אמרי שפר/דרוש לשבת ומילה: הבדלים בין גרסאות בדף

מה נכבד היום בהצטרף יחד שני מצות שהם שקולות כנגד כל המצות, דהיינו שבת ומילה, מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, החוט המשולש לא במהרה ינתק, הלא הוא גדול מאחיו, דהיינו תורה. ומשנה שלימה היא בריש מסכת פאה: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לעולם הבא: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כלם. ומכח זאת המשנה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות תלמוד תורה: אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד למוד התורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן ע"כ לעניינינו. ומאחר ששלשתם יש להם יתר שאת ויתר עז לשאר המצות, ראוי לשתפם יחד לקרב תועלת האחים השותפים החשובים האלה אשר אין דין חלוקה ביניהם. וקירוב התועלות בשותפות הזה יהיה בזמן היות גדול האחים נושא ונותן בתוך הבית אזי תתמלא הבית אורה. כי לו משפט הבכורה. כענין שנאמר כי נר מצוה ותורה אור וגומר. ואמרו בגמרא: דרש ר' שמלאי למה נמשלה מצוה לנר ותורה לאור, לומר לך מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ומה אורה מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם ע"כ. ומזה המאמר זכיתי שנתיישב לי מה שנתקשה ונסתפק לי בזה הכתוב דלא רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה, מפני שבמצוה הקדים המשל שהוא הנר לנמשל שהוא המצוה, ובתורה הזכיר בהפך הנמשל תחלה דהיינו התורה ואחר כך המשל דהיינו האור. ומן הראוי לכתבם בסדר אחד, והיל"ל או כי נר מצוה ואור תורה, או כי מצוה נר ותורה אור, להקדים תמיד או המשל או הנמשל. אבל הענין הוא שלא סיים במה שהתחיל ולומר ואור תורה, כדי להקדים מלת ותורה ולחברה אצל מצוה, כדי שיהא מלת מצוה נדרשת לפניו ולאחריו, כענין ה' כתובים שאין להם הכרע. וכמה וכמה דברים בתורה נדרשים לפניהם ולאחריהם, ואין רצוני להאריך בראיות שהם פשוטים וברורים. ולפי שהמצוה היא מדרגה למטה מהתורה כערך אור הנר מן האור השמש, שזה לפי שעה וזה לעולם. הייתי שומע שלעולם ערך המצוה היא מעוטה מערך התורה. לכן שינה הסדר להשמיענו שכל מצוה שיש לה איזה שייכות וצד קורבה עם התורה, כגון מחזיקי ידי לומדי התורה או קונה ספרים ומשאילן שעליו נאמר הון ועושר בביתו. דהיינו שהספרים קיימים בביתו, וצדקתו עומדת לעד. הרי לך שזאת המצוה היא עומדת לעד כמו האורה שהוא מאיר לעולם. והטעם כיון שהוא מחזיק יד לומדי התורה או משאיל לו ספרים, נמצא שהוא גורם במצוה אשר הוא עושה את למוד התורה, אם כן מן הראוי שיתנו לו חלק באור התורה, כענין יששכר וזבולן ושמעון אחי עזריה. ודרשינן הכי: מצוה ותורה אור. ר"ל המצוה שיש לה שייכות עם התורה גם אותה המצוה מאירה לעולם, ואינה כדמיון שאר המצות שהם נמשלים לנר. על כן מנהג אבותינו תורה היא שהיו מכבדין את החתנים בדרש ודברי תורה, כי מלבד הטעם שהם משמחים בהם חתן וכלה, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב. יש עוד נותן טעם לשבח הטעם הזה שזכרנו, שיהא כח התורה מעורב עם המצוה, שבזה תתגדל ותתגבר כח אור המצוה יותר ממצוה שאין עמה תורה. וביחוד במצות המילה שיש צד השוה ביניהם, שמצות המילה שקולה כנגד כל המצות, כדתנן במסכת נדרים: שמעון אומר גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה ע"כ. וכן בתורה אמרו במשנת פאה: ותלמוד תורה כנגד כולם כמוזכר למעלה, ובפרט מן הפרט בהתלוות החוט המשולש, היום המקודש שאין לו בן זוג כי אם כנסת ישראל כדי שיעסקו בתורה בשבת שמתוך כך יעלה הזווג יפה כדאיתא בב"ר פרשה י"א. תני ר' שמעון בן יוחאי אמרה שבת לפני הב"ה, רבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג, אמר לה הב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת, ישראל היא בן זוגך. היינו דבור זכור את יום השבת לקדשו:

וצריך ליתן לב להבין מה תועלת יש לששת ימים מהבן זוג שלהם עד שבזאת הטענה תבעה גם השבת בן זוג, ויום ליום יביע אומר כאומרם שם: ר' דוסתאי אומר שאין לו בן זוג, חדא בשבא תרי, תלתא ארבעתא, חמישתא ערובתא, שבתא לית לה בן זוג. אכן כשנדקדק במה שנברא בכל יום מששת הימים, נמצא כי כל אחד יש לו תועלת גדול מבן זוג. ודבר ידוע הוא שכל מה שברא הב"ה בעולמו לכבודו בראו, וכל פועל ה' למענהו, ושיהא קלוסו עולה מן העליונים ומן התחתונים, ועלה במחשבה לפניו יתברך שלא לברוא את המלאכים עד יום שני, כדאיתא במדרש הטעם שלא יאמרו: מיכאל היה מותח בדרומו וגבריאל בצפונו. ומאחר שביום הראשון עדיין לא עלה שום קלוס לפניו ית', הוה ליה יום ראשון כאלו עדיין הוא מימי תוהו ובהו, כי לא נמצא שום מצוי בלתו ית', ואין מי יאמר ביום הראשון שירה לפניו עד יום השני שנבראו ומיד אמרו שירה, כדאיתא במדרש: והיה נחת רוח לפניו ית' שנעשה רצונו. אם כן הוה כאלו ביום השני הרת עולם ובו הושתת ונתיסדו ונתחזקו השמים, ואפשר קרוב לודאי שעל זה החיזוק רמזו רז"ל באמרם: יהי רקיע, יחזק הרקיע. שאעפ"י שנבראו שמים ביום ראשון עדין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הב"ה באמרו יהי רקיע. וז"ש: "עמודי שמים ירופפו" כל יום ראשון, ובשני יתמהו מגערתו, עכ"ל רש"י ז"ל. והוא מדברי רז"ל בב"ר. ויש לתמוה מה גערה היה צריך, והלא במאמר א' ביום הא' היה יכול לברוא את השמים קרושים, למה נשארו לחים עד יום השני, על כן נלע"ד שנקראו השמים לחים ביום הא' ורופפים, על שם שלא נבראו עדיין צבא השמים, דהיינו המלאכים לשירה ולקילוס, שהיה מן הראוי להקדימם בבריאה אם מצד הקלוס אם מצד מעלתם על שאר הבריות, אלא שנתאחרו להבראות עד יום שני מהטעם שזכרנו, שלא יתן פתחון פה לעכו"ם ויטעו הבריות ויאמרו מיכאל וכו': וביום השני שנבראו וקילסו ונעשה רצונו יתברך זהו חיזוק הרקיע הקילוס, והרצון נקרא חיזוק, וזה טעם יפה ומספיק לשכך את האזן להבין מהות הלחות ביום הראשון והקרישה והחיזוק ביום השני ויהי רקיע, לפי פירושנו זה נאמר על הויית המלאכים לקילוס ושירה, כי זה היה נקרא חיזוק הרקיע שנעשה רצונו ית', אלא שנשאר עלינו לתקן בפסוק שהיה מספיק שיאמר עמודי שמים ירופפו ממאמרו ויתמהו, ומלת תמהו לבד תורה על החיזוק, ולמה לי מלת מגערתו, ומה גערה שייך בזה, והלא במאמרו ברא שחקים ולמה לי לשון גערה. ונלע"ד שטעם הגערה לפי שהשמים והרקיע והככבים הם בעלי נפש ודעה והשכל והם חיים ומשבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים, כמו שהביא הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מיסודי התורה. עוד הביא שם הרב ז"ל: שמכירין את המלאכים שלמעלה מהם, ודעת הככבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם עכ"ל. על כן אומר אני שהיה מקום לגלגלים הנקראים שמים להתגאות ולהתגדל על כל הנבראים אח"כ בסיבת קדימתן בבריאה, והקודם בזמן קודם במעלה, וכאשר ראו ביום השני נבראים חשובים מהם עילה עליהם, וזה הכירו מגודל עילוי השיר והשבח והקילוס של המלאכים, אז הכירו שהמלאכים עילתם ומדרגתם למעלה ממדרגתם, ולזאת הגערה תמהו לראות נבראים שניים להם בזמן - עילה עליהם וקודמת להם במעלה, זאת היתה הגערה שלא נתקיימה מחשבתם, הרי לך בפי' יום שני בן זוגו של יום ראשון, כי השני הוא עילה על הראשון. והנבראים ביום הג' שהם הפירות והדשאים והצמחים לא יתבשלו ולא יצמחו כ"א באמצעות בן זוגם שהם המאורות שנתלו ביום הרביעי, וכן הבעל חי הבלתי מדבר שנברא בחמשי עולה במדרגה כשאוכלה האדם שנברא ביום שישי, להיותו בעל חי מדבר, גם הב"ח אשר איננה נאכלת לא נבראת אלא לצורך האדם, ואין לה קיום והעמדה אלא בסיבת האדם, אפילו פילים וראמים וחיות רעות ונחשים ושרצים ושאר כל המזיקים, כלם אינם קיימים כי אם בסבת האדם, יש מהם נבראו לרכיבה ויש מהן לעבוד ולמשא, ומהן למלחמה כגון הפילים והסוסים, ויש מהן כראמים ודומיהם שנבראו להראות גבורתו ית' הזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ומהם נבראו ללמדנו דרך ארץ וצניעות שנאמר: מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. ונאמר: לך אל נמלה עצל וגו'. ומהם נבראו ליסר בהם את הבריות וליראן ולפחדם, והם שלוחי המקום ב"ה כאשר תמצא כמה מעשיות בגמרא וכמה פסוקים יש בזה. נמצינו למדין שכולם סיבת בריאתם הוא בן זוגם שהוא האדם, כענין שנאמר אמחה את האדם וגומר מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתים. ופי' רש"י ז"ל: אף הם השחיתו דרכם. דבר אחר הכל נברא בשביל האדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו עכ"ל. על כן התרעם יום השבת שאינו על אופן שאר הימים ליהנות מבן זוגו, וניתן לו כנסת ישראל בן זוגו, שכשישראל עוסקים בתורה בשבת מוסיפין כח למעלה, כמאמר רז"ל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, שנאמר ועתה יגדל נא כח ה'. וכתיב באלקים נעשה חיל וגומר. נמצא לפי זה בן זוג ממש. וזהו שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. בשמירת ישראל את השבת כהוגן עושין עשייה ממש, הוספת הכח העליון שזכרנו, רמז לשבת דלעילא שמשם יורד בשבת השפע לכנסת ישראל על ידי התעוררות ישראל למטה בהיותם עוסקים בשבת בתורה, וזהו שאמר רשב"י שכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר הב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל הוא בן זוגך, והיינו דבור זכור את יום השבת לקדשו עד כאן: וּגם השבת שקולה כנגד כל המצות כדאיתא במדרש. מצינו בתורה בנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצות, בתורה: עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי, ראו כי ה' נתן לכם את השבת. בנביאים: דכתיב שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. בכתובים: דכתיב ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובי' ואת שבת קדשך הודעת להם עכ"ל המדרש. כל אלה חברו אל עמק שוה לחייבני לירד לעומקה של הלכה בדרוש הזה, לצאת בעקבי הצאן כמנהג אבותינו הקדושים, ולכבד את היום הזה ואת המצוה הזאת בדברי תורה, ולעשות כסא לאליהו זכור לטוב של ג' רגלים, מפני שהוא מלאך הברית ונמצא תמיד במצוה הזאת כידוע מדברי רז"ל, הגם שבתפלתו על הגשם איתא במדרש קהלת שאמר אליהו זכור לטוב, רבונו של עולם אפילו אין ביד בניך אלא זכות שתי מצות הללו שבת ומילה, כדאי שתרחם עליהם. מ"מ אינו דומה כסא של ב' רגלים דהיינו שבת ומילה, לכסא של ג' רגלים דהיינו בהצטרפות התורה שבאמצעותה תתחזק אור המצוה כאשר זכרנו: הנה מצאנו גם ראינו שהצד השוה שבשלשתן שהם שקולים כנגד כל המצות, מ"מ אין שלשתן במדרגה אחת, כי עדיפה מעלת התורה ביתר שאת וביתר עז שהיא שקולה כנגד כולם וגם אלו בכלל, ואין מצוה בכל המצות שהיא שקולה כנגד למוד התורה: ומזה תבין מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות תלמוד תורה וזה לשונו: אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד למוד תורה, אלא למוד תורה כנגד כל המצות כולן, שהלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום עכ"ל. וראוי לדקדק למה אמר בלשון שלילה אין לך בכל המצות וכו', ולא אמר שקולה ת"ת כנגד כל המצות כלשון המשנה: ות"ת כנגד כולם:

עוד יש בחינה ג', הבנתי ובחנתי אותה מתוך דברי הרב בעל עקידה ז"ל שכתב בשער נ"ה בדברו במעלת מצות שבת וגודל ערכה אצל שאר כל המצות, והאריך שם בדעתו הרחבה, על כן לא נעתיק רק אשר יאות לנו לבחינה הזאת שזכרנו וז"ל הרב ז"ל: העיקר השני הוא מה שתיישר אותנו זאת המצוה ר"ל מצות שבת הנכבדת, לקבוע בלבנו למוד התורה האלקית וקבלת דבריה עם פירושיה ודקדוקיה לשמור מאד. וזה בשתי פנים: הפן הא' מצד מה שהוקְבע יום א' בשבוע בו ינוחו מכל עסקים הזמניים, אשר זה סבה חזקה שהמון העם יפנו לבבם להקהל ולעמוד על נפשם לשמוע מפי מלמד ולקרא כלם בשם ה' מקרא משנה וגמרא איש לפי ערכו, והמשכילים ימצאו נחת רוח כשיבקשו תורה מפיהם, ויזהרו אותם על המצות ודורשין להם הלכות יום ביומו וענין שבת בשבתו, כמו שנמצא בכל זה מנהג קבוע לכל בני ישראל במושבותם, כי על זה אמרו בגמרת ירושלמי: לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה. וזה צד מיתרון הנפש שאמרו חז"ל שיש לאדם בשבת, כי ההכנה גדולה בו, אם מצד המלמדים ואם מצד הלומדים, וזו היא אחת מהכונות שאמרו במדרש מצינו בתורה בנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצות וכו', ע"כ מביא הרב ז"ל לשון המדרש שזכרנו ומאריך בדעתו הרחבה בטוב טעם ויופי מליצה, וסוף דבריו: ששת ימים תעשה מלאכה, שהכונה שישאר ביום השבת פנוי לגמרי מכל מעשה, רק שיהיה השבת קדש לה', להשתדל בשלמות נפשו, ועל הבלתי השמר בזה היה מקפיד שם ר' אמי, כדאיתא התם: אמר ר' אמי אלמלא הייתי מוצא מי שהיה נמנה עמי, הייתי מתיר מלאכה במועד, כי לא נאסרה מלאכה במועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה, ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין. ועוד הוסיף דעת לומר מה שאסרה תורה שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, כדי שלא יטרד בדבור ובמחשבה בשבת המבטלת ומונעת האדם מדברי תורה, ע"כ מה שהעתקתי מדברי הרב ז"ל. העולה בידינו מדבריו ז"ל שגדולת השבת שהיא שקולה כנגד כל המצות היא תלויה בגדולת התורה ובסבתה, לפי שהשבת היא הכנה לתורה כמו שזכרנו משמו של הרב שאמר כי ההכנה גדולה בו, וזו אחת מהכונות שאמרו ששקולה שבת כנגד כל המצות, אם מצד המלמדים ואם מצד הלומדים. הרי מזה עלה בידינו ראיה ברורה שלא אמרו רז"ל גדולה שבת וכו' אלא לפי שהיא הכנה לתורה, ומי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול, ונקראת גדולה ע"ד שאמרו רז"ל הנהר הגדול נהר פרת. אין לך בכל הד' נהרות קטן מפרת, ולמה קורא אותו גדול, לפי שהוא קרוב לארץ ישראל, כדאמרי אינשי אדבק לשחוור וישתחון לך, עבד מלך מלך. כן הדבר הזה גדולת השבת באה מגדולת התורה, לפי שהיא הכנה לתורה, אם כן גדולת התורה למעלה הימנה הגם ששניהם נקראים גדולים, כדמיון הנהר הנקרא גדול אעפ"י שהוא קטן מהשאר נקרא כן לככוד גדולת ארץ ישראל, והוא גדול בערך שאר נהרות של כל העולם, כן השבת הוא גדול לגבי שאר המצות אבל לא לגבי למוד התורה. וכן בענין מצות המילה תמצא לרב בעל עקידה ז"ל בשער י"ח בפירוש המשנה דנדרים: גדולה מילה וכו'. ממש דומה בדומה מה שפירש בשבת, רק שבשבת אמר שהיא הכנה לתורה, ובמילה אמר שהיא הכנה למצות. וזה יסכים למה שכתבנו בדרוש הקדמתינו לספר הזה, שמה שאמרו רז"ל אדם הראשון מושך בערלתו היה. לא אמרו רז"ל ח"ו כדי להוסיף על חטאתו פשע כי אם כדי להקל בחטאו של אדם הראשון, ליתן טעם היאך מלאו לבו לעבור על ציווי בוראו, ואמר כי הסבה היה שעשה מעשה שלא נצטוה עליו שלא למשוך בערלתו, ואחר שמשך בערלתו דילפי ברית ברית לגזרה שוה, אותה הערלה היתה גרמא בנזקין והביאתו לידי ערלת הלב לעבור על הציווי, כי אטימת ערלת הבשר גורמת בנזקין ומביאה לאטימת ערלת הלב. וידיעת ההפכים היא אחת, כי כשם שערלת הבשר מביאה אוטם ללב כך המילה היא הכנה למצות כמו שזכרנו בשם הרב ז"ל. ועוד יראה המדקדק ומעיין בדבריו ז"ל ימצא שכונתו לפרש במשנה הנז' שיש בה ז' או ח' תנאים שכל תנא מגדיל מעלת גדולת מצות המילה, שלא נטעה להשוות מצוות המילה ללמוד התורה מדאמרינן במתניתין: גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הב"ה את עולמו, שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי:

הנה הוכחנו מדברי הרמב"ם ז"ל ומדברי הרב בעל העקידה ממה שכתב שער י"ח ושער נ"ה. שמעלת התורה אין ערוך אליה, אפילו שבת ומילה שהם הכנה לתורה. נמצא שכתר תורה עולה על גביהן. וכדי להורות על אמתת ענין זה דקדק הרמב"ם ז"ל לומר לשון שלילה, אין לך מצוה בכל המצות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה , אלא ת"ת כנגד כל המצות כולן. כדי לשלול אפילו שבת ומילה, שאעפ"י שהם שקולים כנגד כל שאר מצות, אינם שקולים כנגד ת"ת. ואחר שהדבר כן, מעתה יקשה עלינו הא דאמרינן במסכת סנהדרין, א"ל אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה, על איזה מהם באתה, א"ל עתה באתי, מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. ואמר ר' יוחנן מלמד שלן בעמקה של הלכה. אמר רבי שמואל בר איוייא משמיה דרב גדול ת"ת מהקרבת תמידין, שנאמר עתה באתי ע"כ. ויש להסתפק דנהי שר' שמואל בא להשמיענו כדי שלא נטעה ונאמר מאחר שעל ג' דברים העולם עומד תורה ועבודה וג"ח ששקולין הן, אכן יהושע תלמיד ותיק מרבן של נביאים מרע"ה שסמך ידיו עליו ונתן מהודו עליו, יסתפק בדברים הפשוטים שאין לך גדול מת"ת, וא"כ מה שאלה היתה זאת ששאל על איזה מהם באת, בודאי שעל הגדולה שהיא בטול תורה בא. ועוד מאי איכפת ליה, אם כדי לעשות תשובה יעשה תשובה על שתיהן, שהרי המלאך הוכיחו על שתיהן באמרו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם ת"ת. ועוד מאי מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. והרי זה המעשה היה בעי והמלאך נגלהאליו ביריחו ואיך אמר מיד. והנה רש"י ז"ל נשמר מזה עיין שם, ומ"מ הניח מקום לתלמידים להתגדר:

הספקות שיש להסתפק באלו הפסוקים הם אלו: א' מאי ואתה. ב' מאי לאמר, מאחר שכבר נאמר ויאמר ה' אל משה לאמר כאשר מורגל בתורתינו הקדושה בהתחלת הענין, למה חזר מיד לומר לאמר. ג' מאי אך את שבתותי תשמרו, כי ידוע הוא כי כל אכין ורקין מיעוטין הם. ד' למה שינה הכתוב כאן לומר שבתותי לשון רבים ה' ואחר שנאמר רישיה לשון רבים גם סיפיה היל"ל לשון רבים את שבתותי תשמרו כי אות הם ביני וביניכם, מאי כי אות היא לשון יחיד. ו' למה שינה הכתוב לומר לדורותיכם בלבד, ולהלן בפסוק ושמרו בני ישראל הוסיף על לדורתם עוד שני מלות דהיינו ברית עולם. ז' למה בפסוק ושמרו מדבר בנסתר ובזה הפסוק לנוכח. ח' מאי לדעת כי אני ה' מקדשכם, היל"ל אות היא ביני וביניכם כי אני ה' מקדשכם: ט' למה לי ג' פסוקים זה אחר זה בענין שמירת השבת באומרו בפסוק הא' את שבתותי תשמרו וגו', ושנה בפסוק הב' ושמרתם את השבת וגו'. ושלש ושמרו בני ישראל וגו'. י' למה חזר לומר אות היא לעולם אחר שכבר אמר ברית עולם, היה לו לכוללם יחד אות ברית היא לעולם, כענין שנאמר בקשת זאת אות הברית וגו', וכן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ. י"א: למה נכפלה כאן מצות השבת, והלא במרה נצטוו עליה. י"ב: מה קשר יש לפרשה זו עם הפרשה שלמעלה ממנה, ראה קראתי בשם בצלאל וגו'. י"ג: מהו זה שאמר בפסוק א' כי קדש היא לכם. ובפסוק הב' שבת שבתון קדש לה'. י"ד: למה נאמר לעשות את השבת לשון עשיה, ואם הכונה על עונג בשבת היל"ל לעשות בשבת. ט"ו: היל"ל ושמרו בני ישראל לעשות את השבת, השבת השבת תרי זימני למה לי. ט"ז: למה שנה הכתוב כאן לומר שבת שבתון קדש לה'. ובמרה נאמר שבתון שבת קדש לה' שבתון קודם לשבת. ואשיב בדרך קצרה כי שם במקומה הארכתי לפרשה בדרוש עיון ומעשה, ולא אטה ימין ושמאל כי היא דרך ישרה שיבור לו האדם בזאת הפרשה כדי לישב ספקותיה ודקדוקיה, ואתחיל ואומר כי עם היות שהמשכן הוא הוראה גדולה ואות על מציאות הי"ת ועל השראת שכינתו בישראל ועל בריאת העולם ויכולת והשגחה כאשר האריכו המפרשים בזה, עם כל זה גדולה מעלת השבת להוראה זאת ולאות ברית עולם ממעלת הוראת המשכן, כי השבת הוא לדורות מה שאין כן המשכן אך גִם הוראת השבת אינה הוראה גמורה אם לא תושלם בעיון ובמעשה כאשר נפרש בסייעתא דשמיא שהזהיר הש"י בזאת הפרשה ביחוד במצות השבת לשמרה בעיון ובמעשה. עוד יש הפרש גדול בין הוראת המשכן להוראת השבת, כי הוראת המשכן צריך חכמה גדולה לעיין הרמזים והסודות אשר רומזים אליו כל פרטי המשכן בצורתו ובתקונו בארכו ורחבו וקומתו וצורת החצר ומנין הקרשים והאדנים ומדתן ומשקלם והצבעים תכלת וכו', ומניין החוטין וכל הפרטים אשר עצמו מספר, ראה כמה חכמה ותבונה ודעת לחשב מחשבת עשייתן הוצרכו בצלאל ואהליאב ומרע"ה, בכמה דברים אמרו ז"ל שנתקשה במעשה המנורה, וכן במשכן תמה מרע"ה ואמר היאך יכולים ישראל לעשותו, כדאיתא במדרש, וא"כ מכ"ש שאחד מעיר ושנים ממשפחה יכולי' לזכות בעיון הוראת המשכן, מה שאין כן בהוראת השבת שהיא הוראה גדולה לכל העולם ובלתי עיון רב וחכמה גדולה יושג על ידי השבת מציאות ה' ית' וחדוש העולם ויכולת והשגחה, ולכן אמר הש"י ראה קראתי בשם וגומר ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה וגומר, ראה והבין כמה הכנות היה צריך בצלאל ואהליאב וכל חכם לב לחשוב בעומק המחשבות והסודות ולעשות בזהב ובכסף, ואם בעלי אומניות כך צריכים חכמה ותבונה ודעת, מה יעשו המון העם, מאין יבינו הרמזים והסודות של כל הפרטי פרטיים אשר בצורת מלאכת המשכן וכליו, לכן ראה כמה כובד וקושי מלאכת המשכן והוראתו וכמה הכנה להשיגו, והוראת השבת בדבור ואמירה לבד ישיג כל אדם אל מציאות ה' ית' וחדוש העולם ויכולת והשגחה כאשר נפרש בסיעתא דשמיא באיזה דבור ואמירה יושג, ואמר הכתוב ואתה דבר לפי שמצינו בדברי רז"ל כשעלה מרע"ה למרום הראה לו הש"י כל כלי המשכן ואמר לו כך וכך עשה, ועשית מנורה, ועשית שלחן, ועשית מזבח, כך כל מעשה המשכן, בא משה לירד וסבור שהוא עושה אותו, קרא לו הב"ה, אמר לו משה מלך עשיתיך, אין דרך המלך לעשות דבר, אלא גזור ואחרים עושים עכ"ל המדרש, ואין ספק כי חכם לב יקח מצות, ויותר היה חפץ מרע"ה לעסוק במצות מלאכת המשכן מלהיות מלך ושליט, כי האיש משה עניו מאד וחפץ במצות, לזה פייסו הש"י ואמר למצוה גדולה מזו אתה מוכן, ובדבור לבד אתה תדבר לבני ישראל, והם ג"כ יקיימו אותה המצוה על ידי הדבור לבד ובנקל ישיגו את כל מה שיושג על ידי המשכן שתעשה בעיון רב וחכמה גדולה ע"י בצלאל ואהליאב וכל חכם לב, וז"א ואתה דבר אל בני ישראל לאמר. כלומר ואתה אינך צריך לטרוח במצות צווי השבת כמו שטרחו  בצלאל ואהליאב וכל חכם לב, רק דבר אל בני ישראל. ומהו הדבור שתדבר אליהם, אל תחשוב שהוא עצם צווי המצוה אך דבור ואמירה לבד. וזה אומרו לאמר כאשר נפרש איך ומה, ואמר עוד אך את שבתותי תשמרו וגומר, כלומר שמירת השבת כהוגן וכתקון בכל תנאיו, צריך שישמור במצות עשה ולא תעשה ובזה יבא אל העיון והמעשה כדי להשיג בו רמזיו לעולם ולדורות, ואם לא תהיו נזהרים רק במצות לא תעשה שבו, וז"א אך את שבתותי תשמרו, כי אך מעוט הוא, וסתם שמירה היא מצות לא תעשה שישמרו מלחלל שבת, כענין שנאמר שומר שבת מחללו. העיון בזה לא יפרסם את כל רמזי השבת כי אם קצתם, ואפילו אותו קצת אינו פרסום לדורות עולם רק האות של ביטול המלאכות בשבת תהיה ביני וביניכם דוקא ולא יתפרסם לשאר האומות מאומות העולם, כי הם לא ידעו שאנו בטלים ממלאכה מחמת שהוא שבת, אלא יחשבו שלא יש להם מלאכה, ופוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא, ואפילו לישראל האות של ביטול המלאכה בלבד אינו כי אם לדורותיכם שהם דור המדבר שנצטוו במרה על השבת, הם יבינו לדעת כי אני ה' מקדשכם, כלומר מלת לדעת מורה על העיון וגם העיון לא יושלם בזה להשיג הוראת אות השבת, ומה יהיה העיון שנתינת השבת לישראל הוא לקדש את ישראל. וזהו אומרו לדעת כי אני ה' מקדשכם. ומצד הבחינה הזאת שהיום הנכבד הזה מקדש אתכם בנשמה יתירה, ראוי ונכון שתשמרו אותו מלחללו, וז"א ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. כלומר מצד שהוא מקדש אתכם, ואמר עוד ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה' וגומר. לומר מצד הבחינה שנצטוו על השבת ביום השביעי ולא בשישי או בשמיני או שאר הימים, הוא מורה קדש לה', כלומר בזאת הבחינה יש קדושת ה' ית' לעיני כל העמים שהוא הוראה על המציאות וחדוש העולם שנתחדש בששת ימים ויום השביעי שבת, ומורה על היכולת והשגחה וזה לא יושג כי אם באמצעות המעשה שיעשו ביום השבת, ואותו המעשה צריך שיהיה משובח ומפואר עד שיהא בו כח לעשות את השבת עצמו, עשייה ממש בתוספת קדושה, וזה יהיה באמצעות למוד עסק התורה ביום השבת, וז"א ושמרו בני ישראל את השבת. שישמרו אותו עסק בלמוד תורה בשבת הנקרא שמירה, כמאמר רז"ל: ושמרתם זו משנה, ועשיתם זה המעשה. ועסק התורה גורם לעשות את השבת, להוסיף כח העליון, כמאמר רז"ל כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח למעלה, וז"א השבת תרי זימני בפסוק זה, כלומר אם ישמרו בני ישראל למטה את השבת בעסק התורה כמו שזכרנו, זה יגרום לעשות את השבת למעלה שהוא התוספת כח למעלה, וזה נרמז בדברי רז"ל שצריך להוסיף מחול על קדש מעולם התחתון על עולם העליון, וכן לזה הטעם אמר הכתוב את שבתותי תשמרו לשון רבים, רמז כשנשמור השבת של מטה אנחנו שומרים שתי שבתות שהוא גם השבת העליון, ואמר כי אות היא לשון יחיד, לומר השבת של מטה היא אות למעלה ביני וביניכם שאתם בני פלטין שלי, ואתם מוסיפין כח למעלה, ואני משפיע עליכם למטה, וזה נרמז בדברי רז"ל שצריך להוסיף מהקדש על החול, רמז להמשיך מעולם העליון לעולם התחתון, ולכן תמצא שבמרה שהוא הציווי הראשון שנצטווינו על השבת נאמר שבתון שבת קדש לה'. שבתון קודם לשבת, רמז לתוספת החול על השבת, לומר שישראל יתחילו מלמטה למעלה, ובפרשת כי תשא נאמר שבת שבתון קודש לה', שבת קודם לשבתון, רמז לתוספת מקדש על החול, שהוא המשכת השפע מלמעלה למטה. רק ההפרש הוא שבשמירת השבת מחללו בביטול מלאכה לבד לא יוכר זה האות והאהבה והחבה אשר ביני וביניכם רק לדורותיכם כמו שביארנו למעלה, מה שאין כן כשתשמרו בראשונה השבת באמצעות עסק התורה יהיה הברית לדורותם עד עולם, וז"א לדורותם ברית עולם. ובכמה מקומות רמזו רז"ל במדרש על עסק התורה בשבת, כגון אמרה שבת לפני הב"ה לכל נתת בן זוג כו'. והטעם שאמר זה הפסוק בלשון נסתר, נלע"ד שהוא רמז לגלותינו זה שאנו בסתר המדרגה, שאם נשמור את השבת כראוי אנו נגאלין, כי בשמירת זה השבת כראוי אנו מוסיפין כח למעלה, ואפשר שלזה רמזו רז"ל באמרם אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כראוי מיד היו נגאלין. רמז לשני שבתות שזכרנו, ואמר עוד ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. הוא חוזר על מה שאמר קודם לזה שבזאת התורה והשבת יהיה הברית עד עולם אפילו בימי גלותם, ביני ובין בני ישראל, כלומר שתהא השגחתי על בני ישראל אות גדול לעולם שאני משגיח בעולם, וז"א אות היא לעולם, שקשר היחוד והאהבה שעושין ישראל בשבת ע"י עסק התורה, אשר בה מקרבין אנו השגחתו ית' עלינו, היא אות לשאר אומות העולם מ"ה להודות על ההשגחה, ואמר עוד כי ששת ימים שזה הוא הוגאה והוראה בפה מכל האומות מ"ה על היכולת כשיראו הקבוצים בבתי כנסיות ובתי מדרשות לעסוק בתורה ביום השבת ואמרו מה יום מיומים, וישיבו להם שהוא הוראה על היכולת, ויתפרסם על ידי זה מציאותו ויכולתו יתברך וחדוש העולם, וז"א עשה ה' את השמים ואת הארץ. וכן מצינו ששאל טורנוס רופוס את ר' עקיבא מה יום מיומים, והיתה שאלתו זאת על השבת, והביא לו ראיה בחוש מבעלת אוב:

ובזה ראיתי ליתן טעם לשבח למה נסמכה בפרשת קדושים ענין שבת לאל תפנו אל האובות. וראיתי מה שפירש בעל הטורים סמך שבתותי תשמורו לאל תפנו אל האובות, שהשואל אוב אינו מודה בשבת. וקשיא לי טובא בגוה דממה נפשך אם הוא גוי השואל גם בכל שאר המצות אינו מודה, ולמה סמך אצל השבת יותר מלשאר המצות, ואם הוא ישראל למה נחשוד אותו על השבת, ואעפ"י שחטא באוב ישראל הוא. ועוד אם נאמר מגו דחשיד אאוב חשיד נמי אשבת, מה נשתנה השבת לחשדו יותר שאינו מודה בו מבשאר המצות. ועוד קשה הנאמר ח"ו על שאול בחיר ה' שאינו מודה בשבת, אעפ"י שחטא בענין אוב שהוא אחד מחמשה עונות שמצינו בכתוב שנמנו לשאול מ"מ צדיק גמור היה, ולפי דברי בעל הטורים היו בידו ששה עונות, שהוא אומר שהשואל באוב אינו מודה בשבת, ואם כן למה לא מנה אותו הכתוב, ואף אם נדחוק לומר לפי דברי בעל הטורים שהמכשף הוא שאינו מודה בשבת ולא הנצרך לשאלה, גם זה קשה להולמו לפי המדרש שאומר שהאשה בעלת אוב שהלך שאול אצלה היתה אשת צפניה אמו של אבנר, ואעפ"י שסתם נשים כשפניות, שנאמר מכשפה וגו'. מכל מקום קשה לומר על אשה חשובה כזאת שאינה מודה בשבת, גם למה אינה מודה בשבת יתר משאר כל המצות כמו שזכרנו. והנכון בעיני הוא שלכך סמך ענין אוב לשבת, ללמדך שהאוב הוא אחת מן ההוכחות בחוש על שמירת השבת כהוכחת המן שלא ירד בשבת, וכמו הוכחת נהר סבטיון שהוא נח ביום השבת, כן האוב אינו עולה בשבת, ואדרבה אפילו הכופר בכל התורה יהא מודה בשבת כשיראה בחוש ענין האוב שאינו עולה בשבת, כההוא עובדא שזכרנו דטורנוס רופוס כדאיתא בב"ר פרשה י"א. טורנוס רופוס שאל את ר' עקיבא, אמר מה יום מיומים, א"ל ומה גבר מן גובריא, אמר מה אמרית לך ומה אמרת לי, אמר אמרת לי מה יום מיומים, מאי שנא יומא דשבתא מכל יומיא, ואמרית לך ומאן גבר מגוברין, מאי שנא טורנוס רופוס מכל גוברין, אמר לו שרצה המלך לכבדני, אמר לו אף זו שרצה הב"ה לכבדה, אמר ליה מנן את מודע לי, אמר לי' הרי נהר סבטיון יוכיח שמושך אבנים כל ימות השבת ובשבת הוא נח, אמר ליה לנגדא את נגיד לי אתמהה. והרי המעלה את המת בזכורו יוכיח שהוא עולה כל ימות השבת ובשבת אינו עולה, וההוא גברא ליהוי בדיק באבוהי, חד זמן צריך ובדק באבוה וסלק כל יומי דשבתא, בשבתא לא סלק, בתר שבתא אסקיה אמר ליה אבא מן דמיתת אתעבדת יהודי, אתמהה מפני מה עלית כל ימי השבת ובשבת לא עלית, אמר ליה כל מי שאינו משמר את השבת אצלכם ברצונו, כאן הוא משמר אותו בעל כרחו, אמר לו וכי עמל יש לכם שאתם עמלים כל ימות השבת ובשבת אתם נוחין, אמר לו כל ימות השבת אנו נדונין ובשבת אנו נוחין. וזה טעם נכון וע"כ סמך שמירת השבת לאל תפנו אל האובות, כי מה שעולה כל ימות השבוע ולא בשבת הוא הוכחה גדולה ואות אמת על השבת:

או יאמר ושמרו וגו'. ע"ד שאז"ל גדולה שבת שאלמלא שבת לא נתקיימה שמים וארץ, כתיב הכא ברית עולם. וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ע"כ. ויאמר הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת, ובזכות זאת השמירה הם עושים עשייה ממשית, שהם כאלו נעשים שותפים להקב"ה במעשה בראשית שעשה שבת בראשית, וברא בו לאחר ששבת שאנן ונחת ושלוה והשקט שגם שייך לשון עשייה ובריאה ומלאכה כדאיתא בב"ר פרשה י' וז"ל:  

ואחר שהארכנו בענין השבת, ראוי ונכון שניתן חלק לשמנת ימי המילה שיש לה התייחסות גדולה עם השבת, כאשר הארכנו בזה בהקדמת ספר זה עיין שם, וביחוד נדון דידן שהוא כאלו ראה שני פעמים פני המטרונה, שעברו עליו שתי שבתות, מיום שנולד, והיום המקודש הזה בודאי שיפה כחו וסימנא טבא ליכנס לברית בחבילות חבילות של מצות, ונתפלל עליו כשם שנכנס היום בחבילות חבילות של מצות, כן יזכו אביו ואמו להכניסו לתורה ולחופה, וחבילות חבילות של מצות ולמעשים טובים אמן: ונבא אל המאמר וידעתי בעצמי שלא אוכל לצאת ידי חובת כל מה שיסתפק לי בו, לפי שהמאמר הזה אומר דרשני וצריך נגָר ובר נגר דיפרקיניה, ובזכות שלשת השריגים האלה שאנו עסוקין בהם, דהיינו בשבח התורה ושבת ומילה, בטוח אני בחסד עליון שיסייעוני מן השמים: ראשונה יש להסתפק מה קשר יש לזאת הוי"ו של ולמה עם מה שאמר קודם לכן, שלפי הנראה מילתא באנפי נפשה היא, כי למעלה מזה מדבר בעניינא דדינא, כדאיתא שם בריש פרשת כי תצא:

אמר ר' יודן בן פזי מה כתיב בצפרה, אז אמרה חחן דמים וגו'. למילה אין כתיב כאן אלא למולות, שתי מילות, מכאן למילה ומכאן לפריעה ע"כ. הרי שאין לשאלה הזאת שייכות עם המילה והפריעה, וא"כ היה לו להתחיל ולומר למה התינוק נמול לח' בלא וי"ו. ב' בשלמא בתינוק שייך לומר שנתן הב'ה רחמים עליו לחמתין לו עד שיהא בו כחו, אבל בבהמה שסוף הבהמה לשחיטה היאך שייך לומר כך רחמיו על הבהמה. והרי אין מרחמין בדין השחיטה שנשחט מח' ימים והלאה, ואם הטעם משום רחמים לא היה הש"י מתיר שחיטה כל עיקר. ג' במה שאמר ולא עוד באותו ואת בנו וכו'. שנראה כמביא זה הפסוק לרבותא, ואין אנו יודעים מאי רבותיה, שהרי אינו מביא ראיה מאותו הפסוק רק שהשי"ת הוא רחום וחנון ושרחמיו על כל מעשיו אפילו על הבהמה, כמו שהביא ראיה מפסוק ומיום השמיני והלאה. ומאחר שאין רבותא בפסוק אותו ואת בנו יותר מפסוק ומיום השמיני וגומר, אין שייך לומר ולא עוד, והיל"ל וכה"א אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. שכן דרך המדרש לומר כשרוצה להביא ראיה משני פסוקי' ואין בפסוק הב' יותר רבותא מבפסוק הראשון. ד' למה שינה בעופות ואמר ואחר כך נתמלא רחמים, ובאדם ובהמה לא אמר לשון נתמלא רחמים אלא נתן רחמים כו' כך רחמיו כו'. בודאי שלא נפל במקרה להזכיר בעופות לשון מלוי רחמים, מה שאין כן באדם ובהמה הלא דבר הוא. ה' והיא גדולה מכולם, שזה המאמר הוא סותר משנה שלימה דפרק אין עומדין ודפרק הקורא עומד, דאמרינן האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים משתקין אותו ע"כ. וזאת המשנה היא פסק הלכה שכך כתב הרמב"ם ז"ל פרק ט' מהלכות תפלה וז"ל: מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן צפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום א' ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינם רחמים, שאילו היה מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר עכ"ל. וא"כ איך יחלוק בעל המאמר על סתם מתניתין אשר הוקבעה להלכה, ואין לדחוק ולומר שדוקא מי שאמר כך בתחנוניו או בתפלתו משתקין אותו כדמשמע מלשון הרמב"ם ורש"י ז"ל שכתבו: מי שאמר בתחנונים וכו'. אבל כשאינו אומרו בתפלתו אין בכך כלום. זה לא יעלה על הדעת, כי זיל בתר טעמא, מפני שהם המצוות גזרת מלך על עבדיו ואינן רחמים. א"כ כיון שהענין שהוא אומר שהמצות הן רחמים הוא שקר, מה לי אם יאמר כך בתפלתו ובתחנוניו, או בחוץ וברחובות. ו' והיא קושיא עצומה, היאך יהא נקרא מילוי רחמים להפריד האם מעל הבנים, וכמה וכמה אמהות הם חפצים ליהרג ולא להפרד מעל בניהם להוליכם בשביה ולטבח, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמה, כי הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם, כאשר כתב הרמב"ם ז"ל במורה הנבוכים, כאשר נעתיק לפנים שכתב הרמב"ן ז"ל בשמו. ז' למה מביא ראיה של מילוי הרחמים מפסוק כי יקרא קן צפור לפניך, הלא אין בזה הפסוק שום משמעות רחמים עד סוף הפסוק שנאמר לא תקח האם על הבנים, או בפסוק השני שנאמר שלח תשלח את האם, ולכל החלוקות היה לו לומר כי יקרא קן צפור וגומר כדרך בהרבה מקומות שמלת וגומר מראה על סוף הפסוק, ובודאי לא נפל במקרה שבפסוק מיום השמיני נאמר וגומר, ובפסוק דאותו ואת בנו נאמר עד גמירא, וזה הפסוק תופס רישיה דקרא שאין מוזכר בו כלל ועיקר ענין רחמים כי אם בסוף הפסוק לא תקח וגומר, או בפסוק של אחריו שלח תשלח, ותופס הטפל ומניח העיקֶר דמשתעי בענין רחמים ואינו אומר וגומר, הלא דבר הוא ולא לחנם נאמר כן:

עוד פליאה נשגבה על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה שנראה ממנו שהוא חולק על זאת המשנה, והיאך יכתוב אותה בפרק ט' מהלכות תפלה לפסק הלכה: והנראה שגם הרמב"ן ז"ל מסכים בקצת דברים לדברי הרמב"ם כאשר תראה לפניך. וא"כ סתם מתניתין שכל הפוסקים מביאים אותה לפסק הלכה מה תהא עליה. והנה אעתיק דברי הרמב"ן ז"ל במה שכתב בפי' התורה, ולאהבת הקצור אעתיק אותו בדלוג כפי הצריך לענינינו, וז"ל בפרשת כי תצא: כי יקרא קן צפור לפניך. גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יחייב הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אעפ"י שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום א' או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית המין ההוא. וכתב הרב במורה הנבוכים, כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור, אבל הוא מפעולת כח המחשבה הםצוייה בבהמות כאשר היא מצויה באדם, וכן אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה, ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר. ואמר הרב: ואל תשיב עלי ממאמר החכמים: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השנייה, שיהיה בכל המצות טעם. הוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר. וכי מה איכפת לו להב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, שנאמר כל אמרת אלוה צרופה. וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד, כי בכל אחת טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן ית', וכבר ארז"ל מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו'. ודרשו ולמכסה עתיק, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי ניהו טעמי תורה. ועוד האריך הרמב"ן ז"ל להביא ראיות מרז"ל שנתגלה טעם פרה אדומה למרע"ה ולרבי עקיבא, ואמר הנה ביארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ואמר עוד אבל אלו האגדות שנתקשו על הרב, כפי דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנסים ונפלאות הבורא ית', ולדעת את השם. וזהו לצרף בהן, שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד, והביא ראיות הרבה מילמדנו בפרשת זאת החיה. וכלל דבריו לפרש האגדה הנז', שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא ית' בצואר יותר מהעורף או הניחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה, וכן המאכלות המותרים והאסורים שאמרה בהם התורה טמאים הם לכם, רמז שהוא להיותינו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת, והביא הרבה פסוקים לראיה שכל המצות לטוב לנו ולא לו יתעלה ויתברך, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות, וכן מה שאמרו לפי שעושה מדותיו של הב"ה רחמים ואינן אלא גזרות. לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים, והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזרות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות, וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזרות, כמו שאמרו במשל המלך הנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות, כך אמר הב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלקיך. קבלו גזרותי לא יהיה לך וכו'. עד כאן לשון הרב ז"ל בדילוג ובדרך קצרה, העתקתי את מה שאנו צריכים לו לענינינו:

הנה במה שכתב הרמב"ם ז"ל טעם מצות שילוח הקן, וכתב על זה: ואל תשיב עלי ממאמר החכמים: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך. כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה שאין טעִם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא שנייה שיהיה בכל המצות טעם. הנה דבריו אלו סותרים למה שזכרנו שכתב בפרק ט' מהלכות תפלה וז"ל: משתקין אותו מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינם רחמים, שאלו היה מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר עכ"ל. על כן הדברים האלו צריכין ביאור. ונתחיל להשיב על ראשון ראשון, ונאמר כי דבר ידוע הוא שמשמוש היד קשה לחבורה, גם דבר ידוע הוא ונראה בחוש שצריך המוהל להיות בעל נפש ולב בריא, ולכך תמצא כמה גדולי עולם יודעים גודל ערך המצוה וסודה ואין להם עסק בה, אעפ"י שהיא מתנאי הת"ח להיות יודע כתב שחיטה ומילה, והסבה היא מפני שהם רחמנים ורכי הלב ומפחדים פן יביאו את הילד לידי סכנה, ויש שמפני רכות לבם לא יוכלו להסתכל אפילו בריבדא דכוסילתא שאינו מקום סכנה, כ"ש וק"ו במקום ראש הגויה שכל גידי הגוף של ילד רך וטוב וצעיר לימים תלוים בו שהוא מקום סכנה, גם מתירא שלא יעשנו כרות שפכה, לכן צריך המוהל אומנות ומלבד האומנות אבירות לב, ועל כן רכי הלב מושכין את ידיהם מזאת המצוה הגם שמצוה חשובה היא, וביותר צריך אבירות לב בפריעה מבמילה עצמה, כי במילה עצמה אפשר שגם רך הלבב ילבש מעט אכזריות ויאמן את ידו לעשותה ויאמר בלבו הלא הערלה היא מותרות, ומי שיאמן ידו לא יבא לידי סכנה. אכן כשכבר נחתכה הערלה וידיו דמים מלאו, בפריעה צריך יותר אבירות לב, וכמה וכמה ראינו מעשים בכל יום שרוצים להתלמד זאת המצוה ומלין ולא פורעין, כי מיד שרואים את הדם מתעלפין, ומל ולא פרע כאלו לא מל: והנה עתה שזכר בעל המאמר מענין המילה גם הפריעה, שצריכה בעל נפש להתאכזר בה ולמלא את ידיו בדם ברית אשר כרת במשמוש ידים וגם בצפרנים, וכבר אמרנו שמשמוש הידים וכ"ש הצפרנים הם קשים לחבורה ואין ספק שצריך אבירות לב ולהתאכזר, ואחרי שדבר מענין הפריעה שנראה ממעשיה כלבישת אכזריות, אמר בעל המאמר ולמה התינוק נמול לח' ימים ואינו נמול מיד. כי בשלמא מצות המילה עצמה בלא הפריעה הייתי אומר שכדי שלא נלבש מדת האכזריות באה המצוה לסוף שמנה ימים ולא מיד כשנולד רך וטוב, כי סוף סוף המילה עצמה אין בה כל כך אכזריות לחתוך את המותרות שהיא ערלה וע"י כלי אומנות אבל הפריעה שצריכה להתאכזר, כיון שסוף סוף נתאכזר מה לי בתחלה או בסוף ח' ימים, על כן אמר שאין טעם איחור המילה עד שמנה ימים לתיקון המין האנושי כדי שלא נתאכזר, אכן הטעם הוא מפני שבעל הרחמים ב"ה נתן עליו רחמים על הילד להמתין לו עד שיהא בו כחו, ואלו הרחמים שריחם על האדם והבהמה והעוף כאשר נבאר כל א' וא' לפי ענינו, אינו מנגד למשנת האומר על קן צפור יגיעו רחמיך דמשתקין אותו מפני שעושה מצותיו של הב"ה רחמים ואינן אלא גזרת מלך על עבדיו. שדוחק לומר דפליג בעל המאמר אמתניתין, דאפושי פלוגתא לא מקשינן. והכל מודים שגוף המצוה בשעתה אינה רחמים כי אם גזירת מלך על עבדיו, כענין נתינת הצדקה לא נאמר שמפני שריחם הש"י על העני צונו ית' על נתינת הצדקה, כי אם גזרת מלך על עבדיו הוא. ומה שאומר בעל המאמר שנתן הקב"ה רחמים עליו, היינו לפני עשיית המצוה, להמתין לו עד שיהא בו כחו, ואלו היתה גוף המצוה רחמים לא היה מצוה אותנו כל עיקר על המילה, כי אדרבה היא אכזריות ולא היה מתיר השחיטה כל עיקר כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תפלה, ולא היה מצוה אותנו במצות שילוח הקן להפריד האם מעל הבנים, ובפרט בענין קרבן הבהמה מה רחמים שייכים בשעת הקרבה ושחיטה, אלא ודאי דוק מינה שכונת בעל המאמר לומר שהרחמים הם בזמן הקודם למצוה ולא על שעת המצוה וגוף המצוה עצמה, ולא תקשי אמתניתין, דמתניתין קמיירי בגוף המצוה בשעת השילוח, שלא תאמר שמפני שריהם הש"י על האם לכך בא הציוי לא תקח האם על הבנים, או שלח תשלח כי אינה אלא גזירת מלך על עבדיו. אבל מה שאמר בעל המאמר שנתמלא רחמים על העופות הוא ענין אחר כאשר נבאר אותו בס"ד. וכן אמר כשם שריחם על האדם כך רחמיו על הבהמה, לומר שריחם קודם ההקרבה שימתינו שמנה ימים ולא ישחטו אותו מיד, אבל שעת המצוה וההקרבה אפילו מצוה ששייך בה רחמים, כגון מצות צדקה ודומיה' אינם רחמים, כי אם גזרת מלך על עבדיו, כ"ש הקרבן בשעת הקרבתו ושחיטתו שאין שייך לומר בו רחמים, אך הרחמים המוזכרים במדרש בקרבן הבהמה הוא קודם הקרבתו, דומה בדומה ממש כעין רחמי האדם שהמתין לו עד שיהא בו כחו קודם עשיית המצוה. ואחשוב עוד שרמז רמז לנו בעל המאמר במ"ש עד שיהא בו כחו, וכן בקרבן אעפ"י שלא הזכיר כח בקרבן, מובן מעצמו הוא כיון שצירפו ודמה אותו לרחמי אדם באומרו וכשם שרחמיו של הב"ה על האדם וכו', דמשמע שהצד השוה שבהם שבשניהם שריחם וצוה הש"י להמתין להם קודם עשיית המצוה עד שיהא בהם כח, וכונת הרמז בזה למה שאמרו רז"ל בויקרא רבה פרשה כ"ז. ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה, כך אמר הב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת ע"כ:

נראה מזה שכשעובר יום השבת על הקרבן והמילה, נתוספת בהם אומץ וכח קדושת השבת, ועיין בהקדמת הספר הזה ותמצא שם כמה התייחסות יש לשבת עם המילה, וכתבנו שם שכנגד זה אמרו רז"ל שיוסף שמר את השבת עד שלא ניתנה, שרמזו בזה לפי ששמר את בריתו בטהרה, נתייחס על שם השבת, ושם הבאתי ראיה על זה מאמר ארוך מהזוהר (ח"ב צ"ג ע"ב) שאומר לענינינו. זכור את יום השבת. ברזא דברית דאיהו יסוד דאחיד ביה יוסף ועל דא איקרי שבת, דהא יוסף כל איקרי ושבת נמי איקרי, כל דכל עינוגא ותפנוקא נפיק מיניה לקיימא לעלמין כולהו, ועל דא שבת כלילא דעשה ולא תעשה בגין דיוסף נמי בוכרא דנטיל תרין חולקין, ע"כ לענינינו:

אכן הכונה היא שהש"י ריחם על קן צפור ונתמלא עליה רחמים במה שלא החמיר לגזור במצוה גדולה וחשובה כזאת, דכתיב בה למען ייטב לך והארכת ימים. והיא רומזת דברים נוראים כנודע ליודעי חן שהיה מן הראוי לבקש ולרדוף אחר זאת המצוה בכל מקום אשר צפור מצאה בית ובחורין ובסדקין ובנקיקי הסלעים, כדי לקיים המצוה החשובה הזאת. אכן מפני הרחמנות שריחם הש"י על העופות קודם עשיית המצוה לא גזר לרדוף ולבקש אותם בכל מקומות מושבותיהם, כי אם כי יקרא. כלומר בדרך מקרה ופגע, כדאיתא במדרש במדבר רבה פרשה י"ט. וז"ל:

זש"ה בטח בה' ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה. ואומר סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. ולא קפדה התורה לרדוף אחר המצות אלא כי יקרא קן צפור, כי תפגע, כי תראה וגומר. כי תחבוט זיתך. כי תבצור כרמך. כי תבא בכרם רעך. אם באו לידך אתה מצווה עליהם ולא לרדוף אחריהם, אבל השלום בקש השלום ממקומך ורדפהו במקום אחר ע"כ לענינינו. הרי ראיה שמפסוק כי יקרא קן צפור נלמוד שלא גזר הש"י לרדוף אחר זאת המצוה אעפ"י שהיא מצוה גדולה וחשובה לפניו ית', וכל זה למה אלא מפני שנתמלא רחמים על העופות קודם שיבאו לידי עשיית המצוה, אבל לא בשעת המצוה כשנאמר לא תקח האם על הבנים או פסוק שלח תשלח, זה אינו רחמים כי אם גזרת מלך על עבדיו, ולכן הביא ראיה מפסוק כי יקרא קן צפור ולא אמר וגומר בדיוק כדי שלא נטעה לומר שהרחמים נרמזים בסיפיה דקרא, דהיינו לא תקח האם על הבנים. ומה שאמר בעופות נתמלא רחמים לשון מלוי מה שלא אמר בשאר, הוא מפני שבמילה ובקרבן הרחמים אינם גמורים בהם כי אם לפי שעה כי סוף סוף, סוף האדם למול וסוף הבהמה לשחיטה. אכן בעופות הרחמים שריחם הש"י עליהם הוא היה בתמימות ובמילוי, במה שלא גזר במצוה הגדולה והחשובה הזאת לרדוף ולבקש אחריהם, ובמניעתו ית' לגזור עליהם הרדיפה והבקשה, ובזה יוצלו לגמרי האמהות ואפרוחיהן, אין ספק שאלו הם רחמים פשוטים, ולכן אמר בעל המאמר נתמלא רחמים בעופות, ובמילה וקרבן אמר נתן רחמים. ובזה הותרו כל הספקות שנסתפקנו בזה המאמר. מעתה נשאר עלינו ליישב דברי הרמב"ם ז"ל במה שנסתפקנו שנראה לפום ריהטא שדבריו סותרים זה את זה, אכן אם נתיישב בדבר בדיוק הדק היטיב יתישב הדבר על מתכונתו. הלא תראה ותדקדק במה ששינה בהלכות תפלה מלשון הגמרא וכתב מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינם רחמים. ולשון הגמרא מפני שעושה מדותיו של הב"ה רחמים ואינם אלא גזרת מלך על עבדיו. נמצא שהוסיף הרמב"ם ז"ל מלת אלו. מזה תראה שאינו סותר בזה הפסק שכתב בהלכות תפלה למה שכתב בספר המורה, ואנחנו מחזיקים בסברא השנייה שיהיה בכל המצוות טעם. לפי שהוא פוסק שהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך דמשתקין אותו ולאו מטעמא דאמרינן בגמרא שעושה מדותיו של הב"ה רחמים ואינן אלא גזירות. שנראה שכל המצוות הן גזרות ואין בהם טעם, לכן כתב בספר המורה שהוא ז"ל מחזיק בסברא השנייה שיהיה בכל המצות טעם, הרי שפסק כמשנתינו אבל לאו מטעמא דאמרינן בגמרא שאין לכל המצות טעם, ומ"מ פליג עליה בחדא וסבר כותיה בחדא, שמצות אלו אינן רחמים שריחם הש"י על העופות ואותו ואת בנו, כי אם מטעם שכתב בספר המורה. ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר, ואעפ"י שכתב בהלכות תפלה שמצות אלו גזרת הכתוב, נראה מזה שהוא מסכים כאן שאלו דוקא שהם שלוח הקן ואותו ואת בנו אין להם טעם רק גזרת הכהוב הן, רצונו לומר בערך שאינן מטעם רחמים כמו שמוכיח שם שכתב הוכחה אמתית שאלו היה מטעם רחמים, לא היה מתיר שחיטה כל עיקר, אכל מכל מקום אינו שולל הרמב"ם במה שאמר מצות אלו גזרת הכתוב הם, שאין להם טעם כל עיקר, אך הוא שולל שאינם רחמים אלו השתי מצות כאשר הוכיח הרמב"ם ז"ל בהוכחה אמתית שאין אלו השתי מצות רחמים, אבל בשאר מצות פליג עליה הרמב"ם וסובר שיש להם טעם, ובוה יתישבו דברי הרמב"ם ז"ל על נכון, וכן הרמב"ן ז"ל שנתן טעם לצצות שילוח הקן ולשאר המצות, ועם כל זה פוסקין כאותה המשנה, והנה בזה יצאנו ידי חובתינו בחוט המשולש של תורה ושבת ומילה, אוחילה לאל אחלה פניו שבזכות שלשתן יחיש את הגאולה. וכשם שזכה הילד הזה קודם המילה לראות כפלים הנמשל לפני המטרונה, כן יזכו אביו ואמו לגדלו לחנכו כפלים לתושיה. ולחופה ולמצות ולמעשים טובים ויבנה בית קדשנו במהרה בימינו אמן וכן יהי רצון בילא"ו: