חכמת אדם/ק

חכמת אדם ‏ ק

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דין התרת נדרים (סי' רכ"ח ור"ל)*)

א מי שנדר ונתחרט יש לו תקנה ע"י שיתירו לו נדרו מדכתיב לא יחל דברו וקבלו חז"ל דר"ל הוא אינו רשאי לעשות דבריו חולין אבל אחרים מוחלין לו (רכ"ח) וה"ה דלשבועה *) מהני התרה אפי' נשבע בהזכרת השם. ומ"מ כיון די"א דלא מהני היתר לשבועה דכתיב לא ינקה ולכן לא יתיר לשבועה אלא מדוחק או לצורך מצוה ומי שהוא פרוץ בנדרים ראוי שלא להתיר לו שום נדר עד שיקבל להתענות עליהם בה"ב וכה"ג לפי האדם ולפי הנדר וכן ליתן מעות לדבר מצוה לפי עשרו כדי שלא יזלזלו בנדרים שאומר מאי אכפת לי אם אשבע ואדור אלך אצל חכם ויתיר לי (ש"ך סי' ר"ל):

ב אין מתירין הנדר בזמן הזה פחות מג' בני אדם ולא יהיו ע"ה אלא שמבינים אם לומדים עמהם הלכות אעפ"י שאינם יכולין ללמוד מעצמם ואף שאינם מבינים היטב כיון שעכ"פ מבינים קצת וגם שיהיו יודעים לפתוח פתח לחרטה דשמא יבא לפניהם נדר שצריך פתח ולא סגי בחרטה לחוד ואם לא התיר בפני ג' אפילו היה א' או ב' חכמים גדולים אין בהתרתן כלום. ונ"ל שהמתירים יהיו בקיאים בדינים אלו שכתבנו בכלל זה שהרי יש נדרי' שאין להם התרה (רסי' רכ"ח):

ג מתירין ב' ג' נדרים ביחד לומר לו מותרים לך וכן מתירין לב' או לג' אנשים ביחד ויוכלו לומר מותר לכם ומותר להתיר בין יושבים בין עומדים ואפי' בקרובים ובלילה ובשבת אפי' היה אפשר להתיר מאתמול ובלבד שיהיה לצורך שבת ואם נשבע לעשות דבר פלוני עד זמן פ' ולא נזדמן לו לעשות עד יום האחרון של אותו זמן ואותו יום בא בשבת וא"א לעשות בשבת נשאל אפי' בשבת (ש"ך ס"ק ח) וכן חרמי צבו' ברשיון הממשל' מתירין ברשיון הממשל' אפי' שאינו לצורך שבת דאז הם מקובצים יחד ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתיר (שם). ומ"מ נוהגין שהמתירין יושבין והשואל עומד כיצד היא ההתרה יאמרו לו ג"פ מותר לך או מחול לך שר"ל שהם מתירין הקשר שהיה נקשר עד עכשיו ומחול לך ר"ל שהנדר יהיה מחול כאלו לא קיבל עליו ועי"ז נעקר הנדר מעיקרא אבל אם יאמרו מופר לך לא מהני דלשון הפרה משמע שמופר ומעכב מעכשיו. ומצד הדין סגי כשיאמרו פעם אחד מותר לך ונוהגין לומר ג' פעמים (שם סעי' ב' ג'):

ד צריך הנודר או הנשבע לבוא בעצמו לפני המתירין אבל לא מהני ע"י שליח או שכתב בכתב ידו שמתחרט לא מהני ואם המתירים אינם מבינים לשונו כיון שגם הוא עומד לפני המתירין יכולין לשמוע מן המתורגמן (שם סעיף ט"ז):

ה הנדר והשבועה ניתר על ידי ב' דברים (א) אם מתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם וא"כ על ידי זה נעקר הנדר מעיקרא וצריך שיהיה גומר שיתחרט באמת אבל אם בלבו היא שהיה רוצה בנדר עד עכשיו ואעפ"י שמעכשיו מתחרט אע"פי שאומר בפיו שמתחרט מעיקרא אין מועיל לו ההתרה והוא באיסור נדר כל ימיו (ב) אם אינו מתחרט על עיקר הנדר רק מעכשיו מחמת איזה סיבה כגון שמפצירין בו בני אדם אזי צריך לפתוח בפתח ואומרים לו אלו היית יודע שמפצירין בך הרבה ב"א שתשאל על נדרך ולא תוכל להשיב פניהם כלום נדרת והוא אומר לא הייתי נודר נמצא שנדרו היה בטעות ונעקר ממילא מעיקר' ואין זה נולד דזה שכיח ועכ"פ צריך באמת להתחרט מעיקרו ואם משקר לחכם אין התרתו כלום ולפי שיש חלוקי דינים הרבה בענין למצוא פתח דיש דברים שאין פותחין בהם כגון שנשבע שלא יכנס לבית זה ונעשה אותו בית בהכ"נס אין פותחין לו אילו ידעת שיהי' בה"כ לא היית נודר דאנן סהדי כיון דלא שכיח מימר אמר שמא לא יבא ולכן אפי' אם היה מעלה על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור וכן בכל דבר שהוא נולד ואינו שכיח לא מקרי פתח וגם יש פוסקים דאין מתירין בחרטה לחוד אלא דוקא ע"י פתח וחרטה ולכך נוהגין עכשיו ששואלין אותו אם מתחרט מעיקרא וכשאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אלו היית יודע בשעת הנדר שסוף שתתחרט כלום היית נודר והוא משיב לא וא"כ נעקר הנדר מעיקרא ונעשה כטעות שהרי אפי' את"ל שאיני מתחרט רק מעכשיו מ"מ ממילא נעקר שהרי אנו מתירין לו עכשיו ע"י פתח (סעיף ז' ועיין ש"ך ס"ק נ"ו ובס"ק כ"ד ומש"כ הט"ז ס"ק י"א דבזה לא יצאנו מחומרת ר"י בכור שור לא הבנתי דהוא לא קאמר אלא שאין להתיר בחרטה לבד אלא שצריך ג"כ פתח וא"כ כיון שאנו עושין מן החרטה פתח א"כ אין כאן מיחוש כלל) ולכן אין חשש ג"כ אם מתחרט מחמת נולד אע"ג דלא שכיח כיון שמתחרט מחמת הנולד ואימר שאלו ידע בזה לא היה נודר די בזה ולכן לא כתבתי איזה נקרא נולד דלדידן אין נ"מ בזה ומבואר בש"ע מן סעיף י' עד סעי' י"ד:

ו הבא להתיר נדרי תענית או שאר דבר מצוה ואינו רוצה להיות תוהה על הראשונות יאמר שמתחרט מעיקרא על שקבל עליו בלשון נדר אלא שהיה לו לעשות המצוה בלא קבלת נדר וכן הנוסח בהפרת נדרים שנוהגין לעשות בער"ה ולעשות פתח משום שאיני בריא בתשובת רדב"ז סי' רצ"א מסתפק קצת אם זה שכיח ומ"מ מסיק הרדב"ז דכיון שהוא חולה יש לעשות ממנו פתח: ובש"ך סימן רי"ד סק"ב משמע ג"כ קצת דלא אסיק אדעתא שלא יהא בריא ועכ"פ התר' מהני לזה ולעשות מזה פתח:

ז החרם והנידוי אע"ג דצריכין היתר [*) היינו שקיבל בעניני גופו על עצמו בנידוי או חרם אבל לא נגד אחרים דאז לא מהני היתר בלא דעתם,] אבל אין צריכין לא פתח ולא חרטה ולכן אם קיבל עליו איזה דבר לעשות או שלא לעשות בנידוי וחרם מתירין לו (שם סעי' ח'):

ח אסר על עצמו הניית בני העיר אסור לשאול נדרו מבני אותה העיר שהרי נהנה מהם ובדיעבד מותר ולכן נשבע או נדר שלא יהיה גבאי או שאר מינוי בקהל אינו נשאל מבני איתה העיר שהרי מה שאסר עליו הגבאות ר"ל הנאת הגבאות מה שנהנה מן העיר (שם סעי' ה' ו'):

ט כיון שיש נדרים שאסור להתירן כמבואר בכלל זה ולכן הצריכו חז"ל שצריך לפרוט הנדר וגם הסיבה שבשבילה נדר כגון שנדר ונשבע שלא יסע מעיר הזה בשביל שחבירו הלוה לו מעות נמצא שאין יכילין להתירו עד שירצה חבירו כדלקמן סימן כ"ו ואם לא יאמר הסיבה שבשבילה נדר אלא יאמר הנדר שלא יסע מעיר ויתירו שהרי המתירין אינם יודעים שהיה לטובת חבירו ונמצא שהוא באיסור נדר כל ימיו ומיהו א"צ לפרוט בפני כל המתירין דסגי אם הודיע לאחד מהם ואע"ג דזה צריך להודיע הסיבה שבשבילה נדר אינו חוב על המתירין שישאלו לו למה נדר אלא הוא חובה על השואל התרה שיודיע להם ואם לא הודיעם הוא ישא עונו: נ"ל דבזמ"הז שרובם אינם יודעים שום דין ראוי להמתירין שיאמרו לו שיודיע הסיבה למה נדר ושיודיע על כל פנים לאחד מהם (שם סעי' י"ד וע"ש בש"ך):

י אין מתירין נדר שיש בו נדנוד עבירה אפילו אינו אלא איסור דרבנן כגון לשחוק ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה להרבה פוסקים אפ"ה אין מתירין לו ודוקא שאין לו אומנות אחרת אבל מי ששוחק לפעמי' יכולין להתירן וכן אם צריך לשחוק מחמת שאינו בריא כדי שירוח לו מתירין לו ובדיעבד שהתירו לו נדר של דבר איסור י"א דלא מהני התרתם וי"א דמהני (סעי' ט"ו) ונ"ל דאם היה נדר דאורייתא כדלעיל כלל צ"ב או שנשבע א"כ אזלינן לחומרא ואם אמר אני נודר שלא לשחוק דאינו אלא מדרבנן (ואפי' למאן דס"ל לעיל שם דהוי יד לנדר וידות הם דאורייתא מ"מ הוי דבר שאין בו ממש) אפשר דבדיעבד אם התירו לו מהני אבל אם הזכיר הדבר ששוחקין בו כגון קארטין וכיוצא בו הוי נדר דאורייתא (לרמב"ן דהוי יד לנדר) ועיין לעיל כלל צ"ז סימן ה' מהו בכלל שחוק:

יא לפיכך מי שנשבע על דבר אחד ואמר שאם ישאל על נדרו אינו יהודי אסור לשאול על נדרו ואפי' בדיעבד יש להוכיחו ולייסרו שתלה אמונתו בנדרו וצריך כפרה וסליחה. ודוקא בכה"ג שנדר או נשבע תחלה על איזה דבר רק שאמר אם ישאל כו' וא"כ יש נדנוד עבירה בהתרה אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי אפילו היתר א"צ דאין כאן שום רמז נדר או שבועה ומ"מ לא טוב עשה ויש להוכיחו ע"ז (סי' רכ"ט סעיף ד'):

יב נדרי הקדש או שאר דבר מצו' מצו' לקיימן ולא ישאל עליה' אלא מדוחק ומ"מ מהני בהם התרה אפי' נודר לצדקה כ"ז שלא בא ליד גבאי ואפי' אם כבר נתן המקצת יוכל לשאול על השאר (סעי' מ"ב) ודוקא שנדר לצדקה סתם או שאמר הרי עלי לצדקה אם אעשה דבר זה ועדיין לא עבר ולא נתחייב כדלקמן אבל אם עבר ועשה וא"כ כבר נתחייב בצדקה לא מהני היתר דתיכף כשנתחייב הוי כמסירתו לגבוה (תשובת מהר"מ מינץ סימן ע"ג ועיין לקמן סימן כ"ד כ"ה):

יג המנדה עצמו בעוה"ב אם יעשה כך י"א שאין לו התרה דכיון שהכניס עצמו בנידוי שלמעלה מי יתירנו ולכן שומר נפשו ירחק ממנו. ומ"מ אם כבר נדר והוא במקום מצוה יתירו לו (סעי' מ"ה):

יד הנודר בעת צרה שאם ינצל יעשה דבר מצוה כך וכך יש אומרים דלא מהני התרה דהוי כנדר על דעת המקום ומכל מקום אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול או שלא יכול לקיים נדרו והנודר בחליו שלא יאכל גבינה מפני שרעה לחליו וזה לא מקרי נודר בעת צרה כיון שאינו דבר מצוה ועכשיו מתחרט אין פותחין לו בחרטה לפי שאין פותחים בחרטה אא"כ הי' חרטה דמעיקרא וזה בשע' שנדר הוצרך לאסור הגבינה אלא שעכשיו מתאוה לה ולפיכך אין להתיר אלא ע"י פתח (ועיין ש"ך ס"ק ק"ח ונ"ל דלדידן כיון דעושין מחרטה פתח א"כ אין חילוק בין נדר דגבינה לשאר נדרים):

טו הנודר להתענות ומבטל מלימודו מותר להתיר נדרו אף לכתחלה כי ת"ת כנגד כולם ואסור להתענות ולגרום הביטול וגם לשוחט ולבודק ולהורות ולמלמד יכולין להתיר דכ"ז נקרא לצירך מצוה והכל לפי טבעו כי יש אוכלים פת במלח ומתענגים ויש מעונים כשאינם יושבים על סיר הבשר או כשנראה הדבר שנדר דבר שאינו יכול לקיים נדרו ויבא לידי מכשול מתירין לו לכתחלה (ש"ך ס"ק ק"ו):

טז אין מתירין שום נדר עד שיחול ויבא לידי קיום אפילו יש לחוש למכשול הנודר דכתיב לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה משמע אחר שהנדר בא לכלל עשיה אז אמרינן דאחרים מוחלין לו לפיכך היה נודר או נשבע בניסן שלא יאכל בשר ל' יום מר"ח אייר ואילך אינו יכול להתיר נדרו עד שיגיע ר"ח אייר ואז יחול הנדר שמחויב לקיימו ואז יכול להתירו ואעפ"י שדבר זה תלוי בזמן והזמן ממילא בא ולכן י"א שיכולין להתירו אף בניסן מ"מ בדאורייתא אזלינן לחומרא: ומכ"ש אם אינו תלוי בזמן אלא במעשה כגין שאמר אם אעשה דבר זה יאסר עלי בשר או שאמר קונם בשר עלי אם אעשה דבר זה כיון שלא אסר עליו עשיית דבר ההוא והדבר ההוא אינו אסור עליו רק שתלוי ברצונו ולכן א"א להתירו עד שיעשה אותו דבר ויאסר באכילת בשר ובזה כ"ע מודים שהרי אפשר שלא יחול כלל הנדר שמא לא יעשה אותו דבר (סימן רכ"ח סעיף י"ז ובד"מ סי' רכ"ט יש כאן ט"ס וצ"ל כיון שאין תולין בתנאי מתירין ובלבוש שכתוב אם לא אעשה דבר זה לזמן פלוני לא ידעתי למה כתב לזמן פלוני וכן כתב בט"ז כמו שכתבתי וכן הוא בנדרים ע"ט קונם שאני עושה לפיך אם נהנית לאבא):

יז נשבע או נדר שאם לא יפרענו חמיו קודם פסח שלא יהיה עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אין מתירין לו נדרו עד עצרת וכיון די"א דנדר התלוי בימים דתיכף אחר פסח כשלא פרעו חל ממילא האיסור כמו בסימן הקודם וא"כ שמא ישכח או יהיה לו אונס ויהיה עצרת באיסור ולכן יתירנו קודם עצרת אך להי"א דאינו חל ולכן צריך להתיר גם אחר כניסת עצרת (סעיף י"ח ובט"ז):

יח נשבע או נדר לעשות דבר פלוני בתוך שנה חלה עליו השבועה מעתה אלא שאינו עובר עליו עד שיעבור השנה ולכן יכולים להתיר מיד (סעיף י"ט) נשבע שלא יהיה שבת בעיר יכולין להתיר לו ע"ש סמוך לחשיכה דאז חל עליו שמחויב לצאת (ש"ך ס"ק ל"א) וגם לאחר כניסת שבת (ט"ז שם):

יט נשבע שלא יעשה דבר פלוני וחזר ונשבע שאם יעשה דבר פלוני יהיה אסור בבשר א"א להתיר שבועה שניה תחלה שהרי לפי נוסח שבועה שניה אין כאן איסור לעשות דבר פלוני ועוד דשבועה זו בלא"ה אין לה מקום לחול שהרי בלא"ה אסור לעשות דבר פלוני מכח שבועה ראשונה ולכן מתירין לו שבועה ראשונה ואז מותר לעשות איתו דבר ואז חלה שבועה ב' ואמנם עדיין אין מקום להתיר שכ"ז שלא יעשה דבר פלוני אינו אסור בבשר (כדאיתא בנדרים דף ע"ט דפריך ה"ד אילימא דאמר קונם פירות עלי אם ארחץ לא תרחץ ולא תאסור (ועיין לעיל כלל צ"ד סי' י' מה שכתבתי בשם הר"ן) ואמנם אחר שעשה אותו דבר ואז אסור בבשר אז מתירין (סי' רכ"ט):

כ ומטעם זה א"א להתיר ג"כ שני השבועות בבת אחת אע"ג דמתירין כמה נדרים ושבועות בב"א כדלעיל מ"מ הכא א"א דדוקא בנשבע על דברים מחולפים וכל נדר הוא דבר אחר שעכ"פ כבר חלו משא"כ הכא (רכ"ח סעיף מ"ו):

כא נשבע על דבר אחד וגם כלל בשבועתו שלא ישאל על שבועתו או שכלל שלא לעשות אותו דבר בלא התרה נשאל תחילה על מה שאמר שלא ישאל על שבועתו (סי' רכ"ט סעיף ד') וכן אם נשבע על דבר אחד ב' פעמים או יותר מתירין לו תחלה הראשונה ואח"כ יחול השניה ולכן מתירין לו כ"כ פעמים כפי שנשבע (סי' רכ"ח סעיף מו וע"ש ש"ך ס"ק ק"י ודלא כמ"שכ הש"ך סימן רכ"ט ס"ק י"ג):

כב אסר על עצמו איזה דבר אם יעשה דבר פלוני ואמר שיהא באיסורו בכל פעם ופעם שישאל ויותר מהאיסור שיחול עליו פעם אחרת וכן לעולם נמצא מה שאמר כל פעם ופעם כ"א וא' הוי נדר או שבועה לעצמו. ומה שאמר וכן לעולם אע"ג דמשמע שיהא לאין תכלית ובלא שיעור כיון שכלל הכל כאחת אינו אלא נדר אחד ולפיכך צריכין לשער כמה פעמים שאמר בכל פעם ופעם כך פעמים יתירו לו שהרי כ"א וא' הוי שבועה בפני עצמה ואח"כ יתירו לו מה שאמר וכן לעולם וגם בזה לא מהני להתיר כולם בפעם א' שהרי א"א לשניה לחול עד שיתירו לו ראשונה וכשמתירין לו הראשונה אז חל שניה וכשמתירין שני' חל שלישית וכן לעולם (סי' רכ"ט סעי' ה'):

כג ואם לאחר שהתירו לו נזכר שאמר עוד כמה פעמים כל פעם ופעם א"צ היתר עוד כיון שבשעה שנשאל היה סבור שכבר התירו ומותר באותו דבר וא"כ לא חל עליו הנדר והשבועה כלל אף על פי שנזכר אחר כך (תשובת ר"נ ססי' י"ז דהוי כאומר שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה יאכל הראשונה בשוגג ושניה במזיד דפטור ומותר (עי' ססי' רל"ט):

כד האומר אם אעשה דבר זה אתן ק' זהובים לצדקה והיה הדבר מחמת שאירע לו מקרה רע מאותו דבר כגון שרכב על סוס והזיקו ולכן נדר אזלינן בתר דעתו שאין כוונתו ליתן הצדקה אלא כוונתו לאסור עליו הרכיבה והוי כאילו אמר הרי עלי שלא ארכב וכדי לחזק הדבר קנס עצמו באם שיעבור ליתן צדקה וא"כ הנדר חל מיד שאסור לרכוב מיד ויכולין להתיר לו תיכף ואז אינו חייב כלום לצדקה עוד שהרי לא היה אלא תנאי להנדר של רכיבה וכיון שכבר הותר הנדר בטל התנאי ממילא. ואם רכב באיסור קודם שהתירו לו חייב ליתן הצדקה ולא מהני לו מה שיתיר נדרו דכיון דכבר נתחייב כדלעיל סי' י"ב (דאע"ג דאפי' השוחט בחוץ ונתחייב כרת מהני לו היתר ופטור וכן הנשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלו אפילו כולו מהני לו התרה דהחכם עוקר הנדר מעיקרא כדאיתא בסי' רל"ח סעי' כ' היינו דווקא לגבי איסורא לשמים אבל הכא כבר נתחייב לצדקה (תשובת מהר"ם מינץ סימן ע"ג):

כה אבל אם אמר הרי עלי שלא לרכוב ואם ארכב אתן בכל פעם לצדקה נמצא שהם ב' נדרים אחד שלא ירכיב ב' כשירכוב יתן צדקה והשני אינו חל עד שירכוב ואינו תלוי בנדר א' שהרי הוא נדר בפ"ע ולכן ישאל תחלה על נדר ראשון ואז מותר לרכוב ונשאר נדר ב' ואם היה אמירתו אם ארכב אתן לצדקה היינו מתירין לו ואפי' לא היה מחמת כעס והיזק אלא רצונו כשיעשה זה יתן צדקה וה"ז נדר של צדקה אפ"ה מתירין לו שהרי לא עשה שום איסור בזה שרכב שכיון שלא אסר עליו הרכיבה אלא הרכיבה היה תנאי ודומה לאומר שתמיד אחר האכילה יתן צדקה שהנדר הוא הצדקה ולא האכילה וא"כ אף שא"א להתיר קודם שעשה המעשה כיון שלא חל הנדר של צדקה מ"מ לאחר שאכל או רכב ואז חל הנדר של צדקה היינו מתירין לו דהוי כאדם שאומר הרי עלי ליתן צדקה דמתירין לו מדוחק אך כיון שזה אמר בכל פעם שארכב אתן צדקה א"כ י"ל דהוי כאילו אמר בכל פעם ופעם עד אין מספר וכ"א וא' הוי נדר לעצמו כדלעיל סי' כ"ב וא"כ צריך תמיד להתיר הנדר אחר הרכיבה ואע"ג שכבר רכב מהני התרה שהרי על הרכיבה אין כאן איסור כלל ואינו דומה לסימן כ"ד דהתם הנדר היה הרכיבה ועבר על נדרו אבל הכא לא היה הנדר הרכיבה אלא הצדקה וא"כ לא עשה שום איסור והוו כנדרי צדקה בעלמא (שם ועיין בש"ך סי' רל"ט ס"ק כ"ט (ועיין מה שכתבתי בתשובה סימן עה):

כו ונ"ל דה"ה האומר הרי עלי ללמוד בכל יום שיעור קבוע בקנס לצדקה כיון שכוונתו היה רק משום הלימוד חל הנדר תיכף ויכולין להתירו כדלעיל סי' כ"ד אבל אם אמר ובאם לאו אתן כך לצדקה נמצא שהם ב' נדרים אז יתירו לו הא' אם הוא לצורך ונדר ב' נשאר בספק כדלעיל סי' כ"ד ועיין בב"א שכתבתי שם תיקון כזה:

כז נדר על דעת חבירו בשביל שום טובה שעושה לו בשביל השבועה כגון שנתן לו בתו לאשה או מלוה לו מעות ומתירא שיברח ומשביע אותו שלא יזוז ממקומו בלא ידיעתו אין מתירין לו אא"כ הודיע לאותו שנדר לו ויתרצה בזה להתירו כדמצינו במשה שנשא בת יתרו וכתיב ויואל משה כו' דהיינו שנשבע ליתרו שלא לשוב למצרים ומצינו שאמר לו הקב"ה לך למדין ואמרו ז"ל שאמר לו במדין נדרת לך והתיר לך נדרך במדין וכל מקום שהנשבע קיבל טובה מן המשביע אע"ג שהמשביע קבל יותר טובה ממנו אפ"ה מיקרי הטבה שהרי יתרו קבל יותר טובה ממשה שנשא בתו ואפ"ה מקרי הטבה. ואם נשבע לפני שלוחו אין מתירים לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו דשלוחו של אדם כמותו (סי' רכ"ח סעי' כ) ואם מת המשביע י"א דלא מהני התרה (ש"ך שם ס"ק ל"ג) ואפשר דיורשיו הם במקומו וצ"ע:

כח אבל אם לא נשבע ונדר לחבירו מחמת טובה שעושה לו בשביל השבועה אלא שחבירו הפציר שישבע ע"ז או שנשבע מעצמו ותלה נדרו בדעת חבירו אם יתרצה בזה ונתרצה שיהיה נדר (עיין לעיל כלל צ"ד סי' ט') אעפ"י שהקדים לו טובה כיון שהטובה לא נעשה לו בשביל השבועה יכולים להתיר בלא רצון חבירו. ומ"מ צריך להודיע לחבירו שהתיר נדרו דאל"כ יחשוד אותו שעבר על נדרו ואם א"א להודיע לו כגון שמת מתירין לכתחלה דאין כאן חשד שכן מצינו ביוסף שהשביע אותו יעקב ואפ"ה מצינו שאז"ל שאמר לו פרעה שיתיר נדרו ואעפ"י שאין לך קבלת טובה יותר מן הבן מאביו אלא כיון שלא היתה הטובה משום השבועה וגם חשד ליכא שהרי מת מותר להתיר נדרו (שם ש"ך ס"ק מ"א):

כט ובדיעבד שהתירו לו אם נשבע מחמת טובה שקיבל מן השבועה ופרט הנדר והסיב' לפניהם אף על פי שאותו בית דין שהתירו לו ראוי ליסרו ולהוכיחו כדמצינו בצדקיהו שנשבע לנ"נ והתירו לו הסנהדרין קבלו ענשם דאפילו בדיעבד לא מהני התרתן ומצדקיהו אין ראיה דבאמת חזי מה עלתה לצדקיהו ולסנהדרין אבל אם נשבע שלא מחמת טובה שקיבל אם הוא דבר שאין בו תועלת כלל לחבירו מתירין לו לכתחלה רק שיודיע לו שהתירו לו כדלעיל סי' כ"ז (ש"ך ס"ק נ"ח) אבל אם יש לחבירו תועלת משבועתו כגון שנשבע לעשות לו איזה דבר ולא עשה כן משום טובה שקיבל מחמת השבועה לכתחלה אין מתירין לו (שם ש"ך ס"ק מ"ט) ואם מת אותו שנדר על דעתו יורשיו הם במקומו (שם רמ"א) ואם לא פרט הנדר אפי' בדיעבד לכ"ע אינו מותר כדלעיל סי' ט':

ל אף לצורך מצוה דעת האחרונים שאין מתירין נדר שנשבע ע"ד חבירו שהרי אין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים לגאול לישראל ואפ"ה הוצרך ללכת ליתרו להתיר לו שבועתו (עיין ש"ך ס"ק נ"ד):

לא פועל שקבל עליו בשבועה לעשות מלאכה אצל בעה"ב משך זמן וחוזר בו י"א שיכול לשאול על קבלתו שלא ברצון ב"ב דאע"ג דהבע"הב עשה טובה עם הפועל שנתן לו מלאכה מ"מ אין הטובה מחמת השבועה וי"א דזה הוי מחמת טובה (ש"ך ס"ק מ'):

לב איש ואשה שנשבעו או שקב"ח זה לזה לישא זה את זה אין מתירין לא' בלא דעת חבירו דזה מיקרי הטבה שכ"א רוצה לישא חבירו ונשבעו משום כך זה לזה אבל אם האחד לא נשבע לא מקרי טובה בריצוי לבד ואפילו נשבעו שניהם אם האשה אומרת ששונאה אותו ונותנת אמתלא טובה לדבריה מתירין לה שלא מדעתו דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאוס עלי י"א דכופין להוציא (ססעי' כ'):

לג הנודר או נשבע ע"ד רבים אין לו התרה בלא דעת' והסכמת' אא"כ הוא לדבר מצוה דמסתמא כולם מסכימים לעשו' [*) כל הענין הזה מדבר במי שנודר מעצמו לעשות דבר מה או השבע שבועה בלי שישביעוהו אחרים אך הוא בעצמו נשבע ותלה בשבועתו ע"ד רבים ומסתמא לדבר מצוה יסכימו להתיר, אבל אם אחרים ישביעוהו או ידירוהו בענין מה, חלה השבועה ואין לה היתר כלל כמבואר לקמן סי' נ"ד דאל"כ ח"ו בטלה כל שבועה שישבע איש לרעהו:] מצוה ואם אותם רבים אומרים שלא להתיר לו אפילו לצורך מצוה אין מתירין לו (רמ"א סעי' כ"א) ודוקא אם א"א לקיים המצוה בלא התרת הנדר. והנשבע שלא יכנס חבירו לביתו ויש בית הכנסת בביתו מקרי דבר מצוה ומתירין לו שיבא חבירו להתפלל ואפילו אין שם מנין כיון שכבר קבעו מקום לתפלתן (סמ"ג) וכן לעשות שלום בין איש לאשתו או לבטל שאר מחלוקת דגדול השלום. וכן משום צרכי רבים מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם וכן לצורך פרנסתם וכן מי שנשבע שלא להנות מאביו ומתחרט מקרי דבר מצוה וכן מי שנשבע שלא להיות ממינה אם אין במדינה ראוי להיות ממונה יותר ממנו: וכן שלא לפרוד מאשתי אלא יהיה באותו עיר שאשתו (שם ובש"ך) (ובש"ך ס"ק ס"ג כ' דאין ללמוד מזה למקום אחר שאין מצוה כ"כ וצ"ע שזהו מתשובת רשב"א עיין בב"י ורשב"א לשיטתו הביאו הב"י ד"ה ונדר שעד"ר כו' וחושש לסברת ר"ת דאפילו לדבר מצוה אין מתירין ע"ש ולכן כ' דאין ללמוד למקום אחר אבל לפי הכרעת הש"ע דלעולם לדבר מצוה מתירין וכ"כ בב"י בבד"ה בשם ריטב"א דאפילו במצוה של דבריהם מתירין עד"ר):

לד י"א לדבר רשות אפילו עם דעתם אין להתיר לפי שאין חרטתן שוין דזה מתחרט מטעם זה וזה מתחרט מטעם זה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ומתחרטים מטעם אחד ולפ"ז אפילו לדבר רשות אם כולם מתחרטים בחרטה א' יש להתיר ולפ"ז המקבל עליו בחרם או בנידוי ברשיון הממשלה עד"ר נמי יכול להתיר עם דעתם לכ"ע דהא חרם א"צ פתח וחרטה כדלעיל סעיף ז'. ומ"מ יש להחמיר בכולם שאין להתיר לכתחלה כיון שנדר עד"ר (עש"ך ס"ק נ"ט):

לה אין נקראין רבים פחות משלשה ואם נדר בפני ג' ואמר הריני נודר עד"ר ואותן ג' שייכי' באותו נדר לכ"ע הוי עד"ר דמסתמא הנך דשייכי בגויה שעומדים לפניו קאמר ואם אמר להם על דעתכם אני נודר פשיטא דלכ"ע הוי עד"ר ועדיף מאומר ע"ד פלוני ופ' ופ' (ש"ך ס"ק ס"ז) וכן אם אמר הריני נודר על דעת פלוני ופ' ופ' אע"פ שאינו עומד עמהם הוי עד"ר לכ"ע אבל אם אמר סתם עד"ר ונדר בפני ג' שלא פרט אותם וגם לא שייכי באותו נדר מחלוקת בין הפוסקים די"א דגם זה הוי עד"ר דמסתמא ע"ד אותם שעומדים לפניו קאמר ויש מחמירין יותר שאפילו אמר סתם עד"ר אפילו לא נדר בפניהם אין לו התרה ונכון להחמיר לכתחלה גם בזה (שם ס"ק ס"ו) וה"ה אם נשבע וידענו על מי נתכוין כגון שנשבע ע"ד הקהל או ע"ד ג' רבני העיר ואין שם אלא ג' רבנים שודאי לאלו נתכוין ואם נדר ע"ד הקהל אף אם יסכימו הרוב לבטל נדרו אינו כלום עד שיסכימו כולם שהרי פי' ע"ד הקהל גדולים וקטנים שנראה שלא ע"ד רוב הקהל הוא סומך (ש"ך ס"ק נ"ח בשם ריב"ש ונ"ל דכוונתו שאמר כן בפירוש ע"ד הקהל גדולים וקטנים ולכן לא מהני רוב וכעת אין בידי ריב"ש) ואם אמר הנודר שכוונתו היה ע"ד רוב הקהל נאמן אבל אם אמר בהדי' ע"ד פלוני ופ' ודאי ע"ד שיסכימו כולם קאמר ואף שאומר שכוונתו היה על הרוב אינו נאמן (ש"ך שם):

לו ד' שנשבעו יחד לאיזה ענין שהוא לטובת כולם מקרי ע"ד רבים דכ"א נשבע לג' חביריו ועל דעתן נשבע ואפילו אם אמרו הריני נשבע על דעת כל א' יש להסתפק (ש"ך ס"ק ס"ח):

לז בדיעבד אם התירו נדר שע"ד רבים לדבר הרשות עם דעתם מותר ואין לייסר הב"ד שהתירו כיון שרוב פוסקים מקילין (ש"ך ס"ק ס') אבל אם התירו בדיעבד לדבר רשות שלא מדעתם אם אמר סתם ע"ד רבים ולא פרט ולא עמד בפניהם סמכינן בדיעבד על התרה זו בשעת הדחק אבל אם אמר ע"ד פלוני ופלוני אפילו בדיעבד לא מהני התרתם ולפי זה ראוי לייסר המתירים (עיין שם ס"ק ס"ט):

לח אפילו נדר שעל דעת רבים גמור אם יש בנדר או בשבועה ההיא נדנוד עבירה מותר להתיר לו בלא דעתם כי אין דעת רבים מסכמת בדבר שיש בו עבירה (סעי' כ"א רמ"א):

לט נשבע שלא לעשות דבר פלוני כי אם ברשות ג' אנשים נקובים בשמותם לא מקרי ע"ד רבים דדוקא כשאומר על דעתכם או ע"ד פ' ופ' ששיתף דעת רבים בעיק' הנדר אבל הכא אדרב' אלו הרבים דנקט להקל עליו לעשות ברשותם בלא התרה כלל כדבסמוך (שם ססעי' כ"א):

מ אם נדר מעצמו בלא קבלת טובה מחבירו ונדר ע"ד א' או ע"ד ב' יש לו התרה אפילו בלא דעתם מיהו אם נשבע או נדר ע"ד המקום אפילו ביחיד דינו כנדר שעל דעת רבים לגמרי ואין לו התרה אם הנדר הוא לדבר מצוה אבל אם הוא לדבר רשות יש מקילין (סעי' כ"ב):

מא נדר שהודר במעמד רבים ולא אמר ע"ד רבים מתירין לו מאחר שלא אמר על דעתם וא"צ להודיע' ודוקא שאין להרבים ההם תועלת מזה הנדר דאם יש להם תועלת צריך להודיעם משום חשד כדלעיל סי' כ"ז (סעי' כ"ג ובש"ך):

מב מי שנדר לעלות לא"י יש לו התרה כשאר נדרים ואם אשתו הרה ויש סכנה להוליכה לא"י אפילו נדר עד"ר יש לו התרה ואין אומרים יניח אשתו וכן אם אשתו אינה רוצה ללכת עמו אפילו נדר עד"ר ובעת צרה יש לו התרה במצוה רבה כזו (סעי' ל"ו ובש"ך):

מג הנשבע שלא לעשות דבר פלוני שלא ברשות פלוני כגון שלא יסע מאותו מקום בלא רשותו וכיוצא בו כיון שנתן לו אותו פלוני רשות א"צ להתיר שבועתו ואפילו אם לא שמע מפיו אלא שכתב לו בכתב ידו ומכיר חתימתו סגי שהרי לא שיתף חבירו בנדרו ודומה כאלו נשבע שלא יעשה איתו דבר עד אותו זמן שיגיע אותו זמן א"צ התרה (סעי' ל"ח בש"ך ס"ק צ"ט) ואם נשבע על דעת חבירו מבואר לעיל כלל צ"ד סי' ט':

מד הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי (שם סעי' ל"ט כדלקמן בכלל שאח"ז סי' כ"ט) יעיין בסי' רנ"ח בש"ך ס"ק כ"ג). ודוק' כשאומר לו הריני כאלו התקבלתי אבל כשאינו אומר כאלו התקבלתי אלא שמאריך לו הזמן ואם לא יפרע לו לזמן שהאריך יעבור על השבועה שנשבע לא מהני דדוק' כשמבטל חבירו השבועה לגמרי מהני אבל בזה עדיין השבועה קיימת ואם חושש המלוה שאם יאמר התקבלתי לא יסלק לו עוד הלוה לא מהני שישבע לו הלוה תחלה שיפרע לזמן אחר דהוי שבועתו שוא שהרי עדיין שבועה ראשונה קיימת שיפרע לו מקודם אלא צריך המלוה לומר לו הריני כאלו התקבלתי על מנת שתשבע לפרוע לזמן אחר ואם לא ישבע גם התקבלתי לאו כלום הוא (לבוש וצ"ע אם מהני שיאמר הריני כאלו התקבלתי על מנת שתפרע לי לזמן פלוני):

מה הנשבע ליתן מתנה לחבירו יכול ליתן לו במתנה ע"מ להחזיר ודוקא אם הוא עשיר אבל בעני לא מהני כדלקמן בהלכות צדקה (ססי' רל"ח):

מו הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לזמן פלוני אעפ"י שלא תבעו תוך הזמן השבועה במקומה עומדת (ח"מ סי' ע"ג) י"א שאם עשה ממנו ב' דברים דהיינו שאומר שבועה שאעשה דבר פלוני ואעשה אותו לזמן פלוני א"כ אפילו כשעבר הזמן חייב לקיים הדבר מכח השבועה אבל אם אמר בפעם אחר כגין שאמר שבועה שאעשה דבר פלוני ביום פלוני כיון שעבר אותו יום אינה חלה עליו השביעה עוד ולוקה על מה שעבר על השבועה ואין צריך לעשות עוד (רשב"א) אבל י"א דאין הדבר תלוי בין אם אמר בב' פעמים או בפעם א' אלא אפילו אם אמר בפעם אחד שבועה שאפרע לך ביום פלוני או שאעשה דבר זה ביום פלוני עיקר השבועה הי' על הפרעון ועל העשי' והזמן הוא לזירוז בעלמא ולכן אפילו עבר הזמן חייב לקיים שבועתו ודווקא בדבר שמחייב לעשות אף בלא השבועה כגון לפרוע לחבירו שכבר הוא חובה עליו וכיוצא בו אבל בדבר שלא היה עליו שום חוב כגון שנדר בעת צרה לעלות לא"י בחדש אייר ונתהוה אז מלחמה שלא יכול לעלות פטור משבועתו דעיקר שבועה הי' על הזמן ומ"מ נכון הדבר להתיר שבועתו וכן יש לנהוג (סעי' מ"א ט"ז ס"ק ג' וש"ך ס"ק ק"ב וט"ס שכן צ"ל שאם אמר נדרו וקציבת כו'):

מז נשבע לתת בתו לפלוני לאשה לזמן פלוני ובתוך הזמן קלקל המשודך מעשיו או שהמירה אחות המשודך ונ"ל דה"ה אחיו כיון שהיא פגם גדול אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע ואם בא לב"ד בעודן בקלקולו אפילו התרה לא צריך אעפ"י שחזר אחר כך בתשובה דכיון דבשעת קלקולו לא הי' אפשר לה להנשא למומר וא"כ הותר באותו זמן והותר לעולם אבל אם לא בא לב"ד עד אחר ששב בתשובה צריך התרה לשבועתו אעפ"י שפטור מן הקנס ואם קלקל אחות אבי המשודך לא הוי פגם כ"כ (סעי' מ"ג וט"ז ס"ק נ"א):

מח הנשבע לחבירו לפרוע לו בזמן פלוני ואותו יום חל בשבת עיין בחיבורי חיי אדם בהלכות שבת כלל ס' סי' י"ג ובא"ח סי' ש"ו ס"ק ט"ז ובח"מ סי' ע"ג ובש"ד וט"ז שם ססי' ז':

מט הנשבע לפרוע בר"ח חייב לפרוע ביום א' דר"ח דבלשון בני אדם נקרא ר"ח אבל אם קבע זמנו בחנוכה יש לו זמן עד יום האחרון ואם נשבע לשלם עד ר"ח אדר והיה השנה מעוברת חייב לשלם ביום א' דר"ח אדר ראשון (בח"מ שם ובי"ד סי' רכ"ח סעי' מ"ח):

נ הנשבע לחבירו לפרוע לו ביום פלוני והגיע הזמן והמלוה איננו בעיר אם המלוה דר באותה העיר פטור עד שיבא המלוה או שלוחו אבל צריך שיהיה המעות בידו באותו יום ואינו רשאי להוציאם אבל אם היה המלוה דר בעיר אחרת בשעה שנשבע לו צריך להוליכו למקום המלוה דאדעתא דהכי נשבע תחלה וי"א דאפילו אם עקר דירתו ממקום למקום אם אינו רחוק מן המלוה יותר מבתחלה צריך להוליכו אחריו (ח"מ שם סעי' ח'):

נא מי שנשבע לשלם לחבירו אעפ"י שלא הי' חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם מכח שבועתו (שם) והוא בעצמו חייב למכור כל מה שיש לו אפילו חלוק ומכנסיים ואבנט לפרוע לבעל חובו ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו ולא נקרא אונס לפטור משבועתו בעוד שיש לו ברשותו איזה דבר למכור אפילו עד שוה פרוטה ותקיעת כף הוי כשבועה (ח"מ ססי' צ"ז ובבה"ג שם) עיין במל"מ פ"ה מהל' שבועות הל' כ':

נב ראובן נשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב ואח"כ נשבע לפרוע לשמעון לזמן פלוני וכשהגיע הזמן טוען אין לי מעות וכבר נשבעתי שלא למכור משלי לפרוע שום חוב אם חוב שמעון קודם לשבועה שלא למכור משלו לא חלה השבוע' והיו מכין אותו בימי קדם עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע ואם השבועה קדמה לחוב שמעון נמצאת השני' שבועת שוא והיו מכין עליה בימי קדם מכת מרדות ואם מתוך אימת המלקות יתחרט וימצ' פתח לשבועה ראשונה יתירוהו לו וימכור ויקיים שבועה שני' (ח"מ סי' ע"ג סעי' ה' וע"ש סמ"ע וש"ך):

נג הא דמהני התרה לנדר ושבועה דוקא אם הנדר שייך לעצמו אבל מה שהשביע חבירו או שנשבע לאחרים או צבור שנתנו חרם ברשיון הממשלה על אי זה דבר לא מהני בזה שום התרה:

נד נדר שהותר מקצתו הותר כולו דמעיקר' לא נדר אלא ע"ד שיתקיים כולו. כיצד נדר להתענות או שלא לאכול בשר זמן ידוע ואירע בו שבתות וי"ט אומרים לו אלו נתת אל לבך שמא יארע בו שבתות וי"ט לא היית נודר ואמר הן הותר הכל וכן אם אמר לחבור' אנשי' קונ' שאיני נהנה לכולכם או שאמר שאיני נהנה לזה לזה לזה וכ"ש אם אמר לזה ולזה ולזה דכל אלו הוי כלל שכלל כולם בנד' א' ולכן אם הותר א' מהם הותרו כולם אבל אם אמ' קונם שאיני נהנה לזה קונם שאיני נהנה לזה כו' כיון שאמר קונם על כל אחד ואחד הוי נדר בפ"ע ואם הותר אחד לא הותרו כולם ולרמב"ם דוקא כשאמר לזה ולזה ולזה בווין הוי כאומר לזה וזה הב' יהיה כזה הא' וזה הג' יהיה כזה הב' ולפיכך אם הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין אבל אם אמר לזה לזה בלא ווין הוי כאומר קונם לכל א' וא' וצריך פתח וחרטה לכל א' וא' וה"ה נדר או נשבע שלא יאכל ענבים ושלא ילבש בגדי משי או שאמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה אם נשאל על אחד מהם לא הותר השניה לרמב"ם אבל אם אמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים הוי שבועה אחד ואם הותר א' הות' כולו (סי' רכ"ט סעי' א' ובש"ך ס"ק ו') וי"א דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשניתר ע"י פתח דדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו אבל בניתר ע"י חרטה שאין שם טעות מעיקרו אלא שנהפך דעתו עתה ולכן ל"א הותר כולו וי"א דאפילו ע"י חרטה נמי הותר כולו כיון שהנדר נעקר מעיקרו (שם):

נה בד"א בנודר לעצמו אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו או לעשות לו מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר לו השאר וה"ה אם היו שנים והותר אחד וכן אם החרימו קהל ברשיון הממשלה או נידו מ' בני אדם והתירו אחד מהם וכן בהפרת הבעל אם הפר נדר אשתו במקצת בכל אלו לא אמרינן הותר כולו ואינו מותר אלא מה שהתירו דקיי"ל דהתרת צבור וכן הבעל מכאן ולהבא הוא מותר מה שאין כן בהתרת חכם דעוקר נדר מעיקרו (שם):

נו שנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה השני פטור שכן מצינו כיון שפלשתים עברו על השבועה לפיכך הותר לישראל להלחם עמם (ש"ך בנק"הכ) לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע מי שיעכב והעביר המועד אסור לינש' לאחר והלה מותר וא"צ התרה וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא כנגדו ואפילו אם טען זה העובר המועד שהי' אנוס אינו נאמן שיתחייב שכנגדו עדיין בשבועתו ומ"מ אם רצה זה לפטור משבועתו ילך ויתיר שבועתו בפני ג' דשמא יביא זה שכנגדו עדים שהיה אנוס בדבר ונמצא עבר על שבועתו אם נשא בלא התרה ודוקא שנשבעו זה לזה כאברהם ואבימלך דהוי ככריתת ברית אבל ב' או יותר שנשבעו יחד לעשות דבר כגון שלא לדבר עם פלו' ועבר א' מהם השאר חייבי' לקיים שבועתם ואם תלי' זה בזה שא"א לאחד לקיים שבועתו בלא חברו כגון שנשבעו לילך יחד לא"י והאחד עובר וקשה לשני לילך לבד פטור (סי' רל"ו סעי' י' וע"ש בט"ז ובש"ך בנק"הכ שהאריכו בזה במי שמתנה ע"ד ואירע אונס אם השני חייב לקיים או לא):

---

*) כל הענין מהתרת נדרים ושבועות המוזכר פה אינו מדבר רק במי שנשבע בינו לבין עצמו בדבר אשר אינו שייך לשום אדם כגון לאכול או שלא לאכול ונתחרט אז מהני התרה אבל מה שהשביעו חבירו או רבים ומכ"ש הנשבע להממשלה אין לו שום התרה בעול' כמבואר להלן בכלל הזה סי' נד.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.