חכמת אדם/קו

חכמת אדם ‏ קו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דין כלאי בהמה וכלאי בגדים (מסי' רצ"ז עד סי' ש"ד)

א המרביע זכר על נקבה מין בשאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף אפילו טהורה עם טהורה אם הכניס בידו כמכחול בשפופרת לוקה מדאורייתא ואם העלם זה ע"ז או שעוררם בקול מכין איתו מכות מרדות. ובלא"ה אסור לאדם להסתכל בשעה שמזדוגים יחד בהמה או עוף אבל מותר להכניסם לדיר אחת ואפי' אם ראה שרובעים זה על זה א"צ להפרישם (רצ"ז):

ב אסור לישראל ליתן בהמתו לנכרי להרביעה בשאינו מינו וכן בכל דבר שאסור לישראל אסור לומר לנכרי לעשותו:

ג אסור לעשות מלאכה בב' מינין כגון לחרוש ולמשוך בקרון או למשוך עגלה או אבן ואפי' אם הם רק קשורים יחד בחבל א' אסור שהרי נושאים החבל והמנהיג' אפי' בקול לוקה ולכן צריך ליזהר שלא לקשור ביחד אפי' ב' מיני עופות שלא יברחו שהרי נושאים החבל והא דכתיב לא תחרוש בשור וחמור ל"ד אלא ה"ה בלא חרישה וכן ב' מינים אפילו עופות ויש אוסרים להנהיגם אפי' אינם קשורים יחד ולכן אסור לרוכב למשוך בחבל כלב אצל הסוס וכ"ש דאסור לקשור בחבל שקשר בסוס שום עוף או כלב:

ד עגלה הנמשכת במין אחד לא יקשור מין אחר בחבל לא בצדדים ולא מאחוריו:

ה עגלה שמושכין אותה כלאים אסור לישב בה אע"פי שלא הנהיג שישיבתו גורמת להם שימשכו העגלה:

ו נכרי המנהיג בכלאים מותר לדבר עמו ולא חיישינן שמא ילכו הבהמות משום קולו דהוי דבר שאינו מכוין אבל אם משא של הישראל על העגלה לא ילך הישראל סמוך לעגלה דשמא יצעק על הבהמות שילכו במהרה ואז הוא מנהיג כלאים וגם אסור לומר לנכרי שיקשור כלאים בעגלה וכ"ש כשנצרך הישראל לקשור בהמות בעגלה של ישראל להוציאו ממקום שנכבש שם בטיט ושלג דאסור לומר לו אבל יכול לשכור אותו סתם להוציא העגלה ובלבד שלא יעמוד הישראל שם ופשיטא שלא יגעור על הבהמות וצריך להזהיר הסוחרים ע"ז כי ראיתי שנכשלים בזה (סעיף י"ב):

ז לא אסרה תורה אלא ב' מיני ב"ח אבל אדם ובהמה מותר לחרוש וכל מלאכה דדוקא שור וחמור יחדיו אסור אבל אדם ושור מותר:

ח כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וקבלו חז"ל דלא נקרא צמר אלא צמר רחלים ושל אילים שהם הכבשים אבל צמר גמלים שקורין (קעמל האר) או של ארנבת שקורין (האזין האר) וכן של שאר בהמה וחיה לא נקרא צמר ולכן כל מיני צמר חוץ משל כבשים מותר עם הצמר ועם הפשתן אבל של כבשים אסור עם הפשתן וכן קנבוס (שקורין האנף או קנאפלש) וכן צמר גפן (שקורין בוימוואל) מותר אפילו בצמר רחלים וכן משי אע"פי שדומה לפשתים בזמ"הז שהכל מכירין אותו אין בו אפי' משום מראית עין ומותר בין עם צמר ובין עם פשתן (רצ"ח):

ט צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה וטוה מהם טווי אם היה הרוב של גמלים הרי נתבטל הצמר וה"ה כאלו הוא הכל של גמלים ומותר לערבו עם הפשתן שכיון שלא נטוה עדיין לא חשיבי ובטילי ולכן מותר ג"כ לתפור עורות של כבשים בחוטי פשתן אע"פי שנימין של צמר נכרך בחוט הפשתן שתופר בו שבטל במיעוט אבל אחר שנעשה חוטין אין לכלאים שיעור שאפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן או איפכא אסור ללבשן אפי' מצדו השני אע"פי שהצד שבו הכלאים נגרר ע"ג הקרקע ואפילו נאבד החוט ולא ידענו מקומו ל"ש בו ביטול ואסור (רצ"ט):

י בגד שהשתי של משי או צמר גפן וכיוצא בו והערב של פשתן אסור לתפרו עם הצמר אף על פי שרובו משי וכן אסור לעשות בו ציצית של צמר (שם):

יא כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וקבלו חז"ל דתיבת שעטנז הוא כאילו כתיב שוע טוי נוז ונחלקו הפוסקים בפירוש' עו ולכל הפירושים הצמר והפשתן שהיו שועים יחד ר"ל שנסרקו במסרק ואח"כ נטוו יחד ואח"כ ארגן יחד לרש"י הוי כלאים דאורייתא וכן אם היה כל אחד שוע לבד וטווי לבד ואח"כ קלען או תפרן או קשרן יחד לכ"ע נמי הוי דאורייתא כדמוכח מהא דקי"ל דהתירה התורה כלאים בציצית מסמיכת הכתובים דסמיך ליה גדילים תעשה לך אצל שעטנז והתם הוא ע"י קשירה (רק באריג ס"ל לרש"י דאינו אסור מה"ת אא"כ היה שוע וטווי כאחד) ואע"ג שאינן שזורין החוטין (חוץ לר"ת כיון שאינו שזור אינו דאורייתא דס"ל דנוז ר"ל שזור) היה שוע או טווי לבד כגון הלבדין שקורין פילשין או הכובע שקורין קאפעלושין לרמב"ם הוי כלאים דאורייתא ולשאר פוסקים דרבנן וכן העורות התפורים בפשתן לתפרם תחת בגד של צמר או לחבר בגד צמר בבגד פשתן ע"י שמפסיקין ביניהם בבגד משי או חתיכה עור לרמב"ם הוי כלאים דאורייתא ואפי' נתן צמר ופשתים בשק וכרכן הוי כלאים דאורייתא ומעכשיו נפרט הדברים מה שאסור לרמב"ם ואף שנוהגין כשאר פוסקים מ"מ כל י"ש יעשה מלבושיו שלא יהיה בו שום חשש איסור לכ"ע:

יב המחבר יחד בגד צמר עם בגד פשתן אפי' כשתפרם בחוט של משי וכן התופר בגד צמר בחוט של פשתן או איפכא או שקשרן יחד בקשר של קיימא כל זה אסור מדאורייתא לכ"ע ודוקא שחברו בב' תכיפות כגון שהעביר המחט פעם א' ולא העביר כל החוט ומעביר המחט פעם ב' ונמצא שני ראשי החוטין ביחד וי"א דוקא כשקשרן יחד אבל אם תחב המחט רק פעם א' בבגד זה אינו חבור כלל (שם) ואם קשרן לרמב"ם גם זה הוי כלאים:

יג בגד צמר שנקרע מותר לכרוך אותו בחוטי פשתן דהיינו שכורך שני צדי הקרעים ולא יהדקנה בחוזק אלא בכדי שיכול להוציא ב' ראשי הקרעים בלא התרת הקשר (ש"ך סק"ד):

יד נוהגין העולם היתר ליתן צמר בכר או כסת של פשתן או בשק של פשתן אעפ"י שתופרין פיו ולפעמים תוחבים החוט של פשתן שתופרים בו גם בצמר ואפ"ה נוהגין היתר כיון שיכולין להוציא הצמר ע"י נקב קטן בלא התרת התפירה (סעיף ג') ולרמב"ם אסור מדאורייתא (סעיף ה') אבל ליתן לתוכו בלאי בגדים של צמר אסור לכ"ע אפי' אינו תוחב התפירה בבגדים שהרי א"א להוציא הבגדים בלא התרת התפירה (שם סעיף ג'):

טו מותר לחבר בגד צמר בבגד פשתן ע"י קנעפלאך וקרסים אם הם בענין שהם רפוים אבל אם הם מהודקים יפה שא"א להוציאן בקל אא"כ יכפוף הקרסים או שיקרע הנקבים אסור לכ"ע (שם):

טז כבר נהגו העולם ללבוש בגד צמר על חלוק של פשתים אעפ"י שחוגר בחגורה וקושרו מבחוץ. ודוקא בגד על חלוק דאפשר לפשוט התחתון אע"ג שהעליון נשאר עליו שיוציא זרוע אחד ויפשוט ואח"כ ילבש העליון ויפשוט זרוע השני אבל ב' אנפילאות שקורין (זאקען) יש אוסרים ונכון ליזהר (שם):

יז מותר להכניס חבל של פשתן בשק של צמר או איפכא דרך נקבים ובלבד שלא יקשור ראשי החוט כדי שיכול להוציא החוט בלא קריעת הנקבים (שם):

יח נהגו העולם לחבר עורות התפורות בפשתן תחת בגדי צמר ולרמב"ם הוי כלאים דאורייתא:

יט נהגו העולם לחבר בגד צמר בבגד פשתן ע"י שמפסיקין ביניהן בבגד משי או עור ולרמב"ם הוא כלאים דאורייתא אבל לחגור בחגורה שמצד אחד הוא פשתן ומצד השניה צמר אע"פ שרצועה של עור באמצע כיון שהוא קושר שני ראשים ביחד כשחוגר בה לכ"ע אסור עכ"פ מדרבנן (סעיף ה'):

כ אסור ללבוש בדרך לבישה כלאים אפי' אם אינו מתכוין לשום הנאת הגוף רק להציל בגדיו מטינוף דכל שהוא לבישה ממש אסור בכל ענין כיון דעכ"פ מכוין ללבישה זו אבל מותר ליתן עליו כך בלא דרך לבישה להציל בגדיו מטינוף ובלבד שלא יגיע לגופו שום הנאה לחמם עצמו או להציל גופו שלא יגיע הגשמים על גופו דזה אסור אפילו אינו לובש ואסור בלבישה אפי' בדרך ארעי ואפילו הבגד קטן מאד ואפילו ע"ג י' בגדים אע"פ שאינו נהנה כלל ויש מתירין אפילו ללבשו אם אינו עושה לצורך לבישה על גופו רק כדי להראות מדת ארכו ורחבו להקונים כיון שאינו מתכוין כלל ללבישה. ונ"ל דלכ"ע אסור אם רוצה לקנות ולבשו לפי שעה לראות אם הוא כמדתו שהרי מכוין ללבשו ולכן הקונים הכובעים שקורין קאפעלושין התפורים בשעטנז וכן בגדים אסור ללבשן לכוין למדתו אפי' ארעי (ש"ע סעיף ד'):

כא והא דשרי אם אינו בדרך לבישה דוקא להציל בגדיו מטינוף אבל אם מציל עצמו מן החום והקור אפילו רק אבר מאיבריו אסור לפיכך אסור ליקח קדרה חמה או ביצה חמה במטפחות של שעטנז שהרי מציל ידיו מן החום ומכוין לכך או במקום אעפ"י שאינו מתכוין להנות אם הוא פסיק רישיה לכן מטפחות שמקנחין בהם ידים ומטפחות שמסתפגים במרחץ או שמסתפגים בהם כלים וקרקעות ומטפחות של ספרי קודש אסור לעשותן כלאים שהידים נוגעות בהם תמיד ומתחממין ואפי' מטפחות שפורסים על השולחן שאוכלין עליו או שקורין עליו ואפי' בבית הכנסת אסור שלפעמים מקנח בהן ידיו ואפי' וילון שכנגד הפתח וכיוצא בו אסור אבל הפרוכת של ארון הקדש מותר שאין מתעטפין בו לעולם אבל מותר לישב בעגלה שהמכסה שלו הוא שעטנז אעפ"י שמגין עליו מן החום והגשמים כיון שאינו מתעטף בו ועכ"פ יזהר שלא יגע בו וכן אם צידי העגלה מכוסים שעטנז יזהר בכל מה דאפשר שלא יגע בהן (מסעי' ו' עד סעיף י"ב):

כב ודוקא דברים שדרך חימום בכך אבל צלצול קטן שנותנין בו מעות וסמרטוט שמניחים עליו רטיה אין דרך חימום בכך ומותרים. ואותות שעושים הכובסים והצבעים והגרדים בבגדים לסמן אסור משום כלאים (סעיף י"ד):

כג יש מתירין ללבוש מנעלים שאין להם עקב שקורין פאנטאפיל. דכיון דאינו מלבוש גמור כיון שאין מסבב כל הרגל וגם עור הרגל הוא קשה ואינו מתחמם כ"כ ולכן מותר אע"פ שהוא של כלאים כגון שהוא של צמר ותפרו בחוטי פשתן יש ליזהר בזה כי י"א דדוקא עור העקב שהוא קשה לא שייך בו חימום וכ"כ רוב הפוסקים. ונראה דעכ"פ מותר להניח במנעל תחת פרסות הרגל כלאים דעור הפרסות קשה (סעיף י"ג ועיין דו"פ):

כד מדכתיב לא תלבש ולא יעלה עליך קבלו חז"ל דאינו אסור מה"ת אלא לבישה או העלאה אעפ"י שאינו לובש אך הגוף נהנה ממנו אבל להציע תחתיו מותר מה"ת אבל מדרבנן אסור אפי' להציע תחתיו ואפי' י' מצעות זה ע"ג זה ומאיס תחתיהם אסור. ודוקא ברכין אבל בקשין ונתונים על עץ או אבן מותר דכיון שהם קשים ל"ח שמא תכרוך נימא ואותן כרים שממולאין בצמר ותפורין בפשתן אסור לישב עליהם אפילו כשמונחים על עץ. ולפ"ז אסור לישב על הכסאות שנעשה משעטנז שקורין פילש לכולי עלמא או שממולא עם צמר לדעת רמב"ם. והעולם אינן נזהרין בזה ויושבין בבתי נכרים על כסאות שלהם ומוטב שיהיו שוגגין אך כל איש יזהר בזה (סעיף א' ב'):

כה ראוי לכל י"ש שלא ילבוש הבגדים של צמר שרגילין למצוא בהן חוטין של פשתן (וענגילשע פאציילע עפ"י נסיון ראינו שהשתי פשתן והערב צמר):

כו הלוקח כלי צמר מנכרי צריך לבדוק יפה יפה שמא הם תפורין בפשתן וצריך להתיר כל התפירות ואפילו הנכרי אומר שתפרן בקנבוס או משי אינו נאמן ואסור לומר לנכרי לתפור לו בגדים אא"כ נותן לו חוטי קנבוס או משי ויזהירנו שיבדוק אח"כ אם לא החליף ואז יענש עפ"י נימוסיהם ויתיירא מזה (עיין ספר הזכרונות) וי"א דיכול לבדוק כי של פשתן כבה מהר ושל קנבוס הולך ושורף ושל משי נכרך וי"א סמן אחר שכאשר ימשוך החוט כמין שערות ארוכות הוא קנבוס וי"א דאין מועיל שום בדיקה (שם):

כז הרואה את חבירו שלבש כלאים של תורה קורעו מעליו מיד אפילו בשוק וי"א שאם הלובשו הוא שוגג ישתוק עד שיגיע לביתו ותיכף כשנודע לו שהוא לבוש כלאים חייב לפושטו תיכף וכל רגע שישהא עליו עובר בלאו ואסור להלביש חברו כלאים משום לפני עור כו':

כח כל דבר שדרך להתכסות בו או להשתמש בו לצורך הגוף לא יעשה של כלאים אבל בלא"ה מותר לעשותם ולקיימם ואינם אסורים אלא בלבישה. וכל הזהיר שלא ללבוש שעטנז יזכה ללבוש בגדי ישע ומעיל צדקה:

אברך בכל רעיוני האסורים מתיר. שזכני לגמור שער איסור והיתר

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.