי"ל בזה כר"י רבה וכאביי. ומותר לכתחילה כאשר יבואר עוד הפסק ומש"ה לא הביאו הרי"ף. ובביצה ד' כ"ג א' גבי קרוד אי' ראב"ע סבר כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר. ור"י סבר קרוד אסור משום דבר שא"מ. ולשיטת התו' אינו אסור לר"י אלא מדרבנן. וקשה סוגיא דפסחים ד' י"א ב' דמקשה ור"י מ"ש גבי חמץ דגזר ומ"ש גבי קרוד וקרצוף דלא גזר. ומאי קשיא הכא דאורייתא והכא דרבנן. וכבר עמד ע"ז הגאון רע"א זצ"ל בגליון הש"ס. אבל האמת דקרוד הוי פס"ר אלא דלא ניחא ליה בחבורה ולר"ש מותר ולר"י אסור מה"ת. ומש"ה פריך הגמ' שפיר בפסחים. ומיושב בזה תמיהת התו' יבמות ד' מ"ב ב' ד"ה סתם שהקשו מסוגיא דפרק המוציא דפריך הא אר"י הלכה כסת"מ. ותנן נזיר חופף ומפספס. והקשו הא איכא מחלוקת בביצה גבי קירוד. ולפ"ז א"ש דבקירוד הוי פס"ר. אבל בדבר שא"מ ליכא מחלוקת במשנה: | ||
| שורה 53: | שורה 53: | ||
== ו == | == ו == | ||
'''לסרוסי קצצא דישראל דס"ל כר"ח כו'. ''' לפי הטעם דכר"ח קיי"ל קשה מאי אריא שלישראל אפי' של כותי נמי אסור ואע"ג שכבר כתבתי לעיל פ' קדושים שאילתא צ"ט אות ב' ליישב דברי הרמב"ם שכ' לענין הרבעת בהמה והרכבת אילן שאסור לישראל להניח לכותי להרכיב אילנו וליתן בהמתו להרביעה לו. דמשמע הא בהמת כותי שרי ליתן לו. ובאמת אסור משום לפני עור. ויישבתי דהוא משום שיכול הכותי לעשות בשל עצמו. ואין ישראל עובר משום ל"ע אלא בשלו דדמי לתרי עברי דנהרא. מיהו דברי רבינו ששינה לשונו כאן מבשל כלאים דשם כתב ואסור למימר לכותי לארבועי כלאים. והכא דייק של ישראל. משמע דלא משום דר' חידקא קאמר הכי. אלא משום דכותי אדעתא דישראל קעביד. ועוד דלא דמי ללשון הרמב"ם שכ' שאסור ליתן בהמתו כו' היינו. שלא באמירה. להכי של כותי עצמו מותר להושיט לו משום שיכול מעצמו ליקח. אבל לומר לו שיעשה כך ודאי אסור אפי' של כותי. שהרי משיאהו ונותן לו עצה לדבר עבירה. ומעתה לשון רבינו שכתב אסור למימר וכו' קשה דהא לר"ח ודאי של כותי נמי אסור להשיא לו עצה דעבירה. מצורף לזה שלא זכרו התו' ורא"ש שהביאו דברי רבינו בשאילתא זו גם במס' שבת שם. גם בב"מ ד' צ'. ולא כתבו דעת רבינו לפסוק כר"ח וכבר תמה הגאון בש"ש. ומש"ה היה נראה דהג"ה הוא מאיזה תלמיד ועיקר הגירסא לסרוסי קצצא [או קניינא] דישראל. ואפי' הערמה כו'. ויפה כתב הרא"ש בפ' הפועלים סי' ו' דלית הילכתא כר' חידקא דהא כמה תנאים פליגי עליו בפ' ד' מיתות. ויש להוכיח מגוף הסוגיא דב"מ דקאמר אר"פ בני מערבא ס"ל כר"ח. ולא אמר משום דר' חידקא. ויש להוסיף דדוקא בני מערבא ס"ל כר"ח משום דס"ל בירו' שבת פ"ב ה"ג לית בר נש אמר אף. אפילו. אלא עד מודה על קדמייתא. וכאן דתניא בסנהדרין שם אחר דברי ר' חידקא רש"א אף על הכישוף רי"א כו' רא"א אף על הכלאים כו'. אלמא דכולהו כר"ח ס"ל. אבל תלמוד דידן קאמר בפסחים ד' נ"ז א' אף אקמייתא אלמא שאין מוכרע דמודי לר"ח אלא מוסיפו על שבע מצות דת"ק. [ויש על הירו' ג"כ קושיא מהא דסוף פרק אמר ר"ע וע"ש בקה"ע ואכ"מ] עכ"פ דוקא בני מערבא כר"ח ס"ל ואמר ר"פ דאבוה דשמואל דאורי להו לאסור לבני מערבא. היינו דוקא לדידהו דס"ל כר"ח אורי להו הכי. וכ"כ בשיטה מקובצת אבל אנן לא ס"ל כר' חידקא. וגם הרמב"ם פ' ט"ז מהל' א"ב העתיק לשון רבינו ממש אסור לומר לכותי לסרס בהמה שלנו. אע"ג שפסק דלא כר' חידקא כידוע. וע"ע מש"כ פ' ברכה סי' קס"ה אות ב'. [ודברי הסמ"ג שהובא בש"ש ודאי קשה כיון דפסק כר"ח א"כ אפי' בהמה של כותי נמי אסור לומר לו לסרס וכמ"ש]: | {{העמקש|ו}} '''לסרוסי קצצא דישראל דס"ל כר"ח כו'.''' לפי הטעם דכר"ח קיי"ל קשה מאי אריא שלישראל אפי' של כותי נמי אסור ואע"ג שכבר כתבתי לעיל פ' קדושים שאילתא צ"ט אות ב' ליישב דברי הרמב"ם שכ' לענין הרבעת בהמה והרכבת אילן שאסור לישראל להניח לכותי להרכיב אילנו וליתן בהמתו להרביעה לו. דמשמע הא בהמת כותי שרי ליתן לו. ובאמת אסור משום לפני עור. ויישבתי דהוא משום שיכול הכותי לעשות בשל עצמו. ואין ישראל עובר משום ל"ע אלא בשלו דדמי לתרי עברי דנהרא. מיהו דברי רבינו ששינה לשונו כאן מבשל כלאים דשם כתב ואסור למימר לכותי לארבועי כלאים. והכא דייק של ישראל. משמע דלא משום דר' חידקא קאמר הכי. אלא משום דכותי אדעתא דישראל קעביד. ועוד דלא דמי ללשון הרמב"ם שכ' שאסור ליתן בהמתו כו' היינו. שלא באמירה. להכי של כותי עצמו מותר להושיט לו משום שיכול מעצמו ליקח. אבל לומר לו שיעשה כך ודאי אסור אפי' של כותי. שהרי משיאהו ונותן לו עצה לדבר עבירה. ומעתה לשון רבינו שכתב אסור למימר וכו' קשה דהא לר"ח ודאי של כותי נמי אסור להשיא לו עצה דעבירה. מצורף לזה שלא זכרו התו' ורא"ש שהביאו דברי רבינו בשאילתא זו גם במס' שבת שם. גם בב"מ ד' צ'. ולא כתבו דעת רבינו לפסוק כר"ח וכבר תמה הגאון בש"ש. ומש"ה היה נראה דהג"ה הוא מאיזה תלמיד ועיקר הגירסא לסרוסי קצצא [או קניינא] דישראל. ואפי' הערמה כו'. ויפה כתב הרא"ש בפ' הפועלים סי' ו' דלית הילכתא כר' חידקא דהא כמה תנאים פליגי עליו בפ' ד' מיתות. ויש להוכיח מגוף הסוגיא דב"מ דקאמר אר"פ בני מערבא ס"ל כר"ח. ולא אמר משום דר' חידקא. ויש להוסיף דדוקא בני מערבא ס"ל כר"ח משום דס"ל בירו' שבת פ"ב ה"ג לית בר נש אמר אף. אפילו. אלא עד מודה על קדמייתא. וכאן דתניא בסנהדרין שם אחר דברי ר' חידקא רש"א אף על הכישוף רי"א כו' רא"א אף על הכלאים כו'. אלמא דכולהו כר"ח ס"ל. אבל תלמוד דידן קאמר בפסחים ד' נ"ז א' אף אקמייתא אלמא שאין מוכרע דמודי לר"ח אלא מוסיפו על שבע מצות דת"ק. [ויש על הירו' ג"כ קושיא מהא דסוף פרק אמר ר"ע וע"ש בקה"ע ואכ"מ] עכ"פ דוקא בני מערבא כר"ח ס"ל ואמר ר"פ דאבוה דשמואל דאורי להו לאסור לבני מערבא. היינו דוקא לדידהו דס"ל כר"ח אורי להו הכי. וכ"כ בשיטה מקובצת אבל אנן לא ס"ל כר' חידקא. וגם הרמב"ם פ' ט"ז מהל' א"ב העתיק לשון רבינו ממש אסור לומר לכותי לסרס בהמה שלנו. אע"ג שפסק דלא כר' חידקא כידוע. וע"ע מש"כ פ' ברכה סי' קס"ה אות ב'. [ודברי הסמ"ג שהובא בש"ש ודאי קשה כיון דפסק כר"ח א"כ אפי' בהמה של כותי נמי אסור לומר לו לסרס וכמ"ש]: | ||
== ז == | == ז == | ||
'''היכי דמי כנון דתלן זוזי דכי חזו ליה כו'. ''' ובכת"י אי' דתלן זוזי בצואריהון דכי חזא כו'. דעת רבינו דלא קנסי אלא בשעשו הערמה ממש. אבל אם הכותי מכירו ועשה לטובת ישראל לא קנסו. ולא דמי לאיסורי שבת דחמיר. וכן ל"ד לבכור שהטיל הכותי מום ע"ד להתיר דאסור לאכלו כדתנן בכורות ד' ל"ה א' זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור. דשאני בכור דאיכא חומרא דקדשים ולא גמרינן מינה. ועיין מה שכתב הרא"ש בשם הראב"ד. וע"כ צריך אתה לומר כן שהרי לא איפשיטו לבני מערבא מהא דתנן בבכור דאסור. והא דאמימר ומ"ז דהוי להו כה"ג. וע"כ לא הערימו אלא שלא מדעתם עשו לטובתו. ומכ"מ אסרו לעצמם. לא קשה לדעת רבינו דכבר כ' התו' ד"ה מחלפי דמשום דלא יאמינו העולם שעשו שלא מדעתם וע"ש עוד. ונראה דהיינו דמסיק רבינו בהא דאמימר ומ"ז מערימין ומחליפין אהדדי. דאי היה ע"פ דין אסור. לא היו מתירין לחלוף. אלא משום דע"פ דין מותר בלא הערמה ממש. ורק משום מראית העין אסור להכי הערימו על האיסור. כ"ז הוא דעת רבינו. אבל רש"י כ' בד"ה ומגנחין יתהון כו' ומאהבת בעליו ישראל גונבו הכותי שהוא מכירו כו'. הרי דאפילו אינו עושה הערמה ממש רק דהכותי עושה לטובת ישראל אסור והא דקאמר הערמה איתעביד בהו כו'. ר"ל דגם זה מיקרי הערמה. דכיון דסירוס א"א אלא שיקח השור לביתו ולעכבו איזה עת והישראל יודע ושותק אין זה אלא הערמה. והך דאמימר ומ"ז היה בזה הערמת עבדים ואמימר ומ"ז לא היו יודעים מזה מאומה. ומ"מ היו עושין כמו בשל בעה"ב היודע משורו וצאנו היכן הוא רועה היכן הוא רובץ וכמש"כ התו'. והרמב"ם תפיס דעת רבינו. והנה התו' כ' בזה"ל והשאלתות דר"א מפרש שהיו קושרין דינר בכיס של בהמה בחזקה. והכותי גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו. ולשון גנבין להו לא משמע הכי שלא באין לגנוב רק הדינר עכ"ל הם ז"ל הבינו כוונת רבינו שהכותי לא כוון לסרס כלל. אלא לגנוב את הדינר ותולש וממילא היה מסתרס. ויפה השיגו ע"ז דלשון הלין תורי דגנבין להו. [ואפי' אי לא גרסינן להו]. לא משמע אלא דגנבי השוורים ולא הדינר. אבל לפנינו אי' הלשון שקלין ליה ואזלי קא מסרסי ליה לא משמע הכי. ומכש"כ לפי הנוסחא בכת"י דתלן בצואריהון. והכוונה שהיו יודעים הכותים דבעלים מכוונים לזה. ולוקחים השוורים לביתם ומסרסים אותם. ולשון דגנבי ארמאי. היינו שנראים כגונבים ונוטלים שלא בפני הבעלים. ומעתה יש לעיין באמת באופן שיסתרס הזכר בתלישת הדינר. והכותי אינו מכוין לסירוס כלל. אם הוא אסור כלל. שהרי זה אינו אלא גרמא. ולא מצינו גרמא דאסור בכה"ת אלא במומי בכור. כדאיתא ביצה דף כ"ז מדכתיב כל מום. וע' במאירי שבת בסוגיין. ובשו"ת ח"ס אה"ע ח"א סי' כ'. נחזור לדברי רבינו שנראה מלשון רבינו שכתב והיכא דסרסוה כותים אמור רבנן האי הערמה הוא דאיתעביד ביה כו' משמע דסתם דחזינן האי עובדא שטרח הכותי כולי האי. ודאי לא משום אהבה לחוד קעביד. אלא קרוב להערמה הוא. ואין נ"מ בין שיטת רבינו לפירש"י אלא בדידעינן שלא הערים ולא עשה מאומה. לדעת רבינו אין לקונסו והיינו מכוין כדעת הגהת אשר"י שם. ולפירש"י כיון שידע שגנב ממנו ולא השתדל בעליו להוציאו מן הכותי זהו ג"כ הערמה וקנסינן ליה: | {{העמקש|ז}} '''היכי דמי כנון דתלן זוזי דכי חזו ליה כו'.''' ובכת"י אי' דתלן זוזי בצואריהון דכי חזא כו'. דעת רבינו דלא קנסי אלא בשעשו הערמה ממש. אבל אם הכותי מכירו ועשה לטובת ישראל לא קנסו. ולא דמי לאיסורי שבת דחמיר. וכן ל"ד לבכור שהטיל הכותי מום ע"ד להתיר דאסור לאכלו כדתנן בכורות ד' ל"ה א' זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור. דשאני בכור דאיכא חומרא דקדשים ולא גמרינן מינה. ועיין מה שכתב הרא"ש בשם הראב"ד. וע"כ צריך אתה לומר כן שהרי לא איפשיטו לבני מערבא מהא דתנן בבכור דאסור. והא דאמימר ומ"ז דהוי להו כה"ג. וע"כ לא הערימו אלא שלא מדעתם עשו לטובתו. ומכ"מ אסרו לעצמם. לא קשה לדעת רבינו דכבר כ' התו' ד"ה מחלפי דמשום דלא יאמינו העולם שעשו שלא מדעתם וע"ש עוד. ונראה דהיינו דמסיק רבינו בהא דאמימר ומ"ז מערימין ומחליפין אהדדי. דאי היה ע"פ דין אסור. לא היו מתירין לחלוף. אלא משום דע"פ דין מותר בלא הערמה ממש. ורק משום מראית העין אסור להכי הערימו על האיסור. כ"ז הוא דעת רבינו. אבל רש"י כ' בד"ה ומגנחין יתהון כו' ומאהבת בעליו ישראל גונבו הכותי שהוא מכירו כו'. הרי דאפילו אינו עושה הערמה ממש רק דהכותי עושה לטובת ישראל אסור והא דקאמר הערמה איתעביד בהו כו'. ר"ל דגם זה מיקרי הערמה. דכיון דסירוס א"א אלא שיקח השור לביתו ולעכבו איזה עת והישראל יודע ושותק אין זה אלא הערמה. והך דאמימר ומ"ז היה בזה הערמת עבדים ואמימר ומ"ז לא היו יודעים מזה מאומה. ומ"מ היו עושין כמו בשל בעה"ב היודע משורו וצאנו היכן הוא רועה היכן הוא רובץ וכמש"כ התו'. והרמב"ם תפיס דעת רבינו. והנה התו' כ' בזה"ל והשאלתות דר"א מפרש שהיו קושרין דינר בכיס של בהמה בחזקה. והכותי גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו. ולשון גנבין להו לא משמע הכי שלא באין לגנוב רק הדינר עכ"ל הם ז"ל הבינו כוונת רבינו שהכותי לא כוון לסרס כלל. אלא לגנוב את הדינר ותולש וממילא היה מסתרס. ויפה השיגו ע"ז דלשון הלין תורי דגנבין להו. [ואפי' אי לא גרסינן להו]. לא משמע אלא דגנבי השוורים ולא הדינר. אבל לפנינו אי' הלשון שקלין ליה ואזלי קא מסרסי ליה לא משמע הכי. ומכש"כ לפי הנוסחא בכת"י דתלן בצואריהון. והכוונה שהיו יודעים הכותים דבעלים מכוונים לזה. ולוקחים השוורים לביתם ומסרסים אותם. ולשון דגנבי ארמאי. היינו שנראים כגונבים ונוטלים שלא בפני הבעלים. ומעתה יש לעיין באמת באופן שיסתרס הזכר בתלישת הדינר. והכותי אינו מכוין לסירוס כלל. אם הוא אסור כלל. שהרי זה אינו אלא גרמא. ולא מצינו גרמא דאסור בכה"ת אלא במומי בכור. כדאיתא ביצה דף כ"ז מדכתיב כל מום. וע' במאירי שבת בסוגיין. ובשו"ת ח"ס אה"ע ח"א סי' כ'. נחזור לדברי רבינו שנראה מלשון רבינו שכתב והיכא דסרסוה כותים אמור רבנן האי הערמה הוא דאיתעביד ביה כו' משמע דסתם דחזינן האי עובדא שטרח הכותי כולי האי. ודאי לא משום אהבה לחוד קעביד. אלא קרוב להערמה הוא. ואין נ"מ בין שיטת רבינו לפירש"י אלא בדידעינן שלא הערים ולא עשה מאומה. לדעת רבינו אין לקונסו והיינו מכוין כדעת הגהת אשר"י שם. ולפירש"י כיון שידע שגנב ממנו ולא השתדל בעליו להוציאו מן הכותי זהו ג"כ הערמה וקנסינן ליה: | ||
== ח == | == ח == | ||
'''ואמרינן לה הילכתא כר"א דשרי. ''' פירוש דקיי"ל בכ"מ הלכה כרב אשי מרא דתלמודא. ואף כי מיקל במילי דרבנן. והרמב"ם שפסק להחמיר כתב הגר"א ז"ל בביאורי אה"ע סי' ה' דגי' רב אפי אסר. ופסק כרב אשי להחמיר. ומסיק עוד רבינו ואפי' מוטל בעריסה נמי שרי. פי' דס"ד דוקא קטן שהגיע לצרור וזרקו אגוז ונטלו. שיש לו זכייה בעצמו. משא"כ מוטל בעריסה קמ"ל דבאמת יש זכייה ע"י אחרים אפי' לתינוק בן יומו כמבואר בכ"מ. וע' בתשובות המיוחסת להרמב"ן סי' פ"ו. ואפשר עוד דקמ"ל אפי' סמוך על שלחן אביו בהכרח כדין עד שש שנים כדאי' בשלהי פ' מציאת האשה. מכ"מ מהני כאן שאינו אלא קנסא. משא"כ לענין רבית כמש"כ הרא"ש בפ' א"נ סי' מ"ז וכמש"כ הגר"א בביאורי יו"ד סי' ק"ס: | {{העמקש|ח}} '''ואמרינן לה הילכתא כר"א דשרי.''' פירוש דקיי"ל בכ"מ הלכה כרב אשי מרא דתלמודא. ואף כי מיקל במילי דרבנן. והרמב"ם שפסק להחמיר כתב הגר"א ז"ל בביאורי אה"ע סי' ה' דגי' רב אפי אסר. ופסק כרב אשי להחמיר. ומסיק עוד רבינו ואפי' מוטל בעריסה נמי שרי. פי' דס"ד דוקא קטן שהגיע לצרור וזרקו אגוז ונטלו. שיש לו זכייה בעצמו. משא"כ מוטל בעריסה קמ"ל דבאמת יש זכייה ע"י אחרים אפי' לתינוק בן יומו כמבואר בכ"מ. וע' בתשובות המיוחסת להרמב"ן סי' פ"ו. ואפשר עוד דקמ"ל אפי' סמוך על שלחן אביו בהכרח כדין עד שש שנים כדאי' בשלהי פ' מציאת האשה. מכ"מ מהני כאן שאינו אלא קנסא. משא"כ לענין רבית כמש"כ הרא"ש בפ' א"נ סי' מ"ז וכמש"כ הגר"א בביאורי יו"ד סי' ק"ס: | ||
== ט == | == ט == | ||
'''מהו לסרוסי דבר טמא כו'. ''' רבינו מפרש דלא על הכלב לבד שאלו לב"ז אלא כל טמא. והא שפירשו כלב. משום דכלב אפי' מחירו אסור לקרבן כן פירש"י ותוס' בחגיגה שם. ור"ל מש"ה פירשו ביחוד כלב. אבל השאלה בכל טמא. מיהו קשה מאי איריא כלב וחתול דנקיט רבינו חיות טמאי' ע' כלאים פרק ט'. הא אפילו חיה טהורה ועופות טהורים זולת תורים ובני יונה מיבעי לן. משום שאינן ראויין להקרבה. וע' זבחים ד' ל"ד. וא"כ למאי נקיט דבר טמא. וי"ל משום דמכ"מ להקדיש לדמיה חיה ועוף טהור תמים ליכא בזיון. משא"כ כשיסרסו ויהיה בע"מ אפילו לדמיה בזיה מילתא כדאי' בתמורה ד' ז' א'. מש"ה פשיטא דאסור לסרסו. אבל דבר טמא שבזוי גם בל"ז. מיבעי לן אי מקפיד הכתוב מכל מקום שיהיו תמימים לקדושת דמים. וייחדו כלב משום דגם מחירו אסור. אבל אין נ"מ בין כלב לשאר דבר טמא. והגאון טורי אבן במס' חגיגה הבין בפירש"י ותו' דלא שאלו אלא כלב ואינך פשיטא להו ולא כדעת רבינו והסביר הטעם משום דנ"ל מבעלי מומין דכיון דאסור לסרס אחר סירוס. אלמא דבע"מ אסור. א"כ ה"ה כל בע"ח שא"ר לקרבן ע"ש. ואינו מוכרח. שהרי איסור חלב אסור בבעלי מומין ומותר בחי' ועוף משום שאינן ראוין להקרבה וגם לא עלה על הדעת להתיר סירוס בבע"מ. והיינו משום דמין הראויה להקרבה הוא. ולא איצטריך אלא למסרס אחר מסרס. ולא למסרס בע"מ. אלא העיקר כמש"כ רבינו דכל דבר טמא איבעי להו. וגם רש"י ותוספות ס"ל הכי וכמש"כ. ומה שהקשה הגאון ט"א עוד שם מה איצטריך דרשה דבכם לא תעשו לאסור סירוס באדם. הרי הוא נכלל בכל שבארץ ע"ש. נראה לי דודאי לסרס במעשה הגיד או הביצים ודאי לא איצטריך לן. אלא לשתות כוס עיקרין שאינו נעשה בע"מ בזה. ומכ"מ אסור מה"ת אע"ג שאינו לוקה. והיינו בכם לא תעשו דסירוס ממש אחר קא עביד ביה וא"א לאדם לסרס עצמו. ומרבה קרא דבכם דאפילו לסרס עצמו והיינו לשתות כוס עיקרין אסור. וכלשון רבינו לעיל ואדם נמי אסור לסרוסי ואפי' זקן וסריס וקא בעי לשתות כו'. ואפשר עוד דקמ"ל דאפי' לעצמו אסור לסרס. וע' לשון הרמב"ם פ' ט"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה י' שכתב וענין הכתוב לא יעשה זאת בישראל בין בגופן בין בגוף אחרים כו' אלמא דהא גם כן רבותא דאפילו לעצמו אסור לסרס בידים: | {{העמקש|ט}} '''מהו לסרוסי דבר טמא כו'.''' רבינו מפרש דלא על הכלב לבד שאלו לב"ז אלא כל טמא. והא שפירשו כלב. משום דכלב אפי' מחירו אסור לקרבן כן פירש"י ותוס' בחגיגה שם. ור"ל מש"ה פירשו ביחוד כלב. אבל השאלה בכל טמא. מיהו קשה מאי איריא כלב וחתול דנקיט רבינו חיות טמאי' ע' כלאים פרק ט'. הא אפילו חיה טהורה ועופות טהורים זולת תורים ובני יונה מיבעי לן. משום שאינן ראויין להקרבה. וע' זבחים ד' ל"ד. וא"כ למאי נקיט דבר טמא. וי"ל משום דמכ"מ להקדיש לדמיה חיה ועוף טהור תמים ליכא בזיון. משא"כ כשיסרסו ויהיה בע"מ אפילו לדמיה בזיה מילתא כדאי' בתמורה ד' ז' א'. מש"ה פשיטא דאסור לסרסו. אבל דבר טמא שבזוי גם בל"ז. מיבעי לן אי מקפיד הכתוב מכל מקום שיהיו תמימים לקדושת דמים. וייחדו כלב משום דגם מחירו אסור. אבל אין נ"מ בין כלב לשאר דבר טמא. והגאון טורי אבן במס' חגיגה הבין בפירש"י ותו' דלא שאלו אלא כלב ואינך פשיטא להו ולא כדעת רבינו והסביר הטעם משום דנ"ל מבעלי מומין דכיון דאסור לסרס אחר סירוס. אלמא דבע"מ אסור. א"כ ה"ה כל בע"ח שא"ר לקרבן ע"ש. ואינו מוכרח. שהרי איסור חלב אסור בבעלי מומין ומותר בחי' ועוף משום שאינן ראוין להקרבה וגם לא עלה על הדעת להתיר סירוס בבע"מ. והיינו משום דמין הראויה להקרבה הוא. ולא איצטריך אלא למסרס אחר מסרס. ולא למסרס בע"מ. אלא העיקר כמש"כ רבינו דכל דבר טמא איבעי להו. וגם רש"י ותוספות ס"ל הכי וכמש"כ. ומה שהקשה הגאון ט"א עוד שם מה איצטריך דרשה דבכם לא תעשו לאסור סירוס באדם. הרי הוא נכלל בכל שבארץ ע"ש. נראה לי דודאי לסרס במעשה הגיד או הביצים ודאי לא איצטריך לן. אלא לשתות כוס עיקרין שאינו נעשה בע"מ בזה. ומכ"מ אסור מה"ת אע"ג שאינו לוקה. והיינו בכם לא תעשו דסירוס ממש אחר קא עביד ביה וא"א לאדם לסרס עצמו. ומרבה קרא דבכם דאפילו לסרס עצמו והיינו לשתות כוס עיקרין אסור. וכלשון רבינו לעיל ואדם נמי אסור לסרוסי ואפי' זקן וסריס וקא בעי לשתות כו'. ואפשר עוד דקמ"ל דאפי' לעצמו אסור לסרס. וע' לשון הרמב"ם פ' ט"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה י' שכתב וענין הכתוב לא יעשה זאת בישראל בין בגופן בין בגוף אחרים כו' אלמא דהא גם כן רבותא דאפילו לעצמו אסור לסרס בידים: | ||
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}} | <noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}} | ||
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | ||