כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/נח: הבדלים בין גרסאות בדף

הביאור כי יש לפרש בין ע"ז ולכפירה בעיקר, שע"ז הוא ממין טעות הוא דור אנוש שטעו שרש על כל גוים ה' ואין כבודו להשגיח בשפלים, ולזה בחרו להם אמצעי בינם ובין האלוה ית', כי זו היא עיקר עבודה זרה של הראשונים, אלא שאחר כך נשתבשו האחרונים ואמרו שהע"ז הם הצלם ודמות של אבן או עץ הוא האלוה חלילה. אמנם כפירה בעיקר היא כפירת מציאות ה' כדעת הכופרים האומרים העולם קדמון והעולם כמנהגו נוהג והיא יותר חמורה, והטעם שהבעל גאוה יחשב כאלו עובד ע"ז משום דכיון שהוא בשר ודם ויש לו גאוה עאכ"ו שמיחס לו ית' גאוה וגאות לבש, ומזה הצד מחייב בדעתו שראוי להיות לו ית' אמצעי בין הנבראים ובינו ית' והבורא כי אין כבודו להשגיח בשפלים בעצמו ובכבודו, נמצא שהגאוה שלו גורמת לומר לאל סור ממנו מעולם השפל ולשום אמצעי בינו ובין הנבראים, וזהו עיקר הע"ז של הראשונים כדפרשית. זו היא סברת רשב"י שאמר כאלו עובד ע"ז, והיינו הראיה דלא תביא תועבה כו' שהוא הצלם. אמנם רבי יוחנן דידיה סבר שהגאוה גורמת עבירה יותר חמורה מע"ז, והיא כופר בעיקר וכדפרשית. והפסוק נותן טעם ויחס לזה ורם לבבך ושכחת את ה׳, שמסיבת הגאוה ורום לבבו משכיח מוראו ית', וזה נחשב כאלו כופר בעיקר מציאות אלוה. ורבי אחא סבר דכיון שיש לו גאוה ושוכח מציאותו ית' כמו שהוכיח ת"ק, הנה אין מעצור לרוחו רוח כסיל וכל אשר יחפוץ יעשה ככל התועבות של ערוה כיון שאינו חס על כבוד קונו ואינו ירא וחרד בגובה לבו בל ידרוש אין פחד אלהים לנגד עיניו. ועולא מחמיר יותר מכולם ומגזים בענין הגאוה, כי לכולהו אמוראי הקודמים אליו מדת הגאוה מדה פחותה היא בעיני בעליה, אלא שהאדם הזה מנוצח מיצרו הרע המחייבו בעצותיו הרעות לעשות ולהתנהג בה כדרכו בכל שאר העבירות, אמנם עולא אמר כי יהיה שיעור הגודל לבב של הגאה שיראה לאדם פני ההראות כאלו הגאוה אין למעלה מידה טובה ממנה, הא כיצד יאמר לו שהגאוה גורמת פרישות משאר בני אדם הרעים, וגורמת שיפחדו ממנו בני אדם וכיוצא בטענות ותואנות שיש ליצר הרע שבהם מאנה את האדם ולפתותו, לז״א כאלו בנה במה, רוצה לומר הגיע גודל רשעות הגאוה להראות בעיני האדם כאלו בנה במה לגבוה, שכמו שהבמה לשם שמים מצוה הבאה בקצת עבירה היא, ככה הגאוה מצוה גדולה בעיניו בקצת עבירה היא, עד הנה יגיע גודל שיעור רשע הגאוה שעם היותה כוללת כל מיני העבירות כנזכר, תראה בעיניו כאלו היא עבודת ה' בקרבנות ואין בה אלא שמץ איסור במה, ודקדקו זה מפסוק כי במה נחשב הוא, כי דקדקו בו שני דקדוקים, האחד יתור בי"ת במה, כי היל"ל מה נחשב הוא, לעומת זה אמרו אל תקרי במה אלא במה. עוד דקדקו דקדוק שני והוא יתור תיבת הוא די שיאמר כי במה נחשב. ועוד דקדקו דכיון דכתב במה נחשב הוא, היה ראוי להקדימו ולכתוב במה הוא נחשב, אמנם מדסמיך תיבת במה לתיבת נחשב, ומיתור תיבת הוא הכריח ללשון במה מהבמות נחשב הוא, ובזה מובן גם כן יתור הבי"ת. הכלל העולה היות הגאוה שאור לכל מיני גופי עבירות כדפרשית, באופן שצריך האדם להתרחק ממנה עד הקצה אחרון ולא במצוע. וכמו שאמרו הראשונים ז"ל בפי' המשנה, מאד מאד הוי שפל רוח. שטעם הכפל מאד מאד להורות על תכלית השפלות אל הקצה האחרון, וכן אפשר שאמרו מאד מאד הוי שפל רוח, הא' על הגוף שלא ילך בקומה זקופה בגאוה ובוז, והמאד השני להורות שהעיקר הוא שהרוח שלו יהיה שפל והוא העיקר כמו שאמר טוב שפל רוח וכו'. וכן ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וכו' זבחי אלהים רוח נשברה, שהכל תלוי בשפלות הרוח כאמור, וגם כן שפלות והכנעה לכוף כאגמון ראשו כדי לעורר שפלות הרוח, ועל השני הענינים אמר מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה, ובמה יתגאה אחר שתקותו רמה, ואמרו חכמי המחקר איך יתגאה מי שיצא דרך השתן פעמים, באופן שהענוה היא עטרת תפארת ליראת ה', על דרך מה שאחז"ל עקב ענוה יראת ה'. ועל זה נשתבח משה באומרו והאיש משה ענו מאד מכל האדם וכו'. אשר אומרו והאיש מיותר די שיאמר ומשה עניו מאד, אך כמו שאמר שהענוה צריכה להיות כוללת שני ענינים, האחד הגוף בכפיפת ראש וקומה והשני הרוח שפלה, ועל זה מורה תיבת והאיש על שפלות הגוף, ותיבת משה הוא על שם העצם היא הנפש שהוא כלול בשפלות וזכה בהיותו שח ושפל לרום אנשים.