חכמת אדם/צו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חכמת אדםTriangleArrow-Left.png צו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דין חילוק בין האומר פירות אלו או ככר זה וכיוצא בו או אמר סתם: והאיסר מן הדבר במה מותר או אסור (רט"ז רי"ז)

א האומר קונם פירות אלו עלי או שהיו לפניו ואומר קונם הם עלי או שאמר פירות של איש פלוני או של מקום פלוני הם קונם עלי או שאמר קונם פירות אלו על פלוני וא"כ נעשים עליו כהקדש ואסור בחלופיהן ובגדוליהם ובגדולי גדוליהן אם הוא דבר שאין זרעו כלה. ונ"ל במשקין היוצא מהם דאסור לעולם אבל חלופי חלופיהן מותר ואם הוא דבר שזרעו כלה מותר בגדולי גדוליהן. (רט"ז בש"ך סס"ק ד' יש שם חסרון וכצ"ל ובגדוליהן קודם שהגיעו לכלל פירות כן הוא ברא"ש):

ב אבל אם לא אמר אלו אלא שאמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם וא"כ לא אסר אלא האכילה והטעימה מהם ולכן אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים ופירות האילן וכיוצא בהם מותר בחלופיהם ובגדוליהם ובדבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום והבצלים אפי' גדולי גדולין אסורין ואע"ג דהוי זה וזה גורם וגם ראוי שיתבטל בגדולין אלא דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטיל וכן החלופים אסור (ש"ך ס"ק ו') וכן משקים היוצאים מהם אסורים סעי' ב:

ג וכן האומר לאשה קונם מעשה ידיך עלי אסור בחלופיהם ובגדוליהם שהכל הוא ממעשה ידים אבל אם אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחלופיהן וגדוליהן בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפילו גדולי גדוליהן אסורין (שם סעיף ג'):

ד אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח וכן כל כיוצא בזה כל זמן שהוא ברשותו אסור אפי' מכרו וחזר וקנאו או שנפל ובנאו אפי' לא בנאו במקומו הראשון ואם מכרן ונתן לאחר מותר שהרי אינו ביתו וכן אם קנה בית אחר לגמרי מותר דלא נתכוין זה אלא לבית שהיה לו בשעת הנדר (ש"ך ס"ק י"א) ואם אמר קונם בית אביך אע"פ שמת האב אסור דכל יוצאי חלציו קרוין בית אב (סעיף ד):

ה אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים אבל אם נפל ובנאו אפי' במקומו וכמדתו ראשונה מותר שהרי אין זה אותו בית שנדר עליו (סעיף ה'):

ו אמר קונם לביתך זה שאני נכנס וא"כ מספקא לן איזה לשון עיקר אם מה שאמר ביתך או אם מה שאמר זה ולכן נותנין עליו חומרי שניהם דבין שמת או מכרו לאחר אסור שהרי אמר זה ואם נפל ובנאו אסור שהרי הוא ביתו (סעיף ו'):

ז אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס אע"פ שלא אמר בחיי ובמותי ומת או מכרו לאחר אסור שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אף ע"פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו (ודוקא כשמתחיל האיסור בעודנו ברשותו אבל אם אמר קונם לכשיצא מרשותי אינו יכול לאסור) (ש"ך ס"ק י"ט). ומ"מ אם נפל וחזר ובנאו מותר כדלעיל סי' ה' (ס"ק י"ח) אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר מותר שהרי אינו עוד ביתו ואם נפל ובנאו אסור שהרי עדיין הוא ביתו כדלעיל סי' ד' (ס"ק כ'):

ח אמר לחבירו ככרי אסור עליך או שאמר ככר זה או שאמר ככרי זה דינו כמו בבית בכל פרטיו (סעיף ח' וע' בט"ז וש"ך):

ט אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו טעם בשר ויין ואם נדר מחמת שטעם יין ובשר קשה לו מבואר לקמן כלל שאחר זה ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל כיון שהוסיף בדבריו או שאמר קונם בשר זה או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם בשר או יין ולכן אם יש שם ישראל שרשאי לטעום ויאמר שאין בו טעם מותר לזה לאכול ואם אין שם אחר ישער בששים וה"מ מין בשאינו מינו אבל אם נתערב מין במינו אפי' באלף לא בטיל דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין (סעיף י). ונ"ל דבזה אפי' אמר שכוונתו היה מחמת שהבשר קשה לו ולא הטעם אפ"ה אסור כיון דדיינינן ליה כאלו אמר בהדיא לאסור התבשיל לא אזלינן בתר מחשבתו כדלקמן כלל שאח"ז:

י האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האומר יין זה (סעיף י"א):

יא אסר עליו יין זה ואחר הנדר נעשה חומץ אפ"ה אסר עליו אבל אם היה חומץ בשעת הנדר מותר דיין אסר עליו ולא חומץ (שם):

יב אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהן אפי' ביין חדש שטעמו שוה ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר זתים אלו אסור אף במשקים היוצא מהם ובתבשיל שנותנים בהם טעם (סעיף י"ב):

יג נשבע או נדר שלא יאכל דבר זה אע"ג דסתם אכיל' בכזית מ"מ אסו' אפי' בכל שהוא דחצי שיעור אסור מה"ת ואם אמר שלא אטעום ממנו חייב מלקות בכל שהוא דטעימה אפי' כ"ש משמע (רל"ח סעיף א'):

יד שבועה או קונם שלא אוכל שתיה בכלל דשתיה בכלל אכילה ונ"ל שאם אמר שכוונתו היה רק על אכילה מותר בשתייה כדלקמן כלל שאחר זה אבל אם נשבע שלא לשתות מותר באכילה דאין אכילה בכלל שתיה (שם):

טו שבועה שלא אוכל ככר זו חל השבועה על כל זית וזית ואסור אפי' בכ"ש אבל שבועה שלא אוכלנה משמע כלה לפיכך האומר שבועה שאוכל ככר זו אפי' נאבד מקצתה חייב לאכול המותר שהרי הוא מושבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה ובזה שאוכל הנשאר מקיים שבועתו אבל אם אמר שבועה שאוכלנה לא יצא ידי שבועתו מי שיאכל כולה לפיכך אם נאבד מקצתה א"צ לאכול המותר שלא יצא בו ידי חובתו (רל"ח):

טז הנשבע לפרוע לחבירו מנה ביום פלוני ואירעו אונס שלא היה לו כל המנה לא כסף ולא שוה כסף פטור מן השבועה כיון שלא יכול לקיים כמו שנשבע וכן הנשבע לפרוע מנה ביום פ' ואם יעבור על השבועה יתן קנס עשרה זהובים ופרע לו המחצה חייב ליתן כל הקנס כיון שהשבועה הייתה על כל הסך דוקא ואם אמר בזה הלשון שבועה שאשלם לך מנה ביום פ' ואם לא אשלם לך המנה אתן לך קנס ונתן לו המקצת נותן לו הקנס לפי ערך מה שעבר (ט"ז סי' רל"ח ס"ק י"א ובח"מ סי' ע"ג סעיף י"ח) ובמל"מ פ"ה מה' שבועות הלכה כ' כתב דאם נשבע לתת מתנה לחבירו ליום פ' ר' זהובים ומטה ידו ואין לו אלא מנה נסתפק שם אם מחויב ליתן ומשמע שמסקנתו דחייב ליתן לו:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.