כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/סד: הבדלים בין גרסאות בדף

'''הביאור''' מסכים להקדמתינו שרצה הוא יתברך להודיע לישראל כי גרים הם בארץ הלזו ואריסים, כדי שלא ישתקעו בה ובעניניה ונטיעותיה רק דרך עראי, והוא מ"ש כי תבואו אל הארץ כדי שתדעו שתמיד אני נותן לכם ואינה נתונה לחלוטין אלא דרך אריסות והיינו דקאמר "אשר אני נותן" בלשון הוה, ולזה צריך שתשבות הארץ לשם ה' בעליה, כי באמצעות זה תדעו שהוא נותן אותה לכם מדי שנה בשנה זולת שנת השמיטה שלא ניתנה לכם, והוא התעררות לבלתי השתקע בארץ כי אם לגור בה. עוד כיוון באומרו אשר אני נותן לכם. לשלול שלא נחשוב טעם שביתת השביעית שהוא כמנהג האריסים להניח שנה זאת בור כדי שינוח או לזרוע מין קל ובלתי מכחיש הקרקע, ובא הפסוק לומר שאין זו הכוונה חלילה כי לא קצרה יד ה' להשפיע טובו בארץ להוסיף תבואתה בשנה אחרונה, כי הכל תלוי בדרישתו יתברך אליה לטוב, והעד לזה והוא פלאי שבשנה הששית אשר הנחלה נחלאה ונלאה - כוננה הוא יתברך להוציא יותר משיעור השנים אשר עברו תבואה לשלש השנים, זהו פלא. וז"ש כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם. כי מאחר שאני נותן לכם בעין יפה נותן, ואפילו תזרע כמה וכמה שנים כפולים, תוסיף בשנה אחרונה תת כחה בשנה הראשונה ויותר, אכן אם תשבות ושבתה הארץ תכלית השביתה תהיה לה' ולשמו לא לתועלת מנוחת הארץ מרגזה ומעצבה כי אם לשם ה', והראיה כי שש שנים תזרע וכו' זו אחר זו, ואלו המצוה הזו היתה כחס על הארץ, כחס על הכרם, לא היה ראוי לאחר עד שבע, כי ב' זרע ושנה אחת בור קרקע, אבל מכיון שאתה רואה שש שנים וכו' ושש שנים תזמור, ועכ"ז שזרעת הששה רצופות וזמרת כמו כן ששה רצופות, מבטיחך אני שתאסוף תבואתה הנהוגה בשנה הראשונה, ככחה אז כחה עתה, והיינו דקאמר תבואתה הידועה מינה תידע שאם צויתיך בשמיטה הוא לה' ולשמו הקדוש תדרוש לא לתועלת תיקון הארץ. עוד אפשר רמז באומרו תבואתה - שחוזר אל תיבת הארץ כי כן מורה הלשון שאומר בלשון נקבה, שאם חוזר אל שדך היל"ל תבואתו בלשון זכר כי שדה לשון זכר הוא כמ"ש בת"כ פ' י"א מפסוק והיה השדה בצאתו ביובל. מגיד שהשדה קרוי לשון זכר בלשון הקדש עכ"ל. וכן אם חוזר אל כרמך ואם חוזר אל שדה וכרם היל"ל תבואתו, אכן כוון לחזור אל ושבתה הארץ הנז"ל בתחלת הפרשה, וכמו שכתב הראב"ע. והטעם נלע"ד להמשיך הכוונה שבמצוה זו שהיא שידע האדם שהארץ היא אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' כי שש שנים וכו', וכשתאסוף התבואה לא תתגאה לומר חטי וייני אשר אספתי מנחלתי אלא תאסוף "תבואתה" של הארץ הנזכרת אשר אני נותן וכו', ותהיה שפל בירך ועניו וירא ה' כאלו משלחן גבוה קא זכית, והתבואה תבואתה של הארץ הנזכרת היא, ובהצעה זו וכוונה זו אבין דקדוק דק מאד, הלא הוא דבפסוק שש שנים תזרע שדך הזכיר תחלה הזריעה ואחר כך שדך וכן תזמור ואחר כך הזכיר כרמך, ובפסוק השני הפך השיטה ואמר שדך לא תזרע ולא כתב לא תזרע שדך ולא תזמור כרמך, או בפסוק הראשון שש שנים שדך תזרע ושש שנים כרמך תזמור. אבל כיוון לומר כי בשש שנים אשר אתה זורע תמיד מורה על היותך מורשה ורשאי כבשלך שאין מעכב על ידך, שש שנים תזרע זה מורה היות שדך ונחלתך, וכן ושש שנים תזמור זה מורה היות כרמך ושלך, אמנם בשנה השביעית תשמטנה ונטשתה ושנת שבתון יהיה לארץ וכו'. להוציא מלבך שהארץ שלי ואתה גר בה ואריס, ז"ש שדך לא תזרע ר"ל בתחלת המחשבה הוא שהשדה שדך והכרם כרמך כנזכר בפסוק שש שנים תזרע שדך וכו' כי כך עלה בדעתך בשש השנים כיון שהיית זורעה תמיד וזומרה, אכן כעת בשנה השביעית שאתה שובת - תבטל סברה זו בהכרח השביתה שלא תזרענה - זה יורה היות לה אדון והוא הגוזר עליך להיותך יושב ובטל בכל מעשה ידיך, ז"ש שדך ר"ל אם יעלה על דעתך שהוא שדך הנה קול ושוברו עמו, שלא תזרע - שזה סותר היות שדך, וכך אם עלה על דעתך היות כרמך - תסתור סברא זו ד"לא תזמור" שזה מורה שאינו כרמך, ולכן לא כתיב "לא תזרע שדך" שאחר שלא תזרע כבר בטלה סברא זו היות שדך, וכן גבי כרמך כיון שלא תזמור, ולכן הזכיר שדך קודם לא תזרע, וכרמך קודם לא תזמור, והוא דקדוק נכון, מלבד שיש הכרח בענין מיתור "שדך וכרמך" שבפסוק, כי די שיאמר שש שנים תזרע ושש שנים תזמור, "שדך וכרמך" למה לי כי נודע הוא שהשדה נזרע והכרם נזמר, וכן בפסוק שני די שיאמר שבת לה' לא תזרע ולא תזמור. אלא ודאי לדרשה אתא כדפרשית והענין חריף. ודע שזה היתור הוא קושי בפסוק, ע"ד שנ"ל שהכריח לחז"ל שדרשו בו בספרא ללמד שאין השמינית נוהגת עד שכבשו וחלקו. וז"ל חלקו למשפחות ולא חילקו לבית אבות, ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהיו חייבים בשמיטה, ת"ל שדך. שיהא כל א' ואחד מכיר שדהו. כרמך שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו עכ"ל. ואמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וכו'. אמר שיש שני תועלות בשביתה זו, הא' להודיע כי לה' הארץ ככל האמור, וזה נלמד מהמניעה לזרוע ולזמור. והתועלת השני לנחם לב האומללים המתרעמים לאמר מה פשעינו מה חטאתינו אשר חסרנו כל ואין לנו נחלת שדה וכרם, כי על ידי השמיטה ילכו בחיל משדה אל שדה ומכרם אל כרם, ומגנה אל גנה להסתפח בנחלת ה' אביהם, וזה נלמד מאיסור אסיפת הספיח ביד רמה כאלו הוא שלו אלא יאסוף הוא והעני בשוה. ז"ש שבת שבתון יהיה לארץ. ר"ל שני ענינים ובשתי שביתות, האחד שבת לה' כי שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור זהו שבת לה' להורות שלו הארץ. ולזה פסיק הפסוק, ולעומת הכוונה השנית והיא שבתון, התחיל פסוק אחר ואמר את ספיח קצירך לא תקצור. ר"ל אף על פי שמותר לך לקצור כאחד מהעניים עכ"ז אסור לך לקצור אותו ביד רמה כאלו הוא קצירך מיוחד, וכן ענבי נזירך ר"ל שנזרת והפרשת שאר בני אדם ממנו, לא תבצור אבל תבצור ותקצור כזוכה מההפקר ומשולחן גבוה כשאר העניים, ז"ש קצירך לא תקבור וענבי נזירך לא תבצור. כי בזה שנת שבתון יהיה לארץ, רוצה לומר ליושבי הארץ ולעניים השפלים בארץ אשר שמו לארץ גיום ואמרו לנפשם שחי ונעבורה, ז"ש שבתון יהיה לארץ, שהוציא יושבי הארץ בלשון לארץ ואמר שבתון ולא אמר שבת על ענין ישראל והעניים ותועלתם ונחת רוחם, להורות שזהו יותר גדול בעיני ה' יותר משבת לה' כי זה שבת וזה שבתון שהוא כפלים, ונוכל ללמוד זה ממה שאחז"ל שצער האיש בפרנסה כפלים בצער האשה בבנים, דגבי אשה כתיב בעצב תלדי בנים. וגבי איש כתיב בעצבון תאכלנה. דרשו בעצבון שהוא גדול יותר מעצב, דכוותה הכא נמי שבתון גדול משבת, שהב"ה מחבב כבוד הבריות ותועלתן יוחר מכבודו כאמור. ואמר והיתה שבת הארץ. כלומר שמה שיעלה בשבת הארץ היא שנת השמיטה ישלח ה' ברכתו שיספיק לאכילה ושתיה עד שעת הביעור. ז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה שיספיק. עוד רמז שהקדושה ושבת הארץ יהיה לכם לבדיכם לאכלה וליהנות ממנו, ולזה אמר בלשון רבים שהזכיר רבים בהנאה רוחנית של שבת הארץ, אמנם על אכילה גשמית אמר בלשון יחיד לך ולעבדך כו' תהיה כל תבואתה לאכול. דשבת הארץ לאכלה לחוד שהוא מהרוחניות ומזכות השביתה יאכלו, ועל האכילה גשמית אמר תהיה כל תבואתה לאכול, ואמר שאופן האכילה תהיה בה יד כולם שוה בו, וז"ש לך ולעבדך ולאמתך הגרים עמך. תיבת "עמך" אפשר שחוזרת לראש הפסוק, שכולם יהיו עמך במאכל שוה בשוה כמוך כמוהם. ולהורות איך כצל ימי האדם על הארץ שהיא כוונת השמיטה, פירש הפסוק כי היא גם היא כוונת היובל לספור שבע שבתות שנים וכו'. כדי שתדע איך ימיך יוצאים והולכים ומתמעטים מעט מעט, שנה יוצאה ושנה נכנסת עד שיכלה מספר חיי האדם, ז"ש והיו לך ימי שבע וכו'. כלומר מהמנין הזה של וספרת לך וכו'. תזכה לשיהיו לך ושלך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, שאפילו הימים שבהם יהיו שלך לעשות בהם צידה לדרכך, ויהיו שלך ולא תטרח בהם לעזוב לאחרים חילך וכבודך לאכזרי, אלא והיו לך ימי שבע וכו'. כ"ש כלל השנים כיון שאפילו הימים הם שלך. ואמר תעבירו שופר בלשון רבים למה שהודיעונו חז"ל ששופר זה של יובל תוקעים אותו כל ישראל ואפילו בשבת, לא כן תקיעת ראש השנה בשבת שאינה בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד, וזה כיוון ג"כ באומרו תעבירו בלשון רבים, ואמר ג"כ וקדשתם את שנת החמשים שנה וכו' יובל היא, וקדושתה מעצמה, וג"כ תועיל לכם בקדושתה, זהו שאמר תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו וכו'. כי מסוד היובל הרומז לחמשים שערי בינה - החירות יצאה לישראל במצרים, וכמו שאמר בספר הזהר שלרמז זה נזכרה יציאת מצרים חמשים פעמים בתורה. ובפסוק יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם. רוצה לומר זו חלקכם מכל העולם הזה, שתהיה לכם לעתיד שנת החמשים שהיא קדושה בקדושה עליונה כאמור, ולכן ראוי שלא תתעסקו בענינים גופנים, ז"ש לא תזרעו וכו'. ואף על פי שהיא קדש יותר משנת השמיטה עכ"ז אין מעשיה קדש, זהו שאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם. אבל אין מעשיה קדש כי מן השדה תאכלו תבואתה היוצאה מהספיחים, ועל דרך זה דרשו חז"ל "היא קדש" האמור דגבי שבת, היא קדש ואין מעשיה קדש, דמעשה שבת מותרים לזולת העושה, ואמר מן השדה תאכלו תבואתה. כלומר תאכלו בשוה יד כולכם שוה, ולזה סמך ואמר בשנת היובל הזאת תושובו איש אל אחוזתו. לומר שאף על פי שבשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, דהיינו תכף ומיד בתחלתה של שנת היובל כדאיתא בספרא ז"ל, וכשהוא אומר וקדשתם את שנת החמשים. מלמד שהיא מתקדשת מראש השנה ע"כ. ורבי יוחנן בן ברוקא חולק, עיין שם. עכ"ז לא תשתררו בה השתרר כאלו היא שלכם אלא מן השדה תאכלו תבואתה כולכם בשוה הבעלים וזולתם, ואף על פי שבשנת היובל הזאת תשובו וכו'. ולזה לא הזכיר כאן ואיש אל משפחתו וכו'. כי לא הזכיר תשובו איש אל אחוזתו אלא לזרז שלא יחזיק בשדה החוזרת לו עד שיצא היובל אבל אחר היובל תשוב אליו כמשפט הראשון, וסמך וכי תמכרו וכו'. שאף על פי שאין אונאה לקרקעות עכ"ז אסור להונות חבירו ולהטעותו במנין השנים הנותרות עד היובל, והיינו דקאמר במספר וכו'. ולפי חז"ל והוא האמיתי דמיירי קרא במטלטלין קאמר וכי תמכרו ממכר. רוצה לומר ממכר שאתה מוכר לו, אבל אם תמכרו מקח דהיינו הנושא ונותן באמונה ואומר בכך וכך לקחתי וכך וכך אני מרויח אין בו אונאה כיון שלא היה מכר דרך ממכר כי אם מכר מקח, כל איש כפי פקחותו, ומה שאמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית. הרמב"ן פירש שהשביעית היא האמירה של מה נאכל על השמינית, וקרא הכי קאמר וכי תאמרו מה נאכל, ואימתי תאמרו כך בשביעית הן לא נזרע והספיחים לא נאסוף וכו'. והרב כמהר"ר ישראל די קוריאל ז"ל פירש וכי תאמרו מה נאכל בשביעית עצמה קאמר כי המפחד מהחסרון לאחר זמן, ובפרט בענין הלחם אף על פי שיש לו כעת לאכול, מתחיל לצמצם כי לא תדע מה ילד יום, וזהו מה נאכל בשביעית, שכיון שהן לא נזרע ולא נאסוף בה תבואה, מינה ובם אנו מתחילי' לצמצם ולבלתי אכול מהפחד מהשנה שמינית, ולזה הבטיחם שהתבואה המועטת יהיה בה ברכה, זהו שאמר וצויתי את ברכתי וכו' ועשת את התבואה. התבואה הידועה היא תספיק לשלש שנים, וההסתפקות היא העשיה הנזכרת ועשת את התבואה וכו'. לרב ז"ל. ואני אומר וצוית את ברכתי לכם. ובכלל הברכה הוא שתעשה התבואה שתתקיים לשלש השנים, ז"ש ועשת את התבואה היוצאה מן השדה, שתהיה מתקיימת לשלש השנים, באופן שעל איכות התבואה שתתקיים לשלש שנים, והיינו מה שבישרם אח"כ בפ' בחוקותי, ואכלתם ישן נושן וכו'. ואמר כי תהיה התבואה הזאת מתקיימת בטעם טוב מאד, שעד בוא תבואתה תאכלו ישן. ר"ל שאפילו שאחר שבאה התבואה תאכלו הישן מרוב טוב טעמה, ובכלל זה מודיע שיאכלו בשמניה ויותירו כדבר ה', והיינו תאכלו ישן. ובסוף פסוק שהוא מיותר שכבר אמר ואכלתם מן התבואה עד השנה התשיעית וכו'. אלא אמר "תאכלו ישן" לומר שאחר בוא תבואתה תאכלו ישן. עלה בידינו שכל העולם הזה הבל ואין דבר מתקיים בעולם אלא עבודתו ית' ויתעלה שמו לעד, והוא מה שהיישיר אותנו בכל המצות, ובפרט המצוה זו של שמיטה להורות שישמיט ידו מכל.