חכמת אדם/לו

חכמת אדם ‏ לו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דין סמני בהמה חיה ועוף ודגים (סי' ע"ט פ' פ"ב פ"ג)

א סמני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם ב' סמנים. מעלת גרה ופרסותי' סדוקות ויש חילוק בין חיה לבהמה. דדם חי' טעון כיסוי וחלבה מותר ושבעה מיני חיות אמורים בתורה בפרשה ראה. ואם היה מכיר אחד מהן אפי' לא מצא לו קרנים חלבו מותר וטעון כיסוי ואם אינו מכיר נתנו חכמים סימנים להכיר בין חיה לבהמה ובין חיה טהור' לטמאה ולפי שאין אנו אוכלין אלא מה שקיבלו במסורת מאבותינו כדלקמן סימן ו' וא"כ אסור לנו לאכול מן החיות רק הצבי שניכר לנו ולכן לא העתקתי הסימנים והרוצה לידע ימצא בש"ע סימן ע"ט וסימן פ': (סי' פ"א תמצא בכלל שאח"ז):

ב סמני עוף טהור לא נתפרש מן התורה אלא שמנה הכתוב טמאין בלבד והם כ"ד מינין האמורים בתורה והשאר מותרים וכל מי שהוא בקי באותן מינין המנויין בתורה ובשמותיהן ה"ז אוכל כל עוף שאינו מהם ואין אתנו יודע עד מה ומ"מ ומצד הדין אע"פ שאינו מכירם בודק בסימנים כל עוף שהוא דורס ואוכל כמו שעושה הנץ ושאר עופות הדורסין שנועץ צפרניו בבעלי חיים ודורסן: וי"א דורס ואוכל ר"ל שנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגליו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו (רש"י ורמב"ן) בידוע שהוא טמא ואם אינו ידוע אם הוא דורס או לאו אם כשמעמידין אותו על חוט חולק את רגליו ב' אצבעות לכאן וב' אצבעות לכאן: או שקולט מן האויר ואוכל ר"ל שאינו מניחו לארץ עד שיבלענו (לאפוקי תרנגול אע"ג שגם הוא קולט האוכל מן האויר מ"מ קודם שיבלענו מניחו על הארץ) בידוע שהוא דורס ולא מהני ליה שום סימן טהרה דגם בכ"ד עופות יש מהם שיש להן ג' סימני טהרה כדלקמן אלא שהם דורסין (סימן פ"ב):

ג ואם יודע בודאי שאינו דורס יש ג' סימני טהרה (א) אצבע יתירה פי' רש"י אצבע שאחורי האצבעות וי"א דר"ל האצבע האמצעי הוא גדולה מהאחרים (ב) זפק (ג) קורקבנו נקלף ביד לאפוקי אם אינו נקלף אלא בסכין ואם אינו נקלף ביד אא"כ מניחו בשמש ואז נתרפה ונקלף ביד הרי זה כנקלף ביד וכיון שיש בו ג' סמני טהרה אלו ויודע בודאי שאינו דורס מותר לאכלו שאין בכ"ד עופות טמאים כיוצא בו (שם):

ד אבל אם יש בו ג' סימנים הללו ואינו יודע אם דורס או לאו חיישינן שמא הוא טמא ולכן אסור לאכול אפילו ע"פ ג' סמנים הללו אפילו אם רואה שאינו דורס עכשיו שמא ידרוס לאחר זמן ולכן אסור אלא עפ"י מסורת ר"ל שהוא דבר פשוט באותו מקום שעוף זה טהור שכך מסרו להם אבותיהם וכיון שמסורת בידם שזה העוף טהור אפילו אין בו ג' סמנים הללו מותר ולכן א"צ לבדוק אחר שום סי' ומ"מ אפי' יש בו ג' סמנים הללו וגם מסורת אם אנו רואים שהוא דורס אסור שהרי ראינו שהמסורת היה בטעות (שם):

ה וי"א שכל עוף שיש לו ג' סימנים הנזכרים בגופו אע"ג דאינו יודע אם דורס אם יש לו חרטום רחב וגם כף רגלו רחבה כשל אווזא בידוע שאינו דורס ומותר אף בלא מסורת (שם):

ו אבל אנו במדינתינו קיי"ל כאותן הפוסקים דכל הסמנים שבעולם לא מהני להתיר אלא מה שנמסר לנו מאבותינו. ומ"מ אותן שקורין ווילדי גענז או ווילדי ענטין בעל צ"צ מפקפק להחמיר והכו"פ כתב דיש להתיר בפשיטות כיון שיש להם ג' סמנים בגופן וצ"ע דהרי אווז ובר אווז אין להם זפק וחרטום רחב וכף רגלו רחבה:

ז מי שהוא במקום שנוהגין איסור בעוף אחד מפני שאין להם מסורת והלך למקום שיש להם מסורת יכול לאכול שם אפי' דעתו לחזור ולא אמרינן דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כיון דהם אינם אוסרין מחמת איסור אלא שאין להם מסורת ואם יצא ממקום שיש להם מסורת למקום שאין להם מסורת מותר ג"כ לזה שבא ממקום ההיתר לאכלו שם ואין שייך בזה חומרי מקום ואפילו אין דעתו לחזור דמה שהם אינם אוכלים הוא רק להעדר המסורת (כרתי ופלתי):

ח אבל בני מקום זה שאין להם מסורת שנוהגים שלא לאכול עוף זה אינם יכולין לשנות מנהגם ולסמוך על אותו מקום שיש להם מסורת דשמא נהגו בו איסו' מחמת סייג שהיה שכיח אצלם ממינים הטמאים (שם):

ט ואם בא לפנינו עוף שאין אנו מכירין אותו כלל לא שייך בו מנהגי מדינה ואם עד א' מעיד עליו שהוא מקובל מפי נאמן שעוף זה טהור הוא נאמן דעד א' נאמן באיסורין אך בזמ"הז אין לסמוך כלל על שום אדם ואסור לאכול רק מה שהוא פשוט וידוע שהוא טהור וז"ל פרי חדש ס"ק א' ז"ל מהר"י סג"ל בסי' ק' והבא להעיד מסורת חדשה על עוף שאין מכירין אותו יצטרך שיהא בר סמכא ומעיד על אנשי מדינה אחרת שהוא מנהג פשוט שם לאכלו או שמקובל מפי אדם גדול דכדאי לסמוך על עדותו דודאי דייק שפיר וחזי מאן מסהיד עליה אבל אינש דעלמא לא סמכינן עליה כו' וזה אינו נמצא האידנא כלל עכ"ל ונ"ל פשוט דאפי' ידעינן בודאי שאוכלין אותו במקום א' צריך שיהא ידוע שאותו מקום אוכלין עפ"י ת"ח וותיקין משא"כ מקום חדש שנתיישב בקרוב ואינם מצוים שם חכמים שראוי לסמוך עליהם ודאי דאין עדותן כלום דאולי הוא טעות בידם (ועיין בב"י בשם תשו' רא"ש):

י סמני דגים מפורשים בתורה כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו וסנפיר הוא ששט בהם. ודוקא שהם נקלפים ביד או בכלי אבל אם אי אפשר לקלפן מעור הדג לא מקרי קשקשת ואפי' אין לו אלא סנפיר א' וקשקשת א' מותר ואע"ג די"א דאין חילוק באיזה מקום שעומד הקשקשת ובלבד שנדע שהוא מגופו באופן שלא נחוש שמא נדבק בו ממקום אחר וכן סתם הב"י אבל במדינתנו נוהגין שאין להתיר בקשקשת אחת רק כשהיא עומדת תחת לחייו או זנבו או סנפיריו (סימן פ"ג):

יא יש מיני דגים שקשקשיו הן דקים מאד ואינם ניכרים ואם כרכוהו בבגד או נתנו אותו בכלי מלא מים ונמצאו קשקשים מותר וה"ה אם מעמיד הדג נגד השמש ורואה קשקשים קטנים מותר (ש"ך שם):

יב כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ומה שכתבה תורה סנפיר הוא כדי שלא נטעה לימר דקשקשת הוא סנפיר ולפיכך מצא חתיכות דג שיש לו קשקשת אין צריך לחזור אחר סנפיר אבל אם מצא לו סנפיר לא יאכלנו עד שידע שיש לו קשקשת:

יג מצא חתיכות דגים ויש באחת מהן קשקשת אם החתיכות מתאימות כולן מותרות חזקה מדג אחד באו ואם אינן מתאימות את שנמצאו בהן קשקשין מותרין אפילו מלוחות יחד דציר דגים אינו אלא מדרבנן ותלינן שאחר שנמלחו עירבן יחד כדלקמן בסמוך והשאר אסורות:

יד ציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן אם אין בהם שמנונית וסתם דגים מלוחים אין בהם שמנונית ואם מונחים דגים טמאים מלוחים עם דגים טהורין מלוחים בערבוב על השולחן שמוכרין אותן שם אסור לקנות מהן לכתחלה וכיון שמונחין עם הטמאים אמרינן מסתמא נמלחו כך מתחלה יחד אא"כ שיש ס' מן הטהורים נגד הטמאים דאז קונים לכתחלה ולא חיישינן שמא היו הטמאים יותר ומכר מהם כיון דציר דגים אינו אלא מדרבנן. והערינג ומארקדיש נוהגין לקנות אף לכתחלה אפילו מונחים עם טמאים בחביות אחת משום דאין דרך למלחם עמהם כי הדרך שמביאין ההערינג ממרחקים בחביות המיוחדות להן לבדם ובודאי לאחר ימים רבים ממליחה הניחו אלו אצלן ואמרינן דאחר שפלטו כל צירן עירבן יחד ואע"ג דכתבנו בכלל ל"ב דאפילו לאחר ששהה שיעור מליחה אפילו הכי חשיב רותח מ"מ ציר שבדגים הוא מועט וכיון ששהו שיעור מליחה פלטו כבר צירן בפרט דציר דגים אינו אלא מדרבנן (ש"ך ס"ק ז') ואפילו בשאר דגים אין להחמיר ולפשפש ולבדוק אם יש ביניהם דגים טמאים דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואמרינן מה"ת יהא כאן איסור (שם):

טו במה דברים אמורים שמצאן מונחים כך במלחן אבל אם מצאן שהדגים טמאים שרוים במים עם הטהורים אפילו בהערינג יש לאסור שהרי עינינו רואות שמי הציר עזין וחזקים ומבליעין בודאי וגרע טפי מציר המעורב במים דלא חשוב כרותח (לעיל כלל ל"ב סי' כ"ז) אבל אין חוששין שמא נשרה אף על פי שאנו רואין בבית נכרי ששורה אותן לפעמים כיון שאינו רואה אלו ששרה אין מחמירין (שם):

טז וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד שקנאן יש להתיר בכל ענין בין בשאר דגים ובין בהערינג בין מלוחים ובין שרוים דכיון דציר דגים דרבנן אמרינן שמא לא נמלחו יחד ואין חוששין בדיעבד לבליעתן זה מזה דאמרינן שכבר פלטו כל צירן קודם שנמלחו יחד ודוקא שידוע בודאי שלא נכבשו ביחד מעת לעת שזה הוא שיעור כבישה לאסור מן התורה אבל אם מסופק שמא נכבשו יום שלם קיי"ל דכבוש כמבושל והוי ספיקא דאורייתא ואפילו אם לית בהו שמנונית כלל מ"מ ע"י הכבישה יוצא עיקר הלחלוחית (שם):

יז ואפילו לא נכבשו יחד דמותרין דוקא דלית בהו שמנונית אבל אם אית בהו שמנונית אסור מן התורה דכיון שיש בו שמנונית בודאי אע"ג דספיקא שמא לא נמלחו יחד אפילו הכי אסורין דהוי ספיקא דאורייתא אבל אם יש ספק שמא אין בהן שמנונית הוה ליה ספק ספיקא ספק שמא אין בהם שמנונית ואם תמצא לומר שיש בהם שמנונית שמא לא נמלחו יחד ואע"ג דאפילו באין בהם שמנונית מ"מ אסורין מדרבנן מכל מקום מותרין כיון שיש בהם ספק ספיקא (ש"ך בכללי ס"ס):

יח ואם הדגים מלוחים יבישים מותר בכל ענין מאחר דהטמאים ג"כ יבישים דמסתמא מלחן כל אחד ואחד לבדו שכן דרכן שתולין ומפרידין אותן זו מזו כדי שתשלוט הרוח והחמה ויתייבשו שם מהר ובזה יש מקומות נוהגין בו היתר לקנותן אפילו לכתחלה ויש מקומות שגם בזה אין קונין לכתחלה אם מונחים ביניהם (שם):

יט נכרי שהביא חבית מלאה דגים ואינו ידוע אם טמאים או טהורים ובדקו אחד מהם ונמצא בו קשקשת בענין שהוא בודאי קבוע בגופו ושאין לחוש שמא נדבק בו ממקום אחר כל הדגים שבחביות שהם מאותו מין מותרים (עיין עבודת כוכבים דף מ' ע"א ההיא ארבא דצחנתא עיין ברש"י ד"ה מי איכא ובתוס' ד"ה חזא ביה קלפי וע"ש בר"ן דמוכח שגירסתו בגמרא מיתיבי חתיכה שיש בו סימן כו' תרגמא רב פפא כו' עד קמ"ל שצריך להיות אחר המעשה דההוא ארבא דצחנתא ע"ש) ועכ"פ צריך לבדוק כל החביות שיהיו כולם ממין זה:

כ ודין דכלבית שוטטת כתב הש"ך דבזמן הזה אין אנו יודעין מין זה ולכן לא כתבתי:

כא ביצי דגים וה"ה הקרביים אם היה שני ראשיהם כדים (ר"ל עגולים) או חדים טמאים ודאי. ואם אחד כד ואחד חד יכול להיות שהם טהורים ובמדינות הב"י המנהג לקנות ביצי דגים סתם בין שלימים בין נימוחים ואפילו מן הנכרים ובלבד שיהיו אדומים דהקדמונים חקרו הדבר ומצאו שבאדומים לא יפול שום ספק דביצי דגים של טמאים בודאי אינם אדומים וכיון שהם אדומים בודאי הן טהורים ואין הספק נופל אלא בשחורים ולכן מנהגינו שאין אנו אוכלין כלל שחורים אפילו כשהן שלימים ורואה שראש האחד חד וראש האחד כד ובמדינתינו אין סומכין כלל על הסימנין ואין לוקחין כלל קרבי דגים מן הנכרי אלא מישראל שמוחזק בכשרות ואז לוקחין אפילו נימוחין ואם רואה ששני הראשים חדים או כדים הרי אנו רואין שאינו בחזקת כשרות שהם ודאי טמאין:

כב דג טהור שנמצא במעי דג טמא אפי' לא ראינו שבלעו אפילו הכי ודאי בלעו דרוב דגים במינם משריצין ולכן טהור. ודג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור (סימן פ"ג):

דין טהורה שילדה טמאה או להיפך תמצא בכלל ל"ז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.