בנין ציון/קיח: הבדלים בין גרסאות בדף

על חקירתי הנ"ל כתב לי הרה"ג וכו' מ"ה משה שיק נ"י הגאב"ד דק"ק יערגען וז"ל – מעכ"ת נ"י מסופק דילמא מה דפסקינן דאסור לספות בידים איסור לקטן הוא דוקא בשהגדול עצמו מוזהר על האיסור, ולכאורה אמרתי להביא ראי' לדבריו מנזיר (נ"ז ע"ב) דלרב הונא רשאי אשה להקיף קטן. ואמאי הא אסור למספי. ועיין בפרמ"ג (סי' שמ"ג) שהעיר ג"כ בזה ובשלומא לראב"א כ' השער המלך פי"ב מע"ז. דגזירת הכתוב בהקפה דאקיש מקיף לניקף, דהיכא דניקף פטור אין כאן איסור כלל, אבל לרב הונא קשה, אלא על כרחך כיון דהאשה אינה באזהרת לא תקיפו לא אסור לה למספי. וזה לכאורה ראי' גדולה, אמנם לפי מה שכתב הכ"מ בפי"ב מע"ז. היכא דניקף אינו מסייע לית בי' איסור כלל לניקף. יש לדחות דילמא רב הונא דמתיר לאשה להקיף קטן היינו באינו מסייע, אמנם יש להביא ראי' בהיפך בנידה מ"ו ע"ב אמרי' לענין נדר ושבועה תלי' בפלוגתא דקטן אוכל נבילות וכו'. ומדנקט לשם אוכל נבילות הוא מוכח דאפילו בכהאי גוונא שאין המאכיל באזהרה תלי' בפלוגתא. וכן מוכח מתוס' שם ד"ה אין ב"ד וכו'. שהקשו מר"י אלא תירצו הכא שאני. ועל כרחך מדנקט אוכל נבילות הוא מוכח דשווין, וכן מוכח בגיטין (נ"ה ע"א) וברש"י ובתוס' שם ד"ה ועל הקטנה וכו'. דאע"ג דהבעל כהן ואינו מוזהר על עצמו מוזהר עלי', ועדיין אפשר לומר בוודאי למאן דאמר אוכל נבילות מצווין להפרישו, א"כ האיסור מכח הקטן באמת אפי' מי שאינו מוזהר מ"מ מצווה עליו להפרישו, אבל לדידן דקיי"ל דאינו מצווה עליו להפרישו אלא דאסור למספי' לי' בידים וא"כ האיסור מצד המאכיל, א"כ יש לומר דווקא אם המאכיל מוזהר עליו, ובסברא זו הי' מיושב קושית המ"ל שם על התוס' בנידה דף מ"ו ע"ב ד"ה אין ב"ד וכו'. דלמה לא הקשו התוס' משום דאסור למיספי בידים וכמ"ש הרשב"א, ולהנ"ל אתי שפיר דשם דהבעל אינו מוזהר לא שייך בי' איסור למספי, עכ"פ מדברי הרשב"א המובא במ"ל שם מוכח דאפי' בכה"ג אסור למספי, וכן מוכח מתוספ' פסחים פ"ח ד"ה שם וכו'. וכ"כ הט"ז רסי' שע"ג בי"ד ובא"ח סי' שמ"ג. וכן נלענ"ד עוד מוכח מדברי הרמב"ם פ"ו מה' תרומות דין ד'. דאוסר לחרשת אפילו השיאה אבי' לכהן לאכול בתרומה מגזירה דחרש בחרשת. והכסף משנה תמה שהוא נגד הש"ס בגיטין נ"ה. ולענ"ד פשוט דהרמב"ם סובר דמה שהבעל מאכיל חשוב למספי בידים. וקשי' לי' סוגי' דגיטין שמע מינה קטן אוכל נבילות הוא, ונראה דס"ל נהי דבש"ס יבמות קי"ד מסיק דאסור לכ"ע למספי, מיהו לר' יאשי' דס"ל בפ"ג דערלה בירושלמי דקרא דלא יאכל חמץ בא ללמד דאסור למספי, וא"כ קשיא תרתי בדם ובחמץ למה לי, וכן לר"ש דס"ל כ"ש למכות לא שייך צריכותא דש"ס יבמות קי"ד דבשרצים אסור בכל שהוא, הא בכל איסורין אוסר בכל שהוא, ועכ"פ לדדהו הוי ב' כתובים ואפי' למספי שרי בעלמא, וע"ז פריך הכא בגיטין וליכול קטן אוכל נבילות הוא. ואיך סותם המשנה בלי מחלוקת, אבל לדינא דקיי"ל דאסור למספי בכל איסורין שפיר י"ל דהגזירה הוא משום חרש בחרשת דהוי למספי בידים כנלענ"ד נכון ופשוט. ועכ"פ מוכח דס"ל להרמב"ם כמ"ש הט"ז דאפי' במקום שאין המאכיל מוזהר מ"מ אסור למספי, וכן מוכח עוד ביבמות ע"א דקבעי לי' מהו לסוך ערל קטן בתרומה, ושם על כרחך בכהן מיירי דבישראל בלאו הכי הנאה של כילוי אסור, ואפילו הכי פשיטא לי' דאסור למספי'. וזה יש לדחות, מ"מ ראיות הנ"ל הם ברורות. אמנם טעמא בעי מנא לן באמת כן כמו שהקשה מעכ"ת נ"י. ונראה דאם הוי כתיב האזהרה על המאכיל הי' אפשר לחלק, אבל באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו האזהרה על האוכל קאי, אלא מיתורא דקרא דלא תאכלום כי שקץ הם בא לרבות דהלאו גם על הקטנים, וכן מקרא דוכל נפש לא תאכל דם גם על קטנים, וכיון דקטן לאו בר קבולי אזהרה הוא, על כרחך הכוונה על המאכיל דוגמא דכתיב בפסח כל בן נכר לא יאכל בו. ופירש הרמב"ם על המאכיל, מ"מ כיון דאזהרה על הקטן נאמר בדידי' תליא מילתא, ואפילו גדול שאינו בכלל אותו אזהרה מוזהר עליו כיון דהקטן מוזהר ומצידו כלם חייבין עכ"ד הרב הנ"ל נ"י.