אמרי שפר/דרוש לחתן ולאכסניא: הבדלים בין גרסאות בדף

עם היות שכבר קדם שר וגדול בישראל הרב כמהר"ר משה אלמושנינו זצ"ל בספר מאמץ כח בדרוש שלישי ליתן טעם לשבח למה זה נתפשט המנהג בכל גלילות ישראל לעשות פומבי גדול בזמן הזווג והחופה, שהיה מן הראוי לעשות הדבר בצניעות, וז"ל הרב הנז': ‏

והנה רז"ל בבראשית רבה ביארו התועלות הגדולות הנמשכות מחברת האשה החשובה כשתמנע מהאדם טרדת השכל והגוף כנזכר, וזה לשונו: ויביאה יצחק האהלה שרה אמו וגומר. כל הימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אחלה, וכיון שמתה פסק אותו הענן, וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן, כל הימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה וכיון שמתה שרה פסקה אותה רוחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה רוחה, כל הימים שהיתה שרה קיימת היתה ברכה מושלחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה ברכה, כיון שבאת רבקה חזרה, כל הימים שהיתה שרה קיימת היה נר דלוק מלילי שבת ועד לילי שבת, וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר, וכיון שראה אותה שהיתה עושה כמעשה אמו מיד ויביאה יצחק האהלה עד כאן לשונו לעניינינו. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים, ועליו אין להוסיף:

וכדי שלא יהא פתחון פה לישראל להתרעם ולהתלונן על דבר זה המנין בפרט, שלפי הנראה היה זה המנין שלא לצורך מכמה טעמים, ראשונה כי בשלמא כשנמנו לצורך המשכן בודאי זכות עשיית המשכן להשראת שכינה בתוכם, וכפרת זהב המשכן על זהב העגל, אין לך צורך גדול מזה, אז בודאי לא הוו מסתפי מעינא בישא, מה שאין כן בזה המנין ואפילו באותו מנין דהסתה דדוד המלך ע"ה לפי הנראה היה יכול להיות שהיה בו קצת צורך לידע אנשי הצבא שלו לכשירצה לצאת למלחמה, ואפילו הכי ראה כמה היזק גרם אותו המנין, ועוד טעם שני שזה המנין הוא מכוון אל השערה ולא יחטיא לאותו המנין עצמו כשנמנו לצורך המשכן, לא פחתו ולא הותירו, אם כן היה פתחון פה ומקום לבעל דין לחלוק נגד זה המנין לשתי הסבות שזכרנו, הגם שלא יסרבו חס וחלילה רק שיהא מורך בלבם ויראה ופחד על הצווי הזה, ועם היות שהשי"ת צוה זה המנין ברוב אהבתו וחבתו את ישראל, כדאיתא במדרש וכו', רצה לדבר על לבם דברים טובים, דברי ניחומים להסיר מורך לבם ויראתם ופחדם בטענות חזקות המבטלות הטענות הראשונות, והם כי שליטת עין הרע בא לא' מג' סבות, הא' היות המקום גרמא בנזקין היותו בפומבי בפני קהל ועדה, ואם שלא ימצא לפעמים כ"כ אנשים מ"מ יכול להיות היות המקום גרמא בנזקין מצד אחר להיות אותו המקום מוכן לפורענות מקום חרב ושמם איה ודיה וקפוד יקוננו שם, הב' היות הזמן גרמא בנזקין, ואולי ח"ו יגרום החטא וימנו אותם בזמן אשר מערכת השמים תהיה נגד פניהם, כמאמר פרעה ואיצטגניניו, ראו כי רעה נגד פניכם. וגורלות המן יוכיחו שהיה מפיל פור וגורל מיום ליום ומחדש לחדש, איזה מהם יוכשר בעיניו להיות גרמא בנזקין, הג' ריבוי מנין האנשים הנמנים, בפרט אם נמנו כבר וחוזרים למנותם פעם שנייה ונתרבה המנין השני על הראשון חשבון גדול, אז אין ספק הגם שיוזהרו להיותם נמנים שלא בפומבי ובסוד גדול בחדר לפנים מחדר, כל זאת האזהרה והתיקון לא יועיל למונים עצמם, שהם ישלטו עיניהם בראות הריבוי העצום, הגם שיהיה נאמן ואהוב המונה, כאשר אנו רואים עין בעין האב והאם עם הבן, בודאי אין אהבה גדולה מזאת, וצ"ט מתים בעין הרע וא' בשאר חולאים. אשר על כן הוצרך הכתוב להאריך בסימני תחומי ומצרי המנין, ושהיה מקום ברכה וסמוי מן העין, וכן הזמנים הם זמני ברכה זמני כפרה, ואדרבה בזמן אשר מערכת השמים מבטלת ומנגדת לכל מאן דמסתפי מעינא בישא, וגם שידענו נאמנה שאין מזל לישראל, והשי"ת יש בידו כל היכולת ויכול לשדד המערכת, ולכך הוציאנו ממצרים בחדש ניסן שהוא במזל טלה, ועל זה היה רומז קרבן פסח, וכן כמה וכמה ראיות בתורתינו הקדושה על זה, אבל כל זה הוא כשהוא לדבר שיש בו צורך כגון יציאת מצרים ודומיהן, אבל זה המנין לא מצינו בו שום צורך כי אם אהבה וחבה, לכן נתן טענות לבטל טענותם הנז', והתחיל לומר שזה המנין לא היה כל כך בפומבי בפני אומות העולם מ"ה, כי יותר מזיק עין השונאי' מעין האוהב, על כן אמר כי זה המנין היה במדבר סיני שלא היה שם אומה ולשון ולא היה בישוב, וכי תאמרו הלא המדבר מצד אחד הוא יותר עלול דשכיחי מזיקין ושכיח היזיקא, על זה באה התשובה באהל מועד מקום נורא וקדוש, מקום שהשכינה שרויה שם, א"כ אין ספק שבכל אותה המחנה ובאותו המדבר אין שטן ואין פגע רע, הנה נסתלק טענת המקום, וכדי לסלק טענת הזמן אמר בא' לחדש, כי ידוע שראשי החדשים הם ימי סליחה וכפרה, כמו שאנו אומרים במוסף ר"ח: זמן כפרה לכל תולדותם. וכמאמרם ז"ל: הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח. הנה שהיום הוא יום טוב לישראל, ועל החדש אמר טענה יפה וחזקה, שהיה זה המנין בחדש השני דהיינו חדש אייר שמזלו שור, ואז זכותו של יוסף הצדיק מתעורר שנקרא בכור שור, ועל זרעו נאמר ברכת וידגו לרוב, מה דגים שבים אין עין הרע שולטת בהם אף זרעו של יוסף. וכן אמרו בגמרא: אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא בי' עינא בישא. לכן אומר בחדש השני, ובזה נסתלקה טענת המקום וטענת הזמן, עוד נשאר הטענה השלישית אם באולי יהיה המנין עולה לסך גדול יותר מהמנין שעבר אשתקד בבנין המשכן ויהיו אויבי איש אנשי ביתו, שהם בעצמם מיניה וביה ח"ו תזיק העין, לזה השיב השי"ת ואמר אל תטעו בחשבון ותהיו חושבים שהמנין הראשון שהיה בתשרי לצורך המשכן היו ת"ר אלף וג' אלף ותק"ן מבן עשרים שנה ומעלה, שלכן אין ספק שבתוך עם רב כזה כמה וכמה היו בני י"ט שנה וכל אלו כשאתה בא למנותם בשנה השנית יעלו לסך גדול המנין של שנה השנית יותר ממנין הראשון, לז"א אל תטעה בזה, לפי שאלו המנינים יהיו שווים לענין זה שאלו שהיו בני י"ט אשתקד עדיין הם בני י"ט בזה המנין לפי שעדיין לא עבר כי אם ז' חדשים בין מנין למנין, ויהיה שיעור הכתוב כך ואם אמרתי לך שהוא בשנה השנית, אינה שנית למנין שנות האדם כי אם בשנה השנית ליציאת מצרים, לזה אמר בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, ולמנין שנות האדם לא יהיו בני עשרים את שהיו בחשבון הראשון בני י"ט עד תשרי הבא, כי כך גזרה חכמתו ית' שלמניני הפקודים תתחיל שנתם מתשרי בחדש שנברא בו אדם הראשון, כדאיתא במדרש רבה בזאת הפרשה עצמה, לזה אמר לאמר שיאמר לבני ישראל את כל מה שזכרנו:

העולה בידינו ממה שביארנו הוא שאפילו במקום שיש לחוש לעין הרע, כשהמעשה ההוא אשר בו החששא נעשה לשם שמים ובכוונת הלב ובמחשבה טובה כדי לקיים מצות בוראו, אז אלקי אברהם בעזרו שלא תאונה אליו עין רעה, ומזמין לידו מקום הגון וזמן הגון, והזכיות מגינות ומשרה שכינתו ית' עליו ומגן הוא יתברך לכל החוסים בו כאשר היה ליוסף הצדיק דלא שלטא ביה עינא בישא. והנה לזמן הגון כבר נהגו ישראל שלא לישא נשים כי אם במלוי הלבנה, ואין בו משום ניחוש כאשר כתב בעל נמקי יוסף במסכת סנהדרין דשרי שהוא לסימן טוב, וכן כתוב בתשובות להרמב"ן סי' רפ"ב שאינו ניחוש, אלא כשם שמושחין מלכים על המעין דתמשוך מלכותן, כן עושין במלוי ולא בחסרון, וסימנא טבא הוא כדרך שמושכין יין בצנורות לפני חתנים ואין בו משום דרכי האמורי עכ"ל לענינינו:

והנה הספקות שראוי להסתפק בזה המאמר הם אלו, ראשונה מנא לן לדרוש כל זה מאלו הפסוקים, בשלמא בלא טובה בלא עזר דורש אותו ממשמעות הכתוב בפירוש דכתיב לא טוב וגו', וכן כשהאדם לבדו פשוט הוא שהוא בלא עזר, וכן מה שאמר אינו אדם שלם, שנמר ויקרא את שמם אדם. שניהם כאחד קרויים אדם, דריש כן מדלא קאמר ויקרא את שמו אדם, אכן השמחה והכפרה וכל השאר מניין שהוא שרוי זולתם כשאין לו אשה, כי אדרבה נראה מהפסוקי' שהוא מוסיף על ענין ראשון, כגון ושמחת אתה וביתיך דמשמע שהוא ישמח אפילו לבדו וגם ביתו, וכן וכפר בעדו ובעד ביתו, וכן כולם:

הספקות שראוי להתעורר במאמר הזה קטן הכמות ורב האיכות הם אלו, ראשונה מאי קא קשיא להו לרבוואתא רב ושמואל ור' יוחנן בקרא דויחן את פני העיר עד שדרשו בו מה שדרשו, זה אומר מטבע וזה אומר שווקים וזה אומר מרחצאות, שנראה שהצד השוה שבהם ששלשתם מסכימים לעקור מלת ויחן ממשמעותו שהיא לשון חנייה ומחנה, כד"א ויחן שם ישראל נגד ההר. וכונתם לפרשו לשון חן, וצריך לחקור ולדעת למה זה ועל מה זה הוציאו המקרא מפשוטו. ועוד מאחר שכל אפין שוין לדרשו לשון חן, למה שם כל א' מגמת פניו לדורשו בחן פרטי, מנא להו לרבוואתא אלו הג' חנות, מטבע ושווקים ומרחצאות, והיכן הם רמוזים בזה הפסוק אלו הג' חנות יותר משאר פרטי החנות וגמילות חסדים שבעולם. ועוד במאי פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא, ולמה לא הסכימו כולם בהסכמת חן אחד:

והנלע"ד בכונת איוב הוא זה, שהיה משבח עצמו שהיה עושה צדקה לפנים משורת הדין ויותר ממה שהיו הדלים תובעים ממנו היה נותן להם, כי דרך הדלים שאינם תובעים כל חפצם לאדם אחד, רק מא' תובעים בצלים, ומאחר תובעים פת לחם, ומאחר שמן או מעות או עצים ושאר דברים, והחצוף שבהם שואל אפילו מאדם אחד שנים ושלשה דברים, אבל אותו העני צריך להיות פקח בשאלתו לתבוע אחת לאחת, כדרך הכותיים קודם הבצל ואח"כ יאמר בצל בלא פתא נסיב לבא, ואח"כ יתבע לשתות או שיש לו טיפול בנים ורוצה פירות או כסות, ואם יתבע צרכיו שתים בפעם אחת אפילו הצלה פורתא לא הוה ליה, אבל איוב לא מבעיא שהיה נותן מה שהיו הדלים תובעים בפה בפעם הראשונה, אלא אפילו מה שהיו הדלים חפצים בלבם לתבוע בשנייה ובשלישית ונמנעו לתבוע בראשונה, או מפני שהיו מתביישים או מפני הטעם שזכרנו, היה איוב נותן להם בתביעה הראשונה ומלא להם כל חפצם ומשאלות לבם, ולכן דקדק יפה איוב באומרו אם אמנע מחפץ דלים ולא אמר מליתן לדלים, וכן הטעם שאמר ועיני אלמנה אכלה ולא אמר מליתן לאלמנה. והטעם שלא השוה מדותיו לדל ולאלמנה לומר בשניהם לשון חפץ או בשניהם לשון כליון עינים, לפי שידוע דברי חז"ל: שבשתה של אשה מרובה משל איש לחזור על הפתחים, ואנו רואים זה בחוש ומעשים בכל יום שהאשה אינה תובעת בפתע פתאום כמו האיש, ומתעקמת היאך להוציא דבר מגונה מפיה לתבוע הצדקה, ומסתכלת בעיניה ועיניה כלות להביט בנותני הצדקה, אולי יבינו ויקדמו ליתן קודם שתפתח פיה לשאול, ויש אשר תפשוט יד לקבל כאלם אשר לא יפתח פיו, ואיוב לא היה ממתין למדרגת שתפשוט ידה ולהבטת האלמנה בו בכליון עינים, רק היה זריז וזהיר ‏ תכף ומיד ליתן לכל הפחות הצדקה לדל בתביעה הראשונה ולאלמנה בהבטה הראשונה, או אפילו קודם לתביעה הראשונה וקודם להבטה הראשונה, כי הכל במשמעות הכתוב אם אמנע מחפץ וגו'. עוד יש מדה גרועה בקצת נותני הצדקה, שיותר יחפוץ לתת לעניים מעות בעין או כסות מליתן להם מהמאכל ומשתה שלו, ומצינו שחז"ל שבחו לנשים הנותני' צדקה פת וכדומה לו, ואמרו הטעם במסכת תעניות: דמקרבה הנייתה. ואפילו אם יתן להם מיני מאכלים ומשתה יתן על אסקופת הבית, או יאמר לו בחוץ תעמוד והעני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, ואינו חפץ שיהיו עניים בני ביתו מאוכלי שלחנו ופת בגו, אבל איוב היה משתבח שהיו האורחים העניים והיתומים אוכלי שלחנו ולא היה אוכל לבדו, ולא עוד אלא שהיה מרחם על היתומים והיו אוכלים עוד פעם או שתים קודם שאכלו עם איוב, וזהו אומרו בדקדוק ולא אכל יתום ממנה, דהיינו לשון עבר שכבר אכל היתום ממנה ואח"כ אכל בחברת איוב, כדכתיב ואכל פתי לבדי. כלומר בתמיהא והלא בחברתו אכלתי, וזה היה אחר שכבר אכל הוא מפתי שלא בחברתי:

ואגב אורחא נדקדק באלו המקראות, מאחר שמצא דוד המלך ע"ה היתר לאכול מלחם הפנים אפילו היום היתה תחלת קדושתו כמו שדרשו רז"ל, ואף כי היום יקדש בכלי. לפי שהיה דהע"ה רעב ואחזו בולמוס, ואין לך דבר שעומד לפני פיקוח נפש, א"כ לפי זה למה הוצרך הכתוב להאריך איזה אופן היה לחם הפנים הניתן לדוד, מאחר שכל האופנים האסורים אפילו לכהנים היו מותרים לו אותה שעה, מספיק שיאמר הכתוב ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים ותו לא, למה לו לומר המוסרים מלפני ה' לשום לחם חם ביום הלקחו, למה עקם הכתוב שמנה תיבות, וזה לא יקשה כי אם לדברי רז"ל האומרים שנתן לו מלחם הפנים, אבל לדברי הםפרשים שנתן לו לחמי תודה הוצרך להאריך הכתוב ולומר שהאכילו הקל הקל, כי אעפ"י שהיו לחם הפנים המוסרים שכבר הותרו לכהנים, אעפ"י כן לא רצה ליתן לו מלחם הפנים כי אם לחמי תודה הקל יותר:

וראיתי לזכור פה ענין נחמד דומה למה שזכרנו למעלה, שעל ידי הנקוד והטעם בטפח"א נדרש גם כן לאחריו חם ביום הלקחו. אשר שמעתי מפי אחי הר"ר אייזיק וצלה"ה תמ"ך כאשר נבאר בס"ד, ואקדים מה שלמדתי דבר מתוך דבריו לפרש בפסוק זאת התורה לעלה למנחה וגו'. ואומר אני שרמזה לנו תורתינו הקדושה למה שאמרו רז"ל שאינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה מאה ואחד, וזה המספר יש לו סוד ליודעי חן, גם מיכאל המלאך מספר שמו מאה ואחד, עוד אמרו רז"ל על פסוק בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. שהשונה פרקו מאה פעמים נקרא ולא עבדו, והשונה מאה ואחד נקרא עובר אלקים. וידוע מאמרם ז"ל על פסוק זאת התורה שכל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת וכו'. ומניתי ראשי תיבת פסוק זאת התורה לעולה וגומר ומצאתי בכיוון מספרם מאה ואחד, הרצון בזה לומר זאת התורה שהיא נקראת עובד אלקים במקום עבודת הקרבנות, ואינו צריך לא עולה ולא מנחה וכו', איזו היא זאת התורה, את שלומדים אותה במספרם כמשפטם מאה ואחד פעמים כמספר ראשי תיבות זה הפסוק, והוא רמז אמתי מתוק מדבש, וזכיתי לכך אשר העיר הש"י את רוחו עלי לזה המנין בזכרי את אשר למדתי מפי השמועה אשר שמענו מפי מורה צדק הרב הגדול המקובל האלהי כמהר"ר יצחק אשכנזי תנצב"ה, שרמז זה המספר בא בפסוק עצמו שהביאו רז"ל והוא ר"ת עוב"ד אלקי"ם לאשר ל"א עבד"ו, הג' ראשי תיבות עולה מספרם מאה ואחד ל"א עבד"ו אלו השני ראשי תיבות עולין מאה, דברי פי חכם חן, יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, והשיבו את הארי החכם הרב הגדול הנז' לאחר גוויעתו כי תיבת לאשר לפי פשט הפסוק איננו דבק לעובד אלקים שלמעלה הימנו כי אם ללא עבדו שלמטה הימנו, והשיב אחי הר"ר אייזיק זצ"ל שהנקדנים עורכי טעמי מסורת המקראות כוונו לזה הרמז הנכבד ונקדו בתיבת לאשר בטעם טפח"א בזה, לרמז שהוא דבק למעלה הימנו לעובד אלהים כדי להשמיענו זאת הדרשא והרמז, כי יש אם למקרא ויש אם למסורת, ויפה השיב תשובה, יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם:

והנה יצאנו ידי חובותינו מכל מה שזכרנו, מעתה נשאר עלינו לברך את בעל אכסניא שלי כנהנה שחייב לברך למהנה, כאשר נבאר בס"ד במאמר קטן הכמות ורב האיכות שבירך רב יצחק לרב נחמן, וכן נברך לחתן וכלה וכל מורי ורבותי, אלופי ומיודעי וחבירי אשר נהניתי מזיו אור הדרת תורתם, ואברכם בזאת הברכה עצמה, יהי רצון שיהיו צאצאי מיעיהם כמותם, וז"ל המאמר: כד הוו מיפטרי מהדדי א"ל ליברכן מר, א"ל אמשול לך משל למה"ד לאדם שהיה מהלך בדרך והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו, וכשבקש לילך אמר אילן אילן במה אברכך, אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין, שיהא צלך נאה הרי צלך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחחיך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך, אף אתה במה אברכך אם בתורה הרי תורה, אם בעושר הרי עושר, אם בבנים הרי בנים, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך:

ואם נאמר שר' יצחק היה משל האילן לפי שאמר לרב נחמן שמועות משמיה דר' יוחנן. אם כן אין המשל דומה לנמשל, כי רב נחמן קבל טובת הנאה מרבי יצחק, שאמר לו כמה ענינים משמיה דר' יוחנן. ועם כל זה היה מבקש ממנו גם ברכות יעטה מורה, מה שאין כן בנמשל שהוא בהפך שהנהנה מברך לאילן המהנה. ועוד שאינו מדרך המוסר שר' יצחק ישבח את עצמו במשל האילן, ויתכבד בקלון חבירו לומר שרב נחמן היה רעב ועיף וצמא לשמוע מפיו דברי תורה: ועוד למה היה פורט כל מעלה ומעלה בפני עצמה, לכלול וליתני אף אתה במה אברכך הרי יש לך כל, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך. וכן רוב בני אדם מקפידים על זה כשפורטים אחת לאחת שבח מעלתם ועשרם ובניהם, כי נראה להם שהמשבח במעלתם והשומעים מפיו נותן עיניו בעשרו ובבניו ובכבודו ובגדולתו. ועוד יש לדקדק למה מקודם אמר בלשון בנים, ובברכה לא אמר כי אם לשון צאצאים באומרו יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך. ונלע"ד שמשל האילן אמר ר' יצחק על רב נחמן, ואעפ"י שרבי יצחק היה גדול מרב נחמן, וכן משמע ממה שפירש"י ז"ל שם וז"ל: כד הוה מפטר רב נחמן מרבי יצחק. הרי שרש"י ז"ל דקדק לפרש כך לפי שאי אפשר שרבי יצחק יאמר לרב נחמן ליברכן מר, לפי שהיה גדול ממנו, שהרי אמרו רז"ל גדול מרב רבי. אף על פי כן גם רב נחמן היה אדם גדול. ולפי ששניהם היו ענוים זה לזה, שכן דרך חסידים וענוים ואנשי מעשה כמותם לנהוג כבוד וגדולה כל א' עם חבירו אפילו הוא קטן ממנו, לכן רב נחמן נתן הכבוד והגדולה לר' יצחק לשאול ממנו הברכה כתלמיד הנפטר מרבו. ורבי יצחק לא רצה למנוע טוב מבעליו שלא לברכו. גם לא רצה לברכו באופן שתבע הברכה ממנו כתלמיד מהרב, מה עשה רבי יצחק שהיה חפץ בברכה לברכו, המשיל לו משל, והמשל יורה מין ברכה אחרת ממין הברכה ששאל רב נחמן, כי מה ששאל רב נחמן כתלמיד מהרב, שהמתברך נהנה פעמיים, נהנה בשעת הלמוד ובשעת הברכה. אמנם המשל הנהנה מן האילן מברך לאילן המהנה, והוה ליה ברכת רבי יצחק לרב נחמן כתלמיד הנהנה המברך לרבו המהנה, כי הוא המשיל את רב נחמן לאילן המהנה ורבי יצחק המשיל עצמו לרעב ועיף וצמא, כלומר אתה מחשיבני כאלו קבלת תורה ממני וחפץ בברכה כתלמיד הנפטר מרבו. אין הדבר כן, אדרבה אני נהניתי ממך כרעב ועיף הנהנה מן האילן והנהנה מברך למהנה. ויש מפרשים שרב נחמן נתארח בבית רבי יצחק כדמשמע שם דרב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, וכשבקש רב נחמן לילך שאל רבי יצחק ממנו שיברכהו כאורח המברך לבע"ה, ורב נחמן הנהנה בירך למהנה כמשל האילן. ולא נהירא משום דרבי יצחק לא קארי לרב נחמן מר דרבי גדול מרב, וכולה סוגיא מוכח הכי דרבי יצחק גדול, לכן תפוש לשון ראשון שהוא עיקר. ומה שנסתפקנו למה פרט לומר תורה ועושר ובנים. וכן למה התחיל בבנים וסיים בצאצאים, אפשר לומר שלא היתה כוונת ר' יצחק בהזכירו כל פרט ופרט על עניין הפרטי ההוא כמשמעו. אמנם בכולם היתה כוונתו לשבחו על רוב חכמת תורת אלקיו אשר בקרבו. בתורה כמשמעו. בעושר היינו תורה כי אין עושר כעשרה, דכתיב יקרה העא מפנינים וגומר. בבנים היינו התלמידים שהיו לו קרויים בנים, כמו שדרשו רז"ל בפסוק ואלה תולדות משה ואהרן הבכור נדב ואביהוא. וכי נדב ואביהוא בניו של משה היו, אלא מכאן שהתלמידים קרויים בנים. ולכן סיים בצאצאים שבירכו, שבניו ממש שהם יוצאי חלציו וצאצאי מעיו יהיו כמותו. וכן יהי רצון שתפרו ותרבו לרוב בקרב הארץ ויהיו צאצאי מיעיכם כמותכם וישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול חתן וקול כלה קול ששון וקול שמחה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו אמן וכן יהי רצון בילא"ו: