חכמת אדם/צב
|
< הקודם · הבא > |
א ענין הנדר הוא א' מב' ענינים: (א) נדרי הקדש ובזמ"הז הוא הנודר לב"הכנ ולב"המד ולהספקת עניים ולשאר דבר מצוה ויתבאר משפטם בהל' צדקה אי"ה (ב) הוא נדרי איסור שאוסר על עצמו דברים המותרים כגון שלא יאכל ושלא יישן ושלא ילך ושלא ידבר ושלא יהנה וכיוצא בו (ש"ך סי' ר"ה ס"ק א'):
ב נדר האמור בתורה כגון שאמר ככר זה עלי קרבן או כקרבן ואיסור האמור בתורה כגון שאומר ככר זה אסור עלי או יאסר עלי ככר זה אסור עליו כדכתיב לאסור אסר על נפשו (ר"ד) ואם אמר ואסר ייני או פתי וש"ד על כל ישראל ספק אם יכול לאסור לאחרים בלשון איסור והוי ספק דאורייתא אבל אם אמר קונם או קרבן ככר זה על כל ישראל הוי איסור דאורייתא לכ"ע (ר"ה ש"ך ס"ק ז' ועיין מל"מ פ"א מהל' נדרים):
ג המתפיס בנדר ה"ז כנדר עצמו כגון שאסר עליו דבר אחד בנדר או באיסור או שהיה מונח לפניו דבר שנאסר בנדר על אחרים שאסרו על עצמם ואמר דבר זה יהיה כזה ה"ז נתפס בנדר ואם אמר ככר זה עלי כשלחן שבמקדש או כאחד מנלי הקודש הוי נדר שהרי התפיס בדבר הנדור אבל אם נדר או נשבע בשלחן הקדש או בא' מכלי קדש אינו נדר מה"ת אלא מדרבנן צריך התרה וכן המתפיס או נודר בשלחן סתם ואין רצונו בשלחן שבמקדש אינו נדר כלל ומ"מ צריך התרה מדרבנן בע"ה (ר"ד ובש"ך ס"ק ח') אבל אם התפיס בדבר האסור ממילא אפילו אינו אסור רק מדרבנן ואמר דבר זה יהיה כזה או שאמר ככר זה יהיה כחזיר וכנבילה וכיוצא בו לא חל הנדר כלל מדאורייתא דבשלמא אם תפס בדבר הנדר אפשר לדבר זה שאעשה כזה שהרי יכול לאסור עליו דבר המותר אבל אי אפשר שיעשה דבר היתר כחזיר וכשאר איסור לפיכך האומר אסור עלי יום זה לאכול כמו שבעה עשר בתמוז וט' באב וכ"ש כיה"כ אין כאן נדר כלל מה"ת אבל אם אמר כיום שמת בו אבי או אמי כיון שאותו יום נאסר עליו ע"י נדרו שקיבל עליו להתענות הוי שפיר דבר הנדור ויכול להתפיס בו. זה הכלל כל שמשים דברים המותרים כדברים האסורים אם אותו דבר יכול לעשותו בנדר הרי אלו אסורים ואם אינו יכול לעשותו בנדר הרי אלו מותרים מה"ת דכתי' איש כי ידור נדר וקבלו חז"ל דר"ל אם יתפיס יהיה בדבר הנדור דוקא ומ"מ מדרבנן הוי נדר וצריך שאלה (סי' ר"ה ש"ך ס"ק א'):
ד אמר אם אעשה דבר פלוני יהיה ייני יי"נ ופתי פת כותי י"א דהוי נדר גמור דכמו שב"ד יכולין להעניש ולהחמיר יותר מדינא כפי הצורך שעה כן האדם על עצמו יכול לקבל עליו כל החומרות בדרך קנס ואז נאסר לכל ישראל ולכ"ע צריך שאלה עכ"פ מדרבנן אבל אם לא אמרו בדרך קנס רק שאמר יהא ייני יי"נ ופתי פת כותי לא נאסר בכך (שם):
ה האומר ככר זה אסור עלי כחזיר י"א דהוי נדר דאורייתא שהרי אם לא סיים כחזיר היה אסור מדאורייתא (מל"מ פ"א מהל' נדרים אבל הש"ך שם בס"ק ז' ע"כ לס"ל הכי):
ו המתפיס בנדר יכול לאסור ולהתפיס בזה שנתפס וכן לעולם זה בזה שהנתפס בנדר הוא לעולם ג"כ אסור כמו הנדר עצמו וכן אם נדר א' ושמע חבירו ואמר ואני כמותך בתוך כדי דיבור ה"ז אסור במה שנאסר חבירו שמע הג' לזה שאמר ואני כמותך ואמר ואני ואפי' היו ק' וכ"א אמר ואני בתוך כ"ד של חבירו כלם אסורים (סי' ר"ד אבל המל"מ פ"ג כ' דדוקא כשאמר רק ואני צריך דוקא תכ"ד אבל כשאומר ואני כמותך אפי' לאחר כ"ד אסור כמו בנזיר ואפשר דל"ד דבנזיר שייך לומר ואני כמותך כמו שאתה נזיר אבל בנדרים אם לא אמר בתוך כדי דבור אינו מוכח כלל מה כונתו ואינו דומה למתפיס בככר שנדר עליו דמוכח מילתא) ודוקא במתפיס במה שאומר חבירו אבל המתפיס בדבר הנדור אפילו אחר כמה ימים ושנים אסור עליו (רמב"ם פ"ג מהל"נ) כגון שנדר מבשר והתפיס פת בבשר והתפיס דבש בפת אפי' אמר כן אחר כמה ימים כולן אסורין כיון שהמתפיס תלאן הכל זה בזה ולכן אם הותר האחרון הוא מותר וכולן אסורים הותר האמצעי ממנו ולמטה מותר ממנו ולמעלה אסור הותר הראשון כולן מותרים שהרי החכם עוקר הנדר מעיקרא אבל אשה שנדרה והתפיס בה אחר שאמר ואני כמותך והפר לה הבעל או האב היא מותרת והמתפיס אסור שהרי הבעל רק מיגז גייז ר"ל שאינו רק מכאן ולהבא (רכ"ט ובש"ך):
ז אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם ונ"ל דל"ש בנדר ול"ש בשבועה (ססי' ר"ד וע"ש בש"ך). ומי שנדר לתת מעשר ומטה ידו ונתחרט מבואר לקמן אי"ה בהל' צדקה בדין נדרי צדקה:
ח עיקר לשון נדר הוא שאוסר החפץ עליו כגון שאמר דבר זה עלי אסור אבל כשאומר אני נודר שאוכל או שלא אוכל אין זה לשון נדר אלא לשון שבועה ושבועה נמי לא הוי שלא נשבע בלשון שבועה (ר"ו סעי' ה') ועיקר לשון שבועה שאוסר עצמו על החפץ כגון בשבועה שלא אלך ושלא אישן ושלא אוכל או שבועה שאוכל או אישן או אלך אבל אם אמר הרי עלי שלא אוכל או שלא אישן בשבועה אין זה אלא לשון נדר ונדר נמי לא הוי כיון שלא אסר החפץ עליו וי"א דנדר שאומר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מה"ת מדין ידות שנבאר בסי' שאח"ז. ולכ"ע כיון דהאידנא מרגלא בפומי' דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (שם וסי' רל"ט סעי' י"א וע"ש בט"ז ס"ק ה' ובש"ך ס"ק י"ז דמשמע דשבועה שהוציא בלשון נדר לכ"ע הוי שבועה):
ט ידות נדרים כנדרים מה"ת כדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה (ול"נ מדה"ל לכתוב כל היוצא וכתיב ככל היוצא משמע אעפ"י שלא יצא אלא מקצתו) וידות נדרים היינו שהתחיל בלשון שמשמעו נדר ולא גמר הדיבור אעפ"כ נאסר עליו כאלו גמר כל הדיבור וזה דומה לאדם שאוחז ביד הכלי וע"י כך משתמש בכלי כאלו אחז בו בעצמו והוא שיהיו מוכיחות קצת על הנדר כיצד האומ' לחבירו מודרני ממך שאיני אוכל לך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו. ונקרא יד כיון שהתחיל לומר בלשון מודרני ולא סיים לומר כקרבן לא הוי נדר שלם אלא יד כמו יד הכלי ואף ע"ג דאסר עצמו על החפץ ולא הוי לשון נדר ממש מ"מ אסור וכ"ש אם אמר מודרני ממך שאני אוכל לך דמשמע שזה שאני אוכל משלך יהי' עלי בנדר דזהו לשון נדר ממש (ש"ך ס"ק ב') אבל אם אמר שאיני אוכל לך ביו"ד בלא מודרני ממך לא הוי אפי' יד דדוקא כשאומר כל הנדר אלא שאמר בלשון שבועה בזה תליא בפלוגתא שבסי' שלפני זה אבל אם לא סיים דבריו ואוסר עצמו על החפץ דזה אינו לשון נדר לא הוי יד לכ"ע. ואם אמר שאני אוכל לך בלא יו"ד לחוד נמי לא אמר כלום ואם מסרבין בו לאכול ואמר שאני אוכל לך הוי הוכחה כיון דלא אמר לא אכילנא ואמר שאוכל לך ודאי דר"ל מה שאוכל לך קונם (ש"ך שם) ואם אמר מודרני ממך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך ולא סיים דבריו שאיני אוכל לך במודרני ממך אסור לדבר עמו ובמופרשני ממך אסו' לשאת ולתת עמו ובמרוחקני ממך אסור לעמוד בד' אמותיו ואע"ג די"א דאם לא סיים מותר בכל דלא הוי אפי' יד לדברים הללו מ"מ ראוי לבעל נפש להחמיר על עצמו אם לא שיודע שלא היתה כוונתו לכך (ש"ך):
י אמר מנודה אני לך או משמתינא ממך אם סיים דבריו שאני אוכל לך אינו נדר ומותר בכל דאין זה לשון נדר כלל ואם לא סיים דבריו אסור לעמוד בד' אמותיו (והש"ך כ' דאפי' בסיים דבריו אסור לעמוד בתוך ד' אמותיו) אבל אם אמר נדינא ממך וסיים בדבריו שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו. לא סיים דבריו שאיני אוכל לך אסור ליהנות ממנו (וע"ש בש"ך ס"ק ו' שהסכים לפסק הב"י):
יא הנדר הוא בכל לשון שיאמרו עליו לא מבעיא בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים. הנודר בהם ה"ז נדר גמור אלא אפי' בלשונות שאינם גמורים ומכנו על דבר אחר הולכי' אחר הכינוי שכל כינוי נדרי' כנדרים והולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן וכן האומ' קונ' קונח קונם שהם לשון הקדש אלא שנשתבש מלשון קרבן ולפיכך האומר א' מלשונות אלו הרי אלו כינויין לקרבן אם מכיר אותו לשון אבל אם אינו מכיר אלו לשונות שדברו בהם חכמים אעפ"י שנדר בהם לאו כלום הוא (סי' ר"ז) ולכן האומר לחבירו איך טוא איין נדר פון דיר הוי כאומר מודרני ממך או איך וויל מיך פורש זיין פון דיר הוי כאומר מופרשני ממך או איך וויל מיך מרחק זיין פון דיר הוי כאומר מרוחקני ממך ודינו כמבואר בסי' ט':
יב אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שענינו כעניית אמן שהוא קבלת דברים כגון שאמר הן וכיוצא בו אסור אבל כשחבירו מדירו משלו כגון ראובן שאומר לשמעון אתה תהיה מודר מנכסיך א"צ לקבל דבריו (ר"ט) וע' לקמן כלל צ"ב סי' ב' וסי' י' ואם אמר לו תהיה מודר מנכסי פשיטא דא"צ לענות אמן דאפי' מסרב בפירוש מ"מ אסור שאדם יכול לאסור נכסיו על חבירו בע"כ (ש"ך שם):
יג הנודר בתורה כגון שהיה מונח לפניו תורה ואמר פירות אלו עלי כזו מה"ת א"נ התרה כלל דדעתו אגווילין ומ"מ מדרבנן צריך התרה לדידן דכולי עלמא נחשבין לע"ה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ואם אמר הרי עלי במה שכתוב בה ה"ז נדר מה"ת ואפי' אינו מונח לפניו רק יריעה אחת שכתוב בה לשון איסור או קרבן או איזה הזכרה דכ"ז הוי כמתפיס בדבר הנדור שע"י הכתיבה והכנה לקדושה הם קדושות ומכ"ש אם אמר אני נודר באזכרות דהוי נדר ואם נטל בידו אפי' יריעה אחת ואמר הם עלי כזו אפי' לא אמר במה שכתוב בה הוי נדר מה"ת (סי' רי"ב):
יד דברים המותרים ויודעים בו שהוא מותר ונהגו בהם איסור לסייג וגדר ופרישות הוי כאלו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בלא התרה אפי' אם צריך מחמת בריאות ולכן הרוצה לנהוג באיזה דבר מצוה יאמר מתחלה קודם שיתחיל בפעם ראשון שאינו מקבל עליו בנדר ושאין דעתו לנהוג כן אלא כ"ז שירצה יהיה מותר אבל אם נהגו כך מחמת טעות שהיו סבורים שהוא אסור ובאמת אין כאן איסור כלל או שהיו סוברים באיסור גדול הוא ונתברר לו שאינו איסור כ"כ ופשיטא שאינו אלא מדת חסידות וכיוצא בו. מדינא א"צ התרה כלל אך י"א דאעפ"כ צריך התרה ועכ"פ מהני התרה בזה כיון שהוא מחמת טעות או אפי' יודע שהוא מותר אלא שנהג כן לפרישות והמנהג כסברא ראשונה אבל אם ידע שהוא מותר ונהג בו איסור לא מהני התרה שכבר קיבלו עליו באיסור של תורה (סי' רי"ד ועיין פ"ח א"ח תצ"ו) ולכ"ע דווקא מה שקבלו עליהם איזה יחידים אבל מה שקבלו עליהם כל ישראל איזהו מנהג אין לו התרה לכ"ע (ע"ש ועיין בחיבורי נ"א בהל' פסח):
טו סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיי"נ שיש במשמעו כמליח של קדשים או יי"נ לשמים והוי נדר גמור שהרי התפיס בדבר הנדור ויש עוד במשמ' מליח ויי"נ של עבוד' כוכבי' ואינו נדר כלל שהרי מתפיס בדבר האסור ולכן בסתם אנו תולין להחמיר אא"כ שהוא אומר שכוונתו היה כיי"נ של עבוד' כוכבי' ויודע שהמתפיס בדבר איסור אינו נדר אז נאמן וא"צ שאלה אפי' עם הארץ אבל אם אינו יודע שאין מתפיסין בדבר האסור אפ"ה צריך שאלה בעם הארץ שלא יקיל ראשו בנדרים (סי' ר"ח ש"ך ס"ק ב') נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי מדינא ת"ח נאמן אך בז"הז נחשבים כולם לע"ה ולכן צריך להתיר נדרו מדרבנן וכן כל כיוצא בזה (סי' ר"ח):
טז מה בין נדר דאורייתא לנדר דרבנן אם עבר על נדר דאורייתא במזיד קונסין אותו ואין מתירין לו אא"כ ינהג איסור כימים שעברו עליו ונהג בו היתר אבל אם הוא נדר שאינו אלא מדרבנן אין קונסין אותו ומתירין לו מיד. ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל פירות שבעולם (חוץ מלחם דאל"כ הוי נדר שוא ואינו נדר כלל) וכן מי שאסר עליו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה ולא נזהר מבשר ויין ובא להתיר נדרו אם נראה שיכול לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירין לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהם היתר ואם יש חשש שלא יוכל לעמוד ע"ע מתירין לו וא"צ לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר (סי' ר"ח): ואם נהג בהם היתר זמן מרובה י"א דאין קונסין אותו רק שינהוג איסור ל' יום וי"א שצריך לנהוג כימים שנהג בהם היתר (ש"ך ס"ק י"ג).
והנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים ועבר ונשא אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוי ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו ופטור משבועתו כדלקמן אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. ואם קיבל עליו דבר בנדוי וחרם הוי כנדר מה"ת וצריך שינהג איסור כימים שנהג היתר אבל מנוד' שלא נהג דברים שמנודה אסור בהם כיון דאין זה אלא מדרבנן א"צ לנהוג איסור כימים שנהג היתר (שם):
יז אם נסתפק אם נדר ונשבע או לא אסור מספק ככל איסורי תורה ואם נסתפק אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרות שניהם כמבואר לקמן כלל צ"ה (שם ש"ך ס"ק א'):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |