חידושי רבנו חיים הלוי/שמיטה/י

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ שמיטה י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם והשגות הראב"ד נושאי כלים משנה למלך מפרשי הרמב"ם

פ"י הל"ה

אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם שנה איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החורבן וכן עולה בגמרא וכו'. עכ"ל. ובהשגות ז"ל א"א הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החורבן אלא שבע אולי ג"כ קודם החורבן כי יש מפרשים דסבירא להו כרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וכו'. עכ"ל. וביאור הדברים של השגת הראב"ד הוא, דבאמת הרי מבואר בערכין דף ל"ב דבבית שני נהגה רק שביעית ולא יובל מ"מ מנו יובלות לקדש שמיטין, וכן פסק הרמב"ם בהל"ג שם, הרי דאע"ג דאין יובל נוהג, מ"מ חשבון השנים של שביעית היה מתחיל לאחר שנת החמשים, וע"כ מנו יובלות בכדי להתחיל אח"כ חשבון שנות השביעית, וא"כ מ"ש דלאחר חורבן לא מנו יובלות, הלא הדין של חשבון השנים לא נשתנה גם לאחר החורבן, וע"כ סובר הראב"ד דמה שאמרו הגאונים דלא מנו יובלות לאחר חורבן, הוא רק לר' יהודה, דלדידי' גם בבית שני לא מנו יובלות, מאחר שעולה לכאן ולכאן, אבל הרמב"ם דפסק כרבנן דבבית שני מנו יובלות לקדש שמיטין, קשה מ"ש דלאחר חורבן לא מנו יובלות.

ואשר יראה לומר בזה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בהל"א שם ז"ל מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים, ושתי מצות אלו מסורין לב"ד הגדול בלבד עכ"ל, וא"כ י"ל דאין היובל נוהג אלא א"כ הוקבע ע"י ספירה וקידוש ב"ד, ואם לא הוקבע ע"י ספירה או שלא קדשוהו אינו יובל, וכן הוא בר"ה דף ח' ודף כ"ד וקדשתם את שנת החמשים שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים, הרי דהוי קידוש גמור כמו קידוש ר"ח, וכמו דבקידוש ר"ח אם לא קדשוהו ב"ד לא הוי ר"ח כלל, כמו כן בקידוש שנת החמשים אם לא קדשוהו ב"ד אין דין יובל על השנה כלל. והנה הא דמנו יובלות לקדש שמיטין, הא הוי משום דכן הוא הדין דאע"ג דאין יובל נוהג מ"מ אינו עולה במנין השמיטין, וצריך למנות השמיטין אחר שיעבור שנת היובל. ולפ"ז נוכל לומר בדעת הגאונים לדעת הרמב"ם, דכ"ז הוא בזמן הבית שהיתה ספירת ב"ד וקדשו את היובלות, וחיילא בהו קביעותא דשנות יובל, אלא דלא היה היובל נוהג משום דלא היו כל יושביה עליה, והך דינא דכל יושבי' אינו מעכב אלא שלא ינהגו בה דיני יובל, כמו החזרת שדות וכדומה, אבל עצם השנה דין יובל עליה מד"ת, וע"כ הוי בה דינא שאינה עולה לחשבון השמיטין, וע"כ מנו יובלות לקדש שמיטין, משא"כ לאחר החורבן, דחסר אז ספירה וקידוש ב"ד, עצם השנה לית בה דין יובל, דבלא קביעת הספירה והקידוש כל השנים אין נקבעים ועולין בחשבון היובל, ובטל כל מספר היובל, ושנה זו אין בה דין שנת החמשים ואינה שנת היובל כלל, וע"כ באמת הדין דעולה היא למנין השמיטין, ולא שייך למנות יובלות לקדש שמיטין כיון דמצד הדין השנה עולה במנין השביעית הבא, ושפיר פסק הרמב"ם לדעת הגאונים דלאחר החורבן אין מונין רק שמיטין לבד וחשבון היובלות בטל.

ונראה דיסוד דברי הרמב"ם עפ"י הספרא פ' בהר וז"ל מנין עשה שביעית אע"פ שאין יובל ת"ל והיו לך שבע שבתות שנים, ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל תשע וארבעים שנה דברי ר"י וחכ"א שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל והיובל אינו נוהג אלא א"כ יש עמו שביעית, והנה הא דקאמר עשה יובל אע"פ שאין שביעית, היכן מצינו שהיובל יהיה נוהג והשביעית לא תהיה נוהגת, בע"כ רק באופן זה שבשנת השביעית לא היו כל יושבי' עליה ובשנת היובל היו כל יושבי' עלי', וא"כ ע"כ ס"ל לר"י וחכמים דהכא דבשביעית בעינן כל יושבי', כרבי בריש מו"ק דמקיש שביעית ליובל, וא"כ קשה רישא דספרא דאמר מנין עשה שביעית אע"פ שאין יובל, הרי בזמן שאין יובל הא אז אין גם שביעית, כדמוכח מסיפא דלענין כל יושבי' שוה שביעית ליובל. וע"כ צ"ל דהך דרשא עשה שביעית אע"פ שאין יובל איירי היכא דחסר ספירת ב"ד בינתים, דאז הרי בטל החשבון של יובל, וכמו שהבאנו לעיל לשון הרמב"ם דמצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים, והיינו כדכתיב בקרא וספרת, והנך שנים דלית בהו ספירה אין עולין לחשבון שנות היובל, ומבטלין את החשבון שצריך לחזור ולספור מחדש שנות היובל, ונמצא דהנך שנים דלית בהו ספירה לית בהו יובל, כיון דלעולם לא יצורפו לשני היובל. והנה כל הך דינא דוספרת וקדשתם לא קאי רק על יובל, דליובל הוא דבעינן ספירה וקידוש, אבל בשביעית לא הוזכר כלל ספירה גבה, דהספירה דכתיב בה היא רק משום יובל, אבל שביעית עצמה ממילא חיילא גם בלא ספירה וקידוש, וע"ז קאי הספרא מנין עשה שביעית אע"פ שאין יובל, דהיינו אם לא ספרו ב"ד איזה שנים, ונמצא דאלו השנים ושביעית זו דלא ספרו בה אינם עולים לחשבון היובל, והויא שביעית בלא יובל, ובשביל שביעית הרי לא איכפת לן בהספירה, וע"ז בא הספרא ללמד דעשה שביעית אע"פ שאין יובל. הרי נמצינו למדין מתוך הספרא, דספירה וקידוש ב"ד הם לעיכובא ביובל, ואם אין ספירה וקידוש ליכא יובל, ואין השנים עולין בחשבון היובל כלל, וגם נלמד מזה דבלא ספירה וקידוש ב"ד עצם השנה אינה בכלל שנת היובל כלל, וכדחזינן דגם ספירה שאינה כלל בשנת היובל עצמה כ"א בשנים הקודמות ג"כ מעכבת ביובל, וספירה הלא ודאי דכל עיקרה היא לקבוע את שנת החמשים שיהא דין שנת היובל עלה, ועיכוב הספירה בע"כ דהוא על קביעותא דיובל, וכיון דגם הקביעות בטלה א"כ ודאי דאינה בכלל שנת החמשים כלל, וכן מבואר מהספרא דבאין כל יושביה עליה מ"מ השנים עולין למנין היובל, ואם בשנת החמשים היו כל יושבי' עלי' היובל נוהג, וכדחזינן דלא איפלגו ר"י ורבנן אלא בלא היו כל יושבי' בשנת השביעית עצמה, ומשום דחסרון שביעית הוא דמעכב ליובל, אבל אם באמצע השבוע לא היו כל יושבי' שפיר השנים עולין למנין היובל. אשר ע"כ זהו שחלקו הגאונים, דבאין כל יושבי' עלי' דמנין היובל נוהג ע"כ מנו יובלות לקדש שמיטין, כיון דדין שנת חמשים בה, ודינה דאינה עולה למנין השביעית, משא"כ בחסר ספירה וקידוש, דבטל כל המנין של יובל, ע"כ אין מונין רק שמיטות, כיון דבטל כל מנינא דיובל, וכל בלא יובל לית בה דין שנת חמשים ואין לנו למנות רק שבע שבע בלבד וכש"נ.

והנה לפי"ז הא נמצא נלמד מתוך דברי הספרא אלו דעשה שביעית ואע"פ שאין יובל, דכמו דעיקר קביעת שנת השביעית לא בעי ספירה וקידוש, כמו"כ ניהוג דין שביעית הוא ג"כ נוהג אף בלא ספירה וקידוש, ולכאורה קשה מאחר דהספרא קאי הכא אליבא דרבי דשתי השמיטות תלויות זב"ז, וכדהוכחנו למעלה מהך דעשה יובל ואע"פ שאין שביעית דהיינו שלא היו בשנת השביעית כל יושבי' עליה, הרי דגם שביעית בעיא כל יושבי', והיינו כרבי דסובר דשביעית תלוי' ביובל, וא"כ אמאי לא תליא שביעית ביובל גם בדין ספירה וקידוש. אכן נראה דזה ודאי דלענין ספירה וקידוש אין שביעית תלוי' ביובל, [ועיין בראשונים שהביאו דעת בעהמ"א דסובר באמת דבזמן דליכא קידוש ב"ד ליתא גם לשביעית משום הך דרבי, והראשונים חלקו עליו עיין בר"ן פ"ד דגיטין, והסברא לזה נראה, דדוקא לענין כל יושבי', דאם לא היו כל יושביה עלי' הרי הם פטורין מדין יובל, בזה הוא דתליא שמיטה ביובל, דהיכא דפטורים מיובל פטורים גם משביעית, משא"כ היכא דחסר הקידוש וספירה הא אין בזה דין פטור מיובל, דהרי רחמנא אזהר וספרת וקדשתם אלא דאם לא ספרו ממילא אין כאן יובל, אבל לא דפטורים הם, וגם היכא שאין ב"ד כלל לספור ולקדש, ג"כ לא פטירי מיובל, ורק דאנוסים הם, ובכה"ג דאין נפטרים מהיובל לא מצאנו דתלי רחמנא שביעית ביובל, וע"כ שביעית נוהגת אפילו היכא דחסר הספירה וקידוש. ונראה דהכי מוכרח מסיפא דספרא דעשה יובל אע"פ שאין שביעית, דהיינו כגון שלא היו בשנת השביעית כל יושבי' עליה, וא"כ הרי מוכח מזה להדיא דגם היכא דבאמצע היובל לא היו כל יושבי', מ"מ כל שבשנת היובל בשעתו היו כל יושביה עליה, נוהג בי' דין יובל, וקשה לפ"ז דאיך אמרינן דבזמן שאין כל יושביה עליה דליכא יובל ליתא גם לשביעית, והא אכתי יוכל להיות שבשנת היובל יהיו כל יושביה עליה וינהוג היובל ומה שאין עתה כל יושביה אין זה נוגע לדין יובל, אלא ודאי דהפירוש הוא דכיון דעתה הוא שעת פטור מיובל, ע"כ פטורים גם משמיטה. ולפ"ז כיון דעיקר הדרשא, לא דתלוי בזה אם יהיה היובל נוהג בשעתו אם לא, אלא דהעיקר אם עתה בשעת שמיטה היא שעת פטור מיובל אם לא, ונמצא דאין השביעית תלוי' בעצם הקיום של יובל, ורק בדין יובל היא דתליא שביעית, וע"כ שפיר נוכל לחלק כמש"כ, דדוקא באין כל יושביה עלי' דפטורים הם מיובל ע"כ לא נהגה גם שמיטה, משא"כ היכא דחסר הספירה וקידוש, דאין בזה צד פטור מיובל, ורק דחסר עצם הקיום של יובל, ע"כ אין שמיטה תלוי' בזה ביובל כלל, ואין זה נוגע להך דינא דרבי דשתי השמיטות תלויות זב"ז, והספרא דקאמר עשה יובל אע"פ שאין שביעית ועשה שביעית אע"פ שאין יובל קאי על הא דכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים וקדשתם את שנת החמשים אם דין שבע השבתות וקידוש דשנת החמשים הם מעכבים זא"ז אם לא, אבל אין זה נוגע לדינא דרבי דשתי שמיטות.

והנה בערכין דף י"ב הנך שני דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיה אהדרינהו לא קחשיב להו, ועיין ברש"י שם דהמנין הראשון של יובל נתבטל אחר שגלו וכשהחזירן ירמי' התחילו למנות שנות היובל מחדש, וקשה לרבנן דרבי דס"ל דשביעית נוהגת אף באין כל יושביה עלי' מד"ת, א"כ הא נמצא לדידהו דגם לאחר שגלו עשרת השבטים מ"מ חשבון השביעית היה קיים מד"ת, וא"כ איך נתבטל לאחר שהחזירן ירמי' החשבון שמקודם שהיה קיים מה"ת לענין שביעית, וגם לרבי דס"ל דבזמן שאין כל יושביה עליה אין גם שביעית, מ"מ הרי איכא עוד כמה דברים שהם ד"ת התלויין במנין שנות השביעית, ונוהגין גם בזמן דליכא כל יושביה, וכגון תרומות: ומעשרות דתלויין בשנות השביעית, וכמבואר ברש"י כתובות דף כ"ה עיי"ש, ונהגו אז מד"ת, ואיך בטל לגבייהו אח"כ כשהחזירן ירמי' החשבון של שביעית שמקודם שהיה קיים מד"ת. והנראה בזה, דכיון דכל עיקר מה שקובע למנין היובל היא הספירה, וע"כ כיון שהתחילו אח"כ לספור השנים של יובל מתחלה, ע"כ ספירה זו היא שמבטלה להחשבון שמקודם, וקבעתן להשנים שאח"כ בכלל מנין שנות היובל שמחדש, והיא שהפקיעה חשבון השביעית שמקודם, וחיילא בהו קביעותא דשנות יובל שאח"כ. אכן הרי כ"ז לא שייך אלא אם נימא דהספירה היא דין של עיכובא בעיקר קביעותא דיובל, וע"כ שפיר אמרינן דהשנים שלא ספרו לא עלו למנין היובל, ואח"כ כשהתחילו לספור נעשה קביעות חדשה, אבל אם נימא דכל עיקרה של ספירה היא רק למצוה, ולא היא שקובעת להמנין של יובל, וגם אינה מעכבת ביובל כלל, א"כ הרי ודאי דלא שייך כלל שתבטל חשבון השביעית שמקודם. אלא ודאי מוכרח כמש"כ דהספירה מעכבת ביובל, והיא עיקר קביעתה של מנין היובל, ולהכי הוא שהותחל מנין חדש ע"י הספירה, וזהו להדיא כמש"כ בדעת הגאונים לדעת הרמב"ם, דלאחר החורבן דלא היו ספירה וקידוש לא מנו רק שמיטין ולא יובלות, והמסורת שהזכירו הוא בעצם המעשה דאחר החורבן לא היו עוד ספירה וקידוש ב"ד, וממילא דלא מנו יובלות. והן לכאורה יש לדחות ראיה זו ולומר דהא, דהנך שני לא קחשיב ובטל כל המנין, הוא משום דכיון דגלו ולא היו כל יושבי' עלי' ובטל מהן דין יובל מד"ת, ע"כ אין שנים אלו עולות למנין שני יובל, וכשחזרו ונתחייבו ביובל מדאורייתא הותחל מנין חדש, אבל אה"נ דמעשה הספירה והקידוש אין מעכבין ביובל, כ"א דהוי מצוה לספור ולקדש. אכן לפ"ז הרי קשה, לאידך ברייתא לרבנן דר"י דשנת היובל אינה עולה למנין השמיטין, דתניא שם דשבעה עשר יובלות מנו ישראל, שבזה עולה גם הנך שני שגלו ולא היו כל יושביה, דמבואר מזה דגם באין כל יושביה ג"כ לא מיבטיל חשבון המנין של יובל, וכדהבאנו כן לעיל גם מהספרא, אלא ודאי דעיקר המנין חדש שהותחל הוא רק משום חסרון הספירה, וע"כ בזה הוא דפליגי הנך תרי ברייתות אם בשעה שגלו היתה ספירת ב"ד אם לא. ולהדיא מבואר כן בתוס' שם שהקשו הנך תרי ברייתות אהדדי, ותירצו דלר"י דס"ל דשנת היובל עולה למנין שביעית, וליכא נפקותא ממנין היובלות למנין השמיטין, ע"כ נתבטל מנין היובלות בשעה שגלו, משא"כ לרבנן דשנת היובל אינה עולה למנין השביעית, והוצרכו למנות יובלות גם בשעה שגלו כדי לקדש שמיטין בזמנם, על כן לא הופסק מנין היובלות, וכדבריהם מבואר להדיא בדף ל"ג שם, אלא דאכתי צ"ע, דנהי דלר"י אין מנין היובל משנה את מנין השמיטין, אבל מ"מ במה הופסק מנינו לשנות שנות השביעית אח"כ כשחזרו, אלא ודאי דכוונת התוס' כמש"כ, דהעיקר תלוי בספירת ב"ד, וע"כ לר"י דלא הוצרכו לספירת ב"ד ממילא נתבטל מנין היובלות משום חסרון ספירה, משא"כ לרבנן דמנו יובלות כדי לקדש שמיטין בזמנם, והיתה ספירת ב"ד גם בשעה שגלו, ע"כ נתקיים המנין גם אח"כ כשחזרו, והוא כמש"כ דקביעות מנין היובל הוא ע"י ספירה וקידוש ב"ד, וכש"נ.

והנה הראב"ד הרי חולק וס"ל דגם לאחר החורבן ובזה"ז מונין יובלות לקדש שמיטין, ומבואר מזה דס"ל דהספירה וקידוש אינן לעיכובא ביובל, או דנימא דגם הראב"ד ס"ל דספירה וקידוש מעכבין ביובל, ורק דס"ל דכל זה הוא לענין נהיגת דין היובל, אבל זה ששנת היובל אינה עולה למנין השמיטין, הוא דין בפ"ע בקביעות השנים, ואף אם אין השנה קדושה בקדושת יובל מ"מ אינה עולה למנין השביעית, וצ"ע בזה. אכן נראה, דכ"ז לא שייך אלא אם נימא דספירה אינה מעכבת, וליכא דין שצריך קביעת השנים ביובל, כי אם דממילא שנת החמשים היא נקבעת להיות שנת היובל, וא"כ ממילא דעיכוב הקידוש ג"כ אינו בעיקר הקביעות דיובל, ורק מדין קידוש הוא דמעכב, וא"כ שפיר י"ל, דאע"ג דהקידוש מעכב, מ"מ כל שהוקבעה עפ"י חשבון להיות שנת היובל שוב אינה עולה במנין השביעית, אבל אם נימא דגם ספירה מעכבת, ואיכא דין קביעות השנים ביובל, דצריך ספירה לקובעה בשנת היובל, וא"כ הרי ממילא דבין עיכוב הקידוש ובין עיכוב הספירה תרווייהו בעיקר קביעותא דיובל הויין, דבלא קידוש וספירה אין השנה נקבעת להיות שנת היובל כלל, וממילא דעולה היא גם במנין השביעית, כיון דלאו שנת היובל היא כלל. אלא בע"כ נראה מוכרח בדעת הראב"ד, דס"ל דספירה אינה מעכבת כלל ביובל, וכל שעפ"י חשבון היא שנת החמשים הרי היא חשיבא שנת היובל מדינא, ומשו"ה ס"ל דאינה עולה לחשבון השביעית. אלא דבזה יש להסתפק, אם ס"ל דגם קידוש שנת היובל אינו מעכב, ומשו"ה הוא דאינה עולה למנין השמיטין, או דס"ל, דאע"ג דקידוש מעכב ואינו נוהג יובל בלא קידוש, מ"מ אינו עולה למנין השמיטין, דכיון דקביעות השנים הוא דין בפ"ע קיים גם ממילא, ורק דחסר בי' דין קידוש, ע"כ אינו נוגע רק לקיום דיני יובל, אבל מ"מ שנת החמשים מיקריא ואינה עולה למנין השביעית. ולדעת הגאונים והכרעת הרמב"ם דלאחר חורבן אין מונין יובלות ועולין כולם למנין השמיטות, יש לפרש ג"כ בתרי גווני, או דס"ל דגם ספירה מעכבת, וממילא דאינה שנת החמשים כלל, או דנימא דס"ל דאע"ג דספירה אינה מעכבת, מ"מ כיון דקידוש ב"ד מיהא מעכב, ולא חייל עלה דין קדושת יובל, ממילא היא עולה למנין השמיטין, ומשום דס"ל דזה דשנת היובל אינה עולה למנין השמיטין אינו דין בפ"ע, ורק דהכל תלוי בקדושת היובל, וכל שאינה קדושה בקדושת יובל עולה היא למנין השמיטין. ואע"ג דספירה וקידוש תרווייהו חד מילתא הוא, מ"מ אין בזה דוחק לחלק כמש"כ דקידוש מעכב וספירה אינה מעכבת, כיון דשני דינים חלוקים הם, ספירה נוגעת לדין קביעת השנים, וקידוש נוגע לקדושת היובל שחל על שנה זו, וכל אחד כפי דינו זה לעיכובא וזו למצוה. ועוד י"ל, דהנה בר"ה דף ט' איפלגי תנאי בשילוח עבדים וקריאת דרור ותקיעת שופר איזו מהן מעכב ביובל, ומסקינן שם דחכמים אומרים דשלשתן מעכבות, ומפרש שם בגמ' דילפי לה מקרא דיובל היא לעיכובא, ומשום דס"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, וקאי הך יובל היא לעיכובא בין על קריאת דרור שלפניו ובין על תקיעת שופר שלפני פניו, והנה הך קרא דוקדשתם כתיב בין קרא דתקיעת שופר ובין קרא דקריאת דרור, וכיון דקאי הך יובל היא גם על תקיעת שופר שלפני פניו, ממילא דקאי גם על וקדשתם שלפניו, וממילא מוכרח דקידוש ב"ד ג"כ מעכב ביובל. אלא דאם נימא דעיכובא דקידוש שנת היובל ילפינן מקרא, א"כ הא מוכרח מהא דכתב הרמב"ם פ"י משמיטה ויובל הי"ג ז"ל שלשה דברים מעכבין ביובל תקיעה ושילוח עבדים והחזרת שדות, ולא הזכיר כלל קידוש ב"ד, א"כ ש"מ דטפי מהני תלתא לא ילפינן מקראי, ואם ספירה וקידוש או קידוש לבד מעכב הוא רק משום דלא בעינן קרא לזה, דדוקא בהנך ג' דמדינא צריך לנהוג יובל והיובל בקדושתו ורק שחטאו ולא קיימו חדא מצוה מהנך תלת או שילוח עבדים או תקיעת שופר או קריאת דרור א"כ מהיכי תיתי נימא דלא ינהגו בה שאר הדברים, וע"כ שפיר מצרכינן קרא לעיכובא דאם לא קיימו חדא מהנך תלת בטל דין יובל, משא"כ בספירה וקידוש ב"ד, דזהו עיקר קביעת ועשית היובל דצריכינן לקדש את השנה ולקובעה לשנת היובל, בזה לא צריכינן שום קרא לעיכובא, וממילא דליכא מקום לחלק בין ספירה לקידוש, דהרי הרמב"ם כיילינהו בהדדי לספירה וקידוש ולא חלק ביניהם, וממילא דצ"ל או דשניהם מעכבין או דשניהם אין מעכבין. אלא דצ"ע לדעת הראב"ד מהסוגיא דערכין שהבאנו דהנך שני דאגלינהו סנחריב לא קחשיב, דש"מ מזה דבלא קידוש וספירה ליתא למנינא דיובל כלל, מדהותחל אח"כ מנין חדש. ובאמת דגם הרמב"ם ס"ל שם מתחלה דגם האידנא מונין יובלות, ורק שאח"כ כתב שקבלת הגאונים מכרעת דאין מונין, וצ"ע. וע"כ נראה, דדעת הראב"ד היא, דנהי דהספירה וקידוש הם לעיכובא ביובל, אבל הא דשנת החמשים אינה עולה הוא גם היכא דליכא מנינא דיובל כלל, דגם בחשבון שביעית דממילא הוי דינא הכי דשנת החמשים אינה עולה למנין השמיטין, אבל אה"נ דמנינא דיובלות הוא רק בספירה וקידוש, וע"כ כשהוחזרו כל ישראל וחייל עלייהו דין יובל וחייל אז דין ספירה וקידוש נתבטל החשבון שמקודם, אף שנהג אז מד"ת, כיון דעתה הותחל בהן דין קביעותא דיובלות. או דנימא דהראב"ד ס"ל דספירה וקידוש לא מעכבי כלל, והא דלא קחשיב הנך שני דגלו הוא משום דלא היו כל יושבי' עליה, וס"ל להראב"ד דגם בזה דאין כל יושבי' עלי' ג"כ הוי דינא דאין עולין בחשבון לניהוג דין יובל, וע"כ כשחזרו הותחל המנין מחדש בשביל חיובא דיובל, והא דהקשינו לעיל מהך ברייתא דשבעה עשר יובלות מנו ג"כ ניחא, דהרי להדיא מבואר לקמן בדף ל"ב דבאין כל יושבי' ג"כ מונין יובלות לקדש שמיטין, ואך דאח"כ כשהוחזרו וחלה חובת יובל הותחל מנין חדש מדינא משום חיובא דיובל. אכן גם לפ"ז הא נמצא, דהראב"ד ס"ל דהא דשנת החמשים אינה עולה למנין השביעית, הוא גם היכא דהשנים אינם נחשבים במנין היובל כלל, וכדחזינן הכא דגם באין כל יושבי' עלי' הוצרכו למנין חדש ואינם עולים לדין יובל, ומ"מ הא מבואר בסוגיין דף ל"ב דמונין יובלות לקדש שמיטין, וא"כ עכ"פ הא מיהא דטעמו של הראב"ד שסובר דמונין יובלות גם עתה הוא משום דס"ל דגם בלא מנינא דיובלות ג"כ שנת החמשים אינה עולה למנין השביעית ובזה הוא שחולקין הגאונים וס"ל דכל היכא דאין השנים עולים במנין לענין יובלות אין זה יובל, ושנת החמשים עולה למנין השביעית, ומונין רק שמיטין ולא יובלות, והא דמנו יובלות לקדש שמיטין הוא משום דגם באין כל יושבי' עליה ג"כ עולים למנינא דיובל, ובחסר קידוש וספירה דבטל עיקר הקביעות של שני יובל אין מונין שנת חמשים כ"א שבע שבע לבד, וכש"נ. והנה ז"ל הראב"ד שם הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החורבן אלא שבע אולי ג"כ קודם החורבן כי יש מפרשים דס"ל כר"י וכו' כי אמרו אלו המפרשים לא יתכן לחשוב אחר החורבן זכר לבנין חשבון אחר וכו', וקשה דלדעת הראב"ד הלא תרומות ומעשרות בזה"ז מד"ת, וא"כ איך תלי זאת בזכר לחורבן, כיון שנוגע לחשבון של מעשר שני ומעשר עני שהם מד"ת, וגם בשביעית הארץ משמע דס"ל להראב"ד דהויא ד"ת, ואיך תלי כ"ז בזכר לבנין, אלא ודאי דס"ל דטעמא דהגאונים הוא משום חסרון ספירה וקידוש, וע"כ תלי לה בזכר לבנין, אע"ג דהוי ד"ת, כיון דהכא דיינינן לענין אם יעשו ספירה וקידוש אם לא, ובזה שפיר תלוי מנין השנים גם בד"ת, וזהו להדיא כמש"כ בדעת הגאונים, אלא דלבסוף חלק עליהם וכבר נתבאר טעמו.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף