חכמת אדם/צה

חכמת אדם ‏ צה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דין נדרי' ושבועו' על מה חלין ומה בין נדרי' לשבועו' ונדרי מצוה ודבר שאין בו ממש (סי' רי"ג רט"ו)

א כבר ביארנו שהנדר הוא שאוס' החפץ עליו ושבועו' הוא שאוס' את עצמו מן החפץ ועפ"י טעמים אלו תמצא בו ד' דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי (א) דשבועות ביטוי חל על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש ונדרים אינן חלין אלא על דבר שיש בו ממש (ב) שבועות אינו חל אלא על דבר רשות ונדרים חלין אף על דבר מצוה כרשות (ג) המתפיס בשבועה פטור והמתפיס בנדר חייב (ד) שבועות ביטוי אין שבועה חלה על שבועה ובנדרים יחול נדר על נדר (רמב"ם פ"ג) כאשר נבאר אבל בכל שאר הדברים בין לענין איסור בין לענין היתר נדרים ושבועות שוין:

ב השבועה חל בין על דבר שיש בו ממש או אין בו ממש כגון שבועה שלא אישן ושלא אלך ושלא אדבר והוי שבועה מה"ת שהרי השבועה חל על האדם ואדם יש בו ממש (רנ"ט סעיף ג') אבל הנדרים אינם חלים מה"ת אלא על דבר שיש בו ממש שהרי הנדר חל על החפץ וכיון שאין בו ממש על מה יחול. ולפיכך האומר קונם שאיני מדבר ושאיני מהלך שאיני אישן או שאמר דיבורי והליכתי ועשייתי אסורים עליך אינו נדר מה"ת ומ"מ מדרבנן אסורים ולפיכך האוסר עליו לשמוע תפלת שמעון צריך שאלה מדרבנן אבל אם הזכיר האיברים כגון שאמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות עמך קונם רגלי להלך ועיני לישן הוי נדר מה"ת שהרי האיברים יש בהם ממש ואם אמר דבור פי עליך או נטיל' אבן עלי הואיל והזכיר החפץ י"א דהוי נדר (רי"ג):

ג שבועה אינה חל על דבר מצוה המפורש בתורה מטעם הנזכר כיון ששבועה הוא על גוף האדם הרי הוא כבר מושבע בהר סיני בין שהוציא בלשון שבועה שאמר שלא אשב בסוכה ובין שאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה דדינו נמי כשבועה לפיכך לוקה על שבועתו משום שבועת שוא וישב בסוכה (רל"ט) אבל בנדר כיון שהאיסור חל על החפץ שאוסרו עליו וא"א להאכיל לאדם דבר האסור לו לפיכך האומר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל כיון שהזכיר החפץ הוי דבר שיש בו ממש וחל הנדר ואסור לישב בסוכה וליטול לולב אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו ויש בזה מחלוקת די"א דגם בנדר שוא חייב מלקות דאורייתא וי"א מה"ת אינו לוקה אלא מכת מרדות מדרבנן ועכ"פ צריך להתיר נדרו ולקיים המצוה והנודר או נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח אין מצה עשירה בכלל אבל אם נדר שלא לאכול מצה כל שנה אפשר דמצה עשירה בכלל (רט"ו) והנודר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וי"ט ור"ח ושאר ימים שאין אומרים בו תחנון הכל מבואר שם:

ד הא דשבועה אינו חל ע"ד מצוה דוקא בדבר המפורש בתורה כגון ציצית ותפילין ומצה וכיוצא בו אבל הנשבע לעבור על מ"ע שאינה אלא מדרבנן כגון שלא להדליק נר חנוכה ושלא לקרות המגילה או שנשבע לקיים מצוה דרבנן או לדבר שאינו מפורש בתורה אלא שהוא מדרש חכמים חל השבועה אבל אם נשבע לקיים מצוה דאורייתא אינה חלה דבלא"ה מחוייב לקיים ואפי' לא קיים אינו חייב קרבן אלא מלקות משום שבועות שוא (רל"ט ורמב"ם פ"ה מהל"ש) ואם נשבע לעבור על ל"ת דרבנן י"א דחלה השבועה. ומ"מ אפי' נשבע בכולל דברים המותרים עם דברים אסורים השבועה חלה ומ"מ כופין אותו להתיר שבועתו ולא יעבור וכן בנשבע לבטל מצוה דרבנן (רל"ט סעיף ו' ובש"ך שם):

ה הא דאין שבועה חלה ע"ד מצוה דוקא כשנשבע על המצוה לחוד כגון שאמר שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח ושלא אשב בצל סוכה אבל כולל גם דברים המותרים כגון שאמר שלא אוכל מצה ושלא אשב בצל דאז אסור אפי' כל ימות השנה אמרי' מגו דחיילא שבועה על דבר המותר חל נמי על המצוה (ססי' רט"ו וסי' רל"ט סעיף ד'):

ו אמר שבועה שאוכל ככר זה ואח"כ אמר קונם ככר זה עלי הנדר חל ואסור לאוכלה וכן אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה ואח"כ אמר קונם ככר זה ואכלו חייב ב' וכן כל כיוצא בזה כי הנדר חל על השבועה (סי' רט"ו בש"ך ס"ק יד):

ז נשבע להרע לפלוני כגון להכותו או לקללו אינו חל דזה מפורש בתורה אבל להרע לעצמו אע"פ שאינו רשאי חיילא שבועה דאינו אלא מדרש חכמי' אע"פ שהוא דאורייתא (רל"ו סעיף ב'):

ח מלמד שנשבע שאם לא יפרעו לו שכירותו יבטל הילדים מלימודם עד שיפרעוהו השבוע' חלה דמצוה לאו עליה רמיא אלא על האבות (רל"ט סי' ה):

ט הנשבע שלא לגלות לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד י"א דהוי נשבע לבטל את המצוה ואינו חל ומ"מ יש להתירו תחלה ואח"כ יגלה אבל כשנשבע שלא להגיד עדות לכ"ע אינו חל נ"ל דאפי' זה אינו תובעו שיעיד לו ועיין עוד בש"ע סי' רל"ט מה נקרא דבר מצוה (מש"כ הט"ז סי' רכ"ח ס"ק מ"ב דדוקא כשתובעו צ"ע דברמב"ם פ"ה מהל"ש משמע להדיא דאפי' אינו תובעו דהוי שבועת שוא ומש"כ ראיה מח"מ התם לענין שבועות העדות):

י המתפיס בנדר כגון שאמר בשר זה עלי אסור וחזר ואמר אפי' אחר כמה ימים הפת הזה כבש' הזה הרי זה הפת נתפס ונאסר חזר ואמר ודבש הזה כפת הזה יין זה כדבש זה אפי' הן מאה כלן אסורין מה"ת (רכ"ט סעיף ג') אבל המתפיס בשבועה כגון שנשבע שלא יאכל ככר זה ואמר על דבר אחר יהא כמוהו מה"ת לא חלה האיסור על אותו דבר מטעם הנזכר דבנדר יש איסור על החפץ משא"כ בשבועה שאין איסור על החפץ אלא על האדם ומ"מ מדרבנן אסור אבל אם שמע חבירו כשנשבע זה ואמר אני כמותך ה"ז אסור כמוציא שבועה מפיו שהרי התפיס גופו באיסור גופו של חבירו (רל"ט) וי"א דאפי' במתפיס בחבירו אינו שבועה אלא איסורא (עיין בב"י וסותר דבריו שבכ"מ שכ' דגם לרמב"ם איסורא איכא):

יא אין שבועה חלה על שבועה. כיצד אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה אין השניה חלה כלל שהרי הוא כבר מושבע עליו והרי עליו כשאר איסור תורה והוי כנשבע לקיים המצוה דהוי שבועה שוא. ודוקא בשבועה דלהבא הוא דאין חל השניה דהוי כנשבע לקיים המצוה אבל בשבועה שלעבר כגון שאמר שבועה שלא אכלתי היום וחזר ואמר שבועה שלא אכלתי היום יש כאן עונש ב' שבועות לשקר דתיכף כשנשבע שבועה ראשונה יצאתה מפיו לשקר והלכה לה והשני' שבועה לעצמה (ססי' רל"ח):

יב אבל נדר חל על נדר כיצד אמר ככר זה עלי ככר זה עלי שניהם חלים ואם אכלו חייב ב' והטעם שהרי בנדרים האיסור חל על החפץ ולכן חל עליו אפי' ק' פעמים. ומ"מ לענין שאלה שניהם שוים שאם נשאל על ראשונה אפי' בשבועה חלה שניה דכיון דחכם עוקר הנדר והשבועה מעיקרו וא"כ ה"ה כאלו לא נשבע מתחלה (רל"ט סעי' י"ג) ועיין לקמן כלל צ"ט:

יג נידוי או איסור חל על השבועה ולכן האומר קונם אשתי אסורה לי אם לא אוכל היום נבלות וטרפות ולא אכל אשתו אסורה וכן אם אמר הרי הוא מנודה אם לא אוכל היום נבו"ט אם עבר היום ולא אכל הרי הוא מנודה ואף ע"ג שהוא מושבע שלא לאכול נבו"ט ואסור לו לאכול מ"מ הנידוי והאיסור יכולין לחול שבאמת לא יאכל ויהיה מנודה ותהיה אשתו אסורה (רל"ח סעי' י"ט):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.