חכמת אדם/קד

חכמת אדם ‏ קד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הלכות כבוד רבו ות"ח והל' מלמדים (סימן רמ"ב רמ"ג רמ"ד רמ"ה)

א חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו שאביו הביאו לחיי הע"הז ורבו מביאו לחיי עו"הב ואם אביו רבו מובהק מדינא לקרותו רבי ולא אבא אלא שלא נוהגין כן דמסתמא אביו מוחל ע"ז והחולק על רבו כגון שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים אעפ"י שהוא במדינה אחרת ה"ז כחולק על השכינה. אבל מותר לחלוק עליו באיזו פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין כן. אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת היו בבית השבי פודה את רבו ואח"כ פודה אביו אא"כ אביו שקול כנגד רבו דאז של אביו קודם. ויש עוד דינים מרובים שחייב נגד רבו ואמנם כ"ז ברבו מובהק דהיינו שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא ואם משנה משנה אם גמ' גמ' אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו אינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים אבל עומד מלפניו משיגיע לד' אמותיו אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד בין גדול ובין קטן עומד מלפניו וקורע עליו ועיין לקמן בדין קריעה ולפי שבזמ"הז בעו"ה אין לנו רבו מובהק ולכן לא העתקתי כל הדינים. ודיניהם מפורשים בש"ע סימן רמ"ב:

ב תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ה"ז שוטה רשע וגס רוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה והתלמידים הקטנים הקופצים להורות ולישב בראש להתגדל בפני עם הארץ מרבים מחלוקת ומחריבים העולם ומכבין נרה של תורה. ומצות עשה שכל חכם שהגיע להוראה יורה שנאמר להורות את בני ישראל ואם אינו מורה ה"ז מונע תורה ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה (סעיף י"ג י"ד):

ג ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין שנאמר יין ושכר אל תשת כו' ולהורות את ב"י. דהיינו רביעית יין חי שאינו מזוג. שתה כדי רביעית בלבד והיה בו מים כל שהוא או ישן מעט או הלך כדי מיל כבר עבר היין ומותר להורות אבל ביותר מרביעית אפילו מזוג או שינה מעט או דרך מוסיפין בשכרותו אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו שום דבר שבעולם. בי"ט או בסעודה גדולה כגון מילה ונשואין ופורים וכיוצא בזה במקומות ששותין הרבה אסור להורות כל היום עד למחר. ואם נתן דעתו כבר ע"ז פסק הדבר מותר להורות בין לאיסו' בין להיתר ודוקא בסתם אבל אם בריא לו שכבר סר יינו מעליו מותר לשיכור ללמוד תורה אפילו הלכות ומדרשות והוא שלא יורה ואם היה חכם וקבוע להוראה לא ילמד שלמודו הוראה היא (ש"ך ס"ק י"ט):

ד ול"ד יין אלא אפילו שאר דברים המשכרים אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה ואפילו בדבר הפשוט אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא כגון שרץ צפרדע טהור דם אסור אבל שאר הוראות אפילו נטל"פ ובטל בששים אע"ג דלענין להורות במקום רבו מותר אבל שתויי יין אסורים בהם דהא לאו זיל קרי ביה רב הוא. ומי שמיצר ואין דעתו מיושבת עליו אל יורה בשעה שהוא מיצר ומדת חסידות לכל בעלי הוראה שיהא נזהר מלהורות ביומא דרתח או בא מן הדרך ברגלו או ביתא דאית ביה שכרא אבל אין בו איסור אפילו לכתחלה (ש"ך ס"ק כ"א):

ה כל ת"ח שדעותיו מכוונות אין מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה אע"פי שלא למד ממנו כלום ואין לאדם להורות עד מ' שנה יש אומרים משנולד וי"א משעה שהתחיל ללמוד עד מ' שנה אם יש גדול ממנו בעיר אעפ"י שאינו רבו. ואם שניהם שווין י"א דמותר אע"פי שלא הגיע למ' שנה וי"א שאין להורות עד מ' שנה אפילו בשוין דכיון שיש חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא לא הגיע לשני הוראה אל יורה וע"ז נאמר כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע למ' שנה ומורה ויש זקן בעיר היודע כמותו (ש"ך ס"ק נ' נ"א):

ו חכם שאסר וכבר חלה הוראתו אין חבירו רשאי להתיר משיקול הדעת ואפילו התיר אינו מותר (ש"ך ס"ק נ"ד שהרי כבר נעשה חתיכה דאיסורא ע"י הוראת חבירו. ודוקא חבירו אבל כל שאינו חבירו שהוא גדול ממנו יכול להתיר מה שאסר חבירו אפילו במידי דתליא בסברא אבל י"א דאפילו אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין (ש"ך ס"ק נ"ג נ"ד) אבל אם יש לו קבלה שאין הדין כן או שטעה בדבר משנה כגון דברים המפורשים בדברי הפוסקים יכול להתיר. ואפילו אם טעה בשיקול הדעת דהיינו שהוא מחלוקת בין הפוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיא דעלמא כאידך יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו וכיון דהשיקול הדעת היה בטעות לא שייך לומר שוי' חתיכה דאיסורה אבל אם אינו יכול לברר בראיות שטעה אע"ג שגם המורה חוזר בו מ"מ נשאר באיסורו ואינו יכול להתיר כיון דכבר שויה חתיכה דאיסורא ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאיסור ואפילו אם התיר הראשון י"א דאם כבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מתוך שיקול הדעת משום כבודו של חכם אבל י"א דדעת רוב הפוסקים דדוקא להתיר מה שאסר חבירו אסור משום דכבר חלה הוראתו אבל לאסור את המותר לא חיישינן לכבודו של חכם וכ"ז באותה הוראה עצמו אבל במעשה אחר פשיט' שיכול להורות מה שנראה אליו ואם החכם הראשון אסר מחמת חומרא או גדר או סייג אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר (סעיף ל"א ובש"ך):

ז ות"ח שאמר דבר הלכה בדבר השייך לדידיה אם אמרה קודם מעשה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו. ודוקא שאמר כך קבלתי אבל אם אומר דבר מסברא ומראה פנים לדבריו והוא נראה שומעין לו אבל אין שומעין לדידיה לסמוך על סברתו דילמא מדמי דברים להדדי שאינם דומים אבל אם הוא פשוט שומעין לו (סעיף ל"ו ברמ"א וע"ש בט"ז):

ח קיצור הנהגות הוראות איסור והיתר ע"ש בש"ך:

ט ת"ח פטורים מדינא מכל מיני מסים בין מסים הקצובים על כל בני העיר בין שהוא קצוב על איש לבדו בין קבועים ובין שאינם קבועים וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם אפילו הקבועים על כל איש ואיש ודוקא בת"ח שתורתם אומנתם ואין חילוק אם הוא עשיר או עני אבל אם אין תורתם אומנתם חייבים. מיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט מו"מ אפילו מלוה בריבית להתפרנס בו ואינו מתבטל מלימודו כי אם לזון את בניו וב"ב ולפרנסם וללבשם ולכל הדברים הצריכים לאדם ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר לד"ת ולומד תדיר נקרא תורתו אומנתו ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה ומבין בדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים ותורתו אומנתו כדרך שנתבאר. ואפי' לא יהיה כ"כ חשוב בין ת"ח אחרים שאינם בעירו מ"מ אחר שביניהם ת"ח הוא ראוי להצילו מכל מם ואע"ג דאין בדורינו עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהב' המביישו מ"מ לענין לפוטרו ממס אין מדקדקין בזה רק אם היא מוחזק לת"ח כמו שנתבאר ומ"מ יש מקומות שנהגו שלא לפוטרן ממס רק ת"ח היושב בראש הישיבה משום דבזמן הזה שאר ת"ח נותנים ונושאים כדי להתעש' ואין חוזרים לתלמודם תמיד כשפונים מעסקיהם אבל ת"ח המזלזל במצות ואין בו י"ש הרי הוא כקל שבצבור (סימן רמ"ג):

י עון הוא לבזות ת"ח או לשנאותן וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעו"הב והוא בכלל כי דבר ה' בזה (שם סעיף ו'):

יא מי שהעידו עליו שביזה ת"ח אפי' בדברי' אפי' שלא בפניו ב"ד בימי קדם היו [*) אבל בזמן הזה אין בנו כח להחרים אם יהיה ת"ח כ"א עפ"י רשיון הממשלה ודינא דמלכותא דינא,] מנדין אותו ברבי' ולא היו מתירין לו עד שיפייס את החכם שנדוהו בשבילו ואם בזה את החכם לאחר מותו ב"ד היו מנדין אותו ולא היו מתירין לו עד שיחזור בתשובה אבל אין דין ת"ח בזמ"הז לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא. ומ"מ יקנסו הב"ד המבייש ברשיון הממשלה לפי המתבייש ובלבד שלא יתחיל החכם במריבה לבזות בני אדם שלא כדין ויגרום בזה שיבזוהו ויתרסו נגדו ומ"מ אף אם התחיל החכם קצת אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות. החכם עצמו בימי קדם הי' מנדה לכבודו לע"ה שהתפקר כנגדו וא"צ לא עדות ולא התרא' ולא היו מתירין לו עד שירצה החכם ואם מת החכם באים שלשה ומתירים לו ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו ואעפ"י שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אין שבח לת"ח שינהג עצמו בדבר זה. בד"א שחרפוהו בסתר אבל אם חרפוהו בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו אלא עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו (רמ"ג) ועיין שם עוד דינים הרבה שחייבים לנהוג בת"ח:

יב סימן רמ"ד דין קימה והידור בפני חכם מבואר בחבורי חיי אדם כלל ס"ט:

יג מ"ע על איש שילמד את בנו תורה ואם לא למדו אביו חייב ללמוד לעצמו. היה הוא צריך ללמוד ויש לו בן ללמוד ואין ידו משגת להספיק לשניהם אם שניהם שוין הוא קודם לבנו ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמד יותר ממנו בנו קודמו ואף על פי כן לא יבטל הוא אלא כל מה שביכולתו ללמוד חייב ללמוד (סי' רמ"ה):

יד כשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא לבן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים שגם הם נקראים בנים אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו וחייב להשכיר מלמד לבנו ולבן בנו ולבן בן בנו אבל לבן חבירו אינו חייב להשכיר וה"ה בן בתו קודם לבן חבירו (שם):

טו אפילו תינוק שאינו מבין לקרות לא יסלקוהו משם אלא ישב עם אחרים אולי יבין ולא יכה אותו המלמד מכות אויב ומוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה ויושב ומלמדם כל היום וקצת מהלילה כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה ולא יבטל התינוקות כלל אפי' לבנין בהמ"ק חוץ מערב שבת ועיו"ט בסוף היום:

טז אין מקרין התינוקות בשבת מתחלה מה שלא למדו משום טורח שבת אבל מה שקראו פעם א' שונים אותו להם בשבת (שם):

יז מלמד תינוקות שמניח התינוקות ויוצא או שעושה מלאכה אחרת עמהם או שמתרשל בתלמודו הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה לפיכך אין להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות לדקדק ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי שלא יהיה עצל ביום ללמוד וכן לא יתענה או לעצור במאכל ובמשתה או לאכול ולשתות יותר מדאי כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמוד היטב וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין (שם):

יח אסור למלמד להשכיר עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר בביתו דהוי כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה שנקרא רשע אם לא שיאמר הבעל הבית אין רצוני לעכב המלמד שלי אבל אם שכר הבעל הבית מלמד אחר יכול בעל הבית אחר לשכור אותו המלמד עצמו (ח"מ סימן רל"ז):

יט מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד ודין המלמד עם בן חבירו שלא מדעת האב וכל דיני מלמד יתבאר בח"מ סי' של"ד של"ה:

מן סי' רמ"ו עד סי' רצ"ב יתבאר בשערים דלקמן והרבה מהם כבר מבוארים בחבורי חיי אדם ובחבורי שערי צדק וע' בראש הספר בלוח הסימנים ותמצא כלם על הסדר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.