חכמת אדם/צג
|
< הקודם · הבא > |
א (סי' רל"ו) ד' מיני שבועות הן א' שבועות ביטוי ב' שבועות שוא ג' שבועות העדות ד' שבועות הפקדון. שבועות ביטוי הוא שנאמר בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב והיא נחלקת לד' חלקים ב' להבא וב' לעבר כיצד לשעבר שאכלתי (או שלא אכלתי וכן כולם) או שזרקתי אבן או שעשיתי דבר הזה ואפילו בדבר שאין בו ממש כגון שישנתי או שדברתי ואפילו בדבר שאינו יכול לעשות אלא ע"י אחרים כגון שנתתי לפלוני ושעשה פלוני דבר הזה ושישן פלוני ושזרק פלוני כיצד להבא שאוכל ושלא אוכל שאזרוק ושלא אזרוק שאישן כו' ושאדבר כו' כ"ז הוא שבועות ביטוי ואם עבר הרי נשבע לשקר וע"ז נאמר לא תשבעו בשמי לשקר ואם במזיד חייב מלקות ובשוגג חייב קרבן עולה ויורד הנאמר בויקרא:
ב שבועות שוא נחלקת ג"כ לד' חלקים (א) שנשבע על דבר הידוע שאינו כן. כיצד שנשבע על איש שהוא אשה ועל אשה שהוא איש ועל אבן שהוא זהב וכל כיוצא בו שידוע לשלשה ב"א שאינו כן כמו שנשבע (ב) שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן כגון שנשבע על אבן שהוא אבן ועל שנים שהוא שנים ועל שלשה שהוא שלשה וכל כיוצא בזה שא"צ לצדק הדבר ע"י שבועה כיון שבלא"ה נדע שהוא כן (ג) שנשבע לבטל את המצוה שלא יתעטף בציצית ושלא יניח תפילין ולא יאכל מצה או שיתענה בשבת וי"ט וכן הנשבע לקיים את המצוה דהא בלא"ה חייב לקיים או שנשבע להרע לפלוני כגון להכותו או לקללו או שיעשה חבירו דבר פלוני כגון שיזרוק פ' צרור לים או שלא יזרוק אין שבוע' זו חל כלל והוי לשוא (ד) שנשבע על דבר שאינו בכח לעשות כגון שנשבע שלא לישן ג' ימים ולילות רצופים ושלא יטעום כלל ז' ימים רצופים וכל כיוצא בזה. וכל הנשבע שבועות שוא לוקה שנאמר לא תשא בשמי לשוא ואם היה שוגג בזה פטור מקרבן אם נשבע סתם שלא יאכל ושלא יישן הוי כנשבע לעולם והוי שבועת שוא (שם):
ג שבועות הפקדון כיצד כל מי שיש ממון חבירו בידו בין פקדון בין מלוה או שגזלו או עשקו או מצא אבידה ולא החזירה וכיוצא בו ותבע ממנו ממון שבידו וכפר בו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תכחשו ואם נשבע על שקר הרי זה עובר בלאו שני לא תשקרו איש בעמיתו וזה נקרא שבועת הפקדון שחייב קרבן אשם ודאי ונקרא אשם גזילות ואפילו במזיד (רמב"ם ריש הל' שבועות):
ד שבועות העדות כיצד עדים שידעו עדות ממון ותבעם בעל העדות להעיד לו וכפרו בעדותם ולא העידו ונשבעו שאינם יודעים לו עדות זה נקרא שבועות העדות וחייבים קרבן עולה ויורד (שם):
ה כיצד הוא השבועה האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו אעפ"י שלא הזכיר לא שם ולא כינוי בין שאומר בלשון הקודש הריני נשבע או בכל לשון כגון איך שווער או בשאר לשונות ואפי' כינוי שבועה כגון שבלשון ארמי קורין לשבועה מומתא והעלגים מכנים ואומרים מוהא כיון שאמר לשון שמשמעו וענינו שבועה ה"ז כמו שהוציא לשון שבועה (סי' רל"ז ובש"ך) והכל לפי הזמן והמקום להוסיף בכינוים או לגרוע כדלעיל בכינוי נדרים:
ו הזכיר השם בין בל"א או בשאר לשונות אפילו לא הזכיר בתחלת דבריו לשם שבועה כגון אלו האומרים בייא גאט הוי שבועה (שם בש"ך ס"ק ב' ובחי' רשב"א נדרים):
ז אמר אהא באלה או בארור אם לא אעשה דבר פלוני הוי שבועה דאלה וארור הוי לשון שבועה (שם):
ח האומר פעמים על דבר אחד אעשנו או לא אעשנו ונתכוין לשם שבועה אע"פי שלא הזכיר בלשון שבועה הוי שבועה שכן מצינו דכתיב אשר נשבעתי על מי נח ולא מצינו שבועה אלא דכתיב ולא יכרת כל בשר כו' ולא יהיה מים למבול ומדלאו לאו הוי שבועה ה"ה הן הן. בד"א שאמרם בזא"ז אבל אם מבקשים אותו עליו והוא אמר אעשנו או לא ובקשוהו עוד ואומר אעשנו או לא לא הוי שבועה (שם):
ט תקיעת כף דינה כשבועה ויש מחמירין לה יותר משבועה ואומרים דלא מהני לה היתר דהוי ככריתות ברית דכתיב וגם במלך נ"נ מרד אשר נתן ידו כו' ומפרשים דהיינו ת"כ ודוקא כשהיא דרך שבועה אבל כשהוא בדרך הסוחרים שתוקעים כפם זה לזה לקיים המקח אין לה דין שבועה כלל (סי' רל"ט סעיף ב' ובח"מ סי' ר') ואפי' המגביה ידו ואמר אני תוקע כפי לשמים או לצורי הוי כת"כ: נידוי וחרם יש להם חומר שבועות וחומר נדרים (סי' רל"ט):
י האומרים באמונה אעשה זאת או לא אעשה בין ליהודים בין לנכרי בעי התרה ואפי' אמר בלשון אשכנז (ש"ך סי' רל"ז ס"ק י"ז) ונ"ל דכוונתו שאמר (בייא מיין גלויבען) וצ"ע:
יא האומר בשמים ובארץ ושמש וכיוצא בו הוי שבועה דרבנן וכן אם אמר בכתבי קודש אלו ולא נטלן בידו ולא אחזן בידו ולא אמר במה שכתוב בה אבל אם אמר במה שכתוב בה אפי' לא אחזן בידו הוי שבועה גמורה וכן אם אחזן בידו או שהניח ידו עליהם או שפתחן דזה הוי כאוחזן בידו ואפי' א"ב ואפי' כתב אשורית שהוא מחכמות חיצונית הוי שבועה והנשבע בתורה אפי' לא אחזה בידו ואפי' לא אמר במה שכתוב בה הוי שבועה ונ"ל דכ"ז שלא אמר הריני נשבע אלא שאמר בשמים כו' דאע"ג דאם אמר ברחום וחנון אע"פי שלא הזכיר לשון שבועה הוי שבועה גמורה כדלעיל סי' ו' וה"א דה"ה כשאמר בשמים וארץ כיון דכוונתו למי שבראם הוי נמי שבועה גמורה ע"ז כתבו הפוסקים דלא הוי שבועה גמורה אבל אם אמר הריני נשבע בשמים למה יגרע לשון שבועה בזה כיון דגם כוונתו למי שבראם וצ"ע (שם סעיף ו'):
יב ידות שבועות כשבועות כמו בנדרים וכן כינוי שבועות כשבועות (סי' רל"ז):
יג אחד הנשבע מפיו ואחד מפי אחרים אפילו נכרי או קטן כגון שאמר לו אני משביעך שתעשה דבר פלוני או שלא תעשנו וענה אמן או הן או קבלתי דבריך וכל לשון שמשמעותו שמקבל שבועתו ה"ז כאלו נשבע בעצמו (שם סעי' ב'):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |