תועפות ראם/קכ: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עוגןמ|א}} צ"ל אלא ועיין לעיל סי' קי"ט אות ב'.

{{עוגןמ|ב}} עיין לעיל סי' קי"ט שכ' רבינו מהת"כ אילנות מנין ת"ל שדך ועמש"ש אות ג' ועיין שם חדש שכ' צל"ע לישב הני תרי לישני שהביא רבינו דסתרי אהדדי עכ"ל.

{{עוגןמ|ג}} פ"ג. צ"ל פ"ד. ומש"כ כאן אם הולך בשדהו כו' עד קיטוף חסר בנדפס ודלגו המדפיסים מקיטוף הא' לקיטוף הב' ומה שבנתיים דלגו, ודע דהרמב"ם פ"ד ממת"ע הי"ד כתב המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות וכ' שם הרדב"ז זה למד רבינו מדתנן פ"ז דפאה המקדיש את כרמו כו' משנודע בו העוללות העוללות לעניים ה"נ המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר שכיון שנשר רובו ה"ה לעניים ואין אדם מפקיר או מקדיש דבר שאינו שלו וקמ"ל שאע"פ שלא נשר כולו הא קי"ל בכ"ד רובו ככולו עכ"ל והוא תמוה שבאמת דין הרמב"ם הוא גמרא ערוכה חמורה כ"ה א' כמ"ש הכ"מ שם ואין זה ענין לדין המשנה דא"כ יקשה לאילפא מאי תיבעי לי' וגם בגמרא לא פשטוה ממתניתין אלא ע"כ דשאני התם שהקדיש אחר שנודעו בו העוללות וא"כ כבר זכו בו העניים משנודעו בו העוללות שהוא מסויים לחלק העניים משא"כ הא דבעי אילפא שאמר עם נשירת רובו ליהוי הפקר דתרווייהו בהדי הדדי אתיין שפיר קא מיבעי ליה עד דפשטה אביי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ותו לא מידי, וז"ל התוי"ט במשנה ח' פ"ז דפאה עמש"ש משנודעו בו העוללות העוללות לעניים ואע"ג דר"ע שהלכה כמותו מחבירו אמר לעיל שאין לעניים בעוללות קודם לבציר איכא למימר דאע"ג דאין לעניים לבוא בכרם לקחת העוללות קודם שיבצור הבעה"ב מ"מ ס"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות גם לבעה"ב אין לו בהם כלום ואינו יכול להקדישן עכ"ל ומכאן נ"ל לה"ר לפרש"י פסחים נ"ז א' ד"ה עמדו בעלים. כל כהני משמרות יחד והקדישום לבה"ב דלא ניחא ליה לפרש כפי' הח"א מהרש"א שם בעלים ממש קאמר דהקדישום קודם שיזכו בהן הכהנים דלא זכו בהן עד אחר הקרבת הקרבן כדכתיב עור העולה אשר הקריב וגו', מטעם שכ' האיי הים שם דנהי דהאמת דהכהנים לא זכו בהם עד אחר ההקרבה עכ"ז מיד בהקדיש הבעלים את הבהמה לקרבן כבר הוציאה התורה גם את העורות מרשות הבעלים והויין כקדשים עצמן ואין נבעליה רשות בעורות לעשות בהם כרצונם ופקע שם בעלים מהם והאיי הים שם כ' מילתא דפשיטא ליה למהרש"א מבעיא לי טובא כו' ואני אומר עדיפא מזה כי יש תלמוד ממשנה מפורשת לדעת רש"י דלא כמהרש"א דאין לבעלים רשות בעורות להקדישן אע"ג דגם הכהנים אין נוטלין אותם עד אחר הקרבה דומיא דעוללות משנודעו דאין הבעלים יכולים להקדישם אע"ג שאין לעניים בעוללות קודם לבציר ודו"ק. אולם בס' משנה ראשונה למס' פיאה שם כ' שדברי התוי"ט אינם מוכרחין דיש לומר דאילו הקדיש הבעה"ב העוללות בפירוש אין ה"נ דהוו הקדש ולא זכו עניים אלא שהקדיש כל הכרם ואמרינן שלא היה דעתו על של עניים שאינו שלו ולא היה דעתו לזכות בהן כדי להקדישן עכ"ל ויפה כ' האיי הים "מבעיא לי טובא" וצ"ע לדינא כמש"כ במשנה ראשונה שם והרה"ג ידי"נ מהרז"ו ראדונסקי שליט"א כ' אלי דכוונת מהרש"א דיכולים הבעלים להקדיש מתחילה העור לבה"ב ואח"כ כל הבהמה למזבח לעולה והר"ז דומה להקדיש קודם שנודעו בו העוללות ושפיר יכולים להקדיש. אולם לשון המהרש"א אין סובל כפירושו.

{{עוגןמ|ד}} המגל פי' שנכנס תוך היד תוך המגל ונפל כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס.

{{עוגןמ|ה}} לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו כצ"ל וכ"ה בסמ"ג לאוין רפ"ה.

{{עוגןמ|ו}} למדנו כו' עס"ס חסר בנדפס והש"ח ביאר כן מדנפשיה.