תועפות ראם/יח: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עוגןמ|א}} בנדפס סימן רי"ד.  

{{עוגןמ|ב}} בנדפס איתא צורינו על הניאוף.  

{{עוגןמ|ג}} עיין תמורה שם ברש"י ב' גרסאות ומדברי רבינו כאן נלמד דגריס כלשון האחרון שפרש"י והש"א ח"א סי' פ"ב כ' דנראה עיקר כלשון ראשון שפרש"י. והנה התוס' בב"ק ט"ו א' ד"ה השווה כ' דהא דתדבר"י לא מהני אלא דוקא היכי דהפרשה נאמרה בל"ז אבל היכא דכתיב איש בהדיא ודאי התם צריך רבוי בפ"ע וכ"כ הרשב"א שם בחי' וק"ל על דבריהם ממ"ש בספרי נשא פסקא ב' ר' יאשי' אמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למה נאמר לפי שהוא אומר כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל איש או אשה להשוות אשה לאיש לכל חטאות ונזקין שבתורה. ר' יונתן אומר א"צ שכבר נאמר בעל הבור ישלם ואומר שלם ישלם המבעיר את הבערה מה ת"ל איש או אשה לתלמודו הוא בא [פי' בשביל חטאת ואשם ולא בשביל נזקין. הגר"א] הרי להדיא דאף היכי דכתיב איש מבואר כמו גבי בור אהני לן לר' יאשי' הך דרשה דתדבר"י להשוות אשה לאיש ואף ר' יונתן לא פליג אלא דאין צריך. ומדברי הספרי הזה יש ללמוד גם לענין שן ורגל דכתיב כי יבער איש מ"מ אשה בכלל דלכאורה דברי הספרי תמוהים מ"ש ר' יונתן ואומר שלם ישלם המבעיר את הבערה דהא היינו דכתיב גבי אש ושם לא מצינו כלל מהיכן למעט אשה וא"כ בודאי אשה בכלל והנראה לי בכוונת הספרי דבא ר' יונתן לומר דבכל האבות נזיקין אין צריך לרבות אשה וע"פ מה שאמר רבא בב"ק ה' ב' דאי כתיב בור וחד מאינך הוה ילפינן כולהו במה הצד אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן וז"ש ר' יונתן שכבר נאמר בבור בעל הבור ישלם וא"כ למדנו דבבור גם אשה חייבת וכן הוא אומר באש שלם ישלם המבעיר את הבערה דשם ג"כ אשה בכלל וא"כ ילפינן מינייהו לכל האבות דהיינו שן ורגל דאף דכתיב בהן איש דמ"מ אשה חייבת וכן מצאתי בז"א וראיתי בס' מד"נ לב"ק ט"ו א' בתוד"ה השווה שהקשה באמת לדה"ת דהא גבי בור כתיב ג"כ כי יכרה איש בור וא"כ מנ"ל לרבות אשה כו' גבי שן ורגל כתיב נמי כי יבער איש וא"כ מנלן לרבות אשה וצ"ע עכ"ל ובאמת לגבי בור מבואר בספרי מבעל הבור ישלם ואף לגבי שן ורגל נראה שמרבה הספרי אשה מדכתיב גבי אש דל"ש איש ל"ש אשה וא"כ מבור ואש ילפינן לכולהו כמימרא דרבא ב"ק שם ועכ"פ קשה לדעת התוס' מהספרי כנ"ל ואולי יש ליישב דע"כ לא כתבו התוס' כן אלא לפמ"ש בגמרא דצריכי תלתא קראי לעונשין ולדינים ולמיתות וא"כ יש לחלק ג"כ בין היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר להיכא דכתיב איש בהדיא משא"כ להספרי שאין מחלק בהכי דהא חזינן דלמד מאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם לכל חטאות ונזקין שבתורה וא"כ אין לחלק ג"כ כחילוק התוס' ודוחק דמאי שייטי' להדדי דבאמת שפיר למד הספרי מאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם לנזקין ג"כ כמש"כ בהע"ש שאי' ע"ב אות א' שהרי זאת הפרשה דאיש או אשה בגזל הגר כתיב ואי אשה אינה בד"מ אין עליה עיקר חיוב פרשה זו עיי"ש דברים נמרצים וע"כ הנראה לי לתרץ ד' התו' עפמש"כ הגאון ר"י העליר זצ"ל בשו"ת עמודי אור סי' ט' דהא דכתבו התוס' דהיכא דכתיב איש איצטריך לרבויי אשה היינו היכא דיש שום סברא להוציא אשה כגון בתמורה משום דדיבורא הוא כלשון ראשון שפרש"י בתמורה שם וכן במקלל עיי"ש ובס' אבן ציון לס' תו"א ס"ס י"א בהגה"ה וא"כ בבור אין שום סברא לחלק בין איש לאשה ולא שנא לן אם כתוב מבואר לשון איש או בלשון זכר וכן י"ל בשן ורגל וכי"ב וא"ש שאין סתירה להתוס' מדברי הספרי ודו"ק.  

{{עוגןמ|ד}} פ"ר. הוא ר"ת פירש רבי. מפורש ט"ס וצ"ל מפרש. וכוונת רבינו שרבי לא בא אלא לפרש דברי ר' יונתן.  

{{עוגןמ|ה}} שנאמר. עיין רש"י סנהדרין נ"ב ב' שפירש נאמר מיתה בי"ש וימת גם אותו בראשית ל"ח י' ורבינו וכן הסמ"ג לאוין ק"ג כ' מדכתיב ס"פ קרח לא תחללו ולא תמותו.  

{{עוגןמ|ו}} רמי. לפנינו כתובות שם ר' אמי.  

{{עוגןמ|ז}} ותניא. בנדפס חסר ברייתא זו וברייתא היא סנהדרין ס"ו ב' והו"מ למימר בכתובות שם אמילתא דרמי ב"ח תניא נמי הכי והגרי"פ שם הניח ד"ז בצ"ע והגרש"ש ברכות כ"ו א' כ' ע"ש הרמב"ן דמצינו בהרבה מקומות שהיו יכולין להביא ברייתא ולומר תנ"ה ולא אמרו כן ולפי סגנון הלשון דכאן הו"א דלפני רבינו הי' הגירסא כך בגמרא דכתובות.  

{{עוגןמ|ח}} הבעל בעלמא פי' כו' כ"ה בנדפס וכ"ה בכתובות.  

{{עוגןמ|ט}} איש פרט לאשת כו' כצ"ל.  

{{עוגןמ|י}} שאין ט"ס וצ"ל שאז. וכפי' רבינו כן כ' הסמ"ג לאוין ק"ג הביאו הגרי"פ סנהדרין נ"ב ב' וכ"כ הריטב"א קדושין י"ט א' בשם הר"א אב ב"ד ז"ל.  

{{עוגןמ|יא}} עריות האמורות בתורה הן מומתין על כו' כצ"ל המעתיק.  

{{עוגןמ|יב}} דהא. מכאן עד והפטור מן המקרא חסר בנדפס ומש"כ כאן פרט לאשת קטן פי' כל זמן שלא הביא ב' שערות ט"ס ומיותר וכתבו אח"כ בסמוך ועיין או"ז ח"א סי' קכ"ו.  

{{עוגןמ|יג}} מודעת. ט"ס וצ"ל מזרעת ור"ל דההלכתא הוא שש"ז אינה מזרעת ונ"מ דפחות מבן ט' אין מטמא משום קרי עיין או"ז שם אבל לענין הפטור לאשה שנבעלת לו מן המקרא למדנו.  

{{עוגןמ|יד}} ולא חולץ ולא מייבם כצ"ל וכ"ה במשנה נדה מ"ז ב' ובנדפס כאן משובש עיי"ש.  

{{עוגןמ|טו}} מפרשינן. צ"ל ומפרשינן.  

{{עוגןמ|טז}} לזכר. צ"ל לנקיבה וי"ג שנה וי"א לזכר. ואני תמה על רבינו הרא"ם שהביא כאן מימרא דרבא והרי מבואר בנדה מ"ח ב' דדברי רבא הוא רק למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה וא"כ בדאורייתא לא סמכינן על חזקה דרבא וא"כ לא הו"ל לרבינו להעתיק כאן דמיירי בדיני דאורייתא לא בתולדה מימרא דרבא ולפמש"כ הגאון רעק"א בתשו' סי' ז' דדוקא בחליצה דאיתחזק איסור יבמה לשוק והוי חזקת איסור נגד חזקה דרבא מש"ה בעי בדיקה אבל בעלמא אף בדאורייתא סמכינן על חזקה דרבא עיי"ש אתי שפיר.  

{{עוגןמ|יז}} גוים. כ' המעתיק בכ"י פאריז נראה הוי"ו כרי"ש וצ"ל גרים בכ"מ עכ"ל ודבריו בטלים ואף אם היה כתוב מפורש גרים היינו צריכין להגיה. ומש"כ רבינו פי' ארוסת כותים בן כו' ט"ס וכצ"ל פי' בין ארוסת כותים ובין נשואת כו' ועיין סמ"ג לאוין ק"ג וכל דבריו שם נראים שהם לקוחים מכאן.  

{{עוגןמ|יח}} אשת אביו. בגמרא אשת חבירו וכ"ה בסמ"ג.  

{{עוגןמ|יט}} בנדפס רב סמא.  

{{עוגןמ|כ}} דלגבי צ"ל לגבי.  

{{עוגןמ|כא}} לחייב. אבל לגבי ישראל וכן גר הבא כו' כצ"ל.  

{{עוגןמ|כב}} דבעולת צ"ל ובעולת. והנה שפתי רבינו כאן ברור מללו דהיכא דאיכא קדושין גרידא לא איצטריך קרא למעוטי דהא נפקא לן דאין קדושין תופסין דכתיב לא תתחתן בם ולפלא דבנדפס איתא בהיפך וז"ל שם פרט לאשת כותים פי' מקדושין ממעט להו דאין קדושין לכותי אבל בעלה כותי לשום אישות אסורה לישראל כאשת ישראל כו' וכגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה דאילו בקדושין גרידא לא מצינן לפרושי מיעוטא דקרא במיתת חנק איירי ובקדושין גרידא איסור סקילה איכא ואי נמי בקדושין גרידא כגון בוגרת מאורסה דהא היא איתא בחנק דלענין סקילה נערה כתיב עכ"ל ועיין תוס' סוטה כ"ו ב' סד"ה יצא שכ' דלא אתא קרא פרט לאשת אחרים אלא למעוטי ישראל הבא על הנכרית אשת נכרי וקמ"ל אע"ג דבעולת בעל יש להם ישראל בנכרית פטור והוא כדברי רבינו כאן ודלא כמש"כ בנדפס וז"ל ואין לפרש יש להם לגבי דידהו אבל לגבי דילן אפי' בעולת בעל אין להם דהא מעטינהו קרא מאשת רעהו והא ליתי' כו' דתניא בקדושין כ"א ב' אשת יפ"ת ואפי' אשת איש כו' עכ"ל אולם רבינו כאן יישב לשיטתו הך דקדושין כ"א ב' דמאיסורא דאורייתא לא מעטינהו וכמש"כ התוס' סנהדרון נ"ב סע"ב וע"ז ל"ו ב' וראיתי בס' רביד הזהב פ' קדושים ד"ה אשת רעהו שהביא שם ד' התוס' דאע"ג דאין מיתה ואזהרה באשת נכרי איסורא מיהא איכא וכ' אח"כ וכן משמע בספר יראים סי' רי"ד וסיים דהרי מקרא זה בנשואה דאי במאורסה דינה בסקילה עכ"ל ובמחכ"ת העיד על מה שלא ראה דבס"י הנדפס שם משמע להדיא דלא כהתוס' וגם סיים היראים דיש לפרש המקרא במאורסה ובבוגרת כנ"ל ואולי יש לפרש דברי היראים שבנדפס דלענין איסורא קאמר דבעלה כותי לשם אישות אסורה לישראל כאשת ישראל אבל מ"מ פטור ישראל הבא עליה ממיתה וכמש"כ רבינו כאן בהכת"י וא"ש בזה ד' הרביד הזהב ומש"ר מקודם שם פי' מקדושין ממעט להו ר"ל דבקדושין אפי' איסורא ליכא ולפי"ז צ"ל הא דאמר אם בעלה כותי איכא איסורא דאורייתא אין ר"ל כמש"כ המזרחי בפ' תצא דהאיסור דאורייתא נלמד ממקרא זה בעצמו דמדמיעט אשת רעהו פרט לאשת כותי דמיתה ליכא ש"מ דאיסירא איכא דז"א לפמ"ש פי' מקדושין ממעט להו ואפי' איסורא ליכא אלא צ"ל כמש"כ התוס' קדושין כ"א ב' ד"ה אשת וע"ז ל"ו ב' ד"ה משום דאיכא עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו ומש"כ התוס' בסנהדרין נ"ב ב' ד"ה פרט איסורא מיהא איכא י"ל דר"ל ג"כ להך איסור עשה ולחנם כ' הלח"מ פ"ח מהל' מלכים ה"ג שהר"ר אלי' מזרחי לא ראה דברי התוס' פ' ד' מיתות וכתב אותו תירוץ מסברתו עיי"ש דשפיר י"ל דמסברתו הוא. או דהאיסור דאורייתא הוא כמש"כ האבני מלואים סט"ז סעיף א' סק"ג דאסור לישראל משום לפ"ע דהוא איסור דאורייתא דהא לבני נח לא נאמר רעהו וא"כ האשת כותית חייבת כמו אם נבעלה לבן נח עיי"ש. וכ"כ האו"ז הל' גיטין סי' תשכ"ה לענין מש"ש דעובדי כוכבים ליתנהו בתורת גיטין וקדושין דמ"מ בעולת בעל יש להן דכשדבק בה בעלה אז היא אשתו והובא בהג"א ספ"ב דגיטין וראיתי להריטב"א בחי' לקדושין כ"א ב' שכ' שם וז"ל הא דאמרינן אפי' אשת איש מקשו רבנן ז"ל מאי רבותא דהא אין אישות לעובד כוכבים וכפנוייה היא וכ"ת דהיינו שלא לחייב עליה מיתה אבל איסורא איכא משום א"א כמש"כ בס' היראים הא ליתא דהא אמרינן בכמה דוכתי דעובדי כוכבים ליתנהו בתורת גיטין וקדושין כלל עכ"ל אולם לפמש"כ האו"ז שם ובספר יראים הנדפס אתי שפיר דלק"מ קושיית הריטב"א דדוקא בגיטין וקדושין עובדי כוכבים ליתנהו אבל אם בעלה כותי לשם אישות שפיר איכא איסורא דא"א אף דמיתה ליכא אבל איסור עשה דודבק באשתו איכא. אולם למהרש"ל בביאוריו לסמ"ג לאוין ק"ג שכ' שם הסמ"ג כדברי רבינו בכת"י וע"ז כ' מהרש"ל בזה"ל נראה לי להוכיח מכאן דאפי' ארוסת כותי אסור לישראל ואף דשרי לכותי דבעולת בעל דוקא יש להן אפ"ה אסור לישראל מאחר שדכוותי' לגבי ישראל ארוסה הוי אשת איש ממש כו' וא"כ חוזר וניעור קושיית הריטב"א. והרשב"א בחי' לקדושין שם כ' בפשיטות דאישות לית להו ואפי' מדרבנן דהא נשג"ז דרבנן דב"ד של חשמונאי גזרו עליה ואפ"ה משום א"א ליכא אלו דבריו שם אולם לפמש"כ האו"ז שם א"ש דאין משם קושיא לשיטת רבינו וז"ל האו"ז וההוא דפ' אלו הן הנשרפין פ"ב א' כו' אבל אישות לית להו ואידך נשייהו ודאי לא מפקרי. התם תרווייהו אית להו דרב חנניא דבעולת בעל יש להם היכא שהיא מיוחדת לבעלה ואינה מזנה תחתיו אלא בסתם נשותיהם פליגי דרבין סבר אישות לית להו בסתם נשותיהם שסתם נכרית מופקרת ואינה מיוחדת לבעלה ולא דמיא לא"א ור"ד סבר סתם נשותיהם לא מפקרי ומיוחדות הן לבעליהן ודמי לאשת איש עכ"ל. ודע דרבינו שכ' דאילו היכא דאיכא קדושין גרידא כו' דכתיב לא תתחתן בם ס"ל כשיטת התוס' סוטה כ"ו ב' ד"ה יצא שהקשו ג"כ לפרש"י דהא נפק"ל בקדושין מלא תתחתן בה ובס' רביד הזהב שם כ' דלפי שהבינו התוס' דכוונת רש"י שהכותי נשא ישראלית דאין להם קדושין מש"ה תמהו דהאי מלא תתחתן נפקא לן ואנכי לא כן עמדי דאף אם יפרש רש"י פרט לאשת אחרים שהכותי קידש כותית וכסתימת לשון רש"י סנהדרין נ"ב ב' מ"מ התוס' ישארו בתימא לפרש"י וכקושיית רבינו על קדושין גרידא דשיטת רבינו והתוס' הוא דמלא תתחתן שמעינן דאין לעובד כוכבים קדושין בין בישראלית בין בכותית מש"ה פי' התוס' פרט לאשת אחרים שהיתה בעולת בעל להנכרי.  

{{עוגןמ|כג}} על. צ"ל דעל.  

{{עוגןמ|כד}} בנדפס חסר ובאמת הדברים מיותרים לכאורה דכבר זכר רבינו מקודם וכרת בלא עדים והתראה שעליה נאמרה כו' ולעומת החסרון יש תוספת בנדפס כאן וז"ל תולדה לאשת איש ליכא וקדושין דרבנן תולדת מאורסה היא בהלכה זו שלפנינו עכ"ל: ם פ'