אילת השחר/גיטין/לט/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ל"ט ע"ב'''}}}}

'''נתייאשתי מפלוני עבדי מהו.''' פירש"י לשון הפקר הוא. וצ"ב מה דחקו לרש"י ואמאי לא רצה לפרש כפשוטו דנתייאש ממנו, ואפשר דס"ל לרש"י דכיון דכל יאוש מהני רק בדבר האבוד, ולכן ס"ל להרמב"ן בב"מ דף כ"ו דיאוש ברשותו לא מהני, וכדמבואר באחרונים דס"ל דברשותו אינו אבוד, א"כ כיון דהעבד שייך להאדון וכשאינו מכוין לגזול ולזכות עצמו אינו אבוד ממנו ולא שייך בו יאוש [וכן מבואר במחנ"א הל' זכיה מהפקר סי' ז' דיאוש לא שייך רק אם זה באמת ראוי להתייאש], ואפילו אם נסבור דיאוש ברשות מהני, היינו דוקא כשהוא אבוד ממנו, וכדמבואר באמרי משה {{ממ|[[אמרי משה/לז#י|סי' ל"ז סק"י]]}}, ובשלמא לעיל כשהעבד נמצא ביד שבאי שרוצים לגוזלו הוי שפיר אבוד ממנו ושייך יאוש, אבל היכא שאינו תחת יד אחרים לא שייך יאוש, ולא הי' משמע לי' לרש"י דמיירי דהעבד מורד, דאז להנך דלא ס"ל כהרמב"ן יהני יאוש, מדלא קאמר עבד שמרד ברבו או עבד שברח, ולהרמב"ן אפשר דגם כה"ג לא יועיל, דכ"ז שהוא עבדו הוא ברשותו דהא מחוייב להיות עבדו, ולא דמי לשאר חפצים דלא שייך דינים על החפץ, משא"כ בעבד שמחוייב להיות עבד זה נותן לו דין כברשותו, ולכך נראה דאם העבד מכוין לגזול עצמו לא שייך לא תגזול מחמת עצם כונתו לגזול עצמו אפילו אם עבדים נגזלים, משום דלגבי אדונו כ"ז שלא זכה בעצמו הו"ל כשורו, ול"ש שום פעולה לנתק עצמו מעבדותו לאדון והרי הוא ברשותו. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}

'''מה אשה איסורא ולא ממונא.''' עי' ברש"י, ולכאורה הא זה גופא הנידון, דלרבנן גם בקטנים אין ממונא, וא"כ מה שייך ללמוד דקטן לא יצא בן חורין משום שיש בו ממונא, וע"כ צ"ל דגם רבנן מודים דקטן מקרי עדיין יש בו ממונא, אלא דרבנן ילפי דמיתה מתיר תמיד אפי' היכא דאיכא ממונא, ורק היכא דיש יורשים איכא גזה"כ דוהתנחלתם.

'''מאי כללא.''' לכאורה מאי ראי' דוקא מר' יהושע בן לוי, דהא כל הני דלא ס"ל דשמואל אלא מפקיר עבדו צריך גט שחרור הרי דלומדים מאשה, ולפי"ז כולהו ס"ל כאבא שאול, דהא ר' יהושע בן לוי לא אמר יותר, אלא דצריך עדיין שטר, וככל הני דפליגי אשמואל וס"ל דצריך גט שחרור, ובודאי אין כוונת הגמ' לומר דכל אלו דחולקים אשמואל סוברים בהכרח כאבא שאול, [וגם ר' יוחנן פליג אשמואל], וא"כ מאי ראי' מר' יהושע בן לוי.

'''שקל כומתי' שדא בה.''' יש שכתבו דלהקנות לעבד עצמו לא מהני בלי שישתחרר לגמרי ע"י גט שחרור, ודלא כהקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/ר|סי' ר']]}} שכתב דמה דלא מהני להקנות לעבד את עצמו בלא גט שחרור כדין משום דאז לא אמרינן גיטו וידו באין כאחד וע"י אחר יועיל באמת ויפקע הממון, ומ"מ בהפקר שייך שיקנה עצמו [וכן הוא לאבא שאול דגדולים קונים עצמן לחירות מהפקר], הרי דשייך זכיה לעצמו לגבי הממון מהפקר, וצריך טעם מ"ש.

'''ואפשר''' לומר דכשיזכה עצמו היינו שזוכה בעבדות לעצמו אלא ממילא עי"ז יהי' חירות, וכל זמן שאינו הפקר לא שייך בזה משום דמה שקנה עבד קנה רבו, משא"כ בהפקר דאם יזכה את עצמו בתור עבד לא יזכה בו האדון דהא הוא הפקר, וממילא זוכה באמת את עצמו ומכח זה נהפך לחירות, [ועי' בחזו"א שנתקשה לפי הר"ח דס"ל דבחליפין פקע ממונא וצריך גט שחרור, הרי דשייך קנין להקנות לעבד את עצמו].

'''תוד"ה מה אשה. וא"ת האיך עבד משתחרר בשטר לאבא שאול אם לא יפקירנו תחלה דמה אשה איסורא ולא ממונא.''' והק' בחתם סופר דהא כיון דשטר מועיל על ממון וע"ז לא צריך חידוש דגזירה שוה דלה לה מאשה וכל החידוש הוא להפקעת האיסור, ונהי דבלי זה לא הי' נפקע גם הממון ע"י קבלת השטר משום דאין לעבד יד לקבל, מ"מ כשכותב גט דמהני על האיסור והוי גיטו וידו באין כא' לא קשה מי יתיר הממון, דלא גרע מכל קנינים דמהני בשטר, ולכאורה הא שטר שחרור מהני גם בע"כ, ואם בתורת קנין לא הי' מהני על הממון לקנות, ואיך השטר שחרור מתיר דהא צריך להפקיע את הממון, וע"כ דזהו מלימוד דלה לה מאשה ושפיר הקשו דאיך מהני להתיר גם את הממון, אלא דבלי זה אפשר לומר דבמיתת גר הא אין המיתה מתירה את הממון לעבדים הגדולים, אלא דממילא זוכים בעצמם, והיינו אפילו לא הי' דין דמיתה מתירה כלל, נמצא דכל ההיתר מיתה בעי רק על הדין איסור, משא"כ בגט שחרור דבלי ההיתר על קנין איסור לא הי' נפקע גם הממון, נמצא דהשטר שחרור פעל הכל, ושפיר איכא למימר דאין בכח השטר לחדש היתר על הקנין איסור היכא דזקוק שיחול ע"י שיפקע האיסור הפקעת הממון.

'''בא"ד. וכי תימא דלשון הכתוב בשטר הרי את בת חורין הרי את לעצמך הוי לשון הפקר.''' מבואר בתוס' דבכתיבת לשון הפקר חל ההפקר, ויל"ע להמבואר בר"ן ריש פסחים דהפקר בלב לא מהני מן התורה, ואם בכתיבה חל ההפקר, הרי דכתיבה הוי כדיבור לענין זה, אמנם להמבואר בשו"ת רעק"א {{ממ|[[שו"ת רבי עקיבא איגר/א/ל|סי' ל']]}} דאע"פ שכתיבה לאו כדיבור דמי מ"מ מעשה מקרי, אפשר דגם כאן אף דלא הוי כדיבור מ"מ עדיף מדברים שבלב גרידא דלא הוי לא דברים ולא מעשה לכן לא חל, משא"כ כאן דהוי כמעשה שפיר חל ההפקר.

'''ויל"ע''' לסברת הרמב"ם דהפקר מדין נדר, ולדבריו מסתבר דצריך ביטוי שפתים, ואם מהני בכתיבה יהי' על כרחך ראי' דכתיבה כדיבור ויועיל ג"כ שבועה ע"י כתיבה, אמנם התוס' מסתמא לא ס"ל כהרמב"ם דהפקר מדין נדר.

'''תוד"ה משום.''' מבואר דס"ל דאפשר להשתחרר בחליפין, והיינו דחליפין הוא מדין כסף, והנה ידוע שיטת הסמ"ע {{ממ|סי' ק"ץ}} דכסף אינו מהני אלא כשנותנו לשם פרעון כולו או מקצתו, ולכאורה לפי"ז איך יכול חליפין להיכלל בדין כסף, דהא כה"ג דמהני בחליפין דהיינו בתור מעשה קנין אינו בכסף, וצ"ל דמ"מ כיון דמחמת זה קונה בדבר אחר הוי כעין כסף, אבל למ"ד בכליו של מקנה יקשה יותר איך שייך להיכלל בדין כסף הא אינו דומה כלל, וכאן משמע דלמ"ד בכליו של מקנה הי' אפשר להשתחרר בכליו של האדון, הרי דגם חליפין נכלל בדין כסף.