כלי חמדה (לניאדו)/שמות/מח: הבדלים בין גרסאות בדף

'''יבאר שתיקון הדברים יהיה בתקן הדברים שחייבו הקלקול, ולתקן מה שנהנו מסעודת אחשורוש הוכרחו לצום שלשת ימים והוקבעו ימי פורים לימי משתה ושמחה'''.

'''מאשר''' נתבאר בסדר הקודם היות כל דבר נתקן כפי הענין שנתקלקל, וכמו שהכרחנו מענין אחשורוש בסעודה נהנה ובה לקו על ידי אסתר שעשתה סעודה להמן פעמיים כנגד שני משתאות, משתה אחשורוש ומשתה ושתי לנשים, ובסמוך אבאר עוד טעם שני לשני משתאות בע"ה, ונתיאשו מהתשועה על ידי אסתר וגם על ידי הצום ובכי יבש כחרש כל מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ועל כן מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ועל כן נקבעו לימי משתה ושמחה להעלות זכרון כל אלו הענינים מראש ועד סוף. והנה חז"ל רצו לגלות אוזן שסיבת כל אלה הצרות היתה האכילה גסה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, והוא מ"ש מנין להמן מן התורה, שבכוונה מנין לדעת רמז וסבה לצרת המן מן התורה, והוא המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת, כי עם היות הכוונה שמפלתו של המן רמוזה המן העץ, דהיינו שסופו להתלות בעץ, עם כל זה בכלל דבריהם כוונו שסבת קטרוג המן היה על שאכלו מה שלא צוה ה' מסעודתו של אותו רשע, וזהו אשר צויתי לבלתי אכול ממנו אכלת, וגם בענין אסתר מן התורה גלו הסבה השנית, והיא שהשתחוו לצלם, וכדכתיב שם כי פנה אל אלהים אחרים, באופן שהסכימו לסברת תלמידי רשב"י ולסברת רשב"י ע"ה. ובזה נבוא אל ביאור המאמר, וצריך לדקדק בו ראשונה מאחר שהתלמידים שאלו את פיו לאו אורח לומר אמרו אתם לשואלים, שאלו ידעו לא שאלו. ועוד לטעמיה דרשב"י תקשי למה אותו הדור נתחייב והראוי דורו של נבוכד נצר החטאים יענשו. ויש מהראשונים ז"ל שפירשו שקושייתינו זו כוונו אליה תלמידי רשב"י באומרם מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, שבאותו הדור דוקא, שאם מפני הצלם לא יאות החיוב שבאותו הדור אלא לדורות הראשונים שהם השתחוו לצלם, שמפני זה בחרו בשיטת עצמם לומר מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, לפי שהוא טעם מתייחס לחייב אותו הדור הנהנים, אלא שעדיין הקושיא שהקשיתי במקומה עומדת, למה לא הקשו לרשב"י קושיא זו למה אותו הדור, וכי תימא עדיפא מינה הקשו קושית וכי משוא פנים וכו', מכל מקום קשה שכשתירץ להם מה הם לא עשו אלא לפנים וכו', אז היה להם להקשות ולמה אותו הדור. לכן נ"ל שהם הקשו למה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כלייה, ר"ל לא נעלם ממנו טעם שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אכן קשיא לן למה נתחייבו כל הדור, כי של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו, ומתוך דקדוק לשון זה הבין רשב"י ע"ה כי תשובה בפיהם אלא שאינה מספקת לחיוב כל הדור, ולזה אמר להם אמרו אתם הטעם שלכם, וכוון בזה ששאל יאמרו טעמם לשני ענינים, האחד לדרך הויכוח שרצה לגלות אזנם שמלבד הקושי שיש להם על טעם זה, והוא של כל העולם אל יהרגו, הנה עוד קושי חזק ש"של שושן ניצולו", דבשלמא לפירושו מטעם שהשתחוו לצלם לפנים אך הב"ה לפנים, וזהו שחדש להם קושי חזק מחודש, והוא של שושן יהרגו ואל ינצלו כיון שהסבה היא שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והענין השני כוון לומר שהטעם שלהם הוא יסוד מה, וטעמו של רשב"י נוסף, דדא ודא גרמו ולא נחלקו אלא לדעת מי מהם שנחתם הגזר דין עליו, וזה כוון באומרו אמרו אתם וכו'. כי טעמם צריך רשב"י לצניף ותשובה ללמה אותו הדור ולא דור נבוכד נצר כמו שהקשינו, כי על ידי שנהנו מסעודתו של אותו רשע נתגלגל עליהם זכרון עון השתחוו לצלם, באופן שאף לרשב"י צריך לצניף טעם תלמידיו כדי שלא יהי קושי לדבריו למה נתחייבו אותו הדור. עלה בידינו שהשני ענינים יחד אוספו וחייבו זה הצער, ולכן הוצרכו לשני גואלים, מרדכי לענין ע"ז והוא העיקרי בגזרה זו, ולכן אזר כח לבלתי יכרע וישתחוה להמן כדי לתקן ענין השתחוו לצלם, ובזה יבואו כל הכתובים של אחר הדברים האלה וכו' דשייכי לזה הענין הכתובים בסדר פקודי עיין שם. ואסתר באה לתקן ענין נהנו מסעודתו של אותו רשע, כי לא באכילה בלבד חטאו כי אם גם בהרהור בלתי טהורים, כי יין ותירוש יקח לב, ונשים מצויות שם, לעומת זה באה אסתר על ידי המשתאות שעשתה להמן ובטוהר לבבה מבלי זימה, כי לא בקשה דבר כו', כי היא חפצה שלא תמצא חן בעיני אחשורוש, ועל זה יבואו הפסוקים של ותלקח אסתר וכו'. גם הם כתבתים בסדר פקודי עיין עליהם. ולעומת זה נכתבה תחלת המגלה להורות שהוא הוא הגורם הצער מצד שנהנו מסעודתו של אותו רשע, וממקום שנתעוררה הצרה משם צמח ציץ רפואה ופרח, ובזה נבוא אל ענין הפסוקים אם על המלך טוב יצא דבר וכו'. אשר בלי ספק נאמר לאלקים מה נוראים מעשיך, להיות ממוכן הוא המן מיעץ עצה לרעתו להסיר ושתי מגבירה ולשים אסתר תחתיה, נורא עלילה על בני אדם. וראוי לעורר ראשונה באומרו יצא דבר מלכות מלפניו. והראוי שיאמר יגזר אומר ויכתב וכו'. מאי דבר מלכות ומאי מלפניו. והיל"ל יצא דבר מלכות מפיו. והרב כמהר"ר יעקב בירב זלה"ה פירש שהמן אמר שאין ראוי לקרות את ושתי בשם מלכה אחר שמרדה במלך ובזתה את כבודו, והיינו דקאמר אם על המלך טוב יצא דבר מלכות. ר"ל הדבור הזה של הזכרת מלכות נא יצא מלפניך ולא תזכר כי אם בשם ושתי לבד כהדיוטית, והיינו דקא מסיים ולא יעבור אשר לא תבוא ושתי. לא מלכה כי כבר יצא דבר מלכות מלהזכירה בשבח זה עכ"ל ז"ל. ועל פי דבריו אלה נסיים ונאמר ומלכותה שניטלה בצאת דבר מלכות מלפניך יתן המלך לרעותה וכו'. עוד צריך לדקדק אומרו לרעותה הטובה ממנה, שלא יספיק בהיותה טובה ממנה, כי פשעה ועותה וחטאה, אך צריך שתהיה הטובה שבמין כולו ואם כן היל"ל ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה סתם, ולא יוסיף לומר ממנה כי בתוספת זה גורע, גם בזה פירשו הראשונים ז"ל שטובה ושתי לא היה ממנה, ר"ל מעצמה אך היא טובתה ומעלתה מצד יחס אביה ואבי אביה, והוא שגרם לה זדון לב. אמנם כעת לא תקח לך אשה כי אם שתהיה טובה וטוביותה יהיה ממנה מעצמה ולא מצד משפחתה וזולתה, כי עיקר השלימות הוא היות הטוב במה שהוא טוב מצד עצמו, וסימניך הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע וכו'. ועוד אומרו כי רבה היא א"מלכותו" קאי או א"פתגם", אי קאי א"פתגם" קשה דהיל"ל כי רב הוא כי פתגם לשון זכר, ואי קאי א"מלכותו" כיצד נותן טעם כי רבה היא, לשישמע בכל מלכותו, ואדרבא היות רבה היא מחייב לבלתי השמע בכל מלכותו, אם לא שנפרש כי רבה היא לשון אעפ"י, כמו כי עם קשה עורף הוא. ויאמר ונשמע פתגם המלך בכל מלכותו וכו'. אעפ"י שרבה היא ישמע כי הוא דבר ופתגם גדול שילך שמעו בכל מקום מלכותו אעפ"י שרבה היא. ועוד אחרי שהגיד הכתוב ויטב הדבר וכו' ויעש כדבר ממוכן. מעתה כל מה דכתיב וישלח ספרים וכו' מיותר, שכבר נכלל באומרו ויעש כדבר ממוכן. ועוד אומרו נגזר עליה. והראוי (לומר) אשר גזר עליה. ועוד הנערים האלה האריכו בדבריהם ואמרו יבקשו נערות בתולות וכו', וחזרו ואמרו הענין הוה בקירוב, ויפקד המלך וכו'. והיה ראוי יקצר ויאמר ויאמרו נערי המלך משרתיו יפקד המלך פקידים וכו'. והיה מקצר ועולה. גם יש שינוי שבתחלה אמר נערות בתולות בלשון רבים, ואחר כך אומרו ויקבצו את כל נערה בתולה בלשון יחיד, ואפשר שכוונו לומר מתחלה בלשון רבים שיביאו מרובות כדי שמתוכן יבחר אשר יטב לו, ואחר כך אמר ויפקד המלך וכו' ויקבצו את כל נערה. לומר שהוא (כבוד) מלכות הוא שתבוא כל אחת לבדה בלא ערבוב כאלו היא המלכה, פן היא היא שתזכה למלוך תחת ושתי, וכן לכל אחת ואחת ולא יבואו עדרים עדרים מהם, והיינו דקאמר ויקבצו את כל נערה בתולה. שיקבצו מרובות, אכן כל אחת תבוא בקרון שלה וכבודה ופקידה עמה כי זה כבוד מלכות. ועוד קשה למאי עצה זו להפקיד פקידים, וכי מי הוא האדם שתהיה לו בת שלא ישיאה למלך כמוהו, וכן התריזו חז"ל כנגד עצתם זו דסוף סוף עצת נערים הוא, ומכל מקום צריכים אנו לפי הפשט להסבירם קצת סברה, ליעץ להפקד פקידים, והיה בנקל לגלות אוזן העולם על כל מי שיש לו בת יביאה אל המלך בתופים ובמחולות. וצריך גם כן לדקדק מה טעם נאמר כאן ויקבצו וכו' אל שושן הבירה אל בית הנשים אל יד הגי וכו'. ולא נזכר כאן בית המלך, וכן כתיב בסמוך ובהקבץ נערות אבות אל שושן הבירה ולא נאמר בנערות בית המלך, לא כן באסתר המלכה נאמר ותלקח אסתר אל בית המלך אל יד הגי וכו'. ועוד אשר הגלה וכו'. כל זה הסיפור אין בו צורך לא לתוקפו של נס וזולתו מהתועלות. ויובן כפל הגליות אשר הגלה עם הגולה אשר הגלתה, אשר הגלה וכו'. ועוד מאי הדסה היא אסתר, למה סתם תחלה וקראה הדסה והוצרך לפרש היא אסתר, והיה מקצר ואומר ויהי אומן את אסתר בת דודו. ועוד מהו וישניה להבהיל תמרוקיה ומנותיה יותר מזולתה, ויובן ג"כ אומרו וישניה וכו'. מה שינוי זה ומאי לטוב בית הנשים. ועוד מה טעם סתם וחתם מרדכי הדברים וצוה על אסתר שלא תגיד משפחתיה, לא זו אף זו שהוצרך אחשורוש לקבץ בתולות שנית, והכל בעצת מרדכי שיעץ שאין האשה מתקנא אלא בירך חברתה, ואז תגלה לו משפחתה, והנה יקשה מאד מאי כל החרדה הזו, וכיצד יתן מרדכי עצה לאחשורוש הכי לגלות הענין, ולאסתר צוה שלא תגיד, והלא שני הפכים הם ולא יאותו בנושא אחד. וחז"ל תירצו כדי שלא יתקנאו הגוים בה ובעמה וישתדלו בכל עוז להשפיל ולהפיל האומה. לכן בחר הצנע לכת ולבלתי גלות מולדתה. ועוד למה חזר להודיע אשר לקח לו לבת בפסוק ובהגיע תור וכו'. וכבר הודיע זה למעלה בפסוק ויהי אומן את הסדה וכו' אשר לקח לו מרדכי לבת:  

'''הביאור''' שאדרבא כוון ר' יהודה לשלול שלא נפרש כפל הנפילות, שראוי לומר ירד מטה מטה נפילה על נפילה, ובא עד קצו ואין עוזר לו. שאם כוונת הכתוב לכך מכל מקום יקשה התחלפות לשון נפול תפול, יאמר נא תפול תפול. ז"ש בלשונו שתי נפילות אלו אלו דייקא, ר"ל מתחלפות קצת למה. או רצה בטעם אלו לשלול הפירוש שפירשתי, שהכוונה נפול שהתחלת לו נפול, יגרור ויגרום לך שתפול עוד. ועל פירוש זה מקשה דכבר נאמר זה כאשר החלות לנפול לפניו. ובההיא נפילה מספיק לענין זה, באופן ששתי נפילות אלו אלו דייקא, למה דהא מההיא נפילה דרישא דקרא נפקא, ואלו שתי נפילות למה, ומשני הכפל והשינוי כי נפול חוזר לישראל, ותפול חוזר להמן. והכוונה שאמרו לו שישראל משולים לעפר כשהם יורדים יורדים עד עפר ומיד מוכרח שיעלו. ז"ש כי נפול שנפלו ישראל והגיעו עד עפר, מורה ומכריח שתפול אתה המן, שכיון שהם נופלים ודבקה לעפר נפשם מיד יקומו. ודקדק בלשונו שאמר לעפר וכככבים, לומר שהמשל של עפר איננו תמידי אלא לפי שעה מאחר שתכף שהם יורדין לעפר עולין מיד, לזה אמר נמשלו לעפר לפי שעה, אמנם כככבים המורים על מעלתם אמר כככבים, כככבים ממש בהתמדה במעלה. ואפשר שלמד זה מלישנא דקרא, הרבה ארבה את זרעך כככבי השמים. שיהיו בשני מיני הריבוי, האחד הכמות והשני האיכות. וזהו כפל הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים. ככוכבי לענין הרבוי והשמים בענין התמימות והמעלה. וכן גבי יצחק נאמר והרבתי את זרעך ככוכבי השמים. ובענין העפר נאמר והיה זרעך כעפר. שלא נאמר והרבתי זרעך כעפר. כי לא דבר הכתוב ברבוי אלא בשפלות בזמן שיהיו כעפר לדוש, שאז ירים ה' קרנם, וזהו והיה זרעך כעפר. דלא כתיב והיה זרעך כעפר, אבל אמר שאחר שהגיעו והיה זרעך עד עפר, אז ופרצת ימה וקדמה, יעלו מעלה. וכן תמצא שיעקב אבינו ראה בית המקדש וקראו בית, הוא הבית האחרון אשר גדול יהיה כבודו, לא כן אברהם שקראו הר, ויצחק קראו שדה. והטעם הוא כי בהגיע ישראל עד עפר כאשר הראהו והיה זרעך כעפר, אז קראו בית אלקים ולא הר כאברהם, דכתיב בהר ה' יראה. ולא קראו שדה כיצחק, לשוח בשדה. אלא אין זה כי אם בית אלקים, שיבנה מהרה משוכלל בכבוד גדול. ודקדק ר' יהודה בלשונו, עולים עד לרקיע. לכוון על מ"ש הפסוק ככוכבי השמים. שהרוממות ועליה נרמז בתיבת השמים, לכך גם הוא אמר עולין לרקיע. ואמר לרקיע ולא אמר עד הרקיע כמ"ש עד עפר, לומר כי הירידה יש לה גבול ושיעור עד עפר, אמנם העליה גדול מעל שמים חסדו ית', והיינו לרקיע ולא אמר עד הרקיע. נמצא טעם כפל נפול תפול, שנפול ישראל מחייב שתפול אתה המן, כי בהבטל הסבה שחטאו בעפרות חומרם בהגיעם עד עפר, מוכרח שיעלו לרקיע אשר שם נפשם המתעצמת ומשתלמת, ואין זר שיהיה זה רמוז בתיבת יורדים עד עפר, ובתיבת לרקיע שירידתם מצד העפר והדבקם לחומר ועניניו, ולכן יגיעו עד עפר ואחר כך בהתעצמות הנפש על ידי היסורין יעלו לרקיע, ובזאת ההצעה נבין ענין המצוה שנצטוינו בימים האלה לשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כי השכל מחייב מנה אחת תספיק לרעהו אשר כמוהו עשיר, אמנם לעני א' הלואי יספיקו לו מתנות, ולא שחייב מנות שתים לרעהו ושתי מתנות לשני אביונים. ואומר כי להיות הקלקול על ידי סעודה, שנהנו מסעודתו של אותו רשע, שלזה הוכרחה אסתר לעשות סעודה לאחשורוש והמן כדפרשית, והכל כדי לצער את ישראל, ובזה נבין סבת הענין הזה, שלא תתעכב השאלה של אסתר תנתן לי נפשי וכו' עד המשתה שני, והטעם הוא שאילו במשתה ראשון עדיין היו ישראל שמחים וטובי לב בטוחים באסתר, באומרם לא תצא אסתר מתוך המשתה של אחשורוש והמן כי אם מרוצה ומפוייסת עם המן שיבטל הגזרה רעה של ישראל בחלות פניהם, אכן בצאתה מן המשתה בלי תיקון המעוות, ואדרבא יצאו מוסכמים לעשות משתה פעם שנית, אז נתיאשו ישראל לגמרי מאסתר מהיות ישועה על ידה ותלו עיניהם למרום, ואל כל זה כוונה אסתר להשיב את ישראל בתשובה שלימה, כדי שיזכו לישועה. ובזה מובן טעם מנות שתים לרעהו, דהיינו רמז לאחשורוש הריע של אסתר שתי משתאות כמין שתי מנות כדי לפייסו על ישראל, ועל ידי משתאות אלו נעשית תשועת ישראל, לכך נתחייבו במשלוח מנות איש לרעהו לזכרון הנס, שעל ידי שתי משתאות נעשית הישועה. אמנם מתנות לאביונים רמז לשתי מתנות שניתנו לשני אביונים, מרדכי ואסתר שאביונים היו באותה שעה על ענין ישראל, והשתי מתנות הם ישראל, מתנה אחת ובית המן, מתנה שנית ישראל למרדכי בתת לו טבעתו אשר העביר מהמן כדי שיכתוב כטוב בעיניו, וכן בסמוך הוא אומר ואתם כתבו על היהודים וכו' ובית המן לאסתר. דכתיב ביום ההוא נתן המלך אחשורשו לאסתר המלכה את בית המן. ולרמוז אל זה באו מתנות לאביונים, שתי מתנות לשני אביונים. וזה הענין רומזת סעודת פורים והשכרות עד שלא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי. והטעם בזה לפי שרוב העולם היו טועים כשראו מרדכי רוכב והמן כרוז לפניו, חשבו שהמן הוא הרוכב כי לא עלה בדעתם בהפך, והראיה בת המן שהשליכה גרף של רעי על אביה בחשבה שהוא מרדכי, כי לא יעלה בדעת בהפך, וכמו שבא במדרש בפסוק אבל וחפוי ראש, לכך נצטוינו לשכרות עד דלא ידע וכו'. כדי שיזכור נס זה, יעלה בידינו היות תיקון כל דבר בו בדרך שנתקלקל בו ובדוגמתא יתוקן כאשר כתבנו. ובזה נבוא אל ביאור קצת הפסוקים שבפרשה, ועשית מעיל וכו'. אשר חז"ל פירשו היות המעיל מכפר על לשון הרע, כי יבוא דבר שבקול הפעמון ויכפר על דבר שבקול הוא לשון הרע ע"כ. והוא מכוון שהזוג בתוכו ענבל, והענבל דומה ללשון שבתוך הפה. וראוי לדקדק מה טעם והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב כפי תחרא יהיה לו לא יקרע. כי לא יש עניות במקום עשירות, דאין צבור עני, ואם יקרע יחליפו לו במעיל חדש. ועוד ועשית על שוליו רמוני תכלת. ולמה לא יהיה למעלה אצל פי ראשו נכון ומכוון כנגד הלשון. והחכם השלם החסיד כמהר"ר אלעזר בן יוחאי ז"ל פירש זה בפסוק לא רגל על לשונו. שהקשה דהיל"ל לא רכל על לשונו לשון רכילות, אבל אמר כי הכתוב מגיד שהחוטא בלשונו, הנה לשונו תהלך בארץ על דרך שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. והיינו כתוב לא רגל על לשונו. לשון רגל ממש שלא גרם להיות רגלו דש על לשונו, דהיינו שלא דבר לשון הרע, ולזה צוה ה' שיושמו הפעמונים למטה בשוליו, כי שם המקום מיוחד ללשון הרע מתהלך ארצה, כל זה להחכם הנזכר. ועוד קשה למה אמר שהפעמונים בתוך הרמונים ולא הרמונים בתוך הפעמונים, כי כל דבר כדוריי בסבוב לא תוכל לעיין בו מה בתוכו כיון שחוזרים חלילה. ועוד יתור פעמון זהב ורמון וכו'. הכל מיותר, ולא עוד אלא שכעת הקדים הפעמון וכפי הסדר שהניח הוא ואמר ועשית על שוליו רמוני תכלת ופעמוני זהב וכו'. היה ראוי שיאמר רמון ופעמון רמון ופעמון:  

{{מרכז|<big>'''תם.'''</big>}}