ברכת שמואל/תצוה

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

ברכת שמואל TriangleArrow-Left.svg תצוה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

פרשת תצוה[edit]

במדרש רבה פ' זו (שמות רבה לז, ד) וז"ל: ואתה הקרב אליך את אהרן. הה"ד לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, בשעה שאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן, הרע למשה א"ל הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך, ואלולי היא אבדתי את עולמי וכו'. עכ"ל.

המדרש הזה הוא תמוה וכבר צווחו בו קמאי דקמאי, ואף אני לא אמנע מלפרשו בשני פנים, וקודם שנבוא אל הביאור נבאר מתחילה מדרש תנחומא ריש פ' כי תשא וז"ל: והשובע לעשיר אינו מניח לו לישון (קהלת ה, יא) זה משה שהי' לומד תורה לישראל, והדריכן למצות ונתן להם סדרי תורה ופרשיות שיהיו קוראים בהם בכל שבת ושבת ובכל חודש וחודש ובכל מועד והם מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה, ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשם, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשם, מנין ממה שקרינו בענין וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל. שא אין כתיב אלא כי תשא עכ"ל. והוא תמוה. הנה המאמר הזה צווח דרשוני וחיו כי כולה מוקשה הוא, דלמה הי' מתיירא משה דוקא בפרשת שקלים שכשימות לא יהי' נזכר ולא הי' מתיירא בשום פרשה שבתורה. ועוד מה השיב לו הקב"ה חייך וכו', היאך מוכח מזה שיזכירו אותו ג"כ אחר מותו מדכתיב כי תשא ולא כתיב שא. ולא מצאתי שום מפרש ששם לבו לפרש זה המאמר. והנלע"ד לפרשו ע"פ גמרא במגילה: חל להיות ראש חדש אדר בשבת פרשת תצוה היאך קוראין, ר' יצחק נפחא אמר קורין ששה גברי בפרשת ואתה תצוה וחד גברי מן פסוק כי תשא את ראש עד ועשית כיור, ואביי ס"ל דא"כ לא מיחזי שיקרא השביעי לשם פרשת שקלים, דאמרי אינשי דבכאן הוא סליק פ' תצוה, אלא ס"ל לאביי דכופלין אותה דהיינו שקורין ששה מן ואתה תצוה עד ועשית כיור, והשביעי חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור וכופלין פרשת שקלים. ואיתא בזוהר דבשביל שאמר משה מחני נא מספריך, לכן נענש שלא נזכר שמו בפרשת של תצוה. וכתב האר"י ז"ל אף דמשה לא כתוב בפירוש בואתה תצוה אעפ"כ נרמז הוא בנעלם, כי יש בפ' תצוה ק"א פסוקים כמנין מיכא"ל, והנעלם של משה הוא ג"כ ק"א כזה: דנעלם מן מ"ם הוא מ', ומן אות שי"ן י"ן, ומן אות ה"א א'. נמצא עולה הכל ק"א מנין מיכא"ל. ולכן נראה לי לומר דזהו כוונת התרגום יונתן בפסוק ואל משה אמר עלה אל ה'. ופירש התרגום ולות משה אמר מיכאל שרכן חכמתא וכו' סק אל ה' עכ"ל. והוא תמוה מנ"ל להתרגום הא שהיה מיכאל דילמא הי' מלאך אחר, ונ"ל לפרש כוונת התרגום הנ"ל ע"פ מ"ש הזוהר הנ"ל, דהנעלם מן משה הוא ק"א מנין מיכא"ל שהוא שר החכמה, וזהו הסוד והחכמה מאי"ן תמצא (איוב כח, יב), כמנין מיכא"ל הוא מנין מאי"ן והוא ממונה על הזכרון, ומלאך אחד הוא ברקיע שנקרא מ"ס גימטריא מא"ה הוא ממונה על השכחה, ונ"ל דזהו כוונת רז"ל בגמרא (חגיגה ט:) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד פעמים. כי מי ששונה מאה פעמים אפשר שיבא לידי שכחה כי שר מ"ס הוא גימטריא ק' והוא ממונה על השכחה, משא"כ מי ששונה ק"א פעמי' אז בוודאי לא ישכח, כי ק"א הוא גימטריא מיכא"ל שר החכמה והזכרון, ולז"א והחכמה מאי"ן תמצא, ר"ל כשתרצה להיות חכם שלא תשכח שום דבר מלמודך אזי תלמוד כמנין מאי"ן גימטריא ק"א, ונ"ל דזהו כוונת התרגום ואל משה שהוא מיכא"ל, ר"ל מה ששייך למשה לתשלום האותיות שהוא הנעלם גימטריא ק"א, והוא גימטריא מיכא"ל שהוא שר החכמה כמנין מאי"ן שהוא הנעלם של משה, אמר למשה עלה אל ה', ודייק מתיבת וא"ל ר"ל מה ששייך למשה שהוא הנעלם שמספרו הוא ק"א והוא מיכא"ל, ולכן שפיר פירש ולות משה אמר מיכאל שרכן חוכמתא סק אל ה'. ועפ"ז נראה לפרש שירת צפורת כרמים דאומרת שירה: שיר המעלות אשא עיני אל ההרים מאי"ן יבא עזרי. דלכאורה יש להבין למה אמרה צפורת כרמים דווקא פסוק זה ולא שום פסוק אחר מתורה נביאים כתובים, ולדרכינו הוא נכון רק בהקדים מ"ש רז"ל בגמרא דשבת (עיין בדף צ:): צפורת כרמים למאי חזי', אמר ר' עקיבא לאובנתא דלבא. פירש רש"י: לחכמת הזכרון. נמצא דישנו ב' דברים למעלת הזכרון, או צפורת כרמים או שישנה פרקו ק"א פעמים. והנה הציפורת כרמים לא רצתה לתלות המעלה שהיא טובה לחוד לחכמת הזכרון, ולכן אמרה אף שאני מועיל לחכמת הזכרון מ"מ שיר המעלות אשא עיני אל ההרים. ודרשו רז"ל אל ההורים, למלפניי ולמעבדניי. אלו התלמידי חכמים, מכל מקום מאי"ן יבא עזרי. ר"ל כי אני איני מועיל כי אם עזרתי יהיה מאי"ן כמנין ק"א, וצריך ללמוד ק"א פעמים, ואינו דומה מי ששונה מאה פעמי' למי ששונה פרקו מאה ואחד וכמדובר ודו"ק. ובזה יובן המדרש תנחומא הנ"ל, והוא כשנשלמה התורה על הסדר ביום שמת משה וסידר להם הפרשיות מה שיקראו בכל שבת ושבת ובכל חודש וימים טובים ולא הי' מתיירא בשום פרשה, כיון דמיום שנולד משה הוא נזכר בכל פרשה, וכאלו עודינו חי ושפתותיו דובבים, אכן כשהגיע משה לפרשת שקלים הי' מתיירא כשיארע פרשת שקלים בפרשת תצוה, ואז יקראו ששה גברי בפרשת תצוה, והשביעי יקרא מכי תשא את ראש בני ישראל עד ועשית כיור, ומדלגין הפסוק וידבר ה' אל משה לאמר. וא"כ לא יהי' משה נזכר בפרשת שקלים כיון דמתחילין לקרות השביעי בפסוק כי תשא את ראש בני ישראל. ואי ס"ל כמ"ד דכופלין, דקורין ששה גברי מן ואתה תצוה עד ועשית כיור, ואחר כך חוזרין ומתחילין וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא עד ועשית כיור, וא"כ הרי כבר הי' משה נענש שלא הוזכר שמו בפ' תצוה מטעם שאמר מחני נא מספרך, ואמרינן אעפ"י כן הנעלם שלו הוא נרמז בתצוה כנ"ל, וא"כ כשאנו אומרים שקורין ששה גברי מן ואתה תצוה עד ועשית כיור, יאמרו הבריות דפרשה חדא היא ואין משה נרמז בו, ואין לומר דמדלגי' הפסוק וידבר ה' אל משה, דא"כ פשיטא ק' דלא יהי' נזכר. והשיב לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עליהם עכשיו וזוקף את ראשיהם של ישראל כך כשיהיו קוראים בפ' שקלים יזכירו אותך, דאתה ס"ל דיהיו מתחילין מן הפסוק כי תשא ולא מן וידבר ה' אל משה, כי ס"ל דיהיו מתחילין מן וידבר ה' ממה שקרינן בענין וידבר ה', וא"כ בממה נפשך יזכרו אותך אף דיעשו כר' יצחק נפחא דיקראו ששה בפ' תצוה וחד בכי תשא, אעפ"כ לא אתי למיטעי לומר דסליק פרשת תצוה אצל ועשית, כאשר הקשה אביי דהא אמרתי לך שיקראו וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא, ע"כ מוכח דזה לא שייך לפ' תצוה, כי אז קשה למה יזכירו אותך בפ' תצוה, והא אתה נענש דלא יהיו מזכירין אותך בתצוה כי אם הנעלם, ויהיו יודעין כולם דע"כ שייך הפרשה זו לפרשת שקלים, וא"כ יזכירו אותך בכל שנה ודו"ק (עיין לקמן פ' כי תשא מ"ש שם דרך אחר):

ומעתה נבוא אל ביאור המדרש שהתחלנו בו, והוא דאיתא בס' בחיי דעל ידי שקלים מוכח שמשה היה מלך, והקב"ה קבע למשה מטבע מחצית השקל כמו מלך שיש לו מוניטון. והנה קי"ל הא דזכה משה להיות מלך על ישראל משום שצוה לנו את התורה כמלך וע"י זה לא חזר העולם לתוהו ובוהו, ולכן נעשה מלך על כל העולם (עיין לקמן סוף הספר בפ' וזאת הברכה), ולפ"ז יבואר המדרש ואתה הקרב אליך את אהרן, הה"ד לולא תורתך וכו'. והוא דאיתא בירושלמי דאסור להיות כהן למלך, שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו, וסמיך לי' לא יהיה לכהנים חלק. וכ"כ הרמב"ן ז"ל פ' ויחי, וכתב דזהו הטעם דנענשו מלכות בית חשמונאי דהיה להם כהונה ומלכות ע"ש. וא"כ הוא מובן כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב וכו'. הרע לו לפי שרצה משה להיות כהן גדול, והשיב לו הקב"ה שאי אפשר שתוכל להיות אתה כהן גדול לפי שהתורה שלי היתה ונתתיה לך, וע"י זה נתתי לך את המלוכה, כמש"ה תורה צוה לנו משה. ויהי בישורון מלך. ולולי שקבלת התורה אבדתי את עולמי, וא"כ ע"כ מכח התורה נעשית אתה מלך, וא"כ אי אפשר שתהיה אתה כהן מטעם הנ"ל, למען יאריך ימים על ממלכתו, לא יהי' לכהנים ודו"ק:

ובאופן אחר נראה ליישב המדרש הנ"ל, בשעה שאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן, הרע לו א"ל הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך וכו'. והוא דמצינו שני טעמים למה נטל אהרן את הכהונה, והלא הי' משה משמש בכהונה גדולה כל ז' ימי המילואים, הטעם האחד הוא משום שסרב משה בשליחות של מקום, ועל זה אמר הקב"ה הלא אהרן אחיך הלוי וגו'. ודרשו רז"ל סבור הייתי שהכהונה יהיה לך, עכשיו אהרן כהן ואתה לוי עיין שם. אכן לטעם זה יש לטעון בעד משה דכוונתו היה לטובה במה שהיה מסרב בשליחותו של הקב"ה, לטובת ישראל כדי שיגאלם הקב"ה בעצמו ואז גאולת עולם היתה להם ולא היה עוד שום שעבוד כלל כשהקב"ה הי' בעצמו גואלם, כמאמר המדרש דלעתיד יגאל הקב"ה אותנו כמאמר הכתוב מי זה בא מאדום וגו'. ואז ישראל נושע בה' תשועת עולמים. וא"כ לפ"ז יש לומר דלא חטא משה כלל, אך כל זה הוא תירוץ מספיק למשה אם אמרינן יש אם למקרא, אבל אי אמרינן יש אם למסורת אזי לא יפה עשה משה שסירב בשליחותו של מקום, והוא דאיתא בגמרא דקידושין (דף יח.) תנו רבנן מוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות וכו', ר' שמעון אומר כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, כך אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. וקמפלגי בפלוגתא דהני תנאי דתניא בבגדו בה (שמות כא, ח), כיון שפירש טליתו שוב אין רשאי למוכרה דברי ר' עקיבא. ור' אליעזר אומר בבגדו בה, כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה. במאי קמפלגי ר' עקיבא ס"ל יש אם למקרא, ור' אליעזר ס"ל יש אם למסורת. וכתב הרב בעל זרע ברך הנה לדעת ר' אליעזר אי אפשר לאוקמי שיהיה גלות אחר יציאת מצרים, דלפי דס"ל דיש אם למסורת ובבגדו בה הוא לשון בגידה, כיון שבגד בה שוב אין יכול למוכרה, וא"כ כיון שהיו במצרים א"א לבגוד בהם בד' מלכיות, כי יש לנו לומר דישראל היה להם דין אמה העבריה הנמכרת בגלות, וכמ"ש במדרש ילקוט בפסוק וכי ימכור איש את בתו לאמה, שזהו מדבר בהקב"ה שמכר את ישראל לאמה העבריה. אבל לדעת ר' עקיבא דס"ל יש אם למקרא ובבגדו בה הוא לשון פירש טליתו, וכל זמן שלא פירש טליתו שהוא סוכת שלום עלינו כמו שיהי' בגאולה אחרונה, אזי יש לו רשות למכור אותנו כמה פעמים. וא"כ הכלל העולה בידינו דאי אמרינן יש אם למקרא וכדעת ר' עקיבא, יש רשות ביד הקב"ה למכור אותנו, ואז הי' תירוץ מספיק למשה במה שסירב בשליחות, די"ל דכוונתו היה לטובה שתהי' הגאולה דוקא ע"י הקב"ה ולא ע"י שליח, משא"כ אם אמרינן דיש אם למסורת וכדעת ר' אליעזר, ע"כ לא יפה עשה משה במה שסירב, כי אף שיגאלם הקב"ה ע"י שליח מ"מ א"א להקב"ה לטעם זה למסור אותנו בד' מלכיות, משום דכתיב בבגדו בה, כיון שבגד בה שוב אין רשאי למוכרה. והנה כאשר ראה משה שניטלה הימנו הכהונה וניתנה לאהרן אחיו, הרע לו והיה מתיירא דהכהונה ניטלה בשביל שהי' מסרב בשליחותו של הקב"ה, וע"כ מוכרח דלא יהי' עוד גלות אחר גלות מצרים, והטעם דס"ל דיש אם למסורת. ופירוש בבגדו בה הוא כיון שבגד שוב אין רשאי למוכרה עוד, וא"כ לא שפיר עביד ובשביל זה נטל הקב"ה הימנו הכהונה. והשיב לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך, וע"כ מוכח מזה דדרשינן יש אם למקרא ולא כסברתך, והטעם דניטל הכהונה ממך הוא מטעם אחר כמו שאכתוב לקמן, והוא דמוכח שיש אם למקרא ע"פ ההקדמה מפורסמת (שמות רבה כח, א) שלא קבלו המלאכים את התורה משום דאכלו בשר בחלב בסעודת אברהם, והנה בגמרא דסנהדרין (ד.) פריך דילמא האיסור הוא לא תבשל בשר בחֵלב בצירי, ותירצו בגמרא דקי"ל דיש אם למקרא ע"כ קרינן חָלָב, וא"כ מבואר הכל יפה, כיון שאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן, הרע לו לפי דס"ל דיש אם למסורת, וא"כ הי' חוטא לסברתו במה שסירב בשליחותו של הקב"ה, וא"ל הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך. וקשה למה לא נתתי התורה להמלאכים, אלא ע"כ דמוכרח לומר דלא יוכלו לקבל משום דאכלו בשר בחלב, וא"כ ע"כ אזלינן בתר הקרי, וא"כ יש לך תירוץ במה שסירבת בשליחותי, דכיון דאמרינן דיש אם למקרא ע"כ ס"ל כר' עקיבא דדרש בבגדו בה דכיון דפירש טליתו אין רשאי למוכרה, משא"כ קודם שפירש טליתו מוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות אפילו כמה פעמים, וא"כ הטעם שניטל הכהונה הוא משום דנשא בת כומר לע"ז, ואמרינן בנך הבא מן הנכרית הולד כמוה, אף דנתגיירו אח"כ ודו"ק:

ועל פי זה יבואר לנו מ"ר (שמות רבה לח, א) פ' זו וז"ל: לעולם ה' דברך נצב בשמים. אמר דוד כשם שאתה אמת, שנאמר וה' אלהים אמת כך דברך אמת ולעולם נצב בשמים, אל תאמר בשמים אלא כשמים, כשם שמתחילה גזר ונעשו שמים אף דבר שדברת קדש את אהרן ואת בניו קיים לעולם עכל"ה. והנה המאמר הזה הוא סתום מאוד, דקשה מה הי' יתרון לדוד על שהתפלל עבור כהונת אהרן להיות לאהרן ובניו ברית כהונת עולם, אלא וודאי יש לנו לומר דתועלת גדול הוא לדוד כשהברית כהונת עולם הוא לאהרן ובניו. ועוד יש להבין במה שאמר כשם שאתה הוא אמת כך דברך אמת. לכאורה אין שייכות כלל לכאן, ולפום ריהטא הוא סותר דבריו, דיראה מלשונו כך דברך אמת הוא דבר וודאי, ואח"כ הי' מבקש שיקויים הדבר. ועוד קשה במלת בשמים, דפי' כשמים זהו משולל ההבנה. והנראה לפי דעתי ליישב המאמר זה, דנקוט כלל זה בידך מ"ש לעיל דיש ב' טעמים שניטלה הכהונה מן משה ונתנה לאהרן, הטעם א' הוא משום שסירב בשליחות המקום, ולטעם זה ע"כ צריכין למימר דלא חייבי' ישראל גלות בד' מלכיות, ולכן אין למשה תירוץ כלל במה שסירב בשליחותו של הקב"ה, וע"כ אמרינן יש אם למסורת, כיון שבגד בה שוב אין רשאי למוכרה, וא"כ ע"כ אין חייבי' ישראל ד' גליות. והטעם השני הוא הא דניטל הכהונה ממשה לפי שנשא בת כומר לאשה, וקי"ל בנך הבא משפחה ונכרית וולדה כמוה. ופריך בגמרא (קידושין סח:) דילמא בשבעה אומות כתיב שהולד כמותה אבל שארי האומות אמרינן דאין הולד כמוה, אמרית דדרשינן טעמא דקרא וכו'. ואייתיר לה כי יסיר אלא לרבות כל המסירים. וא"כ לפ"ז לא חטא משה כלל בשליחות, כי יש לו תירוץ דדרשינן טעמא דקרא, וקי"ל בבגדו בה לשון פירש טליתו, וא"כ ע"כ מותר ביד הקב"ה למסור אותנו בד' מלכיות, וא"כ כיון דדרשינן טעמא דקרא שפיר ניטלה הכהונה מן משה משום דנשא בת כומר ואין בניו ראויין לכהונה היה. ונפקא מינה מן הני ב' טעמי', דהא מ"מ היה ניטלת הכהונה מן משה, נ"ל דיש נפקותא, דלטעם הא' דין הוא שינטל הכהונה מן משה בעצמו ולא מבניו, אם הוא חטא שסירב בשליחות בניו מה חטאו. משא"כ לטעם השני הוא להיפוך הי' משה בעצמו ראוי לכהונה משא"כ בניו אינם ראויין מהטעם שהיו ולד נכרית, והכלל העולה אם הטעם הראשון הוא עיקר דניטלה כהונתו בשביל שסירב בשליחות אזי היו בניו ראויין לכהונה. ואם הטעם השני הוא עיקר דנסב בת כומר אזי הי' הוא כשר לכהונה ובניו פסולין לכהונה, וא"כ לטעם שני אמרינן דדרשינן טעמא דקרא ויש אם למקרא, וא"כ קי"ל דולדה כמותה בכל האומות, לאפוקי מאן דלא דריש טעמא דקרא קאי דווקא אשפחה ונכרית מז' אומות, נמצינו למדי' אם נאמר הטעם השני הנ"ל ע"כ אמרינן דלא חטא משה בסירוב שליחותו הנ"ל כי הי' יודע שע"כ יהיה עוד ד' גליות, והנה הרמז הראשון לד' מלכיות שבתורה הוא נרמז מפסוק והארץ היתה תוהו ובוהו. כדאיתא במ"ר וז"ל: תוהו זה בבל, שנאמר ראיתי את הארץ והנה תוהו. ובוהו זה מדי ויבהילו להביא את המן. וחשך זה יון שהחשיך עיניהם של ישראל. על פני תהום זו מלכות הרביעי. ועדיין צריכין אנו להקדים פלוגתא של בית שמאי ובית הלל, דפליגי ב"ש אמרי שמים נבראו תחילה ואח"כ הארץ, שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואח"כ את הארץ, וב"ה ס"ל הארץ נבראת תחילה ואח"כ השמים, דכתיב ביום עשות ה' אלהים את הארץ ואח"כ שמים. והנה צריכין אנו ליתן טעם לשבח במאי קמפלגי, הלא הדין הוא נותן דהסברא היא כדעת ב"ש דמביא ראייה מן פסוק ראשון שבתורה משא"כ לסברת ב"ה אינו מביא ראיי' מוכרחת, כי שם אינו אלא סיפור דברים בעלמא, והנה לפ"ז קשה הלא קי"ל הלכה בכל מקום כב"ה, אלא ע"כ מוכרח להביא ראייתו של בית הלל ג"כ מפסוק ראשון של בראשית (עיין יפה תואר פלפולים ארוכים שהן לצורך, וכאן תקצר היריעה להעתיק אותם ע"ש), והנלע"ד דפליגי בפירוש מלת בראשית אי דרשינן טעמא דקרא או לאו, ובפלוגתי' דהני תנאי ויהי' דעת ב"ש כפשוטו, בראשית הוא פי' בראשונה ברא אלהים את השמים ואח"כ הארץ. אמנם ב"ה ס"ל כפי' שפירש הרמב"ן דפי' בראשית הוא בטרם, ויהיה הפי' כך בטרם בריאת שמים וארץ, ובאותו פעם היתה עדיין הארץ תוהו ובוהו, ויאמר אלהים יהי אור. ומזה מוכח דהאור נברא תחילה קודם שמים וארץ, וכדאיתא במדרש דפליגי בו תרי תנאי חד אמר האור נברא תחילה, משל למלך וכו'. וחד אמר בתחילה ברא שמים וארץ ואח"כ האור, משל למלך וכו' ואח"כ אמר הביא הפנסין כו'. וע"כ נראה לומר דלפי' זה דבראשית הוא בטרם, ע"כ מוכח דהארץ נבראת תחילה וכדעת בית הלל, וא"כ יהיה פי' הכתוב כן, בטרם בריאת שמים ואפי' בטרם בריאת הארץ, ויאמר אלקי' יהי אור. ויהיה הפי' כמו לא זו אף זו, אמנם אם שמים נבראו קודם לארץ הוי כמו זו ואין צריך לומר זו, דא"כ לא היל"ל הארץ כלל כיון דשמים נברא תחילה, ואעפ"כ נברא האור קודם, מכ"ש דהאור נברא קודם הארץ. אלא ע"כ הארץ נבראת תחילה, ואח"כ שמים והוי פי' כמו לא זו שמים שנבראת אחר הארץ הי' האור קודמת, אלא אף זו הארץ שהיתה נבראת קודם השמים אעפ"כ ויאמר אלהים יהי אור והוי האור קודם בריאת הארץ ג"כ, וא"כ לפ"ז ממקום שהביא ב"ש ראייותיו שם מוכרח לומר כדעת בית הלל, שפירוש בראשית הוא בטרם, ומוכח שהארץ נבראת תחילה. והנה עדיין צריכין אנו ליישב לפי דברי רש"י שפירושו של בראשית הוא כמו בראשונה, למה לא כתוב באמת תיבת בראשונה במקום בראשית, אלא ע"כ צריכין אנו לומר דבאמת ראש דברך אמת של בראשי"ת בר"א אלהי"ם סופי תיבות הוא אמ"ת. והנה הנפקותא בין פירוש רש"י לפי הרמב"ן, דלפי' הרמב"ן ליכא למימר דהפסוק הוא מרמז על ד' מלכיות, דהא לסברתו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דהא אליבי' אין המקרא אלא סיפור דברים בעלמא (וז"ל הרמב"ן: ואם באת לדרוש בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תוהו ובוהו ויאמר אלקי' יהי אור, נמצא הכל נמשך לבריאת האור וכו' ע"ש). וא"כ לפ"ז בא הכתוב להודיענו רק בריאת האור שהוא קודם בריאת ארץ ושמים, וא"כ לפ"ז ליכא לרבויי הימנו ד' מלכיות, וא"כ כיון דאין לנו רמז לגלות ד' מלכיות, ולפ"ז לא יפה עשה משה במה שסירב בשליחותו של מקום, וכמ"ש לעיל דכיון דלא מוכרח הגלות שיהי' אחר גלות, א"כ אין לו תירוץ מה שסירב בשליחותו, אמנם לפירוש רש"י דפירש כפשוטו בראשית בראשונה ברא אלהים את השמים והארץ, ואח"כ ויאמר אלהים יהי אור. וא"כ קשיא לי' לבעל המדרש מאי קאמר והארץ היתה תוהו ובוהו ויאמר אלקי' יהי אור וגו'. וכי אינו יודע אם הקב"ה אומר יהי אור ע"כ החושך היה מוקדם, דאל"כ שרגא בטיהרא מאי אהני, ואלא ע"כ בא לרמז על ד' מלכיות, וא"כ לפ"ז יפה עשה משה שסירב בשליחות כדי שגאולת עולם תהיה לישראל ע"י הקב"ה, וא"כ ע"כ הא דניטל הכהונה הימנו הוא מטעם שנשא בת נכרי, והטעם דאסור בת נכרי הוא משום דדרשינן טעמא דקרא וכמש"ל, בשלמא להרמב"ן לא קשיא מידי דהפסוק והארץ היתה תוהו ר"ל דהאור נברא אף קודם שנבראת ארץ ושמים, וא"כ אין זה אלא סיפור דברי' בעלמא, וא"כ ליכא רמז ד' מלכיות, ולפ"ז לא יפה עשה שסירב בשליחות של הקב"ה. ומעתה נבוא אל ביאור המדרש הנ"ל, לעולם ה' דברך נצב בשמים, והוא דיוצא תועלת גדול לדוד המלך במה דדרשינן טעמא דקרא, ומוכח מזה דהוא כשר לבא בקהל כדדרשינן עמוני ולא עמונית, משא"כ אלו לא דרשינן טעמא דקרא הוי דוד בא מפסול משפחה, וא"כ אם אמרינן דהטעם דניטל הכהונה ממשה הוא מחמת הטעם דנשא בת כומר, ולפ"ז צריכין לומר שמשה לא חטא בשליחותו כי הי' יודע שבע"כ יהיה שעבוד מלכיות, וא"כ כיון דס"ל לדוד הטעם זה י"ל דמילת בראשית הוא כפי' רש"י, וא"כ ע"כ שמים נברא תחילה דפי' בראשית הוא בראשונה, ומה טעם כתיב בראשית ולא כתיב בראשונה, משום דברך אמת, ר"ל סופי תיבות של בראשי"ת בר"א אלהי"ם הוא אמ"ת, וא"כ לפ"ז שפיר נרמז הד' מלכיות וכמש"ל. וא"כ ע"כ הטעם הוא משום דדרשינן טעמיה דקרא, ואז גם דוד מותר לבא בקהל, וזהו שאמר כשם שאתה אמת כך דברך אמת, ולכן כתיב בראשי"ת בר"א אלהי"ם ולא כתיב בראשונה, וא"כ כיון דפי' מלת בראשית הוא בראשונה, ע"כ הוא כמ"ד שמים נברא תחילה, וז"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים, אל תקרי בשמים אלא כשמים. כשם שמתחילה גזרת ונעשו שמים ע"כ הפי' הוא כדעת רש"י דשמים נברא תחילה, ושפיר הוא הרמז והארץ היתה תוהו לד' מלכיות, וא"כ הי' יפה עשה משה במה שסירב בשליחות, וא"כ הטעם דניטל הכהונה מן משה ע"כ הוא משום שנשא בת כומר, וא"כ לפ"ז הי' ניטלת הכהונה רק מבניו, דקי"ל דהולד כמותה, וא"כ לפ"ז אמר אף הדבור שדברת לאהרן לקדש אותו ואת בני"ו דייקא קיים לעולם, והוא דאמרינן בגמרא (זבחים יט:) והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם (שמות ל, כא). זרעו המיוחס אחריו. משא"כ בני משה לא היו מיוחסי' אחריו משום דדרשינן טעמא דקרא הולד כמותה אף בשאר האומות, וא"כ אף דוד הי' כשר משום דדרשינן טעמא דקרא. משא"כ לטעם השני דהא דניטל כהונתו ממשה משום שסירב בשליחות הוי בניו כהנים ולא משה, וא"כ קשה למה ניטל כהונה גם מבניו, אלא ע"כ הטעם דנטל הכהונה ממשה משום שנשא בת כומר הוא עיקר, ולכן לא היו בניו כהנים, ומהטעם דדרשינן טעמא דקרא וכמש"ל. וא"כ זהו הוא לטובת דוד המלך ג"כ ודו"ק:

ובמדרש ילקוט פרשה זו: ואתה תצוה. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מע' אומות שלך אי אתה מצויני אלא על ישראל בלבד, צו את בני ישראל וגו' ואתה תצוה את בני ישראל וגו'. א"ל הקב"ה למשה מפני שהן דבוקי' בי, שנאמר כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וגו'. ר' אבין אמר מפני שהמלכוני תחילה על הים ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד, משל למלך וכו'. רבי אומר מפני שקבלו עליהם מלכותי בסיני ואמרו נעשה ונשמע עכ"ל. והוא תמוה די"ל מה היה כוונת משה בשאלתו מכל ע' אומות אי אתה מצווני אלא על ישראל, וכי נעלם היה מעיני משה שישראל היו עם סגולתו ולכן הקב"ה מצוה יותר עליהם מכל העמים. ואמנם נראה לי דשאלת משה היה דלמה הוצרכו לציווי כלל, וכדקא סלקא דעתיה דרב יוסף (קידושין לא.) דהי' מתחילה ס"ל דגדול הוא מי שאינו מצווה ועושה, אבל למאי דמסקינן בגמרא הוא גדול מצווה ועושה וכמ"ש לקמן. והנה מצינו ג' טעמים דלמה צוה הקב"ה תרי"ג מצות, והלא בכלל המצות הן קצת מצות שבהכרח הוא לקיים כגון גזל וע"ז וגלוי עריות ודומיהם, ולמה הרבה הקב"ה התורה והמצות. והטעם האחד הוא כדעת רש"י ז"ל, דהטעם דגדול מצווה ועושה הוא משום יצה"ר דמנגדתו שלא לעשות מצוה והאדם מתגבר על יצרו ולכן שכרו הוא גדול. והתוס' שם במסכת ע"ז (ג.) כתבו משום שיש לו שכר על הצווי ועל המעשה. ובס' עשרה מאמרות אם כל חי חלק ג' פרק כ"ב וכ"ג כתב הטעם דאליהו הנביא הי' כחו גדול לדבק עליונים ותחתונים ולקשר העולמות ולעשות כמה פעולות ולהקריב בשעת החורבן אף שאין בית, משא"כ חנוך שהוא מטטרו"ן לא הי' כח ע"י תפירות מנעלים, לפי שאליהו קיים התורה כמצווה ועושה, וחנוך קיים כמי שאינו מצווה ועושה. וא"כ לפ"ז יובן המדרש הנ"ל, דמשה בתחילה ס"ל כדעת רב יוסף דהלא מי שאינו מצווה ועושה הוא עדיף ממי שמצווה ועושה, א"כ קשה למה הקב"ה הוא מצווה כל המצות לישראל דווקא, דלפי סברתו היה יותר טוב דלא הי' מצווה את ישראל, ומי שאינו מצווה הוא גדול כשמקיים, לז"א השלשה מ"ד הנ"ל כל א' טעם דלמה הקב"ה מצווה, וע"כ הוא גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. הת"ק ס"ל מפני שישראל הם דבוקים בי וא"כ הם במעלת אליהו, כטעם של עשרה מאמרות. ור' אבין תירץ מפני שהמליכוני על הים ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד. וזהו כנגד היצה"ר המנגדו, הוא הטעם של ה' ימלוך כי אף שהי' המקטרג איתם בפסל מיכה וערב רב, וזהו הוא הגורם שלא אמרו ה' מלך אלא ה' ימלוך, ואפילו הכי אמרו ימלוך כנגד יצה"ר, וא"כ שכרם הוא מרובה וגדול, ולכן אני מצוה את ישראל. ורבי תירץ בשביל שאמרו נעשה ונשמע, וא"כ היה להם שכר על השמיעה ועל העשייה כדעת התוס' ודו"ק:

ובמ"ר פ' אמור (ויקרא רבה לא, יא) וז"ל: בזכות יערוך אותו אהרן תנצלו מגיהנם, דכתיב ערוך מאתמול תפתה (ישעיה ל, לג) עכ"ל. והוא תמוה. ונ"ל לבארו ע"פ דאמרינן בגמרא לעתיד לבא באין כל אומה ואלהיהן ונכנסים לגיהנם, שנאמר כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו וישראל יהיו ניצולים ע"י הקב"ה, שנאמר גם כי אלך בגי צלמות לא אירא כי אתה עמדי. ואיתא בגמרא העדות. הנרות הן עדות לישראל ששכינה שורה אצלם. וא"כ אתי שפיר וקאמר בזכות יערוך אותו אהרן את המנורה, וע"כ היא עדות ששכינה לא זזה מכותל המערבי, והסי' היא שנר המערבי הי' דולק כל היום וכל הלילה, ואם כן מכח זה מוכח שישראל יהיו ניצולין לעתיד מן הגיהנם וק"ל:

ובמדרש רבה פ' זו וז"ל: ואתה תצוה. זש"ה הנך יפה רעייתי עיניך יונים. דוגמא דידך דמיא ליונה, מה יונה הביאה אורה לעולם אף אתם שנמשלתם ליונה הביאו שמן זית והדליקו לפני, שנאמר ואתה תצוה וגו' ויקחו שמן זית זך וגו' עכ"ל. והוא תמוה למאי נפקא מינה מדמה ישראל ליונה. והנראה לפי פשוטו ע"פ מ"ש התרגום יונתן פ' פקודי בפסוק והנשיאים הביאו אבני שוהם וגו'. שהעננים הביאו מגן עדן האבנים טובות לאפוד ולחושן, וגם שמן המשחה למשכן ולמנורה. ואיתא במ"ר פרשת נח: והנה עלי זית טרף בפיה. מאין הביא היונה הזית, רבנן אמרי מגן עדן. וא"כ כוונת המדרש הוא עיניך יונים, את דמי ליונה ממש, מה יונה הביאה אורה מג"ע, והנה עלה זית טרף בפיה, אף אתה האור שלך תקח מגן עדן למאור ולשמן המשחה דומיא דיונה ודו"ק:

ובאופן אחר נ"ל ע"פ דאיתא במ"ר בזכות יערוך אביא לכם את מלך המשיח שיאיר לכם, שנאמר והלכו גוים לאורך. ונאמר ערכתי נר למשיחי וגו'. ואיתא בזוהר פ' שלח לך: דמעשה יונה כולה הוא רמז על דוד ומלכא משיחא, דוד איקרי זית רענן. ומשיחא בריה דדוד איקרי עלה זית, והיונה ששלח נח לא יספה שוב אליו עוד ואיהי מוכן לשום עטרת פז בראש מלך המשיח. וא"כ הענין הוא מבואר והכי קאמר דוגמא שלך דמיא ליונה שהביאה אורה לעולם ע"י עלה זית, והוא רומז למלך המשיח בן דוד, אף אתה תעשה כן ויקחו אליך שמן זית זך ויערוך אותו הכהן ובזכות יערוך יבוא נר של מלך המשיח דכתיב גבי' ערכתי נר למשיחי במהרה בימינו אכי"ר:

תם.

·
מעבר לתחילת הדף