משיב דבר/א/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

לחרב וכוי' נעהט"ת ספר משנה ברורה הנה בעיקר הדין שהחליט כתר"ה דכל שאינו יוצא בציצית מחמת פסול הטלית היינו שאין בו כשיעור ה"ז עובר בשבת משום הוצאת משא ברה"ר זהו כמעט נגד כל הראשונים ואחרונים כאשר יבואר הן רש"י כשבת (ד' קלט) פי' בהדיא דדוקא תכלת חשיב שהוא יקר המציאות כידוע וע"ז חייב אם הוציא היכא דליכא מצות ציצית אבל על לבן אינו חייב דלא חשיבא והתוס' בשם ר"ח פי' גם בלבן אבל דוקא באופן ועשה ג' ציצית כשרים ודעתו ליתן רביעית הא בלא זה ודאי לבן לא תשיב. ועיקר מה שהכריחם להתום' לפרש כן תלוי בסוגיא דמנתות (ד' לז ע"ב) רבינא אמד הא דר"ה איכא בינייהו דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה תייב תטאת ורש"י פירש וט"ע אית להו דר"ה משום דרש"י לטעמי' אזיל דר"ה קאמר לענין תכלת דוקא ומשרה לא מל רש"י לפרש דפליגי בדרה אבל בהלכות גדולות מבואר והפירוש בגמ' דפליגי בדר"ה ורב הונא קאי דלא כר' ישמעאל וכן הוא בשאילתות (פ' שלח) וא"כ מבואר לדידהו דרב הונא מיירי כשעשה ג' ציצית שלמים וכן נמי פי' התוס' משום דדעתו להשלים ובאמת הכי מדויק לשון המאמר היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה ואי נימא דמיירי בציצית פסולים הכי מיבעי ליה למימר היוצא בציצית שאינן עשוין כהלכתן והוי ידעינן דקאי על הטלית שיש בו ציצית כאלה וכלשון המשנה דשבת ולא במחט הנקובה היינו בגד שיש בו מחט ומדקאמר ר"ה היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה ע"כ מיירי שהציצית באמת כשרים רק הטלת אינה כהלכתה היינו שחסר אחת והאיסור משום דדעתו להשלים אבל באין דעתו להשלים ליכא איסורא גבי תוטי לבן משום דלא תשיבי ובטלי לגבי הטלית, והכי התליט רבינו הגר"א שם (בסי' יג סק"א) והפ"מ עצמו בסק"ג הן אמת שמלשון המחבר (בסי' י ס"ז) גבי חציו סתום וחציו פיצוח מטילין לתומרא ואין יוצאין בו בשבת דנראה לכאורה היכי שאין הטלית כהלכתה אסור לצאת בו בשבת אולם באמת נדחק בזה הפמ"ג (בס"ק יא) משום דספק הוא ותשיב יותר ואם שזה באמת לא נראה ודחוק הוא ובאמת משרה נשאר הגרע"א (בסי' יג) בצ"ע אבל אין אחד מגדולי האחרונים שיחליטו דאפילו תוטי לבן תשיבי אפילו אין דעחו להשלים ואף דמהפ"מ (בפי' יא סק"ב) ישמש"כ ושם משמע וכו' לא נראה הכי בכ"ז הדברים מאירים להלכה כרבותינו הראשונים דס"ל דציצית לבן בטלי ולא תשיבי אם אין בדעתו להשלים הן אמת שבגדולי הראשונים היו איזה מחמירים שלא לצאת בשום טלית בשבת וא"כ ש"ל דגם לבן תשיבי ולא בטלי אבל כבר דחה הרא"ש בתשובותיו בכלל שני (סי' טו) שחומרא שאין בה טעם היא ואים שדחה מפני עעם אחר ג"פ משום דתכלת אינו מעכב הלבן והשני חוטין יתירין לפי דעתו דל שעושין לזכר תכלת אין בהם איסור הוצאה אבל אין בדברים אלו טעם כעיקר אם לא שנבוא לטעם השני דאף לפי דעתם דהראשוטם משום שאינה מצויצת כהלכתה אפ"ה מותר לצאת בשבת משום דחוטי לבן לא תשיבי ובטלי אם אין דעתו להשלים כאמור ועיין בד"ת סק"ת על הרא"ש בהל מצית שמביא שם באריכות וגם הובא בב"י ובאמת אם לא נחלט זה הפסק- ודאי יותר טוב שלא לצאת בשבת בשום טלית שלא נמלט ממחלוקת הראשונים ומכ"ש בארבע כנפות של פשתן כידוע ואע"ג שאנו יוצאין ידי מצות מצית וגם מברכין עליהן אין דומה איסור שבת דחמיר טובא לאיסור ברכה לבטלה תדע דבשבת (דף קלו) מקשה הגמ' מימהל היכי מהלינן וקאמר לאב"א מלין אותו ממה נפשך וכו' ילא מקשה המ' האיך מברכין דהוי ספק ברכה לבטלה ועל זה לא שייך התירוץ דראב"א אלא אינו דומה זל"ז כלל והדברים עתיקין ומבוארים במקים אחר בחיבורי הע"ש (שאילתא קסז שילהי אות יז בס"ד) ועיין בתשובות שבות יעקב דלק מברכים על טלית של פשתן לפי ששלשה עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהב"י נשען עליהם בכל הוראותיו סברי הכי אבל לענין שבת הה להיות אסיר משום תשש איסור סקילה אלא אנו נישאין טלתים משום דאנן קיי"ל אם כפירש"י דדוקא תכלת תשיבי אם כפי' התוס' משום דדעתו להשלים תשיבי אבל אנו שאין דעתנו להשלים לא תשיבי ובעלי והמחבר בשרע (ם י ס"ז) שהבאנו לעיל שמספק אדן יוצאין בו בשבת נוכל לדחוק וליישב דמיירי באופן דמכוון ובדעתו להסירם מזה הטלית ועיקר הרבותא אשמיעינן דלא נימא כיון דמספק מחויב הטלת בציצית ממילא רשאי לצאת בו וכמו שהקשה ע"ז הגרע"א (בסי' י) קמ"ל דמ"מ אסיר לצאת בו בשבת אבל לעמן מכבות לא מיירי ומיידי דוקא בדעתו להסירן ותשיב עליו בודאי משא"כ סיצס למת לבן ואין בדעתו להסירם קיי"ל דלה תשיבי ובטלי גס מה שכתב מע"כ על הדין דהט"ז באס נפסקו כל הד' ציצית ולא נשאר בהם כדי עניבה מותר לצאת בהס בשבת משום דבטליס לגבי הבגד וכתב מע"כ דאם נשארו איזה חוטים כשרים דעתו עליהם ומשיבי ולא בטלי והביא הכי בשם הנר"ז מדיוק לשון הרמב"ם אין הדברים נראים ומעולם לא כיון הרמב"ם לזה במה שכתב ודל מפני שאותן החוטין חשובין אצלו וכן על החוטין היחידים שנשארו בציצית הפסילים אלא כוונתו על החוטין שבציצית הכשרים דהרמב"ם העתיק לשין הגמ' היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה ומדהעתיק בטלית ולא קאמר היוצא במצית שאין עשויס כהלכתן מיידי דהציטת עשוק כהלכתן, 'רק עיקר הגריעותא בהטלית שאין לו רק ג' כנפות ויפרש כפירוש בה"ג והשאילתות שהבאנו לעיל, והר ציצית עשאךכהלכתן ודעתו להשלים ומשרה קאמר הרמב"ם דהחוטין חשובין הן אצלו ואין לנו לדחוק בדברי הרמיש"ס ולאמר דהלכה זו יהיה נגד רש"י ור"ח בתוס' שאין תייב על חוטי לבן אלא באופן שהס כשרים ודעתו להשלים עליהם אבל אם הם פסילים אפילו יש בהם אחה חוטין טובים מסתמא יתלוש את כולה ולא יטריח עצמו להתיר הקישורים אם לא שדעתו באמת לעשות כן או שאין לו להשיג ציצית כשרים אחרים וזה ברור המשך לענין חנ"ל על דבר אשר רמז לי מע"כ לעיין בהמשבצות עתה הנני רואה במ"ז אכן לא ידעתי שום קושיא ורומיא בפירש"י ממנחות דהא דמסיק רש"י במנחות דלר"י דסובר ארבע צירות אינן מעכבין מיירי ר"ה בעשה בפיסול אין הכונה דהחיוב הוא משום דעשה בפיסול אף בלא תכלת רק דהתס נמי עיקר החיוב משום התכלת דאית בו ותכלת תשיבי ולא בטלי רק דלא נחית לפרש בהדיא משום דסמיך אהא דכתב בשבת שם (דף קלטת אלא כדי ליישב הקושיא ממימרא דאמודאי מוכרת רש"י לפרש החילוק דטליח משאר בגדים אבל במנחות לא נחית רש"י לכל זה והכי מבואר בר"ן שס דלפירש"י אין חשיבות בציצית אלא בתכלת וחולק עס הרמב"ם עיין שס ודעת הרמב"ם מכוון עם שיטת התוס' בשס ר"ח וע"ז כוון הט"ז (בסי' י"ג) בלי פלפול וכונית עקלקלות ולשון קירמב"ם ממש הוא לשון המחבר (בסי' ש"א) והא דמדייק מע"כ בלשון הרמב"ם דלשון תוטין מראה על חוטין יחידים אין שוס דקדוק למאן דבקי בלשון הרמב"ם ובאמת זהו דעת הגר"א והגרע"א ודה"ח ות"א העתיקו לשון המחבר וכשם שמבואר לשון השבע כן הוא דעתס דל ואין להאריך בזה עוד אבן ממ"כ החכים ליישב דעת הפמ"ג לחלק בין אם יש עצה לעשות בהכשר דבזה חייב אף באין דעתו להסלים משא"כ בחוטי לבן לחוד למ"ד דהתכלת מעכב אין להכשיר בשום אופן או בתוטי פשתן למ"ד דפסולים לגמרי אי אפשר להכשיר והנה דברי מעכת"ר נ"י- עובים ונכוחים ליישב דעת הפמ"ג אבל שומע אין לו מדעת הראשונים דל שהרי הרמב"ן דל הקשה על המאור דאי רמא דציצית תשיבי משום שעשוין לשם מצוה א"כ תייבין על זה בשבת. ולא יישב כסברת מעכ"ה דאחר שאין לנו תכלת בטל חשיבות הלבן לגמרי לדעת המאור אלא פשיטא בועת הראשונים דאין החשיבות הוא משום שאפשר להכשיר אלא משום שדעתו להכשה כהתום' והרמב"ם או מפני שהוא מכוון בלבישתן לשם מצוה אע"ג שבאמת אין בהם מצוה לדעת הפוסקים דהטעם דתשיבי משום שעשוין לשם מלוה ולדעה זו באמת מהראוי שלא ללבוש עלית וארבע כנפות בשבת ברה"ר כלל ונלענ"ל זהו עיקר הטעם של מהר"ם שלא היה יוצא בארבע כנפות בשבת אע"ג דמשמע שהיה אומר שירא שמא יפסקו החוטין לדעתי הדלה לא רצה להגיד להם עיקר הטעם שהיה בדעתו שחושש להפוסקים דתכלת מעכב את הלבן דא"כ היו מקשים אותו היאך הוא מברך בחול לכך היה מדתה השואלים בטעם זה (ודרך הראשונים לדחות בכאלה) אבל האמת אי אפשר לחשוב שהיה מחזיק זה הטעם כעיקר דהיה חושש שמא יפסוק דלמאי נחוש אנן יותר מאמוראי קמאי דמר בריה דרבינא היה נושא אפילו טלית בשבת ולא חשש לזה כדאיתא במנחות (דף לז:) אלא העיקר דהיה חושש לעיקר הדין ואע"ג שה ה מברך עליו בחול ומשום הא לא איריא דכבר כתבתי לעיל שאין בזה קושיא והבאתי סוייא מפורשת בשבת (דף קלו) למקשה הגמ' מימהל היפי וכר ומיישב ראב"א דמהלינן מספק ממר'פ ולא יישב בזה היאך מברכינן מנפק איך שהיא לדעתי האמת הוא הטעם בדעת מהד'ם דל ובאמת גם אנן אם נחוש לפירוש הרמב"ן והכלבו בפי' ציצית חשיב ולא בטלי משום שעשוין לשם מצוה טוב יותר שלא ללבוש ציצית ברה"ר בשבת ומכ"ש חוטי פשתן אלא אנן קיי"ל או כפירש"י דחשיבי משום תכלת או כפי' התוס' והרמב"ם דכל שדעתו להשלים אבל שיטה אחרת היינו מפני שאפשר להכשיר הוא המצאה מחודשת ושלא מדעת הראשונים ומה שהביא מעכ"ה ממ"ש הרא"ש בהל' ציצית כפירש"י דכ"ע אית להו דרב הונא ברור דמפרש כפירש"י דמיירי בתכלת ומשרה כתב בתשובה דשני חוטי לבן היתרים לפ"ד ז"ל אין בהם אישור הוצאה אע"ג שאפשר לעשות מהם מצוה אלא מאחר שאין בלבן לחוד חשיבות אין בהם איסור משא בשבת יותר מכסכוסי הטלית ומה מועיל שתלאן לשם ציצית אחר שא"א לעשות ציצית כהלכתן והרי הזמנה זו לא פעל מאומה בזה"ז ומעולם לא עלה גם מל דעת הרמב"ן והכלבו במ"ש עשוין לשוס מצוה היינו התליה אלא במה שהאדם סבור שעושה בהם מלוה וחשיבי עליו אבל אנן לא פסקינן כוותייהו בזה רק כרש"י ותים' בשם ר"ח והרמב"ם כמו שביארנו לעיל ועיקר הדקדוק בשרע (סי' י' ס"ז) שהבאנו לעיל אשר ע"ז בנה מעכ"ה היכוד לדינו הנני אומר עוד הפעם שהאמת הברור לדעתי שהוא העתיק לשון מהרי"ק המובא בב"י ומהרי"ק יכול להיות שם"ל כשיטת הרמב"ן והכלבו דחשיבי משום שמכוין בהם לשם מצוה ולהכי פסק דאם תפור עד החצי והחיוב ציצית הוא משום הפק חייבין עליו בשבת משום שדעתו לצאת בהטלית משום מצוה או הנכון כמו שבארנו לעיל דלא בא בזה הדין רק ללמדנו דאין במצוה מהמת ספק שום היתר לענין משא בשבת ובאופן דיש חיוב משא על הטלת בשבת היינו לרש"י בשעה שיש בו תכלת ולהרמב"ם ור"ח בשעה שדעתו להסירם וזה ברור ואין להוציא דעת השרע'מהמפורש במקומו בהל' שבה (סי' ש"א) נפתלי צבי יהודא ברלין