ברכת שמואל/שלח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

ברכת שמואל TriangleArrow-Left.svg שלח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

פרשת שלח לך[edit]

מה כתיב למעלה מן הענין: והעם לא נסע עד האסף מרים וגו' (במדבר יב, טו). ואח"כ כתיב שלח לך וגו' (במדבר יג, ב). ופרש"י לדעתך.
ואח"כ אמר הכתוב: איש אחד איש אחד (שם) כפל, ע"כ הפסוקים.

טרם שנבוא אל התוכן הדרוש חל עלינו לבאר סמיכות הפרשיות בהקדים מ"ש התוס' פ"ק דסוטה (דף י"א ע"א). והוא דאיתא בגמרא (סוטה ט' ע"ב) מרים המתינה שעה אחת למשה, שנאמר ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב, ד). לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר, שנאמר והעם לא נסע (מחצירות) עד האסף מרים (במדבר יב, טו). וכתבו התוס' ד"ה מרים המתינה. לאו דווקא נקט שעה אחת אלא שליש שעה או רביע שעה, דקתני בתוספתא: מדה טובה מרובה על מדת פורענות על אחת חמש מאות. אבל קשה והא במרגלים נפרע הקב"ה מהם יום לשנה, אם כן היתה מדת פורענות מרובה ממדה טובה, והניחו בתימה ע"ש בתוס'. ולדעתי לא קשיא מידי דאדרבא גם הכא גבי מרגלים הי' ג"כ מדה טובה מרובה, שהיו ראויים למות דור המדבר בארבעים יום, במספר הימים אשר תרתם (במדבר יד, לד). והגדיל הקב"ה חסדו והאריך אפו וגבה מהם יום לשנה יום לשנה ונמשכה פורענותן ארבעים שנה, וזהו הי' חסד גדול ומדה טובה מרובה. ונ"ל דזה הורה סמיכות הפרשיות, והעם לא נסע עד האסף מרים (במדבר יב, טו). והמתינו לה ז' ימים נגד שעה שהמתינה מרים למשה, או המתינו לה ז' ימים נגד שליש שעה או רביע שעה, ולראייה לזה סמוך לה פרשת מרגלים דהמתין הקב"ה ארבעים שנה כדי שלא יהי' מת הפחות שבהם קודם ששים שנה, וגבה מהם יום לשנה יום לשנה בדרך מדה טובה מרובה ממדת פורענות ודו"ק.

במדרש תנא דבי אליהו (רבא פרק כ"ט): אמר משה למרגלים אם יאמרו לכם הכנענים שמא לעקור עבודה זרה באתם, אמרו להן לאו, לא נכנסו אלא כשלוחים[1] ויצאו כחמרים[2] עכ"ל. והוא תמוה דמהיכי תיתי יבואו לעקור ע"ז, ואמנם לביאור מדרש זה נקדים ונבאר תחילה מ"ר פ' תזריע וז"ל: למה נסמכה פרשת חלה לפרשת ע"ז, לומר לך כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל כל הע"ז שבעולם, וכל המבטל מצות חלה כאלו קיים ע"ז עכ"ל. וצריך ג"כ ביאור מה ענין חלה לע"ז, והנה קודם ביאור ב' מאמרים הנ"ל, נקדים מאמר השלישי ויכריע ביניהם, ויובן הכל בהמשך דברינו ובחדא מחטא מחתינא, והוא דאיתא במ"ר פ' זו על פסוק לך אכול בשמחה לחמיך (קהלת ט, ז). זו פרשת חלה, ושתה בטוב לב יינך זו פרשת נסכים, כי כבר רצה האלקים את מעשיך, שנאמר כי תבואו אל ארץ מושבותיכם (במדבר טו, ב). עכ"ל. והוא תמוה דמה ענין חלה ונסכים להדדי, ומה שכתוב כי כבר רצה האלקים וגו' שנאמר כי תבואו וגו' אינו מובן. והנראה ליישב הנ"ל ואגב יבואר שאר דקדוקים שבפסוקי הפרשה, והוא דאיתא בגמ' דב"ב (קיט:) דמשה רבינו היה ס"ל דארץ ישראל אינה מוחזקת היא מהאבות, כמ"ש תביאמו ותטעמו (שמות טו, יז). תביאנו לא נאמר אלא תביאמו וכו'. ומ"ש הכתוב ונתתי אותה לכם מורשה (שמות ו, ח). הפי' הוא שהם מורישים לבניהם אח"כ כשהיו לוקחין את הארץ מיד האומות ולא היה ירושה מהאבות, ולכן הי' משה מסתפק בבנות צלפחד כדאיתא בפרק יש נוחלין ע"ש. ולכן לפ"ז כתבו המפרשים ששליחות מרגלים היתה לתועלת ישראל, והוי כמו חזקה שקנו אותה עכשיו בהילוך כדי שתהא נוחה ליכבש, כמש"ה והתחזקתם ולקחחם וגו' (במדבר יג כ). משא"כ אלו היתה מוחזקת מאבותיהם לא היו צריכים לשום חזקה כי כבר קנה אברהם בהילוך, כדאיתא בגמרא ובמ"ר על פסוק קום התהלך בארץ (בראשית יג יז). גבי אברהם. ופרש"י כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו. ואם כן א"ש מה שאמרו רז"ל שלח לך לדעתך. ר"ל לדעת משה דס"ל דאין א"י מוחזקת הי' צריך לשלוח מרגלים שיקנו בהילוך את הארץ, משא"כ לדעת הקב"ה אינו הי' צריך לשלוח דס"ל דא"י היא מוחזקת מהאבות וכבר קנה אברהם את הארץ בהילוך כדי שיהי' לבניו נוחה ליכבש. ופי' הכתוב ונתתי לכם את הארץ מורשה. הפי' הוא ירושה היא מאבותיהם. והנה איתא בגמרא פ"ק דקידושין, דמיד בבואם לארץ נתחייבו ישראל בחלה, ולכן משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, ומיד כשנכנסו המרגלים לתוכה נתחייבו בחלה ע"ש בגמרא. וצריך טעם למה נתחייבו בחלה תיכף בבואם לארץ, וביותר יש לתמוה דהרי קי"ל דתבואות גוי פטור הוא מן החלה, כמש"ה עריסותיכם, ולא עריסה של גוי, וכדפריך בגמרא דר"ה דף י"ג ע"א. מהיכן הקריבו ישראל את העומר ע"ש סוגי' שם בגמרא, אמנם בפרשת נסכים יתיישב זה, כשאמר הכתוב כי תבואו אל ארץ מושבותיכם (במדבר טו ב), והוא דאיתא במ"ר ארץ כנען לא נאמר אלא ארץ מושבותיכם, שהיא ירושה מהאבות מאברהם יצחק ויעקב. וכוונת המדרש לתרץ שכדין קרבו נסכים תיכף בבואם לארץ, כמ"ד קרבו נסכים במדבר כיון דא"י שלכם הוא ומוחזקת מאבותיכם. וא"כ לפ"ז גבי חלה נמי מקרי קצירכם ועריסותיכם, כיון שקצרו עד שלא הביא שליש ביד גוי, וא"כ לפ"ז המדרש הנ"ל הוא מובן וה"ק, לך אכול בשמחה לחמיך דייקא, שהוא עיסה שלך, ולכן אמר זו פרשת חלה. ר"ל וחייב בחלה. וקשה להמדרש קושייתינו הנ"ל דאיך נתחייבו בחלה מיד בבואם לארץ, הלא קי"ל דתבואת גוי הוא פטור מחלה, לכן אמר ושתה בטוב יינך זה פרשת נסכים, ושם מוכח כי כבר רצה אלהים שיהי' נקרא מעשיך, שנאמר כי תבואו אל ארץ מושבותיכם. וקשה למה לא אמר ארץ כנען, אלא בא להורות שהארץ ירושה היא ומוחזקת מהאבות, וא"כ כיון מאחר שמוכח שא"י היא מוחזקת מאבותיהם, א"כ הוי הארץ מקרי ארץ שלהם ומקרי תבואות ישראל ולא של גוי, ושפיר קאמר "לחמיך" ו"יינך", וא"כ כדין נתחייבו בחלה תיכף ומיד כשבאו לארץ. ולכן אמרו רז"ל בגמרא דע"ז פרק ר' ישמעאל, שנצטוו ישראל לבטל ולאבד כל הע"ז והאשירות, כי ארץ ישראל היא מוחזקת מאבותיכם, וכשפלחו לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז, וכשפלח הגוי לע"ז אסורה בהנאה דשליחותייהו דישראל קעבדי, ולכן צריכין שריפה ונתיצה, וכ"כ התוס' בר"ה דף י"ג ע"ש. והשתא מבואר המדרש הנ"ל ג"כ על נכון, והוא כשמקיים מצות חלה תיכף בבואם לא"י, אז מוכח דא"י היא מוחזקת מאבותיהם וכמש"ל, א"כ אז [הוי] כאלו בטלו כל הע"ז, כי אז מוכח דכל הע"ז של הגוים שעבדו הם אסורים וצריכים איבוד ונתיצה כנ"ל, משא"כ להיפוך אם לא קיים תיכף מצות חלה, א"כ אז מוכח דא"י אינה שלהם וא"כ לא נאסרו הע"ז שלהם, ולא תקיימו אבד תאבדון וגו'. וא"כ א"ש דקאמר וכל המבטל מצות חלה כאלו קיים כל הע"ז. כי עי"ז יבואו לידי קיום ע"ז של האומות כמדובר. וא"כ מבואר מדרש הנ"ל ג"כ, אם יאמרו לכם שמא לעקור ע"ז באתם. והוינן בה מהיכי תיתי יאמרו כך, אמנם למ"ש א"ש והוא דהא"ה יאמרו לישראל כי מאחר שבוודאי ס"ל דהארץ מוחזקת היא מאבותיכם א"כ בוודאי לעקור ע"ז באתם כי אז מוכח דצריך ביעור וביטול כל הע"ז, וא"כ לעקור ע"ז באתם. ולכן א"ל אמרו אתם לאו אלא הכנסו כשלוחים ותצאו כחמרים בעלמא, ולכן נ"ל דלזה נסמכו פרשת נסכים ופ' חלה לפרשת מרגלים, להורות שא"י היא מוחזקת מאבותינו ולא הי' צריכין לשילוח מרגלים כדי שתהא נוחה ליכבש כיון דכבר קנה אברהם בהילוך, ולכן אמר הקב"ה למשה שלח לך. לדעתך, כי משה ס"ל דאין א"י מוחזקת וכמ"ש לעיל ודו"ק:

ועפ"ז יבואר מדרש ילקוט וז"ל: ר' אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיה מ ח). משל למלך שהי' לו אוהב והתנה עמו וא"ל לך עמי ואני נותן לך מתנה, הלך עמו ואח"כ מת האוהב, א"ל המלך לבן האוהב אעפ"י שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי ליתן לו בא וטול אותה, כך המלך זה הקב"ה והאוהב זה אברהם, שנאמר זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא ח). א"ל הקב"ה לאברהם בא לך עמי, שנאמר לך לך מארצך (בראשית יב א). התנה עמו שהוא נותן לו מתנה, שנאמר קום התהלך בארץ וגו' (בראשית יג יז). אמר הקב"ה למשה אעפ"י שמת אברהם ויצחק ויעקב והתניתי עמהם ליתן להם את הארץ איני חוזר בי, אלא ודבר אלהינו יקום לעולם עכל"ה. והוא תמוה דמהיכי תיתי סליק אדעתין דיחזור הקב"ה מדבורו ח"ו. אמנם למ"ש א"ש בהקדים מדרש ילקוט פ' זו: ר' ברכיה אומר מה ראה כנען להזכיר כאן, דכתיב ויתורו את ארץ כנען (במדבר יג ב). אלא אמר הקב"ה לישראל לא בצדקתך וביושר לבבך וגו' כי ברשעות הגוים האלה (דברים ט ה). אמר הקב"ה עוונותיו ילכדנו את הרשע (משלי ה כב). ואין רשע אלא שבעה אומות, שנאמר כי ברשעת הגוים האלה. ראה הקדוש ברוך הוא שאין להם זכות לישראל לירש את הארץ, נזכר לזכות יצחק שנולד בן ק' לאברהם ושרה בת צ' שנה שילדה ליצחק שהוא גימטריא כנע"ן עכ"ל. וכבר אמרנו דלדעת הקב"ה לא הי' צריכין למרגלים כי כבר היא מוחזקת מהאבות היפוך דעת משה. וזש"ה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ "כנען" דייקא, וזה רמז שא"י היא מוחזקת מהאבות כדעת הקב"ה, אשר אני נותן לבני ישראל, אבל לדעתי באמת אין צריך לשליחות מרגלים, ולכן פירש"י שלח לך לדעתך. וכמש"ל. וא"כ לפ"ז המדרש הנ"ל הוא מבואר מאליו, כי אמר המלך זה הקב"ה אעפ"י שהתניתי עם האבות ליתן להם את ארץ כנען ומתו ואין לישראל זכות לירש את הארץ, א"כ הדין נותן שאחזור בי, אפ"ה ודבר אלהינו יקום לעולם. כיון דאני מזכיר תיבות כנע"ן שהוא רמז גימטריא ק"ץ, שהקב"ה זוכר זכות האבות יצחק שנולד בן ק' לאברהם ובת צ' לשרה, וא"כ הוא מוכח דא"י היא מוחזקת ודו"ק:

ולבא אל תוכן הדרוש ולבאר פסוקי הפרשה וחטא המרגלים, נבאר מתחילה גמרא פרק חלק וז"ל: וימהר משה ויקוד ארצה (שמות לד ח). מה ראה, ר' חנניא ב"ג אומר ארך אפים ראה. ורבנן אמרי אמת ראה, ומסתברא כמאן דאמר ארך אפים ראה, דתניא כשעלה משה למרום ומצאו להקב"ה שכתב ה' ארך אפים אמר לצדיקים, א"ל הקב"ה אף לרשעים, א"ל רבש"ע רשעים יאבדו, א"ל הקב"ה חזי השתא דמבעי לך, בשעה שחטאו ישראל ועמד משה בתפלה להתפלל עליהם א"ל הקב"ה לא כך אמרת ארך אפים לצדיקים, אמר משה לא כך אמרת אף לרשעים, פתח ואמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר יד יז). והיינו דהכתוב מסיים ה' לאורך ימים (תהלים צג ה). וסמיך ליה אל נקמות ה' אל נקמות הופיע (תהלים צד א). עכ"ל הגמרא. והנה הגמרא זו צריך ביאור, דיש להקשות במאי קמפלגי הני מ"ד אי ארך אפים ראה או אמת ראה, (ובמדרש שוחר טוב יש גירסא אחרת ורב חסד ראה. והוא צריך ג"כ ביאור) גם יש לדקדק היאך רמז דאמרו ומסתברא דארך אפים ראה. והיינו דכתיב עדותיך נאמנו מאוד לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים (תהלים צג ה). ומדסמיך לי' תפלה למשה (תהלים צ א). ואל נקמות וגו' (תהלים צד א). וכי מה ענין זה לכאן. ולהבין זה נקדים מ"ש התוס' דשני שמות הראשונים הן ב' מדות הרחמים, כדאמרינן אני ה' קודם שיחטא, ואם יעשה תשובה לאחר שחטא אני ה' ואמחול אני על העבירות. וא"כ הרי ב' שמות הנ"ל הן מדות הרחמים גמורים ולא מדת הדין. ובהג"ה התוספות מסיק שם ששם הראשון הוא אדון ומלך על כל ואינו נחשב מן הי"ג מדות, וארך אפים הוא נחשב לב' מדות א' לצדיקים וא' לרשעים, שממתין הקב"ה ומאריך אפו לרשעים כדי שיעשו תשובה עכ"ל. ונ"ל דזהו דתקנו לומר בסליחות: אל ארך אפים אתה ובעל הרחמים נקראת ודרך תשובה הורית. והוא דהוקשה לבעל הפיוט אל ארך אפים. וק' קושיא שאמר משה להקב"ה רשעים יאבדו, כיון דהן חוטאי' בכל יום ויום יותר ומוסיפין חטא על פשע (וכמו שהקשו התוס' בעירובין, וכי זה מדת רחמנות שמאריך הקב"ה לרשעים, ותירצו אין דשמא יעשו תשובה) וא"כ אין זה מדת רחמנות וא"כ ובעל הרחמים נקראת. לזה אמר ומתרץ דאף זה הוא מדת הרחמים שמאריך אף שיעשו הרשעים תשובה, ולכ"א ודרך תשובה הורית. ולכן אמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים ודו"ק. ואיתא בגמרא ורב חסד מטה כלפי חסד שהוא המכריע, וארך אפים ס"ל שהיא מדה א' לצדיקים ולא לרשעים, א"כ לפי זה מוכרח לומר דהשם הראשון הוא מדה א', ודלא כמשמעות הגהות התוס' הנ"ל, וא"כ כשנחשב השם הראשון למדה אזי מגיע על רב חסד מדה השביעית. שהוא מכריע בין י"ג מדות רחמי', ובזה נבוא אל הביאור דרחב"ג ס"ל דמשה ראה רב חסד שהוא המכריע, וארך אפים נחשב למדה אחת רק לצדיקים ולא לרשעים, וא"כ בע"כ השם ראשון נחשב למדה, וא"כ מגיע על רב חסד שהוא המכריע (וזהו לדעת גירסת השוחר טוב) ולגירסת גמרא דידן ס"ל לר' חנינא בן גמליאל דארך אפיים ראה, דלפ"ז ארך אפים לרשעים הוא מדה הז' כזה ה' ה' א'ל ר'חום ו'חנון א'רך א'פים, וס"ל דהשם הראשון היא ג"כ במנין י"ג מדות, וא"כ מדת ונקה אינו במנין לדעת רחב"ג, ולכן ס"ל דמשה ראה המדה ארך אפים והוא נחשב לשני מדות א' לצדיקים וא' לרשעים, ורבנן ס"ל דאמת ראה בתחילה ולבסוף ורב חסד. וס"ל דהן רק י"ב מדות הרחמים והשם הראשון אינו בכלל המנין, וגם מדת ארך אפים הוא רק מדה אחת, וע"כ ראה משה רק מדת ואמת בתחלה שהוא מדה הז' לפירוש זה ה' א'ל ר'חום ו'חנון ארך א'פים ור'ב חסד ו'אמת. ולבסוף ס"ל דראה ורב חסד, שלפי דלפעמים הן נחשבי' בי"ג מדות, וא"כ ע"כ השם הראשון הוא ג"כ בכלל החשבון, והענין דאמרינן דלפעמים נחשבים לי"ג מדות ולפעמים לי"ב מדות עיין לעיל פ' וישב דף כ"ז ע"ב ע"ש ותמצא נחת. ומסיק בגמרא דתסתברא דארך אפים ראה דתניא כשעלה משה למרום ומצאו להקב"ה שכתב ארך אפים אמר רבש"ע לצדיקים. כי הוא ס"ל דארך אפים היא מדה א', א"ל אף לרשעים. ואם כן הוא ב' מדות, והתפלל שרשעים יאבדו, א"ל הקב"ה השתא חזית דמיבעי לך בשעה שחטאו ישראל במדבר א"ל הקב"ה לא כך אמרת לי לצדיקים, וארך אפים הוא מדה א', א"ל משה רשב"ע לא כך אמרת לי אף לרשעים. כי ס"ל דהן ב' מדות, מיד אמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד. והשמיט משה בתפלתו במעשה מרגלים מדת רחום וחנון, להורות שאין ספק במדת אל רחום וחנון שהן נחשבים במדות הרחמים, רק הספק הוא בשם הראשון אי נחשב במנין מדות הרחמים וארך אפים הוא נחשב לב' מדות או לאו, ולכן פתח בתחילה ועתה יגדל נא כח אדני. ה' הראשון הוא אדון ומלך על הכל ותהיה כאשר דברת לאמר שארך אפים הם ב' מדות, וז"ש והיינו דכתיב לאורך ימים שהוא ארך אפים, וסמיך לי' תפלה למשה, וסמיך לי' אל נקמות וגו'. לרשעים כשלא יחזרו בתשובה, משא"כ אם יחזרו בתשובה אזי הוא ארך אפים לצדיקים ולרשעים, וא"כ ע"כ ארך אפים ראה וזה הואיל שהקב"ה האריך אפו מ' שנה במדבר ונפרע מהם יום לשנה יום לשנה זהו לפי פשוטו ודו"ק:

בתנא דבי' אליהו פרק כ"ט וז"ל: כל המנודה שלשים יום מלמטה אין לו היתר מלמעלה לעולם וכו' ולכך נאמר במרגלים ויתאבלו העם מאד (במדבר יד, לט). באותה שעה אמר הקב"ה למשה לך ורצה את העניים שכבר יצא לבם מעליהם, אמר לפניו רבש"ע במה ארצם, א"ל לך ורצם בדברי תורה, שנאמר כי תבואו אל ארץ וגו' (במדבר טו, ב). ועשיתם אשה לה' וגו' (שם ג). באותה שעה היתה מריבה בין ישראל לגרים, א"ל הקב"ה למשה למה עשו מריבה אלו עם אלו, א"ל רבש"ע אתה יודע, א"ל ולא כך אמרתי לך הקהל חקה אחת (במדבר טו, טו). תורה אחת ומשפט אחד [לכם ולגר] הגר אתכם, מכאן אמרו ג' מדות יש בגרים, גר כגוי, גר כאברהם וכו' וגר לשמה שמספרים בטובתן של ישראל ואומר מתי אכנס תחת כנפי השכינה, ועליו נאמר ואל יאמר בן הנכר וגו' (ישעיה נו, ג). עולתיהם וזבחיהם וגו' (שם ז). עכ"ל. והוא תמוה דמה הוא ענין המריבה בין הגרים לישראל, והנה לפי פשוטו נוכל ליישב ולומר ע"פ מ"ש רז"ל בפרק החולץ (יבמות מז.) בארציכם (ויקרא יט, לג). אין לי אלא בארץ. ופי' התוס' (ד"ה אין לי אלא בארץ): בא"י מקבלי' גרים מפני טובתה של ארץ ישראל דלא ליהדרו אבל בח"ל לא ליקבלו, ת"ל אתך. כל שאתך, בכל מקום שאתה שם תקבל גרים, והא כתיב בארציכם, ההוא מיבעי דאפילו בא"י מקבלים גרים, דסד"א שלא יקבלו כי מגיירי' שלא לשמה מפני טיבותה של ארץ ישראל קמל"ן דאפי' בא"י מקבלין וכ"ש בח"ל, וא"ש דישראל היו מריבי' עם הגרים דלא רצו לקבלם, דסבירא להו דילמא ליהדרו בהו מאחר שהן בח"ל ולא יבואו לא"י, ולכן היה המריבה עכשיו ששמעו שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל, והשיב להם הקב"ה הלא כתבתי הקהל חקה אחת וגו' הגר אתכם. ואדרבא בח"ל פשיטא דמקבלי', וז"ש עכשיו תורה אחת וכו'. כיון שהן בח"ל ופשיטא דמצוה לקבלן, זהו לפי פשוטו.

ובאופן אחר נ"ל מ"ש התוס' בקידושין דף ל"ז למאן דס"ל כי תבואו הוא אחר ירושה וישיבה, וא"כ גבי פסח לא נצטוו אלא לאחר ירושה וישיבה, וא"כ לפ"ז קשה הלא איתא בספרי: דבגנותן של ישראל הכתוב מדבר שלא עשו במדבר כי אם פסח אחד, והלא מן הדין היו פטורים. ולדעת ר' עקיבא דס"ל דהיו חייבי' בכל המצות אף במדבר, אלא דס"ל דבמדבר היו מקריבי' בבמה גדולה וכשהיו באים לארץ הי' מקריבי' אף בבמת יחיד, קשה למה באמת לא הקריבו ישראל פסחיהם במדבר. ותירצו התוס' דכיון דחטאו בע"ז בעגל ובמרגלים, שהוא הגורם שלא באו לארץ והי' גנאי להם שלא עשו פסח במדבר, ולר' עקיבא לא נשבה רוח צפונית ולא היו נימולין ולא יכלו לעשות הפסח, והנה בעשיית פסח אמר הכתוב ג"כ הקהל חקה אחת. משא"כ גוי אסור לאכול בו, כמד"א וכל ערל לא יאכל בו אבל גר וישראל שוין. והנה עכשיו אחר חטא המרגלים שנגזר שלא יבואו לא"י, או לדעת רע"ק דלא נשבה רוח צפונית, ליכא הפרש בין גר לגוי שהרי לא היו נימולין ולכן היו מריבים ישראל עם הגרים דס"ל דהן יעשו הפסח לחוד ולא הגרים, אמר הקב"ה הלא כבר כתבתי הקהל חקה אחת וגו' גבי פסח, ושם אין חילוק בן ישראל לגר ולגוי דכל בן ניכר וערל לא יאכל, אף בפרשת נסכים כן דלא חייבי' בהן להקריב נסכים אלא מי שהוא נימול דווקא. ועפ"ז נ"ל ליישב המ"ר שזכרנו לעיל, לך אכול בשמחה לחמיך וגו'. ר' תנחומא פתח זאת הפרשה או לאיל וגו' בפרשת נסכים וגו', ומכאן ואילך והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו תרומה לה', הרי חלה למטה ונסכים מלמעלה, פתח ר' חנינא לך אכול בשמחה לחמיך זו פרשת חלה, ושתה בלב טוב את יינך זו פרשת נסכים, כי כבר רצה האלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ, שנאמר כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו' עכ"ל. והנה יש לדקדק במה שאמר הרי חלה למטה ונסכים למעלה, דמה איכפת לי' אם חלה למטה או למעלה, ועוד קשה היאך תלוי דרשת ר' חנינא במה שדרש בפסוק לך אכול בשמחה לחמך לענין שלפניו, ובפרט תיבת לפיכך הוא משולל הבנה. ואמנם נראה לפרש פלוגתת ר' יהודה ור' עקיבא, ר"י מוכיח בגמרא דפי' מושבותיכם הוא דווקא בא"י אחר ירושה וישיבה, וס"ל לא קרבו נסכים במדבר לקרבן יחיד אפילו בבמה גדולה כ"א לקרבן צבור כמו קרבן תמידין דווקא, וס"ל דפי' מושבותיכם אתי לאשמועינן דאף בבמה גדולה כשנכנסו לא"י לא הותרו נסכים ליחיד כל י"ד שנה שכבשו וחלקו את א"י, ולפ"ז דין חלה שהיתה נוהגת תיכף בבואם לא"י, וא"כ דין חלה קודמת לנסכי יחיד י"ד שנה, ור' עקיבא ס"ל דקרבו נסכי יחיד במדבר בבמה גדולה ואח"כ כשהיו באין לא"י הותרה להם אף בבמת יחיד בכל מקום להקריב נסכים, ולפ"ז קדמו הקרבת נסכים שבמדבר בבמה גדולה לחלה מ' שנה. ואח"כ נסכי יחיד בבמת יחיד הותרו עם חלה תיכף בבואם לארץ. ובזה נבוא אל הביאור כי כבר מוכח מסדר הפרשיות שקדמו נסכים לחלה, וכדעת ר' עקיבא ולכן אמר כך פתח ר' תנחומא זאת הפרשה של נסכים או לאיל וגו'. ומכאן ואילך והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו וגו'. הרי חלה למטה ונסכים למעלה והוא כר' עקיבא, וא"כ שפיר אמר לפיכך פתח ר' חנינא ודרש שבזה מיושב הכתוב לך אכול בשמחה לחמיך זו פ' חלה, ושתה בלב טוב יינך זו פ' נסכים, ועל זה אמר כי כבר רצה וכו'. משא"כ לדעת ר' יהודה ע"כ חלה היא קודמת לנסכים, ואם כן היאך יאמר על נסכים כי כבר רצה ה' את מעשיך לשון יחיד ולשון עבר, והלא לדעת ר' יהודה לא היו נסכים במדבר, וזהו שאמר מהו כבר רצה וגו'. אבל לפי מה שאמר שפרשת נסכים למעלה וחלה למטה מוכח שכבר קרבו נסכים במדבר אף ליחיד בבמה גדולה וכבר רצה ה' את מעשיהם, ולכן אמר את מעשיך לשון יחיד להורות שאף נסכי יחיד הי' במדבר בבמה גדולה אלא שבכניסתן לא"י הי' מקריבי' אף בבמת יחיד, וז"ש המדרש כי כבר רצה וגו' זו הכנסת ישראל לא"י נתחייבו בבמת יחיד, שנאמר כי תבואו אל ארץ מושבותיכם. בכל מקום שאתם יושבים תקריבו נסכים ודו"ק:

אמנם להבין מ"ש ויתאבלו העם וגו'. אמר הקב"ה לך ורצה אותם בנסכים. ויבואר המדרש הנ"ל באופן אחר קרוב לזה, והוא דאיתא בס' עשרה מאמרות מאמר המדות: שהעשרונות של נסכים עולים כמנין אש"ר א'לף ת"ק, והשם הוא במספר כ"ו כמספר הנ'פש ח'יה י'חידה ר'וח נ'שמה צ'לם ד'יוקן א'דם ב'אדם, וזש"ה כמספר א"שר תעשו. ר"ל שתעשו עשרונות כמספר "אשר" שהוא אלף ת"ק ובזה אתם מתקנים נפש חיה יחידה רוח נשמה עכ"ל. וא"כ יאמר המדרש ויתאבלו [העם] מאד. שיהיו בנידוי ל"ח שנים, וא"כ לא יהיה להם תיקון לנפש בב"ד של מעלה, ולכן אמר הקב"ה לך ורצה אותם בפ' נסכים, שהנסכים הן מכפרין על נפש חיה יחידה רוח נשמה כו', ובאותה שעה היתה מריבה בין ישראל לגרים, כי הגרים והערב רב היו סבורים שיבואו בי"א ימים מחורב לא"י ושם יקבלו אותם כי לא יחזרו לסורם משום שבחי' דארץ ישראל, אכן עכשיו ששמעו שבמדבר הזה יתמו ושם ימותו ולא יבואו לא"י כ"א אחר ארבעים שנה, וא"כ י"ל דלא יקבלו הגרים בח"ל שמא יחזרו לסורם, וכמו שאמרו באמת נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד). ואף שבפסח אמר שחקה אחת לגר ולישראל שיעשו פסח, כיון דלא קרבו קרבן פסח כל ל"ח שנה י"ל דאותו הזמן היה הגר חלוק מישראל, לכן אמר הקב"ה לך ורצה אותם בפרשת נסכים דכתבתי ג"כ תורה אחת ומשפט א' לכם ולגר הגר אתכם. וע"כ דהקריבו הנסכים במדבר כדי שיהי' להם תיקון על הנידוי כמ"ש לעיל, וא"כ ע"כ הפי' אתכם הוא כל שאתכם אף הגרים והיו צריכין לקבלן, וא"כ בכל מושבותיכם הפירוש ג"כ כל מקום שאתם יושבים, וא"כ קרבו נסכים במדבר אף מהגרים, א"כ מוכח שמקבלים אף בח"ל ודו"ק:

ועפ"ז מבואר מאמר תמוה במגילת תענית פרק ח' וז"ל: כ"ז ביה (במר-חשון) תבת סולתא למיסק על מדבחא, מפני שהיו הצדוקים והמינים אוכלים מנחת בהמה, ניטפל להם ריב"ז א"ל שוטים מנין לכם זה, ולא הי' אדם אחד בהם שהחזיר לו חוץ מזקן א' שהיה מפטפט כנגדו ואומר מפני שמשה רבינו היה אוהב את אהרן אחיו וא"ל אל יאכל סולת לבדה אלא יאכל סולת ובשר, כאדם שאמר לחבירו הילך רקיק הילך בשר, קרא ריב"ז עליו המקרא הזה: ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים (שמות טו כז). א"ל הצדוקי רבי מצחק אתה בנו, א"ל הכתוב הוא אומר ומנחתם ונסכיהם לריח ניחוח אשה לה' (ויקרא כג יח). עכל"ה. והנה אם נדקדק כל הדקדוקים תקצר היריעה, ונעורר רק מה שהוא מן ההכרח גדול, די"ל חדא למה לא הביא ריב"ז תיכף הראיי' מן פסוק ומנחתם ונסכיהם וגו'. וע"ק מה הי' כוונת ריב"ז בפסוק ושם שתים עשרה עינות מים, וכמ"ש הצדוקי בעצמו ר׳ מצחק אתה בנו. והנלע"ד לפרש דהצדוקים ס"ל דאין לך מנחת ישראל שכולה כליל כ"א בקרבן עולה דומיא דעולה גופא שהוא כולה כליל, כמו כן המנחה היא כולה כליל, משא"כ בשלמי חובה או נדבה כשם שחזה ושוק הוא לכהנים לאכול הבשר כך המנחה היא נקמצת והשירים הוא לכהנים, ומ"ש הכתוב אשר לה'. קאי אקומץ ואשיריים שייך לכהן. והנה ידוע ליודעי חן מ"ש בס' עשרה מאמרות מאמר המדות מדה י"ב. הוא דבר הלמד מעניינו וכו'. והיא מדת עטרת, מדת ירושלים, והיא נכללת עם שאר האצילות, ולפי שאינה באחדותו מפני שאנחנו צריכין לדבר הלמד מסופה שהיא סוד הקרבנות שמקריבים לתתא, היא נתקרבת לבעלה ת"ת ע"י המזבח שבו הקריב אדה"ר ואברהם ויצחק ויעקב וכו', ואולם קרבנות הצבור שבכל שנה עולים כמנין אלף ר"ץ וסימנך אר"ץ נוטריקון א'לף ר"ץ. ר"ל ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, ומנין העשרונות של נסכים של בהמה וכבשים ואילים עולין כמנין אש"ר אל"ף ת"ק, והוא בסוד מלך שלם דאי"ק בכ"ר. ולפ"ז ע' פרים שהקריבו בחג נגד שבעים אומות דאינם עולים בחשבון עשרונות, ולכל פר הי' שלשה עשרונות וג' פעמים ע' עולה ר"י, וכשתקח ר"י מן אלף ת"ק נשאר אר"ץ עכ"ל הרב ז"ל. וא"כ נוכל לומר דקרא כולה רומז למספר העשרונים ארץ אשר, כי אר"ץ עולה למספר אלף ר"ץ כשלא תחשוב העשרונים של הע' פרים שהם ר"י עשרונין, ואש"ר הוא עולה מספר אלף ת"ק לכל הקרבנות ואף העשרונים של ע' פרים, וזהו ה' אלהיך דורש אותה: ועפ"ז יתפרש הכתוב פ' זו, ככה יעשה לשור האחד או לאיל או לשה וגו' (במדבר טו יא). כמספר אש"ר תעשו ככה תעשה לכל קרבן כמספר שכתוב בפרשה בפרטות, לשור ג' עשרונות, לאיל ב' עשרונות, לכבש עשרון א', וא"כ סכום כל העשרונות הוא כמספר אש"ר שהוא אלף ת"ק, ולכן נ"ל דסמיך לי' בפרשה זו ואם נפש אחת תחטא בשגגה וגו' (במדבר טו כז). וארז"ל ונפש כאלו הקריב נפשו, כי העשרונות הן מכפרין על ה'נפש ח'יה י'חידה ר'וח נ'שמה צ'לם ד'יוקן א'דם באדם שעולה מספר אלף ת"ק, ויהו"ד במספר כ"ו בניכוי. וכן השם בעצמו הוא נכנס בסוד אלף ת"ק, כי ה' פעמים י' עולה נ', ו' פעמים נ' עולה ג' מאות, ה' פעמים ג' מאות עולה אלף ת"ק כמספר העשרונות. והנה כבר כתבתי לעיל פ' וישב דף כ"ז. בבריאת העולם הציב ה' למספר בני ישראל י"ב שבטים י"ב צירופי הוי"ה י"ב אלכסון י"ב שעות היום וי"ב שעות הלילה י"ב חדשים י"ב מזלות י"ב מדות הרחמים, וכששבט יוסף נחלק לב' שבטים אזי הוא י"ג מדות ע"ש מ"ש ותמצא נחת, ושבעים זקנים שבסנהדרין הן נגד ע' אומות, ועיין במכילתא בפסוק ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים (שמות טו כז). זה תורה שבכתב ותורה שבע"פ שנתחברו יחד כדאיתא בזוהר בפ' בשלח ע"ש. ומשם זכו לירידת המן ובשר לאכול מהשמים, ובזה נבוא אל הביאור שהצדוקי אמר דלעולם היכא דאיכא מנחת בהמה שנאכלת לכהנים גם המנחת קמח נאכלת עם הבשר, וראייה מן המן שניתן להם בשר עמו לאכול. ואם הי' ריב"ז משיבו תיכף הפסוק דאשה ריח ניחוח לה' הי' הצדוקי משיב דילמא קאי זה אקומץ מנחות ובהמה נאכלת, ולכן הי' ריב"ז משיב לו הפסוק ובאלים שתים עשרה עינות מים (במדבר לג ט). ואיתא במכילתא דכשברא הקב"ה העולם יסדו על י"ב שבטים כנ"ל, ונתייסד י"ב אלכסון צירופי הוי"ה שעולין למספר אלף ת"ק למנין ה'נפש ח'יה י'חידה ר'וח נ'שמה צ'לם ד'יוקן א'דם ב'אדם, ועשרונים שהיו מקריבים אצל הקרבנות עולים ג"כ אלף ת"ק עשרונים שהן מכפרין על הנפ"ש וכו'. וא"כ כשעולין כל העשרונות לגבוה כמספר א'שר ונתקן ה' מלא והי' עם ע' תמרים שהוא מדת המלכות כידוע ליודעי חן, ואז הוא מתוקן הכל משא"כ כשנאכל המנחות לא יעלו מספר ה' שהוא רמז לה' רביעית דם לה' נפשות, ר"ל לה' נפשות, ר"ל לה' שמות שיש לנפש ואלו הן: נ'פש ח'יה י'חידה ר'וח נ'שמה. והצדוקי לא הבין דברי ריב"ז שמלת אש"ר הוא רמז לאלף ת"ק עשרוני' כנ"ל, ולכן אמר ר' למה אתה מצחק בנו וחזר ר' יוחנן ופרשו, והילא הכתוב הוא אומר ומנחתם והוא ממש כחטא מקושש שיצא מק"ו ש"ש, אלא שמקושש ונסכיהם לריח ניחוח אשה לה'. ר"ל שהנסכים הוא תיקון ונ"ל דזהו כוונת בנות צלפחד (פי' צלפחד הי' המקושש) ואשה לה' כמ"ש דאלף ת"ק עשרוני' היו מכפרין על הנפש שעולה במספר אלף ת"ק כמנין א'ש"ר, וא"כ כיון דאשר הוא רמז לאלף ת"ק, אינו נוכל לומר דאשה קאי אקומץ מנחה שאינה נאכלת והשאר הוא לאכילת כהנים כמ"ש הצדוקי, אלא כל מנחת קומץ אינה נאכלת, ושפיר הוכיח ריב"ז מפסוקי' האלו שאין מנחת בהמה נאכלת ודו"ק:

ונחזור לביאור הפרשה וליישב איזה דקדוקים שבו, רק בהקדים ירושלמי בסוטה פלוגתא ר"י ורע"ק, דר"י ס"ל דדברה תורה כלשון בני אדם, והא דכפל בפרשה זו איש אחד לשבט איש אחד לשבט י"ל דדברי תורה הוא כלשון בני אדם, ורע"ק ס"ל דלא אמרינן ד"ת כלשון בני אדם, וא"כ הא דכתיב כפל ע"כ היו כ"ד מרגלים, ופירש הרב בעל יפה מראה, והא דלא חשיב בקרא רק י"ב מרגלים שהן היו העיקרים והחשובים שבהם עכ"ל. ותימא לי דהא בפ' אלה הדברים מקרא מלא כתיב ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט (דברים א כג). וצ"ע. והנראה ליישב היטב בדרך נכון למה חשיב בקרא רק שנים עשר מרגלים, ויובן הכל פלוגתא הנ"ל ואגב ניישב ג"כ משרז"ל בפרק חלק. בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים וכו'. והא לשבטו של לוי לא היה מרגל, והוא תמוה בעיני, ואין לומר דכוונת יעקב הי' רק על שמעון, קשה הלא גם שארי שבטים היו להם ג"כ מרגלים, ולמה הי' אומר בסודם אל תבא נפשי רק אשמעון לחוד. ואמנם נ"ל דהכל יובן בהקדמה אחת שמצאתי בכוונות האר"י ז"ל, והוא שנשמת השנים עשר שבטים נתלבשו עם השנים עשר מרגלים והלכו עמהם, ונשמת לוי הי' נתלבש ביהושע, ולכן הי' ניתוסף לו אות י' שהוא נגד לוי, בסוד העשירי יהיה קדש, ונשמתו של יוסף נתלבש במנשה, ואח"כ כשחטאו נסתלקו מהם נשמת השבטים ולא נשתייר כ"א כלב ויהושע, וזש"ה איש אחד לשבט. לשב"ט דייקא ר"ל לשבט עצמו. ונ"ל לכן אמר למטה ראובן עצמו היה שמוע בן זכור וכן כולם, וא"כ לפ"ז הן ביחד כ"ד מרגלים דהיינו י"ב שבטים עצמם וי"ב אנשים ששלח משה. ולפ"ד זהו דעת ר' עקיבא שס"ל שהיו כ"ד עם נשמת הי"ב שבטים כנ"ל, ונשמת יהודה הי' בכלב, וזהו הטעם נ"ל ששלח יהושע אח"כ לרגל את יריחו לכלב ופנחס, מאחר שאלו השבטים הי' מתוקנים כבר ולא הי' פגם בחטא המרגלים, פנחס משבט לוי ויהודה בכלב, ולזה כיון הכתוב לפי דעתי ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו. ר"ל שהיתה נשמתו של יהודה תדיר אצלו, ולכן הי' ניצל מאותו עון משא"כ שארי השבטים הי' מסתלקי' נשמותיהן מן המרגלים, וא"כ בזה יובן הגמרא הנ"ל, בסודם אל תבא נפשי אלו המרגלים, בקהלם אל תחד כבודי אלו חטא קרח. דיש לדקדק למה אמר אצל מרגלים אל תבא נפשי, ובמעשה קרח אל תחד כבודי. ולפי מ"ש א"ש והכי קאמר, בסודם ר"ל כל היכא שיהי' נשמתן של שבטים בסוד העיבור וחיבור נשמותיהן, כמאמר הכתוב כלם ראשי "בני ישראל" ממש, דייקא שמה אל תבא נפשם של שבטים, שלא הוזכרו רק האנשים ששלח משה, (עיין בציוני פ' ויחי ותראה שדברי כינים הם) ורימז למעשה מרגלים ששם היו נפשותיהן ונשמתן של שבטים כנ"ל, ובקהלם אל תחד כבודי זה קרח ועדתו שבקשו לעשות פירוד במדת מלכות ח"ו, והוא ע"פ מ"ש הרא"ם ז"ל, דמעשה קרח הי' קודם מרגלים והי' בחצירות במקום שנצטרע מרים, והנה נ"ל לתת טעם למה באמת הי' מעשה קרח קודם מרגלים, בשלמא מעשה מרים הי' קודם כדי שילמדו המרגלים כח לשון הרע כמ"ש רש"י ז"ל, ורשעים הללו לא לקחו מוסר. אמנם מעשה קרח למה הי' בא קודם מרגלים, וכי מה ענין קרח למרגלים, ונ"ל בהקדים מ"ש הציוני פ' זו: דמרגלים הוציאו דבה על הארץ העליונה, מדה אחרונה, עטרת מלכות, שכביכול קצצו בנטיעות שאין בעל הבית יכול להוציא את כליו, ובשביל שהוציאו דבה על הארץ זו ארץ החיים בגלל כן נענשו שלא באו ג"כ לא"י שהיא ארץ התחתונה, וז"ש וימותו מוציאי דבת הארץ הידוע, רמז לארץ עליונה (בינה), וזהו שאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. וכוונתם לארץ שהיא בשמים. ואיתא בזוהר בענין קרח דהי' פליג פלוגתא לקצץ במדה הז' שמא קדישא שלום דא שבת, והוא ממש כחטא מקושש שיצא מק"ו ש"ש, אלא שמקושש חילול השבת למטה וקרח הי' רוצה לחלל בשבת דלעילא ונ"ל דזהו כוונת בנות צלפחד (פי' צלפחד הי' המקושש) אבינו מת במדבר והוא לא היה בעדת קרח הנועדים על ה' כי בחטאו מת. ר"ל כי חטא קרח הי' על אלהינו ה' אחד, וביקש לעשות פירוד הד' של אחד מן ט' ספירות הראשונות וכמ"ש לעיל פ' נח דף ו' ע"ד. ולכן אמרו בנות צלפחד כי אבינו לא הי' בחטא עדת קרח הנועדים על ה', כי צלפחד בחטאו מת שחילל את שבת דלתתא, ולכן הי' משה מסופק אם יירש הארץ או לאו וק"ל. ועפ"ז נ"ל לבאר המדרש רבה. לא ידעו ולא יבינו (תהלים פב ה). ללמוד ממרים העונש לשון הרע עכ"ל. ויש לדקדק לפ"ז למה כפל הכתוב במלות שונות לא ידעו ולא יבינו, אכן למ"ש א"ש דהנה המרגלים הי' להם ללמוד משני מעשים הללו מן מרים ומן קרח, והיה טח עיניהם מראות החטא של קרח והם קצצו ג"כ בנטיעות כקרח ועדתו הנועדים על ה' ממש, ולזה נ"ל כיון סמיכת הפרשיות שסיפר לנו הכתוב מעשה מרים ואח"כ ויסעו מחצירות. ודרשו רז"ל בפרשת אלה הדברים. וחצירות זה מעשה קרח, ואח"כ כתיב שלח לך אנשים זו מעשה מרגלים וק"ל. וא"כ הכלל העולה מזה שקרח הי' חולק על השכינה דאיתקריאת כבוד, כד"א בני איש עד מה כבודי לכלימה (תהלים ד ג). וכמד"א אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן (ישעיה מב ח). א"כ כבוד הוא השם המיוחד להקב"ה והתפלל יעקב שלא יזכר נפשו ונפש השבטים בני ישראל "ישראל סבא" בחטא מרגלים כי נשמותיהן של שבטים הי' עולים עם המרגלים כמש"ל ואל תחד כבודי במעשה קרח. כי הי' רוצה להפריד הד' של אח"ד ולעשות רי"ש אח"ר כב-יכול. כי באפם ברוגזו של קרח גרמו להרוג ר"ן איש. וברצונם עקרו שור. ר"ל בחטא המרגלים גרמו לעקור החומה ושור של ב"ה וירושלים, שעי"ז נחרב הבית המקדש כמ"ד רז"ל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכייה לדורות שע"י נחרב הבית כנודע. והשתא מיושב ג"כ הא דלא חשיב הקרא רק י"ב מרגלים, דהואיל והתפלל יעקב בסודם אל תבא נפשי לא חשיב בקרא כ"א אותן י"ב אנשים ששלח משה, אבל אותן י"ב נשמות השבטים שנתלבשו אתם לא שלח משה כי מעצמם הלכו עמהם וכמ"ש לעיל בשם כוונות האר"י ז"ל. ולכן כתיב בפ' אלה הדברים ואקח מכם דייקא שנים עשר איש, וזהו הי' רק איש אחד לשבט משא"כ לפי האמת הלכו הי"ב נשמות השבטים ג"כ עמהם וקל להבין:

ועפ"ז יש לתרץ מדרש רבה: עלו זה בנגב עם שהם עולים עכ"ל. והוא תמוה ומעולם לא שמעתי ולא ראיתי משום מפרש ששם לבו בזה, ולדרכינו הוא מובן, והוא הדבר דזכרנו לעיל דהי"ב שבטים נשמותיהן נתלבשו והלכו עם המרגלים וא"כ לפ"ז א"ש והוא דקשה להמדרש במאמר הכתוב, דלמה אמר משה עלו זה בנגב היל"ל לכו זה בנגב, לכן אמר דמשה רימז להמרגלים עלו כי בוודאי יהיה לכם עלייה בהליכה זו ותצליחו בדרכיכם, ולכן אמר עלו ז"ה, ר"ל זה גי' י"ב רימז לי"ב שבטים שהולכי' עמכם, ולכן אמרו עלו זה שהם עולים וק"ל. ולפ"ז נ"ל לתרץ קושיא גדולה דקי"ל בגמרא דעדה נקראת עשרה, וילפינן לה ממרגלים דכתיב עד מתי לעדה הרעה וגו'. ויהושע וכלב לא נטלו מפרי הארץ כלום זהו דווקא לדעת ר' ישמעאל דאמר דברה תורה כלשון בני אדם, משא"כ דלדעת ר' עקיבא דס"ל דהיו כ"ד מרגלים, דלדידיה משמע דהעדה הוא כ"ד איש דווקא, והוא בעצמו אמר בגמרא דידן דקהל ועדה מקרי עשרה, וכל אנשי חיל לא מצאו תי' והניחו בצ"ע. ולפי מ"ש א"ש דאף דס"ל לרע"ק דהיו כ"ד כנ"ל, מ"מ אח"כ כשחטאו הי' מסתלקי' נשתותיהן של שבטים היו נשארים רק עשרה, ואעפ"י הי' אומר עד מתי לעדה הרעה, וא"כ משמע דאף לרע"ק העדה הוא עשרה ודו"ק.


תם.

·
מעבר לתחילת הדף
  1. כשלוחים: בפרהסיא לעיני הכל ולא בהחבא
  2. כחמרים: שטענו עליהם משא כבד